 |
|
 |
||
|
||||
 |
''לא, תודה, מדובר בזבל טהור'' ובין ''אין לי טלוויזיה''. אמנם אין לי טלוויזיה אבל לזוגתי יש ומדי פעם אנחנו צופים. יצא לי לראות כמה דקות ובאמת מדובר בחרא של ריאלטי, ובכלל כל ז'אנר הריאלטי הוא זבל טהור ומזוקק. לבסוף בחרתי ב''אין לי טלוויזיה'', בעיקר מפני שבאופן כללי ובד''כ איני עוקב אחרי שום סדרה ובטח לא אחרי הדבר הזה. יצא סנוב מתנשא ופוף ועל כך גאוותי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מה הולך שם, באמת? אני מאנשי ה"אין לי טלוויזיה" ולא טרחתי לבדוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר באוסף של אנשים שנעים בתחום שבין טמטום לדביליות שגרים יחד בוילה. ישנן מצלמות שעוקבות אחריהם בכל מקום בו הם נמצאים, פרט למקלחת ולשירותים (יש לקוות). בכל פעם העורכים מאפשרים לנו להציץ בחדר אחד (שיקולי עריכה. עריכה של תעודה וכו'). התכנית משודרת סביב השעון בערוץ 20 ובערוץ 2 יש מדי פעם סיכומים ותקצירים. אני לא יודע אם ניתנות למשתתפים משימות או איך בוחרים להדיח מישהו (כאמור, צפיתי רק פעם אחת והסקתי להתרשם). ישנו אחד בשם בובליל, הוא, כך אומרים, "עושה את התכנית". אליו צרפו לא מכבר את בתו, פרחה חיננית וגסת רוח. אסור למתמודדים לקרוא, לגלוש באינטרנט, לצפות בטלוויזיה וכו', קצת כמו וויפסנה. חשוב לבמאי שתהיה אינטראקציה בניהם. גורם לך לרצות לראות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה וויפסנה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה... לא. תמהני למה כל תוכנית ריאליטי ששמעתי עליה אי פעם אופיינה ב"משימות" וב"הדחות". אי אפשר שכל המשתתפים ישרדו עד הסוף? זה קצת כמו סדרת טלוויזיה שמתחילה עם קאסט נרחב של שחקנים, רואה אחרי זמן מה מי פופולרי, והורגת את היתר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני משער שה"משימות" וה"הדחות" משמרות את ה"מתח" בתכנית. מדי פעם מתבקשים הצופים בבית והשופטים באולפן להחליט מי מהמשתתפים שהודחו יחזור. מעבר לתפקידם של ההדחות והמשימות לשמור על המתח, ששומר על הרייטינג, הפונקציות האלו במידה רבה גם שומרות על הכסף של ההפקה. הצופים שולחים מסרונים (sms) וכך, במין אשליה של דמוקרטיה ישירה ושליטה בתכני התכנית ובתמהיל המשתתפים בה, הם, למעשה, ממנים את מפגע הריאלטי שבלאו הכי עלויותיו יחסית זולות שכן רק הפורמט שלו נקנה וכיו"ב. הצופים נחשפים לפרסומות גלויות וסמויות ביושבם מול המרקע וגם משלמים מכיסם בשביל להיות "חלק מ". אין ספק שזה חכם (ומנוול) מאוד. ניסיתי לחשוב פעם על פורמט שבו כל המתמודדים ישרדו עד הסוף (מצב של win-win) ולא הצלחתי למצוא אלמנט בתכנית מהסוג הזה ש"יחזיק" את הצופה מרותק. כמובן שבחיים עדיף להמצא במקומות עבודה שמאפשרים לך לשחק משחק הוגן, במקומות בהם יש יותר ממנצח אחד ושיש עבודת צוות. בריאלטי זה לא יתכן לדעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם "בחיים עדיף להמצא במקומות ... שיש עבודת צוות" ובסדרות האלו זה לא יתכן, למה קוראים לזה "ריאלטי"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרי ברור שאין שמץ של מציאות בתכניות הריאלטי. עם זאת, גם במציאות ישנן משרות, נחשקות מאוד לעיתים, בהן עליך להלחם על מקומך ולהיות אטרקטיבי (ב''עולם האמיתי'' ההדחה נקראת ''ייעול'' והמשימות ''פרודקטיביות''. הרווח, בהתאם, נקרא לפעמים פרמייה). יש קשר כלשהו, קטן, מזערי, בין הריאלטי לבין המציאות. כמובן שבחברה פחות תחרותית, פחות מכוונת תהילה וכסף, תכניות מהסוג הזה לא היו מצליחות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיסקליימר: אני שונא תכניות ריאליטי. הם, למעט מספר יוצאי דופן*, זבל טהור. עם זאת, אי אפשר להגיד שהן לא מציאותיות, לפחות במובן אחד: המשתתפים בהן אינם שחקנים, והם אינם עובדים על פי תסריט. קיובריק פעם אמר שאין במאי שיכול ליצור סרט שיהיה מלהיב ומותח כמו משחק טניס טוב. אני אישית לא אוהב טניס, אבל המסר ברור - כשאתה רואה משחק ספורט (או תכנית ריאליטי) אתה יודע שמה שקורה אינו מתוכנן. איני מומחה בסוגיה, אבל זה לא יהיה מופרך להניח כי המוח האנושי יכול להבחין, גם ברמה תת-תודעתית, בין רגשות אמיתיות לבין משחק. גם השחקן הטוב ביותר לא יכול ליצור בצורה אמינה את כל העידון שבהבעה האנושית. הפופולריות של תכניות ריאליטי אולי מראה כי אנשים רבים נמשכים להבעה "אמיתית" זו. *אני יכול לחשוב על לפחות סדרת ריאליטי אחת שוות צפייה: פרויקט מסלול. אם הייתי מתעניין באופנה, אולי אפילו הייתי רואה אותה בעקביות. מה שיפה בה, למרות הדרמטיזציה הטיפשית, הוא שלמשתתפים באמת יש איזשהו כישרון. אתה ממש רואה אמנים, חלקם טובים וחלקם לא, מנסים ליצור משהו, עם סגנון ייחודי ו(לעיתים) חשיבה מרובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאור כל הפסקה השנייה שלך, שאני מסכים לה בהחלט, מדוע אתה עדיין טוען שמדובר בזבל טהור? האם רגעי האנושיות האותנטית המופקים בהן אינם, בכל זאת, משהו ששווה משהו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי החזרה שלי על הניסוח של הסקר לא היתה מוצדקת. אך בכל זאת: לא כל רגש, אמיתי ככל שיהיה, הוא מעניין או ראוי התייחסות. לא מעניינות אותי הדרמות הזולות שקורות ב"אח הגדול", כנראה מאותה סיבה שמעולם לא התעניינתי באופרות סבון. אני פשוט לא מבין מה כל כך מעניין באנשים הללו. אותו דבר עם "הישרדות" ודומיה: לראות אנשים אוכלים מקקים, או מתעסקים ב"ניסוי חברתי" שטחי לא ממש מושך אותי. אולי בגלל זה אני מעדיף סדרות כמו "פרוייקט מסלול": לפחות יש להן איזשהו תוכן אשר ראוי לתשומת לב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני מסכים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו אחת הסיבות שמאוד התחברתי לסדרה "המתמחה" (The Apprentice) שבה אנשי עסקים מתחרים על משרת ניהול באימפריה של דונלד טראמפ. אני אמנם "רק" עובד היי-טק זוטר ובכל זאת הרווחתי ממנה כמה טיפים לשימוש מעשי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא יכול לחשוב על פורמט כלשהו - משהו בסגנון ''מבחני אומץ'' שבהם המפסידים מקבלים בפעם הבאה משהו עוד יותר מגעיל (לאכול תולעים וכו'). הקהל עדיין יוכל לשלוח סמסים לרוב שבהם הוא בוחר מה העינוי הבא שהוא רוצה להעביר את חביבו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר מספר שנים שאני ממתין לפורמט ריאליטי בשם "הנידון לחיים" בסגנון הסרט "the running man" בכיכוב ארנולד שוורצנגר 1. חבורת נידונים למוות 2, נשים וגברים, יתמודדו בשורת משימות יצירתיות, כאשר הכושלים בינהם מומתים בסוף הפרק, לאו דווקא ע"י ההפקה (במשימת ציד הטיגריס הקבוצתי באמצעות מקלות ארטיק מחודדים, לדוגמא, יתכן שלא יהיה צורך בהתערבות חיצונית. כנ"ל בפרק לוחמת הגלדיאטורים, ו"הראשון שנושם- ביצה סרוחה"). הרצון להאחז בחיים יניב, להערכתי, רגעים דרמטיים באיכות ובכמות גבוהה, ותעיד הצלחתו של הסרט. המנצח יצא כמובן לחופשי, מה שיאפשר, בהתחשב באחוז הגבוה של פושעים החוזרים לפשוע לאחר שחרורם, עריכת "עונת אולסטארז" בכיכוב מיטב הזוכים שחזרו אל הכלא. למתחכמים, טרם ניסיתי למכור את הפורמט בעצמי לרשת כלשהי, מכיון שלצערי השוק טרם בשל לו, לפחות במדינות בהם מכירת הפורמט רלוונטית מבחינת חוקי זכויות יוצרים. 2. לצורך הענין, כנהוג בספרי לארי ניבן, יוחמר עד מוות עונשם של פושעים מסויימים, שמוסכם על כולנו כי הם נאלחים, אך עם זאת הם מהווים חומר גלם משובח לצפיה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת הזדמנות לשאול, מה זה לקנות "פורמט"? איך ואיפה רשום שהוא בבעלותו של מישהו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מישהו גיבש רעיון מקורי לתוכנית, הרי שהוא קניין רוחני שלו. לא חושבת שצריך לרשום את זה - הקרדיטים מופיעים על המסך (כל עוד רשת TV נידחת בזימבאבווה לא הקדימה אותך בהפקת רעיון דומה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לצלם אנשים באי ו"לתת להם משימות" זה קצת כללי בתור רעיון. שינויים מסויימים נדרשים בכל מקרה, אז מה הבעייה לטעון שזה כבר לא אותו הדבר? חוץ מזה קצת תמוה שאדם מייצר שני קניינים רוחניים (התוכנית והפורמט) ביצירה אחת. מעניין איך הרעיונות האלו נראים בשלב העיסקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעת, זה כמו שתאמר שלכתוב מילים על דף זה קצת כללי בתור רעיון. בכל זאת יש קניין רוחני על כל פסיק ואות שתכתוב. כאן מדובר במעין משחק - מישהו המציא משחק חדש. אבל גם אני לא יודעת איך מגנים על פורמט מבחינה משפטית, ואיפה עובר הגבול בין העובדה ש''כוכב נולד'' מחקה בהבטים מסוימים את ''אמריקן איידול'', לבין העובדה שאת הפורמטים של ''בטיפול'' או ''הכספת'' רשתות זרות קנו בכסף מלא, להפקה עצמית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגו טענה שיש לה זכויות יוצרים על קוביות משחק עם תפסים, ולמגה ברנדס אסור למכור קוביות דומות בשם מגה בלוקס. לפני כמה ימים בית משפט של האיחוד האירופאי דחה את טענת לגו ואמר שצורת הקוביות היא לשימוש טכני ואינן עיצוב ייחודי שמזהה את הייצרנית לצורך חוקי כסמל מסחרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת? רק לפני כמה ימים? מגה בלוקס קיימות המון שנים אם אינני טועה. אינטואיטיבית דווקא הייתי מאשרת להם פטנט הנדסי על התפסים, אבל מילא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה שלך עניינה אותי אז טרחתי וקראתי בויקיפדיה על התביעה, ומסתבר שלא דייקת כלל. יש הבדל בין זכויות יוצרים, סמל מסחרי ופטנט. לגו לא טענה שיש לה זכויות יוצרים (כמו שכתבת ברישא) פשוט מכיוון שאין מדובר ביצירה אמנותית משום סוג, ולכן תביעה כזאת תהיה חסרת משמעות. הם אכן תבעו בגין גניבת סמל מסחרי (כמו שכתבת בסיפא) ונדחו מכיוון שקשה מאוד לטעון שמנגנון הלגו שהוא טכני בעיקרו הוא סמל של חברת לגו. מבחינה חוקית ה''יצירה'' של חברת לגו נכנסת לקטגוריה של פטנט ומכיוון שהפטנטים של לגו כבר מזמן לא בתוקף אפשר להעתיק מהם את מנגנון הקוביות והתפסים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מגה בלוקס לא רק העתיקו את המנגנון, הם מייצרים קוביות תואמות לגמרי לקוביות לגו, באיכות דומה, כך שאפשר לחבר קוביות של שני היצרנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע מזעזע כמו מוצרים של ''סוני'' שמתוכננים כך שיוכלו להתחבר למוצרים של ''טושיבה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אינני טועה, המוצרים של סוני מתחברים למוצרים של טושיבה דרך פרוטוקול שההתאמה היא מטרתו. לא שיש לי בעיה עם מגה בלוקס, אני מאוד מרוצה מהאפשרות לקנות ''לגו'' בזול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אפשר לחבר (לא ניסיתי), אבל לא ממש כייף, כי מגה בלוקס גדולים מקוביות לגו פי 4 בערך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מגה בלוקס מייצרים גם קוביות זהות לקוביות הלגו. כזה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פטנט הוא גילוי הידע בתמורה להגנה לזמן מוגבל (כיום: 20 שנים). לכל אחד אמור להיות הידע איך להשתמש בפטנט. עד לתפוגת הפטנט החוק מרשה לבעליו את השליטה על השימוש בפטנט. מרגע שהפטנט פג, המגבלה הזו נעלמת. המטרה היא לתת לממציא מוטיבציה לגלות את הסוד ולהבטיח לו יתרון זמני בניצול הסוד. אולם הפטנט עדיין שואף לקדם את מאגר הידע של החברה: בתום פרק הזמן המוגבל, המגבלה נעלמת. אם הממציא לא השכיל לנצל את היתרון שהיה לו תוך 20 שנים, ממילא אין לו זכות קיום ואנו נרוויח לפחות את הרעיון הטוב. 20 שנים הם בערך שני מחזורי פיתוח אפילו בתעשיית התרופות. לכן הם מספיק זמן כדי להחזיר השקעה. בתחומים אחרים 20 שנים הם אולי אפילו יותר מדי, מכיוון שהסוד מאבד לחלוטין את ערכו לחברה בשל טכנולוגיות טובות יותר. חברת לגו השתמשה בפרק הזמן הזה ע"מ לבסס את שמה וע"מ לפתח מוצרים נוספים. השם Lego מופיע על כל לבנה שהם מוכרים ולמיטב הבנתי לא נחשב גנרי. לכן המתחרים שלהם לא יכולים לטעון שהם מייצרים "לגו". לא ברור מה ערכו של השם הזה, אולם הוא לא חסר משמעות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודע היטב להבדל: הפטנט מעניק יתרון זמני. באותו הזמן אפשר לבסס, לדוגמה, מוניטין למוצר או לחברה (אשר ייתן ערך לסימן המסחר) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שאתה לא מודע להבדל, רק שבתגובה שלך אתה מבלבל בין השניים. זה הכל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה לאסור, באמת גם אני תהיתי על זה. במחילה על האנכרוניזם, האם אגתה כריסטי היתה צריכה היום לשלם לקונאן דויל1 על השימוש בפורמט ספר הבלש? בטהובן להיידן1 על השימוש בפורמט היצירה-בשלושה-פרקים-מהיר-איטי-מהיר? שאלה שאולי תחדד: האם הוגשה אי-פעם תביעת זכויות יוצרים על פורמט? האם נראה שתביעה כזו סביר שתתקבל (אני יודע שאתלע"ד, אני שואל את כולם כאן)? או שבכלל זה רק עניין ג'נטלמני בין חברות ויוצרי טלוויזיה בעולם הנאור? 1 או מי-שזה-לא-יהיה שהיה הראשון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנחש שבימי היידן ובטהובן זכויות היוצרים על הפורמט "שלושה-פרקים-מהיר-איטי-מהיר" כבר פגו מזמן (לו היו אז חוקי זכויות יוצרים) שכן המבנה הזה מופיע עוד לפני תקופת הרנסאנס. פורמט מוזיקאלי שללא ספק הועתק ללא בושה על ידי כל המלחינים הקלאסיים הוא צורת סונאטה [ויקיפדיה] שמיוחס לקארל פיליפ עימנואל באך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם נזכרתי בזה (לא ממש קשור לזכויות על פורמט, יותר קשור לזכויות על יצירה שלמה): כבר דיברנו על זה פעם, אבל אז עוד לא היה כל כך קל לקשר לביצועים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 נראה לי שמייחסים לאדגר אלן פו את תואר החלוץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכך עושים לדעתי עוול לסופוקלס. בקריאה הנכונה, אדיפוס המלך, לפחות בקריאה מסויימת, הוא סיפור בלשי (גרוע). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיוון שהוא קדם לדויל, ברור לפחות שדויל איננו החלוץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כל המתמודדים ישרדו עד הסוף" מדובר בז'אנר שלם של תוכניות ריאליטי שרץ זה שנים, זוכה למדורים משלו בעיתונות ובטלוויזיה, והוא מכונה משומנת של כסף והערצה, קוראים לזה ספורט, בסוף כל שנה מוכרז מנצח, וכל המתמודדים1 חוזרים לנסיון נוסף בשנה הבאה. נניח והישרדות הייתה משודרת שוב ושוב עם אותו צוות (אבל עם משימות שונות ), מעניין איך הדינימקה הייתה משתנה? האם הזוכה של העונה הקודמת היה מודח ראשון? 1 לעיתים יש אחוז מסויים של מתמודדים ה"מודח" ולא משתתף בעונה הבאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יוצרי תכנית הריאליטי הכי פופולרית - הישרדות בגירסת ארה"ב - אכן לקחו את הרעיון של "שורדים" שלא שרדו את המשחק בעונות קודמות, ולוהקו מחדש על האי בעונה 9 ו-16. הביקורות טענו כי עונה 16 היתה הטובה מכולן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבי.בי.סי עשו פעם תוכנית מעולה, כשלושים איש, הורים עם ילדים, בני תשחורת ומבוגרים ננטשו באי בודד שעליו שרידי מחנה צבאי, עם מלאי של הספקה וכל הספרים והתחביבים שהאנשים רצו להביא איתם, בלי משימות, תחרויות וחנופה לקהל או להפקה. רק לצפות בדינמיקה בקבוצת אנשים זרים זה לזה שנאלצים לחיות יחד. נסוי אנתרופולוגי - סוציולוגי מאוד מרשים, סדרה מעולה. למה גרשנו את הבריטים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא אנחנו, זה בגין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי הם הפריעו לנו לגרש את הערבים? זה נשמע כמו ניסוי מרשים מאוד באמת. ידוע לך אולי כמה אחוזי רייטינג היו לתכנית? איך קראו לתכנית? השאלה היא האם ניתן להפוך את הז'אנר של הריאלטי לכזה שהתערבויות ההפקה בו יהיו מנימליות, לתכנית שלשיתוף הקהל בה אין משמעות כספית, ללא הדחות ומשימות, ושעדיין, למרות החלפת חלק מהמאפיינים עליהם הצביע איזי, היא תהיה רווחית להפקה? שאלה אחרת היא האם תכנית מסוג זה תפנה לאותו הקהל אליו פונה ז'אנר הריאלטי או שמא יהיה זה קהל שונה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקבילים המוחות עדיין משודרת באיים הבריטים, ושודרה בהצלחה גם בישראל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התוכנית שודרה בבי.בי.סי פריים בכבלים לפני כעשר שנים, איני זוכר את שמה ואין לי מושג על הרייטינג לו זכתה כשהייתה אקטואלית בבריטניה, אבל זכור לי גבר אחד מהמשתתפים שערק וחמק מהאי בשיתוף פעולה שיזם מראש, כדי להדליף סנסציות לצהובון בריטי תמורת המון כסף, כנראה שהיה רייטינג גבוה. כמובן שמסת הקהל בבריטניה, בשונה מישראל מאפשרת ריווחיות בקנה מידה אחר לחלוטין. אני חושב שאפשר לקנות את לב הקהל גם בפחות וולגריות מאשר מקובל במחוזותינו, (אני מנסה להזכר ולא מעלה בדעתי כלום חוץ מ''זהו זה'') אולי אני טועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה היה ב"זהו זה" שקשור לריאליטי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר, ניסיתי למצוא תכניות שזכו לרייטינג גבוה, תוך שמירה על איכות ורמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא היה בעידן שהיה רק ערוץ אחד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שזה נכון, מה שעושה את התופעה לפרדוקסלית יותר, (אין תחרות, אין לחץ של הקהל, אין פחד מפיטורים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשר קלוש אבל אפשרי - גם בזהו זה היה אלמנט של שיתוף הצופים ע"י חידות ופינות למיניהן (הפרס הגדול- חולצת טריקו של זהו זה!). עוד ניסיון - בשונה מרוב מוחלט של התכניות בזמנה, זהו זה שודרה בשידור חי, מה שאולי משווה לה אופי יותר "מציאותי", למרות שמדובר בשחקנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תטל''א. לא חיפשתי קשר בין זהו זה לאח הגדול, אלא טענתי שתוכניות ברמה גבוהה יכולות למשוך קהל גדול בלי לרדת ל''מכנה המשותף הנמוך ביותר'', מושג שהמציאו מפיקים שרוצים לחסוך בעלויות, ובעצם מזלזל באינטלגנציה של הצופים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא חסרות דוגמאות קצת יותר מאוחרות מזהו-זה שהצליחו להיות ברמה גבוהה והצליחו למשוך קהל, עובדה, החמשיה הקמארית, בטיפול, שידורי המונדיאל... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והמכנה המשותף לכל התכניות הוא כישוריהם של המעורבים בהכנתם, כולם טובים בתחומם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה היו התוצאות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הניחוש האופטימי: התוצאות היו שהפרס של אלה שנשארו בחיים הוא החיים עצמם. הניחוש הפסימי: כנ"ל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהמעטה, התוצאות היו לא נעימות, אנשים במצב של חלום אידיאלי רומנטי לכאורה,(אי בודד, קבוצה בינונית, ספרים, מוזיקה ושפע של הספקה) לא הצליחו לקיים מארג חברתי באיכות מינימלית. בזמנו חשבתי על היתרונות שיש לישראלים במצבים דומים אחרי ועקב הנסיון הצבאי שרובנו רוכשים, ברמת היכולת לשיתוף פעולה ביננו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אז אמרתי כבר בתגובה 495632 (והרבה יותר בקיצור). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה שנים שודרה תוכנית דמוית ריאליטי באחוזה אנגלית בתנאי תחילת המאה ה20. משפחת מתנדבים קיבלה את תפקיד בעלי האחוזה ומתנדבים אחרים שימשו בתפקידים שונים באחוזה כמו מנהל הבית, מבשלות, מנקות, גנן, וכו'. התוכנית נתנה הצצה לאורח החיים בתקופה האדוארדית. לא היתה תחרות, לא הדחות, לא פרסים (עכש,ז), רק זרקו אותם לסיטואציה חברתית ונתנו לצופים להתרשם מהמתחים בין המעמדות, עבודות הבית הקשות, התנאים הסניטריים (אני וכר כיצד האחראית "לימדה" את המשרתות כיצד להשתמש בתחבושות היגייניות מבד). מעניין היה לראות איך אנשים רגילים מהמאה ה21 נכנסים לדמות של בעל אחוזה או הבאטלר בצורה כזו רצינית. אאז"נ, רק אחד מהמשתתפים עזב, והטבח הצרפתי נקם בכולם עם אוכל מזעזע ודוחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט, ועכשיו נזכרתי בתוכנית אחרת בסגנון דומה, מוצלחת בעיני גם כן, אולי הם פשוט יודעים לעשות טלויזיה, ואנחנו לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יכול לשפוט, יותר מדי חד צדדי. אני חייב לציין שבתקופה שעוד זיפזפתי קצת הייתי לפעמים עוצם עיניים מול התכנית הזאת: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעורר תיאבון, אני הולך לחטוף משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לא מזמן ראיתי פרק מסדרת ריאליטי של BBC - "המנזר". על קבוצת אנשים רגילה שנכנסה למנזר לתקופת זמן ארוכה. התכנית עסקה ביחסים ביניהם לבין הנזירים ובינם לבין עצמם ובהתלבטויות האידיאולוגיות שלהם. האמת שזה היה משעמם בדיוק בערך כמו שזה נשמע. אפילו איכות היא לא תמיד ערובה לאיכות. ב. לדעתי דוקא בעניין סדרות הריאליטי, שהם בעיני מן משחקי חברה שיצאו מכל פרופורציה, צריך לחנך את הציבור. לדעתי על השלטון להכריח את ערוצי השידור להגביל את כמות הזמן והכסף המושקעת בסדרות האלו. קל להבחין כי הפקת הסדרות האלו אינה דורשת מאמץ אמנותי ואינטלקטואלי מיוחד במינו. הצפת המרקע בשידורים האלו עשויה להכות אנושות את התרומה התרבותית של השידור (דרך מחזות, תוכניות דרמה, הפקות אמנותיות, סרטים עלילתיים, תכנים חינוכיים ותוכניות המשרתות את הציבור). אין בהגבלה זו משום פגיעה של אמת בציבור, משום שאותו ציבור לא היה חסר את תכניות הריאליטי עד אשר ערוצי השידור דחפו אותן במורד גרונו. החיבה לסדרות אלו כמו לטלנובלות היא בבחינת טעם נרכש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני צופה מדי פעם בסדרת הריאליטי "מבט", לפי דעתי הסדרה הוותיקה ביותר מסוג זה. יש גם משהו מקביל בערוץ 2. כיוון שאף אחת מהן לא מנבאת טובות לגבי הז'אנר, לא הרחבתי את ענייני בו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה המקום להזכיר שתוכנית הריאליטי הראשונה המוכרת בארץ, נדמה לי שהיא "העולם האמיתי" ששודרה ב-MTV לפני כ-15 שנה. זו היתה דווקא סדרה אינטליגנטית למדי: גם שם היתה קבוצה של נערים ונערות ממוצאים ורקעים שונים שאולצו לחיות יחד באותו בית. אבל להבדיל מהפורמט שהתגבש ב"אח הגדול" הסיטואציה לא היתה מלאכותית לגמרי - הנערים המשיכו בחייהם, פגשו אנשים נוספים, יצאו לעבודה והכל, פשוט היו צריכים להתמודד עם חבריהם בנושאים כמו מגורים משותפים, מריבות על רכוש ויחסים משתנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. מה שחסר לנו זה עוד כמה חוקים "לטובת הציבור". אבל אם כבר, למה אתה שמרן כזה? הכי חסכוני יהיה לבטל את שידורי הטלויזיה בכלל, שהרי אותו ציבור לא היה חסר את שידורי הטלויזיה עד אשר הממשלה דחפה אותה במורד גרונו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. נשמע כרעיון סביר. צריך לחשוב. ב. אתה טועה. יש לנו הרבה מאוד חוקים לטובת עורכי הדין, הממסד המשפטי ועוד כמה ממסדים בירוקרטיים. חוקים "לטובת הציבור"? הרבה פחות. רוצה דוגמה? יש לנו כל מיני חוקים וזכויות שתוצאתם היא שהציבור מממן (דרך פריצות, גניבות , סמים והימורים) את רמת חייהם היפה של פושעים ידוענים ועורכי הדין שלהם. לעומת זאת נראה בעין חסרונן של תקנות (או לפחות מימושן) האוסרות על אנשים עם עבר פלילי להסתובב עם נשק באופן גלוי ולעצור באופן פרטיזני את התנועה בדרכים ציבוריות עד שפמליית "מנהיגי הציבור" שלהם עוברת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. יש לנו המון חוקים שניתן להפעיל, למשל חוק בדבר מניעת שימוש בדרך ציבורית, וחוק שאוסר נשיאת נשק על מי שאינו מורשה ואני בטוח שעוד כמה וכמה. אכיפה זה כבר משהו אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. חוקים ותקנות שאינם נאכפים הם דוגמה קלאסית של חוקים המפרנסים עורכי דין ואינם מועילים לציבור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיך באמת הם חיו זה עם זה? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |