בתשובה ליהונתן אורן, 02/09/10 17:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה על ההסבר. ראיתי שציינת בהודעה אחרת שאתה לא ממש מעוניין להגן על פ"מ בפתיל הזה, ובכל זאת אני אוסיף עוד שאלה ברשותך: האם הטענה הפ"מ שהצגת פה היא רדוקציוניסטית, במובן הזה שלפיה הסובייקט אינו דבר מעבר למכלול המוצרים התרבותיים שהוא מכיל (או מצטט)? או שמא הטענה היא צנועה וסבירה בהרבה, לפיה ישנו סובייקט שמושפע, במידה רבה אפילו, מסביבתו התרבותית, אך היא אינו מזדהה עמה? הטענה הראשונה היא מאד רדיקלית, אבל גם נראית לא נכונה באופן ברור - כי נראה שיש בסובייקט הרבה יותר מהדים של התרבות שבה הוא נמצא, וזה אפילו לא החלק החשוב בו. מעבר לכך, הטענה הזו עשוייה אפילו לא להיות קוהרנית, משום שהטענה הפ"מ עצמה מדברת על כך שהסובייקט בונה את עצמו באמצעות רפרנסים תרבותיים, ולכן חייב להיות איזה רכיב פרה-רפרניסאלי לסובייקט. הטענה השנייה נשמעת סבירה, אבל לא ממש מעניינת, ולא נראה שהגעה אליה מצריכה את מיטב מרצם וזמנם של גדולי התיאורטיקנים של תקופתנו. מעבר לכך, אם זה כל מה שהפ"מ אומר, אין ממש מקום לדיבור על התפרקות הסובייקט, או על העדר עומק בסובייקט וכל המשתמע מכך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
במפתיע מצאתי פירוט של נושא העצמי הפו"מ במאמר הזה: פסקה רלוונטית: "כפי שהתקופה הפוסט-מודרנית מתאפיינת במגוון וריבוי גישות ושיחים, כאשר אין אמת מוחלטת, שום דבר אינו יציב ומוחלט, כך גם העצמי על פי התיאוריות השונות הוא נזיל, משתנה, מרובה זהויות. כפי שטוען (Hall 1996) ואין גרעין יציב. זהות העצמי שבורה ומבוקעת, ויש כל הזמן אינטראקציה בין השיחים. השיחים משתנים מתקופה לתקופה, ואנחנו תופרים את הזהות בין השיחים השונים. יש לנו מעין עלילה מרכזית, וסביבה אנחנו בונים ומחליפים זהויות. לטענתו הזהות בעולם הפוסט מודרני הוא תהליך בלתי נגמר של הגיה ותפירה מחדש, יתר הגדרה ולא הכללה, תמיד יש יותר מדי או פחות מדי, אף פעם אין התאמה, הזהות בנויה כל הזמן על משחק של שונות, ולכן בגלל שהיא בנויה על תהליך של שונות, יש כל הזמן תהליך של שבירה, הדגשה של גבולות סימבוליים וייצור של קווי גבול דמיונים. מוסיף על כך מור (1999) הטוען שבתקופה המודרנית והפוסט מודרנית יש איזשהו געגוע לסינתזה מטאפיזית של העצמי, מכיוון שאנו חווים פרגמנטציה בעולם של פרשנות אין סופית. גורביץ (בתוך מור 1999) מוסיף לכך שיש בנו כל הזמן צורך להגדיר את מקומנו ולהגיע לעצמאות אישית ולהגיע לאחדות פנימית. (Holland 1997) טוענת שקיימת כל הזמן הבנייה עצמית, אנחנו כולנו יוצרים מנגנונים חדשים שעוזרים לנו להבנות זהות חדשה, יש כל הזמן חיפוש אחר הזהות האמיתית. כל הזמן מתקיים שיח בין האדם לבין עצמו ולבין סביבתו ודרך זה העצמי כל הזמן נבנה מחדש. (Cushman 1990) טוען שאנחנו צופים בשני מהלכים חשובים במאה העשרים, שינוי בזהות העצמי ממגבלות מגדריות לעצמי ריק, ושינוי בכלכלה, מכלכלת חסכון לכלכלת הלוואה, לדעתו שני התהליכים מתקיימים בו זמנית לא במקרה, אלא במכוון. כלכלת המדינה שמעוניינת בצרכן הבלתי נלאה, מבנה את הזהות הריקה, שמחפשת כל הזמן כיצד למלא את צרכיה ולהגיע לידי סיפוק או גאולה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא גם סבתא וגם אמא, גם נכדה וגם נינה, בקיצור היא מתחדשת כמו עונות שנה, אשת קיץ, אשת חורף, אשת חיק ואשת איש... גם גיבורת השיר הזה (אישה בת 60 הנמשלת לקיבוץ בן 60) היא מרובת זהויות, ובכל זאת היא לא נשמעת פוסטמודרניסטית. אולי הפוסטמודרניזם מדבר במילים מסובכות על דבר שהיה קיים כבר קודם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככה השיר נשמע באנגלית (: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפו"מ לא המציא שום דבר שלא היה קיים לפניו. עיקרו הוא במחשבה על (המחשבות על) המציאות, ולא בתיאור המציאות עצמה. זה אומר שלמשל ההבחנה הפו"מ על קהילות/קואליציות בתוך החברה, משמעותן עבור זהות הפרט וקיומן החופף חלקית, היא לא בהכרח חדשה. גם בעבר אנשים השתייכו לקבוצות שונות. החידוש הוא שכעת הם מצהירים על כך, מודעים לכך, ובמידה מסוימת גם נדחפים לכך, כי הברירה האחרת היא חיים מנוכרים ומנותקים (עוד יותר). הבדל שני בין העידן הפו"מ לאלה שקדמו לו הוא, ההחצנה/מודעות/חגיגה קרנבלית של הוויה ספציפית. מה זה אומר? ניקח תופעה פו"מ כמו טרנס-ג'נדר (מלובשי דראג ועד מנותחים למיניהם). נשים ששאפו להיות גברים וגברים ששאפו להיות נשים, זה תמיד היה בהיסטוריה. אבל כל אחד מהם היה "סיפור" ייחודי, והם לא תפסו עצמם כחלק מקבוצה חברתית עם זהות מובחנת ומוחצנת, וודאי לא עמלו על הקניית מובנים פוליטיים (במובן הרחב של המונח) לקיום הקבוצה הזו. זה אומר שהאשה עלומת השם במאה ה-18 שלבשה בגדי גברים כדי להצטרף לצוות אניה, או הגבר בן האצילים שנהנה למדוד קרינולינות מול המראה, חיו את חייהם כסוד אישי, אם לא סוד נורא. לעומתם, הקוויריות שצועדות במצעדי גאווה עם שלטים בגנות הכיבוש, חיות את חייהן כחגיגה קרנבלית (מונח פו"מ) של קביעת זהות. כל דבר בקיומן מתקשר לזה, והן מוצאות זו את זו באופן המאפשר להן לקיים קואליציה. יחד הן מתחברות, או לא מתחברות, לקבוצת הגברים שאוהבים גברים שעירים, לקבוצת הפאן-סקסואליים (מונח שלמדתי לאחרונה, אל תשאלו), לצעירים בני מיעוטים התוהים אם לגלח את בית השחי, ועוד ועוד קבוצות המאופיינות בזהות מובחנת שנקבעה אוטונומית (כלומר המימסד לא ימצא אף רובריקה בטפסי ביטוח לאומי, למשל, שתוכל לתאר את המצב המשפחתי של שניים-שלושה מאלה שגרים יחד ומגדלים חתולה מסורסת, אבל זה לא מעציב אותם כלל). וגם כאן אני מקשרת ל תגובה 101754 להבהרת המונחים שבהם השתמשתי, אם יש צורך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זוכרתאת הפתיל הזה? תגובה 520093 האם על זה מדובר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, לפחות אני אחד שלי זוכר אותו. אבל אני חושבת שהמקורות המחשבתיים של התזה של יותם, מאפיקטטוס ועד קונפוציוס, שונים מאלה שמזינים את הפו"מ (אבל אולי אני טועה, כי מדובר בפילוסופיה שהיא לא הצד החזק שלי). התיאור הזה דומה חלקית למה שמתואר בפו"מ: תגובה 520738 . יותר בפסקה המתארת "אישיות אחת לחברים, אשיות אחת למקום עבודה, אישיות אחת למשפחה, אחת לממונים אלנו אחת לכפופים לנו ועוד ועוד". אבל יש אצלו נגיעות בולטות של פילוסופיה מזרחית ושל פסיכולוגיה פופולארית, מין שילוב מוזר שלא פענחתי עד הסוף. ובסופו של דבר, יותם מתאר מצב קולקטיבי שצריך וניתן להתגבר עליו באמצעות עבודה עצמית (מדיטציה מן הסתם); בעוד שהפו"מ מתאר את המצב באופן ביקורתי, לעתים משועשע, וזהו. אין לו כמעט שום כלים להציע פתרונות. הוא גם לא מעוניין כ"כ בנפשו של הפרט המיוסר, המתאמץ בעבודה עצמית, אלא בהלך הרוח הקולקטיבי התקופתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שהעמדה היא רדוקציוניסטית (אחרת, כדבריך, אין בה רבותא). אני חושב שפוסטמודרניסטים באים (ברובם) ממסורת שטוענת שהסובייקט בונה את זהותו ואת עולמו באמצעות השפה. השפה היא עניין חברתי, שקודמת לסובייקט כזה או אחר, ולכן הסובייקט לא קיים ללא שפה. לא מתקיים ''אני בוחר (רפרנסים)'' קודם לחברה, אלא כיצור ביולוגי ללא זהות. רעיון העצמי הלכיד עבד בתקופה המודרנית כשהיה קשר חזק בין מסמן למסומן. אבל בתקופה הפוסט' הקשר בין מסמן ומסומן מתרופף או ששרשרת המסמנים בשפה מאבדת את הקשר לראשיתה. בערך כזה. אישית, אני לא מגיע מהמסורת הזאת ולא מתמצא בה. אני מעדיף לקרוא פוסט' כניתוח תרבותי ולא כטענות מטא-מדעיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הטענה הפ"מ נוגעת לאדם ולשפה, אז היא אוניברסלית - במובן הזה שהיא מתיימרת לחול כל כל החברות האנושיות ובכל הזמנים. במקרה כזה, הנימוקים ה"לוקאליים" שנוגעים לתרבות הרפרנסים מן המוכן של המחצית השנייה של המאה ה20, אינה מעלה ואינה מורידה מהטענה הפ"מ. מעבר לכך, אני לא חושב שמהטענה שאין סוכן מחוץ לחברה ולשפה, טענה לא בלתי סבירה כשלעצמה, נובעת התפרקותו של הסובייקט, או ביטול ההבחנה בין פנימיותו לחיצוניותו. לא ברור לי בדיוק מה כן נובע מהטענה הזו, אבל אני מניח שמדובר בעיקר באוסף של אילוצים על תיאוריה של האדם: אם הסובייקט הקרטזיאני הוא כזה שניתן לחשוב עליו ולהבין במלואו בבידוד מהחברה שבה הוא נתון - כי הוא מעין מחשבה פנימית טהורה, אז הסובייקט הפ"מ דורש תיאוריה מסוג אחר לגמרי, כזו שבה אלמנטים חברתיים-לשוניים הם חלק מהותי מההסבר. זה לא אומר שאין סובייקט, או שאין לו פנימיות מוגדרת היטב, אלא שכל זה לא מספיק בשביל להבין סובייקט. זו כבר טענה אפיסטמית, ולא אונטולוגית. אני חושב שדברים כאלו ניתן למצוא אצל כמה פילוסופים אנליטיים חשובים, שאינם פ"מ בשום קנה מידה, כמו דונלד דיווידסון, הילארי פאטנם ואולי אפילו קווין, אבל אני לגמרי לא בטוח לגבי זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב הבנתי, יש כאן שני שלבים נפרדים. הראשון הוא הוליזם חברתי. בבחירה שהציב ברטרנרד ראסל לכל פילוסופיה ''האם העולם הוא קערה של ג'לי או שהוא קערה של ג'ולות'', הפוסטמודרניסטים הולכים על מטאפיסיקת הג'לי, לפחות בכל האמור ליחס אדם-חברה. מטאפיסיקה הוליסטית היא אכן נפוצה וכאן הם לא יוצאי דופן. השלב השני הוא מקבץ של טענות תרבותיות. טענה אחת אומרת שבעולם שבו המסמן איבד את הקשר למסומן, האדם מגדיר את עצמו באמצעות דימויים חברתיים ולא באמצעות בנייה של העצמי על פני הזמן או באמצעות קול ייחודי. טענה אחרת היא שההשתתפות של האדם במרחבים חברתיים שונים ומנותקים זה מזה, יחד עם ההגדרה העצמית שלו באמצעות הדימויים שהמרחבים הללו מספקים לו, יוצרת נתק בין חלקי הזהות שלו. על כן אין יותר ''סובייקט לכיד'' אלא סובייקט מפורק. עוד טענה היא שעצם תפיסת הסובייקט האינדיבידואלי היא אידיאולוגיה מודרנית, כוזבת, שעתה השתחררנו ממנה. אני לא בטוח מדוע אתה חושב שמדובר על טענות אפיסטמולוגיות ולא אונטולוגיות. הן עוסקות בזהות האדם, לא באדם כיצור ביולוגי, אבל זהות נראית לי חלק מהמציאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, אז השלב השני הוא זה שהטריד אותי, ובו ניסיתי עד עתה להתמקד. למרות המאמצים המרשימים שלך עד כה(באמת מרשימים - בלי סרקזם כמובן) השלב הזה עדיין נותר לא לגמרי ברור לי. אני מניח שלפחות חלקית זה קשור לבורות שלי בנושא, אבל אולי גם העובדה שיש בלבול אינהרנטי כלשהו בטענות משחקת פה תפקיד. לפיכך, יש לי עוד תהיות וביקורות כלפי טענות השלב השני, בכללן גם אלו שהשמעתי קודם, אבל אני אניח לזה לעת עתה. הטענות שדיברתי עליהן בתגובה הקודמת אינן הטענות הפ"מ (אין סובייקט לכיד, הסובייקט התפרק למבנים חברתיים וכן הלאה) הטענות הללו הן בהחלט אונטולוגיות. אני הצעתי אוסף אחד של טענות שנובעות מהיות האדם תמיד לשוני-חברתי, והללו נוגעות ליכולת שלנו *להסביר* ו*להבין* את התנהגות האדם - ולכן הן אפיסמולוגיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שאם יש בלבול, הוא נובע מהניסוחים שלי. כאמור, לא למדתי את התחום באופן מספיק ליצור מיפוי טוב שלו (עבור עצמי וכמובן שלא עבור אחרים). עדיף, כנראה, לקרוא את המקור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתקלתי שוב בפתיל הזה, ואני חושב שלא עניתי בצורה טובה לקושי שהעלית. ברשותך, אנסה שוב. אני רוצה לנסות לעשות אבחנה בין אינדיבידואליזם כתזה מטאפיזית לאינדיבידואליזם כתזה תרבותית. הגרסה הנפוצה של התיאור ההיסטורי מתייחסת לאינדיבידואליזם כתזה מטאפיזית. היא מספרת לנו סיפור כזה: לאורך ההיסטוריה, כולל בימי הביניים, אינדיבידואלים היו אזוקים באזיקים חברתיים שקבעו את תפיסתו העצמית ואת התנהגותו של האדם. האדם נחשב, ותפס את עצמו, כחלק ממערך חברתי כולל ונוקשה למדי. אדם תפס את עצמו כחלק מהחברה שלתוכה הוא נולד, שקבעה את דרכי ההתנהגות המקובלות ואת אופקיו האישיים. אבל האזיקים החברתיים הללו היו לא טבעיים. בערך מתחילת המהפכה התעשייתית אנחנו רואים שהאזיקים הללו הולכים ונחלשים. מרגע שאזיקים אלו הוסרו, נחשף טבעו האמיתי של האדם, שהוא אינדיבידואל שעומד לבדו מול החברה והעולם. מכאן והלאה האדם עובד לפי טבעו האמיתי, שהוא אינדיבידואלי. שחקן אוטונומי בשוק של סחורות, רעיונות, זהויות וכולי. הסיפור הזה הוא בעייתי מבחינות רבות. ולא הפחותה בהן – מה גרם לשינוי הזה? מדוע אנשים לא חתרו להגשים את עצמם כאינדיבידואלים לפני העידן המודרני? מה הפריע להם לזרוק את האזיקים החברתיים ולצאת לחופשי, ומדוע הם עשו זאת פתאום? ישנה הצעה מאוד מעניינת של גלנר. הוא הופך את הסיפור המקובל על ראשו: לא אינדיבידואלים אוטונומיים יצרו את החברה התעשייתית, אלא החברה התעשייתית יצרה אינדיבידואלים אוטונומיים. תהליך התיעוש יצר עיור מהיר וניתוק של הקשרים החברתיים המסורתיים. כתוצאה מכך, נוצרה הרגשה ותפיסה של האדם את עצמו כאינדיבידואל, שלוותה גם באידיאלים חברתיים אינדיבידואליסטים. לפני המהפכה התעשייתית זה פשוט לא היה קיים. לעניינינו, ההצעה של גלנר מעניינת כי הוא מתייחס לאינדיבידואליזם לא כתזה מטאפיזית, אלא כתזה תרבותית. האינדיבידואליזם אינו "טבע האדם". הוא תוצר של תנאים היסטוריים פרטיקולאריים. הטענה של פוסט מודרניסטים (בהקשר זה) היא שהתזה התרבותית של האינדיבידואליזם כבר אינה תקפה לחברה הפוסט-תעשייתית. "התרבות איבדה את האוטונומיה שלה" במובן זה שהיא השתלטה על כל שאר סוגי השיח. אנחנו חיים בתוך עולם של דימויים תרבותיים, שמשתלט גם על החוויות שלנו ועל ההיסטוריה שלנו. מאחר ש"תרבות" היא לא אינדיבידואלית אלא משותפת, אי אפשר כבר לדבר על אינדיבידואליזם. אנחנו מבצעים את הבחירות שלנו על בסיס הידע והחוויות שלנו, ושניהם מבוססים על דימויים תרבותיים. אנחנו מגיעים כאן להוליזם כתזה תרבותית ולא כתזה מטאפיסית. ויש כאן, כמובן, המשך. בעידן שלנו התרבות הולכת ומתפצלת. אנחנו עדיין חושבים באמצעות דימויים, אבל הם פחות ופחות משותפים. דימויים משותפים (נניח, לאומיות) הולכים ומאבדים את האחיזה שלהם, ונוצרים הרבה מינים נפרדים של "שיח" שלא יוצרים תמונה גדולה ומשותפת לכל החברה. יש בכך את יתרונות הפלורליזם. יש בכך סכנה שג'יימסון קורא לה "אבדן אוריינטציה": מצד אחד, מקומו החברתי של האדם לא נתון מראש (כמו בחברות הוליסטיות קלאסיות). מצד שני, האדם נתון למתקפת דימויים משתנים תדיר, שלא מאפשרים לו לבנות זהות יציבה ולבחור מטרות יציבות. הפרט לא מסוגל להיפטר מהדימויים הללו ולחדור למציאות כי אין שום מציאות חברתית "אמיתית" מאחוריהם: בתרבות הוליסטית, המסמן מקבל את משמעותו ממקומו במכלול ולא ישירות מהמסומן. במצב כזה, אין לפרט גם אפשרות לבנות לעצמו זהות יציבה, שלא מפורקת בין סוגי שיח שונים ולא משתנה בהתאם לשינויים בהם. זה עניין תרבותי ולא השקפה מטאפיזית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן ה"סכנה" עליה הוא מתריע, נובע לכאורה שג'יימסון חושב שחברה בה מקומו של הפרט נתון מראש, ובה מגוון מצומצם וקשיח ככל האפשר של דימויים מהם יוכל הוא לבחור כדי לבנות את זהותו, מתאימה יותר לבני האדם. או שאני טועה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע. ההיכרות שלי עם דברים שהוא כתב היא מצומצמת. כמו שבטח שמת לב, אני צריך להשתמש בהוגה אחר (גלנר, שהוא מודרניסט מושבע) כדי לנסות להסביר לעצמי את הדברים של ג'יימסון. בכל מקרה, אני אתפלא מאוד לשמוע שזה כך. ג'יימסון מתייחס לסוג הבעיות שיצר המודרניזם וטוען שאת ה''ניכור'' המודרני החליף ''אבדן אוריינטציה'' הפוסטמודרני (אם אין סובייקט אוטונומי ויציב אז אין ניכור). הוא לא מתייחס לבעיות של חברה מסורתית. אני מניח שהוא פשוט לא מעלה על דעתו שאפשר לחזור לחברה קדם-מודרנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא יודע, אך היותו של ג'יימסון מרקסיסט חוברת ל"סכנה" עליה הוא מצביע ויוצרת רושם זה. אגב, גם לאחר קריאת הדיון הזה וספרו של ג'יימסון, אני עדיין מתקשה למצוא טענות פ"מ או אבחנות היסטוריות וחברתיות הקשורות בגישה זו, שאינן אחת משלוש: טעויות ברורות, גוזמאות או דברים הידועים ומוכרזים מאז ומעולם על המצב האנושי. זאת למעט הטענות שמידתם של אלמנטים תרבותיים מסויימים שהיו נפוצים קודם לכן, גדלה או קטנה באופן מובחן בעת המודרנית/פוסט מודרנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההפך. היותו של ג'יימסון (סוג של) מרקסיסט מציבה אותו כמודרניסט. הבעיה שהוא מציב היא שבתרבות שבה העולם מורכב ממרחב של דימויים, הכל עובד "על פני השטח", במרחב, ולא "לעומק". במצב כזה, אין לנו אפשרות לפתח מרחק ביקורתי, בגלל שמרחק כזה תלוי באיזושהי נקודה ארכימדית שקשורה לאמת וממנה אפשר להעביר ביקורת. אבל במרחב של דימויים על פני השטח, כל נקודה נמצאת במרחק שווה מהאמת. הוא מכוון לפתרון שישחרר את הסובייקט. הפתרון שלו מבוסס על כך שבנוסף ל"אמיתי" (המדע) ול"מדומיין" (אידיאולוגיה) יש מימד נוסף, שהוא הסימבולי 1. שימוש במימד הסימבולי יאפשר לנו ליצור "אסתטיקה של מיפוי קוגניטיבי" של העולם שיאפשר הרגשה של שליטה מחדש של הסובייקט במקומו במערך העולמי. אני לא מבין את ההצעה שלו ואני לא יודע איך אמורה להיראות חברה שבה יש מיפוי כזה. כאמור, אני מייחס את חוסר ההבנה הזאת לידע המועט שלי. כך שאני לא יכול לדון בהצעתו. 1 אותו הוא מייחס ללקאן. אבל אני לא רוצה להרגיז את אלון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, אם הוא מתריע על סכנות העידן הפ''מ הרי שאין הוא מזהה עצמו פ''מ. אבל מעטים מאלו שהגו אבחנות על ''העידן הפוסט מודרני'' מוכנים לזהות עצמם כפוסט מודרניסטים. יתכן שג'יימסון בסה''כ מנסה לעשות בתובנות מסוג כזה קרדום לחפור בן למען האידאולוגיה שלו. אם אתה אינך מבין לאיזו חברה הוא חותר, יש לי הרגשה שאין לו באמת מה להציע. אבל אני כבר לא בכושר מלחמתי כפעם, ולו עקב הזמן שעבר מאז קריאת ספרו כמו גם עקב שכיחת חלק מן המוטיבציה הסביבתית לזה, כך שאולי אעצור כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. אני לא מבין גם דיסציפלינה שבה הזמן יחסי, חתולים נמצאים בסופר-פוזיציה ושבאופן מסתורי ישויות תיאורטיות מתקשרות זו עם זו בלי סלולר. אבל אני מייחס זאת למגבלות של ידיעותיי. כמובן, יכול להיות גם שג'יימסון מדבר שטויות או שיש לו אג'נדה נסתרת. אבל הנחה כזאת חוסמת מראש את האפשרות שלי ללמוד. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |