בתשובה להאייל האלמוני, 04/09/10 16:23
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נתקלתי שוב בפתיל הזה, ואני חושב שלא עניתי בצורה טובה לקושי שהעלית. ברשותך, אנסה שוב. אני רוצה לנסות לעשות אבחנה בין אינדיבידואליזם כתזה מטאפיזית לאינדיבידואליזם כתזה תרבותית. הגרסה הנפוצה של התיאור ההיסטורי מתייחסת לאינדיבידואליזם כתזה מטאפיזית. היא מספרת לנו סיפור כזה: לאורך ההיסטוריה, כולל בימי הביניים, אינדיבידואלים היו אזוקים באזיקים חברתיים שקבעו את תפיסתו העצמית ואת התנהגותו של האדם. האדם נחשב, ותפס את עצמו, כחלק ממערך חברתי כולל ונוקשה למדי. אדם תפס את עצמו כחלק מהחברה שלתוכה הוא נולד, שקבעה את דרכי ההתנהגות המקובלות ואת אופקיו האישיים. אבל האזיקים החברתיים הללו היו לא טבעיים. בערך מתחילת המהפכה התעשייתית אנחנו רואים שהאזיקים הללו הולכים ונחלשים. מרגע שאזיקים אלו הוסרו, נחשף טבעו האמיתי של האדם, שהוא אינדיבידואל שעומד לבדו מול החברה והעולם. מכאן והלאה האדם עובד לפי טבעו האמיתי, שהוא אינדיבידואלי. שחקן אוטונומי בשוק של סחורות, רעיונות, זהויות וכולי. הסיפור הזה הוא בעייתי מבחינות רבות. ולא הפחותה בהן – מה גרם לשינוי הזה? מדוע אנשים לא חתרו להגשים את עצמם כאינדיבידואלים לפני העידן המודרני? מה הפריע להם לזרוק את האזיקים החברתיים ולצאת לחופשי, ומדוע הם עשו זאת פתאום? ישנה הצעה מאוד מעניינת של גלנר. הוא הופך את הסיפור המקובל על ראשו: לא אינדיבידואלים אוטונומיים יצרו את החברה התעשייתית, אלא החברה התעשייתית יצרה אינדיבידואלים אוטונומיים. תהליך התיעוש יצר עיור מהיר וניתוק של הקשרים החברתיים המסורתיים. כתוצאה מכך, נוצרה הרגשה ותפיסה של האדם את עצמו כאינדיבידואל, שלוותה גם באידיאלים חברתיים אינדיבידואליסטים. לפני המהפכה התעשייתית זה פשוט לא היה קיים. לעניינינו, ההצעה של גלנר מעניינת כי הוא מתייחס לאינדיבידואליזם לא כתזה מטאפיזית, אלא כתזה תרבותית. האינדיבידואליזם אינו "טבע האדם". הוא תוצר של תנאים היסטוריים פרטיקולאריים. הטענה של פוסט מודרניסטים (בהקשר זה) היא שהתזה התרבותית של האינדיבידואליזם כבר אינה תקפה לחברה הפוסט-תעשייתית. "התרבות איבדה את האוטונומיה שלה" במובן זה שהיא השתלטה על כל שאר סוגי השיח. אנחנו חיים בתוך עולם של דימויים תרבותיים, שמשתלט גם על החוויות שלנו ועל ההיסטוריה שלנו. מאחר ש"תרבות" היא לא אינדיבידואלית אלא משותפת, אי אפשר כבר לדבר על אינדיבידואליזם. אנחנו מבצעים את הבחירות שלנו על בסיס הידע והחוויות שלנו, ושניהם מבוססים על דימויים תרבותיים. אנחנו מגיעים כאן להוליזם כתזה תרבותית ולא כתזה מטאפיסית. ויש כאן, כמובן, המשך. בעידן שלנו התרבות הולכת ומתפצלת. אנחנו עדיין חושבים באמצעות דימויים, אבל הם פחות ופחות משותפים. דימויים משותפים (נניח, לאומיות) הולכים ומאבדים את האחיזה שלהם, ונוצרים הרבה מינים נפרדים של "שיח" שלא יוצרים תמונה גדולה ומשותפת לכל החברה. יש בכך את יתרונות הפלורליזם. יש בכך סכנה שג'יימסון קורא לה "אבדן אוריינטציה": מצד אחד, מקומו החברתי של האדם לא נתון מראש (כמו בחברות הוליסטיות קלאסיות). מצד שני, האדם נתון למתקפת דימויים משתנים תדיר, שלא מאפשרים לו לבנות זהות יציבה ולבחור מטרות יציבות. הפרט לא מסוגל להיפטר מהדימויים הללו ולחדור למציאות כי אין שום מציאות חברתית "אמיתית" מאחוריהם: בתרבות הוליסטית, המסמן מקבל את משמעותו ממקומו במכלול ולא ישירות מהמסומן. במצב כזה, אין לפרט גם אפשרות לבנות לעצמו זהות יציבה, שלא מפורקת בין סוגי שיח שונים ולא משתנה בהתאם לשינויים בהם. זה עניין תרבותי ולא השקפה מטאפיזית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מן ה"סכנה" עליה הוא מתריע, נובע לכאורה שג'יימסון חושב שחברה בה מקומו של הפרט נתון מראש, ובה מגוון מצומצם וקשיח ככל האפשר של דימויים מהם יוכל הוא לבחור כדי לבנות את זהותו, מתאימה יותר לבני האדם. או שאני טועה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע. ההיכרות שלי עם דברים שהוא כתב היא מצומצמת. כמו שבטח שמת לב, אני צריך להשתמש בהוגה אחר (גלנר, שהוא מודרניסט מושבע) כדי לנסות להסביר לעצמי את הדברים של ג'יימסון. בכל מקרה, אני אתפלא מאוד לשמוע שזה כך. ג'יימסון מתייחס לסוג הבעיות שיצר המודרניזם וטוען שאת ה''ניכור'' המודרני החליף ''אבדן אוריינטציה'' הפוסטמודרני (אם אין סובייקט אוטונומי ויציב אז אין ניכור). הוא לא מתייחס לבעיות של חברה מסורתית. אני מניח שהוא פשוט לא מעלה על דעתו שאפשר לחזור לחברה קדם-מודרנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא יודע, אך היותו של ג'יימסון מרקסיסט חוברת ל"סכנה" עליה הוא מצביע ויוצרת רושם זה. אגב, גם לאחר קריאת הדיון הזה וספרו של ג'יימסון, אני עדיין מתקשה למצוא טענות פ"מ או אבחנות היסטוריות וחברתיות הקשורות בגישה זו, שאינן אחת משלוש: טעויות ברורות, גוזמאות או דברים הידועים ומוכרזים מאז ומעולם על המצב האנושי. זאת למעט הטענות שמידתם של אלמנטים תרבותיים מסויימים שהיו נפוצים קודם לכן, גדלה או קטנה באופן מובחן בעת המודרנית/פוסט מודרנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההפך. היותו של ג'יימסון (סוג של) מרקסיסט מציבה אותו כמודרניסט. הבעיה שהוא מציב היא שבתרבות שבה העולם מורכב ממרחב של דימויים, הכל עובד "על פני השטח", במרחב, ולא "לעומק". במצב כזה, אין לנו אפשרות לפתח מרחק ביקורתי, בגלל שמרחק כזה תלוי באיזושהי נקודה ארכימדית שקשורה לאמת וממנה אפשר להעביר ביקורת. אבל במרחב של דימויים על פני השטח, כל נקודה נמצאת במרחק שווה מהאמת. הוא מכוון לפתרון שישחרר את הסובייקט. הפתרון שלו מבוסס על כך שבנוסף ל"אמיתי" (המדע) ול"מדומיין" (אידיאולוגיה) יש מימד נוסף, שהוא הסימבולי 1. שימוש במימד הסימבולי יאפשר לנו ליצור "אסתטיקה של מיפוי קוגניטיבי" של העולם שיאפשר הרגשה של שליטה מחדש של הסובייקט במקומו במערך העולמי. אני לא מבין את ההצעה שלו ואני לא יודע איך אמורה להיראות חברה שבה יש מיפוי כזה. כאמור, אני מייחס את חוסר ההבנה הזאת לידע המועט שלי. כך שאני לא יכול לדון בהצעתו. 1 אותו הוא מייחס ללקאן. אבל אני לא רוצה להרגיז את אלון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, אם הוא מתריע על סכנות העידן הפ''מ הרי שאין הוא מזהה עצמו פ''מ. אבל מעטים מאלו שהגו אבחנות על ''העידן הפוסט מודרני'' מוכנים לזהות עצמם כפוסט מודרניסטים. יתכן שג'יימסון בסה''כ מנסה לעשות בתובנות מסוג כזה קרדום לחפור בן למען האידאולוגיה שלו. אם אתה אינך מבין לאיזו חברה הוא חותר, יש לי הרגשה שאין לו באמת מה להציע. אבל אני כבר לא בכושר מלחמתי כפעם, ולו עקב הזמן שעבר מאז קריאת ספרו כמו גם עקב שכיחת חלק מן המוטיבציה הסביבתית לזה, כך שאולי אעצור כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. אני לא מבין גם דיסציפלינה שבה הזמן יחסי, חתולים נמצאים בסופר-פוזיציה ושבאופן מסתורי ישויות תיאורטיות מתקשרות זו עם זו בלי סלולר. אבל אני מייחס זאת למגבלות של ידיעותיי. כמובן, יכול להיות גם שג'יימסון מדבר שטויות או שיש לו אג'נדה נסתרת. אבל הנחה כזאת חוסמת מראש את האפשרות שלי ללמוד. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |