בתשובה לאפופידס, 26/12/01 12:48
 |
|
 |
||
|
||||
 |
להרחיב את תגובתך לכלל נושא שלם. מתגובתך (גם אם לא כיוונת לזה לא ממש משנה, זה רק בסיס לדיון) עולה תחושה של תסכול, תחושה של "אם זה שיר, אז אני כבר לא יודע מהו שיר". מה שגורם לתחושה הזו הוא העובדה שאני ואחרים לקחנו שיר כזה קטן ופשוט וכתבנו עליו תילי תילים של פרשנויות. הדבר נראה כאילו יצא מכל פרופורציות: אם על כזה שיר פצפון וצלול אנו כותבים כל כך הרבה, אז ישנן שתי אפשרויות המשלימות זו את זו. הראשונה: מה שעושה את הפרשנות הוא הפרשן ולא השיר. כלומר, מספיק פרשן מספיק מיומן כדי להפוך כל כמה שורות קצוצות עלובות ליצירת מופת. השנייה: נפלו כל הגבולות והיום כל דבר כבר נחשב לשיר, יהא גרוע ככל שיהא. ישנה הדרדרות בכתיבה ועימה מדרדרת גם הפרשנות. התוצאה של התממשות האפשרויות האלה היא שכל קשקוש יכול לזכות לפחות למאמר שלם, אם לא ליותר. אז ככה. קודם כל, אני מבין את התחושה הזו (גם אם לא כיוונת אליה אישית, אני מתייחס לרעיון שנמצא בדבריך ומדבר אלי. עימך הסליחה על השימוש הגס שאני עושה בדבריך). למעשה גם אני שותף לה. פעמים רבות נוצרת בי תחושה שאותו תחום הקרוי "חקר הספרות" לא רק שאינו מדעי, זה כבר ברור, אלא שהוא פרוץ לכל רוח. כל דבר הופך להיות יצירת מופת, על כל דבר ניתן לכתוב תלי תילים. למעשה עניין זה נראה גם בתחומי האמנות האחרים: ציורים שהם סתם אוסף קווים, אסלה בבית שימוש, פסל שנראה כמו ערימת גרוטאות ועוד. התחושה היא שהכל מתמוטט, שכבר אין על מה להישען. זהב מתערבב בחרא ויהלומים – בבוץ (איזה יופי של תקבולת, אה? הנביא ישעיהו היה גאה בי). ברשותכם, אנצל את הבימה הזו כדי לכתוב את דעתי בעניין. א. קודם כל, חשוב להבדיל בין ביקורת למחקר. ביקורת היא דעתי האישית על היצירה. מחקר הוא עמידה על תכונות היצירה, על אופן הקישור בין חלקיה וכו'. אין לערבב בין השניים. מחקר, מעצם היותו מחקר, חוקר כל דבר שיש בו עניין. כימאי יכול לכתוב דוחות שלמים על התכונות הכימיות של קומפוט אננס. פיזיקאי יכול לבצע ניסויים בהעפת אבן מרוגטקה. אולי הם לא יעשו את זה כי זה לא תורם למחקר ולא מקדם ובעצם "פשוט מדי" ו"חסר ערך", אולם זה לא הופך את הקומפוט או את הרוגטקה לדבר שאין מה לחקור בו. הוא הדין לגבי מחקר הספרות: עמידה על התכונות הספרויות של טקסט. יהא זה צירוף מטפורי, בדיחה, חידה, שיר קצרצר וכלה ברומאן עב כרס. האובייקט נחקר לפי מידת העניין שבו, לפי השאלה "האם יש מה לחקור בו". אין קשר בין זה לבין ה"ערך" של היצירה. וזו הבדלה שחשוב מאוד לעשות לדעתי: בין מחקר לבין ערך. כל מה שכתבתי על השיר הקצר הזה היה משום שיש מה לחקור בו ויש על מה לעמוד בו. יש בו דברים שאפשר לחשוף וזה מה שחשוב. אין זה עושה אותו יצירה טובה יותר או פחות. ולכן חשוב לזכור: יש הבדל בין יצירת ספרות לבין יצירה בעל תכונות ספרותיות או למעשה כל דבר בעל תכונות ספרותיות, כמו מטפורות ויזואליות. זו הבדלה מאוד מאוד חשובה. לטקסטים רבים יש תכונות ספרותיות כמו שלכל חומר יש הרכב כימי. לכן הדביליות שבצירוף "חומרים כימיים", כי כל חומר הוא בעל הרכב כימי. עכשיו, אתה יכול להחליט שהשיר שלפניך הוא יצירת ספרות, יצירת ספרות טובה יותר או פחות, או שאינו יצירה כלל. אולם אינך להתעלם מן התכונות הספרותיות שגלומות בו. על תכונות אלה עמדתי בתגובותי אליו. האם תכונות אלו מסתכמות ליצירת ספרות? האם יצירת ספרות היא סך התכונות הספרותיות וכמה תכונות שוות יצירה? התשובות לשאלות אלו הן סובייקטיביות. בשיר הקצר הזה יש יותר ספרות לדעתי מאשר בשירים האחרים שבגיליון הנוכחי של הדג. גם אם הוא קצר יותר. בעניין זה, כמו ברבים אחרים, הגודל לא קובע, אלא עוצמת התכונה או התכונות ויחסי הגומלין ביניהם. אם תשאל אותי, גם "אנה קרנינה" שאני במקרה קורא עכשיו, הוא לא פסגת היצירה הספרותית, למרות שהוא נחשב לכזה. ב. בהמשך לעניין הקודם. הבעייה היא כיצד מודדים תכונות ספרותיות. חשוב להבחין בין תכונה ספרותית של טקסט לבין מאפיין של טקסט בעל תכונות ספרותיות. תכונה ספרותית, לעניות דעתי הרבה מאוד והמאוד בלתי מגובשת ומנומקת עדיין לעצמי אז-נא-לא-לתפוס-אותי-במילה, נמדדת בשני מובנים: אפקט על הקורא ומבנה עומק קוהרנטי ובעל משמעות. הראשון ברור: מתח, השהיה, התפעלות, קצב, טשטוש או חידוד וכל דבר שאתה פשוט מרגיש אותו בקריאה. אצלי אפקט כזה בקריאת שיר הוא מעין "קפיצה" כזו, כאשר יש מעין "קליק" וצצה אצלי הבנה למשהו שאינו כתוב בטקסט. הדברים איכשהו מתחברים, נחשף איזה גשר לא טקסטואלי. מבנה עומק הוא פשוט מעין שלד של קשרים בין אלמנטים בטקסט, אשר יש לו מבנה ניתן להגדרה ואשר תורם להבנה הכוללת של הטקסט. מעין איחוד של תוכן וצורה. פה חשוב להבדיל בין זה לבין מאפיין של טקסט ספרותי, כמו חריזה, קושי בהבנה, מטפורות, תחביר מיוחד ועוד. שירה של עיינה לקח, שבו דנו קודם, היה דוגמא טובה לטקסט שמכיל מאפיינים ספרותיים שאינם תכונות ספרותיות. זאת לצד תכונות אמיתיות אחרות. חלק המתיאורים שם היו חסרי פשר. אבל מה, הוא נראה יותר שיר מזה שפה למעלה כי הוא מכיל יותר מאפיינים. אז חשוב מאוד לעמוד על ההבדלות האלה. הבעייה שעולה פה היא אותה בעייה שאפיינה את הקבלה של השירה המודרניסטית: פתאום אנו נדרשים לעשות הבחנה בין תכונה למאפיין. פעם כל השירה הייתה שקולה אז לא נדרשנו להחליט אם זו תכונה או מאפיין, אבל היום? פעם כל השירה הייתה ארוכה אז לא נדרשנו להחליט אם אורך הוא מאפיין או תכונה אבל היום? וכן הלאה. בקיצור. תכונה ספרותית אינה נמצאת רק בטקסט ספרותי אלא היא תכונה של טקסט בכלל, גם אם הטקסט הזה חסר מאפיינים הקיימים בדרך הנורמה ביצירת ספרות. כל תכונה כזו "שווה מחקר" גם אם לא מדובר ביצירת ספרות ממש. המחקר הוא אובייקטיבי וכמו כל מחקר, פשוט שואף לחקור כמה שיותר, בלי שמץ של קשר לשאלה האם זה מעניין אותי כאדם או לא. עד פה. מקווה שהנעמתי את זמנכם. הערה: למרות אורםכם, אין הדברים שלעיל בגדר מאמר מנוסח ומגובש היטב, אז מא לא לתפוס אותם ככאלה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כדי להסיר ספק, נהניתי לקרוא את פרשנותך לשיר והשכלתי מתגובתך זו לשירה הפסאודו-ניאנדרתלית שהבאתי (וזה עוד המיטב שמצאתי שם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(באימייל אם תרצה, למרות שהדיון הזה מספיק מת כדי לתלות זאת כאן להנאת הבבונים האחרים) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר אין לי גישה לחומר (עברנו בסיס) אך מחר אני חוזר לגיזרה ואנסה להביא עוד מנהמות לב העם. יש לציין שרוב החומר בבסיס הנוכחי הינו ברוסית וכדי לתרגמו עלי להיכנס עם עוד גבר לתא השירותים... מילא גבר, אני לא חושש ממה שאומרים, אבל הברירה האחת היא איוון, חברי לחדר שהילוכו, מבטו ונשימתו משייכים אותו מיידית ליחידה המיוחדת לרצח עם של צבא אוקראינה (הוא אכן באופן בולט אינו יהודי, בעל רישום פלילי על אלימות כלפי אשתו וסיפר לי בשמירה איך התאכזר לחייליו בצבא האוקראיני עד שהם ירו עליו). הברירה השנייה היא איציק בעל החיוך הסדיסטי, במקור מגרוזיה, בעל אוסף מרשים של סכינים שהוא מתמחה בהטלתם ואף דקר אותי בגבי (קלות ומתוך חיבה, אך מבלי לשאול) כדי להדגים את חדות הסכין החביב עליו. אח, פלוגה נפלאה (+ דרושים - ברצינות!!). אראה מה ניתן לעשות. אגב, אני מתפלא שעדיין אין תגובות לתגובתו המעניינת של אור. אם היה לי זמן וידע הולם הייתי מגיב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שאתה בחברה טובה. ג'והן לנון אמר פעם שהביטלס גילו שהם יכולים לכתוב כל דבר שנראה והרגיש טוב, בלי שיהיה לשיר איזה מובן מסוים. המבקרים כמובן ניתחו ומצאו משמעויות בשירים. אפרים קישון כבר כתב על התופעה הזו מחזה בשם ''תוציא את השטקר המים רותחים''. מה שמחזיר אותנו לדבריו של מיכאל שיצירת אומנות זקוקה למסגרת התייחסות, מסגרת המצביעה עליה ככזו, כדי שנקבל אותה כיצירת אמנות. דבר נוסף הוא שפירוש או מובן או כל מה שלא נמצא כביכול בתוך השיר איננו למעשה בשיר אלא אצל אלה הקוראים אותו, מתייחסים אליו, ממקמים אותו במרחב זמני או גאוגרפי מסוים, ויוצרים יחד עם המשורר המקורי, את השיר. לכן גם אין שום יתרון ברור לפרושו של המשורר ואפשר לראות אותו כקורא נוסף של השיר, אשר ניחן באינפורמציה נוספת ושונה משל שאר הקוראים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשלעצמי אני חושב שלדבר אין משמעות אלא למקומו במבנה. זה נכון בנושא הפרשנות, בנושא השפה, בנושא התפיסה (ומודגש בAI) ואף בעניין מהותה של הפיסיקה והיקום (אין 'חומר' ואין התפתחות, יש רק מתמטיקה). אך זו אופרה אחרת (הגירסה הפחות ידועה (ובצדק) של 'לה טראוויאטה'). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין המשורר. לעובדה שהכותב לא כיוון למשמעות מסויימת אין ערך בדיוק, אבל בדיוק, כמו שלעובדה שהוא כיוון למשמעות מסויימת אבל זו לא עברה אלינו אין ערך כלל. הכותב יכול לכוון למשמעות אחת ותצא אחרת או לשום משמעות וכן תצא כזו. המשמעות לא תמיד נגזרת מהאופן שהכותב מארגן את הטקסט. הרי לכלי שבו נכתב השיר, כלומר השפה, יש משמעויות כשלעצמו. בעצם השימוש במילים אתה יוצר משמעות ובעצם ההעמדה של חלקי טקסט זה ביחס לזה אתה יוצר משמעות.השאלה היא עד כמה משמעות הטקסט נבדלת ממשמעות השפה בכלל, עד כמה היא חדה וקוהרנטית. תוסיף לזה את העובדה שטקסט נכתב בכמה רמות, גם כאלו שאינן מודעות ומושפעות מגורמים סביבתיים-חברתיים-הסטוריים-אמנותיים-נורמטיביים, וכן תוסיף לכך את העובדה שטקסט, כל טקסט, מובן לא רק על פי מטענו הסמנטי אלא גם על פי שיקולי דובר-נמען-הקשר וכן את העובדה שנמען מייחס חשיבות שונה לכל מה שנכתב בשורות קצוצות - ותקבל פרשנות לערימת מילים שנשמעות ברדיו. למעשה אתה צריך להתאמץ כדי לכתוב משהו חסר משמעות, אבל לא להתאמץ במיוחד כדי לכתוב משהו אידיוטי בצורה מפליאה כגון שירי טיפקס או אתניקס. אלו מגיעים לכאלו שיאים דביליות ונביבות עד שמגיע ללהקות האלו פרס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אור, נהנתי לקרוא את תגובתך. אשמח לקרוא ביום מן הימים את הנוסח המגובש (היותר סופי, עד כמה שסופי אפשרי). האם לדעתך ניתן לומר, שמה שאתה מכנה 'מאפיינים' הוא בעצם אוסף מוסכמות (קונבנציות) צורניות ביסודן של טקסט שאנו בד"כ מייחסים לשירה, ומה שאתה מכנה 'תכונות' הוא מה שאנו חושפים במהלך אקט הפרשני (גם אם הוא אינסטינקטיבי, ה"קליק")? נ.ב. האם אתה מכיר את מאמרו של סטנלי פיש "How do you recognize a poem when you see one?" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, האם יש לך הפניה או העתק של המאמר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רון, קראתי את המאמר לפני שנים מעותם מצולם ואין לי הפנייה, וגם לא הצלחתי למצוא אותו ברשת, אבל אני משער שבביקורך הבא באחד מרשתות הספרים הגדולות האמריקניות תוכל לאתר אותו באחד מקובצי המאמרים של פיש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמר שמתפלמס עם פיש, וממנו אפשר לקבל מושג על המאמר הנדון, כאן: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי אלא רק הופך אותה. לטענתו אנו נזהה שיר לא רק על סמך שיוכו לסוג זה של טקסטים באמצעות "הוראה מגבוה" אלא אם נזהה בו אלמנטים שהוגדרו בפנינו כשיריים. אבל גם הסבר זה לא מאתר תכונות שיריות אמיתיות ולמעשה עושה אותו דבר: הוא אינו "מנחית" עלינו כי הטקטס שלפנינו הוא שיר אלא מגדיר לנו קריטריונים לזהותו ככזה. אז לא מסגרת השיוך היא חיצונית אלא הקריטריונים הם חיצוניים. אנו נזהה שיר אם יש לו תכונות שמקובל להגדירן כתכונות של שירה, אבל האם תכונות אלו כשלעצמן הן שיריות?? האם התכונה היא שירית כי יש בה משהו מיוחד לשיר או כי פשוט היא מוגדרת ככזו מסיבות חיצוניות? דרך אגב, מאיזה אתר לקוח המאמר הזה? אולי יש שם מאמרים נוספים. בעמוד המאמר אין קישור לאתר וגם תוך משחק בכתובת לא הצלחתי להגיע אליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי פרטים על האתר מעבר למה שמופיע שם ב URL. כפי שציינתי בכותרת הגעתי אליו דרך גוגל. אגב, בשעתו הצגתי שאלה ("אתגר לאור ולדרור") ולא נעניתי. נראה לי שהיא שייכת, במידת מה, גם לפתיל הזה ואודה לך אם תחפוץ להשיב לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד מפלאי הגוגל: זוהי רשימה של הדפים המקושרים אל הדף הנ"ל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוצים לשמוע ממש ת'אמת? נשבר לי הזין ממאמרים. אחרי שלוש שנים של מאמרים על תורת הספרות, על ספרות עברית, על בלשנות, על לשון, על הסטוריה, על אסתטיקה - נשבר לי. יש כל כך הרבה לקרוא, כל כך הרבה לדעת, שכבר אין לי כוח יותר. אני אף פעם לא אדע הכל ואפילו לא חצי אז חבל כבר על הניסיון. אין ברירה אלא לפתח דיונים בשאלות שכבר מזמן נמצאו להן תשובות. אין ברירה אלא לשוב ולגלות את מה שכבר גילו מזמן. ועוד בטח שהכל באנגלית (אם כי קלה) והכל מרצד לי פה מול העיניים. זהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאלף לקרוא את מאמרה הקצר של גרטרוד שטיין בפורמט של שורה קצרה לאחר משניה, מול תבנית פסקאות. כל טקסט, דחוס וכבד ולא עודפי אינפורמטיבית ככל שיהיה, הרי שעריכתו בתבניות שורה-קצרה, תהפוך את הקריאה להתנסות שונה בתכלית. הקורא יחוש מייד בהקלה ובריווח עקב ניהול שונה של משאבי עיבוד המידע -הן המתפנים שוב ושוב, והן המתגייסים בקלות לקראת השורה הבאה. הוא מתנסה לראשונה ביכולת זמינה ומורכבת להקיף בהינף קשב את מרחב הטקסט כולו. האפקט של stanza format מהמם, ותרם רבות לתחושת המגיה שבתצורה השירית. קצת גנאולוגיה (התחקות אחר המקור) לא תזיק. בעת העתיקה, הועברו באופן זה גופי אינפורמציה נרחבים -הסטוריים, מיתולוגיים ואחרים -ומכל מקום, כאלה שדרשו פריסה נרחבת של נאראטיב מורכב ומסתעף. זאת בניגוד לנוסחאות קצרות כגון תרופה כלשהי, שאין צורך לרקוח אותה מגורמים שונים ובאופן מורכב. אדם יחיד, ולעיתים כמה אנשים במחולק נשאו בזכרונם באופן לכיד את קורפוס הידע הזה. לשם למידתו וזכירתו, באופן המאפשר גישה אקראית random access לקטעי משנה (בניגוד לזכירה בה להגיע לקטע כלשהו יש לזכור באופן סדרתי את כל הקטעים בזה אחר זה עד למקום המבוקש) היה צורך לערוך את קורפוס הידע בצורה שירית. הכוונה קודם כל לעריכה לסטנצות, ואחר למקצבים וחריזה. כך, שירת הומרוס מ-800 לפני הספירה, הינה קורפוס כזה. זאת שירה הנושאת ידע היסטורי, קטעי נסיון מדיני ואסטרטגי, פסיכולוגיה בין אישית וידע מיתולוגי האמור לקבוע את כללי התנהלות העולם. זכירתו ויצוגו של קורפוס ידע כזה תוך איפשור ניהול מידע זמין הינו הדבר שיצר את הצורך בעריכה בתבנית שירית. בנוסף, התבנית השירית אפשרה מעין עמדה של כבוד והעדפה לידע זה, ביחס לאינפורמציה רכילותית למשל, שגם היא בעלת מבנה של נאראטיב. התבנית השירית יוצרת מעין עמדה קוגניטיבית ורגשית של ראיית המושא שלפניך בבחינת מה שמרטין בובר כינה תצורת ה- I-Thou |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא כל כך בטוח. אומנם טענותיך בעניין היתרונות הקוגניטיביים אפשריות כשלעצמן אבל אני לא בטוח לגבי יישומן. כתיבה בשורות קצרות "סתם",כמו שעשית כאן למעלה, לפחות עבורי, אינה מקלה על הקריאה אלא פשוט מעצבנת. לכן אני שונא שבירת שורות שאין לה מטרה וסיבה. האופטימום הוא חפיפה בין השורה למשפט. שנית, החריזה לא התחילה אלא במאה ה-10 לספירה. המשקל קדם בהרבה זה נכון, אולם למיטב זכורני, הטקסטים הקדומים אינם מחולקים לבתים כלל. אלא פשוט בית אחד או לפחות קבוצת בתים מאוד מאוד ארוכים. החלוקה ולמעשה עצם הכתיבה של היצירה ההומרית היא מאוחרת ליצירה ונעשתה בצורה מלאכותית על ידי אחד השליטים ביוון העתיקה. החלוקה של היצירה הזו ל"שירים" או "ספרים" נעשתה מאות שנים לאחר היווצרות היצירה. לגבי יצירת הומרוס כבר נטען ונאמר כי לא "נזכרה" פשוט כי לא ניתן לזכור ככזה קופוס אדיר של מידע אלא "בוצעה" שוב ושוב לפי כללים נתונים וקווי עלילה מוכנים על ידי "הזמר הנודד". השורות הקצרות והמשקל בהחלט הקלו על הזכירה על השימוש בתבניות. ולסיום, אם אני זוכר נכון, כמעט ולא היה צורך להבדיל שיר מלא שיר פשוט כי לא הייתה פרוזה בתקופה ההיא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שתי השורות הקצרות בתחילת הערתי אינן מכוונות, אלא יצאו כך ללא תקנה לאחר שהקלקתי על "עבור". שם, מכל מקום, ההפרדה הינה באמצע הפסקה, ולכן שרירותית וסתמית, ולכן אינה מעוררת חוויית שירה. "שבירת שורות שאין לה מטרה וסיבה". ערכה של אמנות העריכה השירית הינו אכן בכך שהשבירה אינה סתמית אלא ההפך מכך. וכאן יש להדגיש -כל שורה *מסיימת* עניין נתון, חותמת Seals אותו. במובן מסויימת אין היא משאירה "עניין לא גמור", אלא יוצקת מתח ומבחינה מסויימת מסיימת וחותמת אותו לפחות חלקית, ולפחות בהקשר ספציפי. בכך היא מגייסת אך גם מפנה משאבים. זוהי האומנות הגדולה של הכתיבה השירית בסטנצות. "הטקסטים הקדומים אינם מחולקים לבתים, אלא פשוט בית אחד, או בתים מאד ארוכים". מה שכמובן מחזק את טענתי שמדובר *בקורפוס של ידע*, וכזה המחייב עמדה מסויימת של יראת כבוד, העדפה ואולי אף מידה של חוסר ביקורתיות והיעדר שינוע קוגניטיבי מצד הקורא כלפי הטקסט, בבחינת "כזה ראה וקדש". לגישתי, אופן יצוג קוגניטיבי מסויים ועמדה *אוריינטטיבית* (כזו בה אתה פוער זוג עיניים ואישונים גדולים ותמים, הדופק שלך מואט, מוליכותו החשמלית של עורך משתנה, קיימת התרחבות כלי דם במוחך vasodilation וקבוצות גדולות של נירונים במוחך יורים באופן אחיד בהפסקות קבועות, מה שקרוי "דפוס אלפא" במדידות EEG) כשאלה מתחייבים כלפי אינפורמציה מסויימת, הם המצע המחייב את התבנית השירית. והם המצע שהביא ל*פיתוח* רב שנים, אך בהתאם למצע זה, של *אמצעי* ההבעה השירית ותבניותיהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת שלא קראתי את המאמר הזה אבל אשמח לקוראו. אני מסכים שתכונות הן בעיקרון קונבנציות שיריות אבל קח בחשבון שהן לא היו כאלה עם תחילתה של השירה. משהו גרם למחזאים היווניים הראשונים לכתוב במשקל ומשהו גרם לאחרים לא לכתוב כך. "תכונות" הוא מושג בעיתי יותר מבחינת מה שאמרת, שזה מה שנחשף באקט פרשני, כי ישנם טקסטים לא שיריים שניתן להפעיל עליהם אקט פרשני (כמו חוקים) וישנם שירים שלא תמיד דורשים אקט פרשני מעמיק, או שלפחות עושים פעולתם גם בלי אקט כזה. למעשה השאלה פה היא מהי שירה, שאלה שכמובן אין לי תשובה עליה. קשה להגדיר שירה על סמך מה שאנו חושפים באקט פרשני שכן אז ההגדרה היא סובייקטיבית מאוד ותלויה בפרשן ולא ביצירה. להלן כמה דוגמאות משעשעות בעניין זה: בשיעור המבוא של "יסודות השיר" קיבלנו טקסטים בשורות קצוצות או רגילות והתבקשנו לגלות מה מהם שיר ומה לא. המרצה פשוט הפכה לטקסט רגיל שירים קצרים וקיצרה טקסטים פרוזאים, כמו למשל ההקדמה למילון אבן שושן. כמובן שהיו טעויות רבות בזיהוי. מדוע? כי מסתבר שאורך השורה עצמה יוצר איזה סוויטץ' אצל הקורא והוא פתאום מתחיל לפרש דברים. עוד דוגמא: בספר "שבעה סוגי עמימות" של אמפסון, הספר שהתחיל את "הביקורת החדשה", הגורסת התעלמות מוחלטת מן המחבר ניתנו לסטודנטים לשירה שירים בלי שם היוצר או השיר והם נדרשו לכתוב את דעתם על השיר. חלקם כתבו ביקורות חמורות ומשעשעות על שירים שהם בעצם מיטב השירה האנגלית עד אז. ודוגמא אחרונה והכי חשובה: בניסוי שנעשה רשמו על הלוח את רשימות השמות של הכיתה(!!) ואמרו לסטודנטים שזהו שיר. כמובן שאלו מצאו שם קשרי צליל, חריזה וכו'. עכשיו לך תבין מהי שירה. לגבי הנוסח הסופי..לא נראה לי שיהיה בקרוב, אבל פעם הרחבתי בעניין, כאן: פשוט תתעלם מכל הפניות לדיונים אחרים שעשיתי שם. אחת הבעיות בהגדרת שירה קשורה לאופן שבו אנו מגדירים: אוספים קבוצה של דברים ומנסים למצוא את המאפיין המשותף הצר ביותר. רק מה, כבר מראש הכנסנו לקבוצה הזו אלמנטים מסיבות "לא טהורות". אנו מקבצים את מה ש"נחשב" שירה ואז מחפשים מכנה משותף, ככה שאולי אנחנו פשוט רודפים אחרי הזנב של עצמנו. הקיבוץ לאותה קבוצה נעשה על סמך נורמות ספרותיות, אז מאין לנו שנמצא גם מאפיין פנימי? הדרך הטובה יותר היא לקחת טקסט, לאפיין אותו, לקבוע שהוא שיר על סמך קריטריונים מסויימים ואז עוד שיר ועוד שיר וזה ייקח בערך מליון שנה. מרצה שלי אמר פעם שהדבר היחיד שמשותף לכל השירים הוא שורות קצרות. די צודק בעצם. התגובה שם בבמה הבאתי את דעתו של אותו מרצה. שהיא אולי קצת יותר יעילה מגישות אחרות להגדרת השירה: פורמליזם, סטרוקטורליזם וכיוצא בהללו. אולי פשוט צריך לנקוט בגישתו של וויטגנשטיין להגדרה: דמיון משפחתי. שיר א' חולק תכונהעם שיר ב' שחולק תכונה אחר עם שיר ג'. לכן א' וג' הם שירים אבל לא מאותה סיבה. וכן הלאה וכן הלאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אור, תרגיל "השורות הקצוצות" שעשתה איתכם מורתכם הוא בדיוק התרגיל שבו פותח פיש את מאמרו. אצלו התלמידים מפרשים רשימת שמות (רשימה בבליוגרפית שנשארה על הלוח מהשיעור הקודם) כשיר דתי. המסקנה שפיש חותר אליה במאמר (ובדרך שולל המון גישות אחרות לשאלה שירה מהי?) היא ששיר הוא מה שקהילה פרשנית מזהה כשיר. המאמר הזה פרובוקטבי ואפילו מקומם אבל כתוב היטב וקשה להכשיל את טיעוניו. תרופה בדוקה נגד התסכול שבקוצר ידן של הגדרות אנליטיות בנושא זה הוא קריאה חוזרת במאמרו של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון" שבו בין היתר מבחין ביאליק בין לשון בעלי פרוזה ללשון בעלי השירה, ואומר על האחרונים: "מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון.. מחויבים להכניס בה בכל רגע - על פי מפתחות מסורים בידיהם - תנועה בלתי פוסקת, הרכבות וצרופים חדשים. המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החושן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה..." נ.ב. אור, קראתי את תגובתך בנוגע לבודלייר וביאליק, זה דיון מתמשך, אז לא מהרתי להגיב, אך אני מניח שהמשך יבוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשוב לזכור כי אומנם פיש מוכיח כי שיר נתפס ככזה לפי המסגרת שבה הוא ניתן אבל העובדה שהוא נתפס ככזה אינה אומרת שהוא כזה או שאם אינו נתפס ככזה הוא אינו כזה, ואם הוא נתפס ככזה אין זה אומר שאין לו תכונה נוספת אשר כן מבדילה אותו מטקסט שאינו שירי. המסה הנפלאה של ביאליק היא אומנם נפלאה אך כמובן שאינה פותרת את הבעיה. הוא מניח שפרוזה נבדלת משירה בלשונה, דבר שכמובן שאינו תואם את לשון הספרות הזו היום. ישנה פרוזה בעלת לשון שירית (ראה ספיח או שיר השירים לביאליק עצמו) ושירה בעל לשון פרוזאית (ראה שירה מודרנית). כמו כן, מסתו ככל שהיא נפלאה, היא יותר פילוסופית ממעשית, למעשה קשה גם להראות ששיריו של ביאליק עצמו ניחנים בהבחנה הזו. שים ללב שמסתו של ביאליק נעדרת דוגמאות ספציפיות (למיטב זכרוני הרפה) והיא אכן יותר בגדר מסה מאשר בגדר מאמר. כוונתו היא שלשון השירה צריכה להיות לשון חיה, כלומר שמילותיה אינן שואבות את כוחן מן ההסכמה שישנה לגבי המסומן שלהן אלא שצריכות להתחבר למסומן הזה. הקשר בין המסמן למסומן אינו צריך להיות שרירותי. על השירה לפרוץ את השרירותיות הטבועה ביסוד כל לשון ולהתחבר מחדש לעולם. כאילו לשחזר את הרגע שהמילים נחצבו מתוך המציאות וכן הלאה וכן הלאה. אלו הם דברים יפים ואכן נהניתי רבות לקוראם בזמנו אבל יישומם כיצד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיר הוא דבר שאני קובע שהוא שיר לאחר שאני כותב אותו כשיר או כלאשיר אבל מפרסם אותו כשיר ועכשיו תקבעו מחדש מזשיר אז, אם נרכיב את דוד אבידן (למגינת ליבו של דובי) ביחד עם מיכאל שרון שכתב על הצורך במיסגור והכתרה של מעשה, כדי שיתפס כמעשה אומנותי, נקבל נקודת בסיס מסוימת. אולי אפשר גם להשתמש ב-קון מהפילוסופיה של המדע, על הצורך בהסכמה חברתית בזמן מסוים. ההגדרה של המרצה שלך לשיר כטקסט המורכב משורות קצרות ניסתרת דווקא על ידי הפואמות בפרוזה של בודלייר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם על ידי אבידן עצמו, בפרסומים אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני מכיר את יצירתו זו של בודלייר ובצם את יצירתו כלל, אבל שמעתי על דבר כזה "פואמה בפרוזה" או "שיר פרוזה". בפעם היחידה שנתקלתי בשיר בפרוזה של דן פגיס פשוט חשבתי שזה לא שיר אלא פרוזה או פרוזה לירית. אני מזכיר שהדיון המקורי היה על האם יציה מסויימת היא ספרות או לא. בתוך הספרותעצמה נראה לי שעניין הגובלות פחות חשוב. בענין הבית שיצרת פה למעלה, סתם כדוגמא, זה דווקא נראה לי דוגמא מצויינת למשהו שאינו "יצירת ספרות בצורת שיר" או יצירה בעלת תכונות ספרות. הבית הזה הוא שלם שהוא בדיוק סכום חלקיו. אין פה דחיסות פנימית שמקבלת ביטוי בדחיסות חיצונית. זה צלול,פרוזאי, פשוט טקסט שקוצר בשורותיו. שורות אלו יוצרות אשליה של שיר ולכן מאפשרות עוד "אלימות נגד השפה" , כפי שנאמר פעם על שפת השירה, במקרה זה: הלחמות מילים, אקט חושפני של "אני אומר" וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי להסיר כל ספק, אני לא יצרתי מאום אלא הבאתי את השיר של אבידן לו אני תמיד ניזקק בדיון מסוג זה. אשר לפואמות בפרוזה, היינו לצורתו החיצונית של שיר. ידועים משוררים שהקפידו להציב את שורות השיר בצורה גרפית מסוימת היותרת מדרגות, פירמידה ועוד, כחלק בלתי נפרד מהביטוי הפואטי. אבות ישורון כמדומני, או אפילי אמיר גלבוע. גם הצורה הקלאסית של סונטה מחייבת הצמדות לצורה עימודית מאד מסוימת של רווח בין הבתים וכו'. כך שבודלייר הרחיב את הפן הצורני של השירה כך שיכלול מספר לא גדול של שורות ארוכות פרוזאיות. אולם מבחינת זיקוק התימצות הרעיון האמנותי, הוא נשאר עדיין במסגרת פואטית. נכון שכביכול אנחנו מרחיבים פה את הדיון לשאלה היכן עובר הקו בין שירה לפרוזה, אבל נראה לי שאינטואיטיבית ההבדל הזה ברור יותר וללו מסיבות טכניוות - אף אחד לא יטען שסיפור קצר הכתוב בשפה לירית הוא שיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשר לפסקה השלישית, יש לזכור גם את ההייקו והחמשיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש סיפורים קצרים שקצרים יותר משירה: משלים קטנים של קפקא מול שירים רגילים וסיפורים ארוכים יותר מול אפוס שירי כגון האודיסיאה או לפחות פואמה מודרנית כמו של ביאליק או פואמה לא מודרנית בסגנון השירה הרומנטית. מאידך יש שירים שלשונם פרוזאית וסיפורים שלשונם...? לשונם מה? האם לשון גבוהה, מתפייטת, היא בהכרח לשון שירית? האם באותה פרוזה לירית השפה היא אכן שפת שירה? האם עלינו לספור מטפורות פר-שורה כדי להבחין שפת שירה משפת פרוזה? האם בפרוזה לירית יש אכן ריבוי מטפורות או סתם "מילים יפות"? האם ריבוי נקודתי של מטפורות הוא אכן שפת שירה או שעל המטפורות האלו להתחבר ישירות למוקד היצירה ולנבוע ממנה? ההבדל באורך הטקסט אינו מדד להבדלה. מה לגבי ההבדל בשפה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין קריטריון יחיד ברור וחד-חד ערכי ולכן צריך גם להתייחס כיצד האמן הגדיר את יצירתו ,בדיוק כמו שכתב אבידן. ה"מיסגור" וה"הכתרה" של היצירה על ידי הכותב ו/או הקוראים מנווטת את הקיטלוג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגבתי בדיון שם על הזניית האני. האם פספסתי את תגובתך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר גם לחשוב עליו בצורה אחרת. כיצד מוכיח הניסוי שבמאמר כי אין בשירה מאפיינים אינהרנטיים המבדילים אותה מטקסטים אחרים? כי הוא מראה שאנשים חושבים שטקסט הוא שיר כאשר נאמר עליו כך בזמן שברור שאינו כזה. מכאן שני דברים. הראשון כבר אמרתי קודם: זה שיש בטקסט תכונות שיריות (וכמה אנלוגיות או חזרות צליליות עלובות עדיין אינן תכונה שירית אלא תכונה של הלשון שמקבלת דגש בשירה) עוד לא עושה אותו שיר. חוץ מזה פיש לא שאל "האם זה שיר?" אלא קבע שזה שיר וביקש לנתחו כך. הסטודנטים מצאו תכונות שיריות בטקסט הזה, תכונות שקיימות בכל מקרה בכל טקסט בשל היותו א. לשון ב.אוסף אובייקטים שתמיד יקיימו יחסי דמיון וניגוד. ואכן ניתוח ספרות "מדובב" טקסט על פי תכונות שכבר יש בו, לא ממציא את התכונות האלה. השאלה היא עד כמה הטקסט הזה היה שיר? מה היה ערכו? אפשר בקלות לפתור את הבעיה בכך שנאמר שלכל טקסט יש ערך שירי שמתחיל ב-0 ונגמר באינסוף ורק מדרגה מסויימת הוא שיר ממש. אולי באותה נקודה שחומר הופך להיות "חומר כימי" ותופעה בעולם נהיית "חוק פיזיקלי". הדבר השנישעלול להביא לכמה מסקנות לא נעימות. כיצד אנו יודעים שאותו אוסף מילים אינו שיר? משום שאנו יודעים שהוא מקרי, משום שאנו יודעים שאין פעולת יצירה מכוונת מאחוריו ולכן כל קשר בין האלמנטים הוא מקרי וחסר משמעות. זה ברור. נניח שאני מוצא תבנית חוזרת ב"איליאדה" של הומרוס: נניח שבשיר השני, התשיעי, הששה עשר והעשרים ושלושה יש גורם קבוע שחוזר. לא רק שישנה פה תבנית חוזרת, היא גם באה במרווחים קבועים. עכשיו, מה אם הייתי אומר לכם שישנן טענות מוצקות חוץ ספרותיות וגם פנים ספרותיות שהשירים השני והתשיעי הם תוספות מאוחרות? מה הייתם אומרים עכשיו על "תכונה אנלוגית ביצירה מכוונת שאין ספק שהיא ספרות"? ומה לגבי תכונות כאלו בתנ"ך - טקסט שמתאר מאות שנים ונכתב במשך מאות שנים על ידי סופרים רבים ונערך לאחר מכן? האם אין בטקסטים האלו יותר מדמיון מקרי לאותו אוסף מילים על הלוח? מה זה אומר על מחקר הספרות? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |