בתשובה לדורון הגלילי, 17/04/07 16:10
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ד"ר אריאל הירשפלד מוצא באליפלט רבדים עמוקים ונסתרים ואפילו מהפכנות, ואילו ב"מה אברך" הוא רואה משהו שגם אני ראיתי מזמן אבל פחדתי להגיד - יסוד של מלאכותיות לא קטנה, בבחינת "אני אם אוהבת, אני אוהבת את בני ואוהבת את מולדתי, ואני רוצה שזה ישרת את זאת, שילמד את היופי המפעים שבעוצמת הפלדה ומקצב הפקודה... מה, מתים מזה?" |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני (די) מסכים אתו לגבי מה אברך, וגם עם כך שאליפלט1 הוא אנטיתזה לגיבור של מה אברך (למרות שקדם לו). בנקודה אחת הירשפלד טועה עובדתית: השיר(?) גבעת התחמושת אינו מעין מונולוג מגויס, אלא הוא אוסף של רפליקות מתוך תאורי קרב אמיתיים של אנשים אשר השתתפו בקרב. ___ 1 דיון 1720 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו שנכתב כאן על אליפלט: תגובה 184554 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא השתכנעתי, בשתי התזות. את "מה אברך" תמיד קראתי הפוך ממך ומהירשפלד: הוא מראה איך המעבר הישראלי מעלם לחייל מוביל למוות. נכון שהקורא/מאזין יכול, בקריאה ראשונה, לחשוב שהחיילוּת הזו היא חיובית, אבל ההתפוצצות של זה במוות מחייבת את הקורא לחשוב על כך מחדש. אני לא מבין שהאם אומרת "אני רוצה שבני ישרת את המולדת... מה, מתים מזה?" אלא, אם כבר, "אני *רציתי* שבני ישרת את המולדת, ועכשיו תראו לאן זה הוביל". גם הלחן והעיבוד של רוזנבלום מיטיבים להדגיש כיצד החיילות הובילה למוות: ב"בית החייל" הסולם משתנה, ונוצרת תחושת מתח וחריפות. אחר כך יש פאוזה "מסתורית", ואז חוזרים לסולם המקורי, כשהשאלה חוזרת למקור "מה אברך לו במה יבורך, זה העלם, הילד הרך". אנחנו מוזמנים להתרגע, אבל מייד מתבררת האירוניה המרה שבהתרגעות הזו, כאשר אנחנו מבינים שהוא נהרג. הירשפלד מבקר את העובדה שהמוות במלחמה לא מצוין במפורש, אבל בעיניי זה רק מוסיף לעוצמה של השיר: כמו תמיד בשירה, מה שנרמז בבירור אבל לא נאמר במפורש, חזק יותר. אגב, השיר הזה הוא הבחירה (הקשה) שלי בסקר. מילים שהם לא שיא התחכום, ולחן שיש יפים ממנו, אבל החיבור שלהם יחד, ויחד עם השירה של רבקה זוהר, קורעים את לבי גם בפעם המאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני בוכה כל פעם שאני שומע את השיר, אם אני שומע מספיק ממנו. גם לחשוב על המהלך שלו גורם לי לבכות. דמעות התנוססו בעיני לאחר שקראתי את ההודעה שלך, למשל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה גם כל כך אמיץ לספר זאת בריש גלי. במרכאות כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שנה בדיוק השתתפתי בטקס יום-זכרון קהילתי, שבאחד משיאיו המחיזה קבוצת ילדים את השיר הזה. בעוד השיר מתנגן ברקע, התייצב הראשון והציג בכמה תנועות את הבית הראשון, כשהוא קופא מכווץ, כילד, עם סיום הבית. אחר-כך הצטרף ילד נוסף, הציג את הבית השני, וקפא כנער, אחריו שלישי, כעלם, ואחריו רביעי, במדי חייל. בשורה הראשונה של הבית האחרון (''הנער הזה, עכשיו הוא מלאך'') מופיע (ילד, בן עשר, לבוש מדים של) קצין צה''ל. צועד בחומרה לאורך השורה, ומתייצב מעל כולם. השיר מתנגן - ''לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך'' - ובתחילת השורה האחרונה מופיעות בידיו מספריים. הלב מדלג פעימה. ''לו אך ברכת לו ---'' - המקף הזה ממשיך להתנגן, ובסוף ה''חיים'', גזירה אחת, כל הילדים הקפואים צונחים ארצה, ושני דגלנים מצליבים מעליהם דגלים. אין לי ספק שהמסר החתרני, הנורא הזה, יצא לגמרי שלא בכוונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר. מה לדעתך כן התכוון להיות המסר של הבחירה בדמות קצין לביצוע הגזירה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, זה שיר על חיילים וכאלה, והחייל מת בסוף. אני לא חושב שחשבו בכיוון הזה, ובהכירי את הנפשות הפועלות אין שום צל של סיכוי שזה היה מתוכנן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להמחיז שיר של יום הזיכרון? בררר... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תהייה לשונית על "מה אברך". בראשי השורות חוזרת המילה "וּבֵרָך". איזו הטיה זו? סמנטית מתאים שם גם גוף שלישי עבר (המלאך בירך את הילד) וגם ציווי (הדובר עונה למלאך, ואומר לו "ברך את הילד ב..."). אבל הניקוד הנורמלי של שתי ההטיות הוא "בֵּרֵך" ו"בָּרֵך" בהתאמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתח, לא קמץ. וה' ברך את אברהם בכל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני תמיד תמהתי על החיריק בפרידה של רחל. "כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר, אני תמה על הצירה השגור בלשוננו. הלא במשקל הרגיל הר' חורקת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. יש עוד מקרים של פתח בהטיה הזו לא לפני גרונית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד "ברך": וזאת הברכה אשר ברך משה. ומשורש אחר: כי שיבר דלתות נחושת ובריחי ברזל גידע. מצד שני, כ' ור' הן קרובות לגרוניות. אנסה להיזכר בדוגמאות שמסתיימות באותיות אחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאוריקה (האמת, הייתי במקלחת ולא באמבטיה) כי חיזק בריחי שעריך. ובמשקל אחר: חזק ונתחזק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולי יש תהייה לא לשונית - כיצד "החיטה פורחת שוב" לא מצא את דרכו אל הסקר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק! למה ל-11 שלהם מגיע שיר ול-11 שלנו לא? טוב, נו, במילא יצא שיר דפוק, שיהנו להם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוצים שיר? תחברו. את 'החיטה צומחת שוב' חיברה חברת הקיבוץ. החיטה צומחת שוב [ויקיפדיה]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי מבלי שתרגיש איך חלפו השנים ובכלל ובכלל השתנו הזמנים והופיעו ביטויים חדשים ושונים מארץ גבוהת בניינים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשה לי לחלוק עליך. בעיניי זה שיר מצוין, נוגע ללב, ופוגע בול. הייתי מצביע לו אילו הוא היה אחת מאפשרויות הסקר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא לבד תגובה 439221 תגובה 439436 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא זוכר למה. אשמתי. אני ערכתי את הסקר, וכששקלתי את "החיטה" אמרתי לעצמי שהוא נופל על אותה משבצת כמו "אנחנו שנינו מאותו הכפר" ו"החול יזכור", וצריך לוותר על משהו. כמה ימים אחרי פרסום הסקר, טלי וישנה כתבה שדווקא את זה היא הכי אוהבת, והצטערתי שכחברת מערכת היא לא אמרה את זה קודם (אולי אני לא זוכר נכונה, אבל גם תוכנת הדואר לא זוכרת), כי הבנתי שהוא יחודי - הוא לא שיר שכול אישי שאומר "עצוב" אלא סוג של פילוסופי. חוץ מהמילים היפות, הלחן מבריק (חיים ברקני; הלחין כנראה הרבה שירים, רק שלושה התפרסמו; שלושה בולים.). הוא מהאחרונים להימאס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים בהחלט, גם לדעתי הוא ייחודי ודווקא פחות בכייני ובנאלי מחלק מהשירים האחרים שכן נכנסו. אבל אין צורך להשמיץ אחרים, שיר מצוין ונוגע ללב. ועוד שתי מילים אוסיף בקשר אליו: חווה אלברשטיין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה עם שני השירים האלה? השילוב של המילים המיוחדות, הלחן המפעים, העיתוי שלאחר מלחמת יום כיפור והזמרת החד פעמית עושים את השיר הזה לאחד המועמדים הראויים ביותר לתואר שיר יום הזיכרון הטוב ביותר. המילים המצמררות בעלות הקונוטציה המקראית על מקרה נורא של נפילת שני חיילים בעלי אותו שם והקינה הזועקת מכאב של מירי אלוני לקראת סוף השיר עושים את השיר הזה לאחד משירי יום הזיכרון המיוחדים ביותר והראויים יותר לציון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הראשון בהחלט, והביצוע הנפלא של נתנאלה1 באמת מעלה אותו לגבהים. דווקא השני צרם לי מהפעם הראשונה ששמעתיו. המון פאתוס ודרמה לטעמי, שנבנים באופן קצת בנאלי על המקרה הטרגי והנורא בפני עצמו. בדיוק ההיפך מאותה חיטה דלעיל. 1 אני שם לב שבנערותי די בזתי לכל זמרות ארץ ישראל היפה בעלות הקול הצלול, מתוך האתוס הרוקי המחוספס שאליו שייכתי את עצמי. עם חלוף השנים, אולי בסיוע הנוסטלגיה המתעתעת והמתוקה מצד אחד, והצניחה של המתקראים זמרים או זמרות היום לתהומות הבינוניות (ואני ממש נחמד כאן) מצד שני, אני מגלה הערכה מחודשת לאותם ביצועים צלולים, מדויקים ומלאי רגש - בניגוד לרגשנות או מלודרמה - של פעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להערת הרגל- שותף לכל תחושותיך. יוטיוב מאפשר לי לחזור לביצועי המופת של ירדנה ארזי, ובראשם ליל חניה המיתולוגי1,2. ואני לא מדבר רק על הצלילים הגבוהים. נראה שבמהלך השיר היא משתחררת ומעלה הילוך, והבלאנס הדפוק מאפשר לשמוע אותה מאפילה על שותפיה יותר ויותר בתחילת כל פזמון. אני מצר על הבחירה שלה באמצע הדרך. היא היתה יכולה להיות זמרת הפרוג הגדולה בעולם. דמיין אותה שרה את בלילות הסתיו (ד"א עוד הוכחה ששיר רוק עם חליל זה פרוג רוק) 1 הגרסה ה"נקיה" 2 האין גם הוא שיר של יום הזכרון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הקישור המהנה, כמה הערות לגביו: - איזה סאונד מזעזע. - ארזי נותנת כאן אחלה ביצוע. וכמו ששורר עליה אפרים שנמצא כאן מיקרופון לידה, כמה יפה היא היתה. - עוד תגלית מפתיעה - לפחות על פי הביצוע הזה, אפרים שמיר הוא זמר טוב מחנוך יובל. האחרון מתאמץ וסוחב בקושי חלק מהצלילים. - יש משהו באפרים שמיר שמושך ומסקרן אותי כל פעם מחדש. תסתכל עליו בקליפ הזה, המראה שלו כל כך לא קשור וחריג בסביבתו, כמעט סוריאליסטי, כמו איזה דמות משנה ביזארית מסרט של דייויד לינץ' או האחים כהן. ביזארית אבל שמעניקה עומק וטעם ייחודי לכל סצינה שהיא נמצאת בו. ודאי שבשנות האלפיים לא היה לו סיכוי לעלות על מסכינו1. זה שבמאה הקודמת הוא כן הגיע למסכינו ורמקולינו משמח אותי. 1 בעצם, הוא לא נראה כמו היפסטר פר אקסלנס? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. שמיר היה בצעירותו זמר בצליל "נקי" ומדויק כמו ארזי ולא במקרה היה שותפה לשיר הנקי ביותר חופים. ילד פולני עם משקפים ולא כריזמטי כמו גידי גוב או מוטי פליישר, אבל אפשר לראות שהוא לא נשאר במשבצת כבר אז. אמרת היפסטר? אחר כך כוורת עשו צחוק מהיכולת האופראית שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, בקישור לילות הסתו, מעבר לחליל (אני מתחיל להבין את ענייני החלילים והפרוג שלך) יש סולו גיטרה ראוי ביותר, קצת קינג קרימזוני אפילו. מעניין מי המגטר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמוליק בודגוב [ויקיפדיה]. גיטריסט ענק ששפך אותי שוב ושוב בביצועים החיים של להקת ברוש ב"זהו זה". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"היה לי חבר" באמת נפלא במוזיקה. ואוסיף, אפרופו המאמר על ביצועי הרוק: השירה של נתנאלה בשיר הזה כבר נוטה יותר לרוק מאשר לזמר עברי, באופן חלוצי, למרות שמשאר ההבטים השיר הזה הוא לגמרי זמר עברי. בנוגע למילים שלו... או שהן נשגבות מבינתי, או שהן פשוט מבולבלות עד אובדן קוהרנטיות. מישהו שחושב אחרת רוצה לתת פה ניתוח? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול לתת דוגמה לבלבול? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תתחיל אתה. מיהו הדובר בשיר, ומהו המקום שאליו הוא הולך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדם הרואה את מותו? או אדם היוצא למסע החיים, אך רואה את מותו בסוף המסע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לא, תחליט: המקום שאליו הוא הולך הוא מסע החיים, או המוות? כי באמת הכל מסתדר אם מניחים שלפעמים הכוונה לזה ולפעמים לזה, אבל בערבוביה, וזה בדיוק הבלבול שאני מדבר עליו. טוב, גם אז לא הכל מסתדר, רק הרוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שלא השאירו שביל ועץ במוות. מן הסתם השביל והעץ נותרו במסע אל המוות. ככה מי שמת, השאיר אחריו דברים לאלה שבאים אחריו במסע החיים. מתי זה רק או זה או זה? ומה עוד לא מסתדר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. למה איני רואה את צעדי? 2. היו נשים, היו גברים? עכשיו אין? כלומר, הוא מדבר על אלו שכבר מתו? אז - 3. למה הם לא השאירו לי אנחות ולא פרחים אבל כן אחים וחברים? 4. למה אני נזהר שלא לשבור, לדרוך ולזכור? 5. מה רוצה הפזמון לומר, ומה הקשר לבתים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. איני רואה את צעדי מכיוון שאת העקבות רואים אלה שבאים אחרי. 2. עניין הנשים והגברים קשור לאהבה הגדולה שגם היא היתה. וגם עכשיו יש נשים וגברים, ולכן השאלה בנוגע לאהבה היא: האם אני אמצא אותה. 3. את האנחות והפרחים משאירים אלה שבאים לאחר מכן, למתים. אבל הילדים שהמתים הולידו, נותרים כאחים וחברים לדור הבא. 4. את הבית האחרון אני באמת לא כל כך מצליח להבין. 5. הפזמון קשור לחברות שהוא משאיר אחריו. אם כאידיאל ואם כזכרון או כשביל בו ילכו אלה שבאים אחריו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז הוא הולך למות ושואל אם ימצא אהבה גדולה? Wtf? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כולנו הולכים למות. אנחנו רוצים להנות בדרך, להרגיש טוב עם המסע ולמות מתוך סיפוק שהותרנו משהו אחרנו, כדי שיזכרו אותנו בחיוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי, אבל חסר רלבנטיות לשיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 677688. מה דעתך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט ניתוח אפשרי. לדעתי השיר מתאים לא פחות לאדם שהתדרדר לדכאון, איבד את דרכו ופניו לאשפוז במוסדות המתאימים. ובפזמון הוא קורא לעזרה. לא ברור לי, כמו לירדן, על מה ולמה סופח שיר זה לאתוס השכול הישראלי. הסיבה שאני מציע היא שהלחן והביצווע מתאימים לסוגה הזאת, גם אם המילים לא ממש בכיוון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלחן והביצוע? אני חושב שהקשר של מוזיקה לשכול הוא חלש מאוד. אני בספק אם יש אפילו שיר יום-הזיכרון אחד שלא היית יכול להחליף בו את המילים לנושא אחר לחלוטין, ולהישאר עם יצירה תקפה אמנותית באותה מידה. אני מנחש ש"היה לי חבר" לא סופח בדיעבד, אלא הוצג מלכתחילה כקשור לנושא. לא אתפלא אם באופן מוצהר על-ידי טהרלב. התהייה שלי היא רק אם באמת המילים מספקות את הסחורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אביר ואריק, אני חייב לכם עדיין עיון סבלני יותר בפרשנויות שלכם.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרשנות של אריק נראית יותר ברורה משלי. בעיקר כשהפרשנות שלי היא רק ההתרשמות האישית שלי מן השיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי לו היית מכניס את הלחן של שירי יום הזכרון לתוכנת לימוד מכונה, היא מהר מאד היתה מוצאת מאפיינים די ברורים על טווח מאד צר של הפרמטרים הרלוונטיים. קצב איטי למדי, אקורדים מסוימים, אופי שירה, עיבוד. אינקובטור של הקליק או כל הילדים קופצים של שוטי הנבואה לא יסכנו כשירי אבל ולא משנה איזה טקסט תלביש עליהם. העיבוד של ''היה לי חבר'' מוצא את מקומו בקלות בין ''אחי הצעיר יהודה'' לבין ''אנחנו שנינו מאותו הכפר''. ספציפית יש בינינו הסכמה באשר למילים שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענתי שפרמטרי המוזיקה של שירי יום הזיכרון מתפלגים כמו כלל המוזיקה העברית; ברור שלא ימצאו בהם שירים עולצים או כסאח. אבל הם לא מספיק ספציפיים. המאפיינים שהתוכנה שלך תוציא יתפסו הרבה יותר שירים שאינם שירי יום הזיכרון. האמת, לדעתי שירי יום הזיכרון שהם זמר עברי מתפלגים מוזיקלית כמו כלל שירי הזמר העברי שאינם שמחים. "אחי הצעיר" אכן דומה בהרמוניות ל"אנחנו שנינו". העיבוד של גייסות השריון לראשון אכן לא רחוק מדי מזה של פיקוד מרכז לשני. אבל את "אחי הצעיר" ביצעו גם הגבעטרון, והנה זה נשמע שיר זמר עברי נוגה כראוי אך חגיגי וטקסי, בעוד ש"אנחנו שנינו" קליל ומתנגן. הוא היה יכול להיות אפילו שיר אהבה לא מחייב. הגבעטרון יכלו גם לשיר אותו, ואז הוא היה נשמע אחרת לגמרי, ולא פחות יום הזיכרון. "היה לי חבר" רחוק שנות אור. הגבעטרון לא יכלו לשיר אותו. הוא כבר חורג לחלוטין מז'אנר הזמר העברי. השירה של נתנאלה היא כמעט רוק, כולל זעקות. כל העיבוד רצוף הברקות שאם הן שואבות ממשהו אז זה מפופ ורוק אנגלוסקסיים של תחילת הסנבטיז, אבל אלו לא ציטוטים סצפיפיים (של משהו שאני מכיר) אלא הברקות מקוריות של רוזנבלום. שבירת המקצב לפני "איני רואה את צעדי", שילוב טייקים שונים של הקלטת הקול כך שתהיה קצת חפיפה במעבר בין משפטי שירה (וגם אתה וגם אתה!), ההמהום בן שלושת התווים ברקע רגע לפני הכניסה לפזמון. וכן, גם שטיח ההמונד(?) ברקע. זה לא דומה לשום דבר שהיה לפניו במוזיקה הישראלית, כראוי למילים שמייצגות (כך הבנתי מהדיון כאן) דור צעיר שמחפש את דרכו ויודע שהוא לא כמו אלו שהיו לפניו. השיר גם לא דומה לשום דבר שהיה אחר כך, חוץ מיצירת מופת אחרת של רוזנבלום, הבית של שירים הם חברים, קורע לב ובכלל לא יום הזיכרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול לשמוע את ''הפרברים'' שרים את ''אנחנו שנינו''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"קצר פה כל כך האביב" של גרוסמן-פוליקר הוא שיר שחורג מהתבנית, גם מבחינת הלחן, וגם מבחינת המלים, שכביכול מדברות על משהו אחר לגמרי- האביב הקצר, אבל בעצם מדברות על מות הבן בגיל צעיר. ראיתי אפילו טוקבקים על השיר של כאלה שנדהמו לגמרי לגלות שהנושא הוא מות הבן. שזה כבר מוגזם כי לקראת סוף השיר זה נאמר בפירוש ואת ואני היודעים ונורא הדבר שרק הוא לא - עד כמה קצרים החיים, החיים הקצרים שניתנו לו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברית דמים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רלוונטי כשהמשורר זוכר את האהבה הגדולה שהייתה לאותם גברים ונשים, ותוהה האם גם הוא ישאיר אחריו זכרון של אהבה גדולה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, הוא תוהה אם ימצא אותה, בזמן עתיד, זה לא אותו דבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל השיר הוא תהיה על העתיד שלו. על המקום שאליו הוא הולך ו...''ומה אני אשאיר אחרי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב הבנתי, הדובר בשיר הוא חייל שיוצא למלחמת יום הכיפורים, והמקום אליו הוא הולך הוא לההפך למיתוס (והשיר מתייחס למיתוסים ממלחמות קודמות כמו מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפתיל עודד אותי לקרוא לראשונה את מילות השיר. אני מתרשם שזה שיר שמדבר בשם דור, ומביע את החשש שאינו חזק מספיק, צודק מספיק, כמו הדור שלפניו. השיר נכתב ממש לפני מלחמת יום כיפור כך שמדובר על הדור שלחם בששת הימים ומלחמת ההתשה (הדור של טהרלב) והוא מתייחס לפער שבינו לבין הדור שהקים את המדינה. בבית הראשון הדובר במצוקה כי אינו מרגיש בטוח בצדקת דרכו (איני רואה את צעדי) והאם ישאיר אחריו מורשת (ומי יראה אותם מחר?), בניגוד למורשת שקיבל מהדור הקודם (השאירו שביל). הפזמון מעניין כי הוא מבקש עזרה ותמיכה מידידו בן גילו, וזה מראה על נתק מהדור הקודם, מהם הוא לא מבקש כלום. בבית השני המגמה מקצינה- הדובר מתלונן על הנתק מהדור הקודם "הם לא השאירו לי דבר". מה הכוונה- הרי בבית הקודם הם השאירו לו דרך ללכת בה? אני קורא את הבית הזה שהם לא השאירו דבר מבחינה רגשית (לא אנחות וגם לא פרחים), והותירו את הדור שלו להתמודד מבחינה רגשית לבד בלי סיוע (מלבד אחים וחברים). כאן החיבור לפזמון ברור- כיוון שהדור שלו נשאר להתמודד לבד הוא קורא לבני דורו לסייע זה לזה להתמודד ולהושיט יד בעת צרה. הבית השלישי הוא אניגמטי. מכיוון שהדובר אינו בטוח בדרכו ואינו יכול להשען על הדור הקודם הוא נזהר ונשען על החברויות. האם זה שיר של מי שיוצא למלחמה? אם כן זה שיר של דור שיוצא למלחמה והוא מאוד חסר בטחון ללא הדרכה הורית. שקיבל מורשת שהוא מרגיש שהיא גדולה עליו והוא חושש שלא יוכל לעמוד בה. על כן הוא קורא לאחיו לצרה לסייע זה לזה להתגבר על הקושי, ונראה לי שגם הקריאה הזו היא קול קורא במדבר. החזרתיות המופרזת בפזמון נשמעת יותר כמו תחינה. האיש שאליו הדובר קורא מצטייר גם הוא כאטום, ועל כן הדובר מזכיר לו "אני אחיך, אל תשכח!". אם כן יש כאן דור אטום ועצור רגשית שמתקשה להתמודד עם החששות שלו מפני המקום שאליו הוא הולך (מוראות המלחמה? אולי סתם ההתמודדות עם קשיי החיים הבוגרים?) ושאינו מסוגל לגשר על הנתק מדור ההורים שלו. על כן הוא פונה לסיוע מחבריו בני דורו ולא ברור אם הם מסוגלים לתת לו סיוע כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו גם אני קראתי את השיר יותר לאט, ולי מאוד ברור שהוא מדבר על משהו אחד ספציפי: צפי הדובר להצטרפותו הקרובה למשפחת השכול, מהצד המת שלה. זה המקום שאליו הוא הולך, ויש לו אפילו משהו יותר ספציפי לומר על כך. באב המכונן של שירי הזיכרון, שיר הרעות, הבטיח חיים גורי, אולי למתים, שהאהבה המקודשת בדם עוד תשוב לפרוח בין הרעים החיים למתים. הדובר של טהרלב שהולך למות רוצה מאוד להאמין בכך, אבל הוא לא ממש בטוח. "אני אחיך, אל תשכח", עם סימן קריאה (לפי שירונט) - לא "אל תשכח שאני אחיך", אלא "אל תשכח אותי". תהיה כמו הרֵע שגורי הבטיח להיות. בגלל זה החזרה המוגזמת, כדבריך, בפזמון. מותר להגזים פה, מדובר על פחד מוות, וזה שיזכרו אותו זה הקש שבו נאחז ההולך למות. עכשיו, לפרטים. מה זה עץ, שביל ואבן לרגליו שהשאירו אלו שהיו שם לפניו? כמובן, בית קברות ומצבה. איני רואה את צעדי זה אולי (מאמץ פרשני מיוזע, אבל בשום פרשנות זה לא מתפרש בקלות) חוויית רגע המוות. מיהם הגברים, הנשים, והאהבה הגדולה שבבית השני? שתי אפשרויות, די קרובות במשמעות עם הבדל ניואנס, ובשתיהן טהרלב אשם בגרימת בלבול ברשלנות. (1) זה פירוט קצת טריוויאלי של המתים הקודמים - היו בהם גברים והיו נשים, דה - וזה מטעה את הקוראים לחשוב שהאהבה היא אהבת גבר לאישה, אבל לא - היא אהבת הרעים לנשק, בדיוק האהבה שגורי כתב עליה. (2, הרבה יותר סביר) אלו ידידיו ואולי אהובותיו של הדובר, שהולכים להישאר בחיים אחריו. מה שלא כל כך מסתדר פה הוא ההתייחסות ב"היו" לאלו שנשארים בחיים. אבל אולי כשם שאנחנו החיים מתייחסים אל המת בזמן עבר, כך הוא מדמיין שהוא, מהמקום שאליו הוא הולך, יראה אותנו כשייכים לעבר. אבל זה לא כל כך מסתדר עם זה שבפזמון הוא פונה אלינו הקוראים בגוף שני ובציווי או עתיד. כך או כך, הוא זוכר את ההבטחה של גורי שהוא ימצא את האהבה הזו גם אחרי המוות, אבל הוא לא בטוח בכך כלל. לא אנחות ולא פרחים, כן אחים וחברים - זו אמירה מעניינת. כמו שהאביר כתב, אנחות ופרחים הם מה שהחיים משאירים כביכול למתים, אבל הדובר לא קונה את זה ולא מאמין בזה. רק לאחווה ולרעות יש איזה סיכוי להישאר בשבילו. אבל שוב הוא צריך לחזור בפזמון ולהפציר בחבריו שלא ישכחו אותו. עם לא מעט זעה מפרשנות מאומצת, ואולי זה הלילה החם, הנה למה אולי התכוון המשורר בחלק הראשון והאניגמטי של הבית האחרון. הדובר מבטיח להתשדל להיות מת טוב, לא לדרוך ולשבור כמו רוחות רפאים של אנשים שלא מצאו מנוחה נכונה. הוא אפילו מבטיח להיות שלֵו ולא לזכור - אולי המת שזוכר את החיים הוא זה שלא מצא מנוחה. "וטוב לי שאתה איתי וגם אתה וגם אתה" - המנוחה הנכונה הזו, אם תהיה, היא בזכותנו, החברים שיישארו אחריו ושבזכות אי-השכחה יהיו איתו. מעניין הפיסוק שיש בשירונט לשלוש השורות האחרונות בבתים. אני מניח שזה פיסוק נאמן למקור, כי אף אחד לא היה חושב עליו רק מהאזנה לשיר המושר. זו אותה תבנית בכל הבתים, והיא משמעותית במיוחד בבית האחרון. אחרי השורה הראשונה מהשלוש יש סימן קריאה, אחרי השנייה אין פיסוק, ואני מרשה לעצמי לאחד אותה עם השלישית למשפט אחד: פה תישאר אחרי לכתי! פה תישאר אחרי לכתי החברות אשר היתה. וזה משחק עם שתי המשמעויות של "תישאר": קודם כל, אתה תישאר, ודבר שני, החברות תישאר. אוקיי, אני חוזר בי: זה שיר קוהרנטי למדי. ויומרני מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעקבות הפרשנות שלך אני באמת רואה שהשיר ספוג פחד מוות, וזה ההסבר הטוב ביותר לחזרתיות המוגזמת. זה שירו של מי שמתכונן לצאת למלחמה ואולי למות בה. אבל הנושא המרכזי לדעתי נשאר החשש שהדובר ודורו אינם ראויים, בהשוואה לדור הקודם. בקריאה נוספת עולה לי פרשנות נוספת לשיפוטך, קצת קיצונית יותר, והיא מתבססת על השורה המרכזית בבית הראשון, המוכפלת, שהלחן כל כך הבליט אותה: הדובר הוא נשמתו של החלל רגע אחרי המוות, כשהיא בתהליך העיכול שהוא מת הרגע. הדובר מלא פחד שיישכח, ובהיסטריה שלא השאיר אחריו מורשת כלשהי, משהו שיזכרו אותו באמצעותו. "איני רואה את צעדי" - כי איני בחיים יותר. "המקום שאליו אני הולך"- הזכרון הקולקטיבי, שמא תאמר יום הזכרון. "אני אחיך, אל תשכח" - אני מפחד להשכח. בהקשר הזה החיבור שלך את המשפט האחרון מאוד מתאים לסיים את השיר בנימה אופטימית משהו "פה תישאר אחרי לכתי החברות אשר היתה". הדובר נרגע מעט בסיום כי הוא משאיר בכל זאת משהו אחריו. כשאני קורא את השיר כאילו הדובר הוא נשמתו המבולבלת של החלל בדרכה אל הלא ידוע זה מסדר לי כמעט כל השורות בשיר. רק "אני נזהר לא לזכור" נשארת אניגמטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממי נשאר לנשמה המתעופפת לבקש "היה לי חבר הייה לי אח, הושט לי בעת צרה"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק לפירוש הזה של "איני רואה את צעדי" רמזתי. זה נשמע לי אפשרי, אבל לא כל כך הדוק שאהיה בטוח שזו כוונת המשורר. אתה יכול להצביע על שורות שרומזות לעניין הדורי דווקא? נדמה לי שמה שהניע את הפרשנות הזו קודם זה שהם השאירו עץ, שביל, אבן - אבל, אני מקווה שלא עקשנות ארוגנטית מניעה את אצבעותי, פרשנות בית הקברות והמצבה נשמעת לי הדוקה בהרבה. אותה שאלה בנוגע להאם המקום הוא הזיכרון הקולקטיבי או (בפרשנות שלי) האחרי המוות. למה שאחרי המוות נשמע לי פשוט קצת יותר טבעי להתייחס כאל מקום. אתה צודק שאפשר לקרוא את הסיום כהרגעה אופטימית (סוגשל) של הדובר, גם בפרשנות שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עץ, שביל ואבן הם באמת דימוי של בית קברות. אבל בשיר הם אינם מקובצים לדימוי אחד. הוא אומר: השאירו שביל, השאירו עץ, השאירו אבן לרגלי. ובבית הבא הוא מתלונן- "הם לא השאירו לי דבר". אז בסך הכל יש לנו שתי פרשנויות טובות, שתיהן ספוגות בשכול וחרדה, ועל כן זהו בכל זאת שיר קאנוני של יום הזכרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה מסביר את הניגוד בין "השאירו שביל" וגו' לבין "הם לא השאירו לי דבר"? אני מציע שאלו פשוט לא אותם הם. הראשונים הם אלו שמתו קודם, השניים הם אלו שנשארו בחיים. יש לי אפילו עוד הצעה לעיוות קל של התחביר שהופך את המשמעות ליותר הגיונית בבית השני. את "הם לא השאירו לי דבר מלבד אחים וחברים" אני מציע לקרוא לא כ"הם לא השאירו לי כמעט כלום, אבל הם כן השאירו לי אחים וחברים", אלא כ"כמעט כולם לא השאירו לי כלום, אבל האחים והחברים כן השאירו לי משהו". בהחלט, עכשיו אני מבין שהוא הרוויח ביושר את מקומו בקאנון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתתי למעלה הסבר, בהחלט לא כליל השלמות. שלחתי מייל למחבר עם בקשה לסיוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרשנות מעניינת מאד. שקעתי בעקבות קריאתה בשעה של מחשבות. מילה מפי המשורר (ושינוי קל במילות השיר ביחס לגרסא המקושרת) אפשר למצוא כאן: אני נוטה לפרש הן את השיר והן את דברי המשורר כגילוי של חשיבות החברות לאור מוות של צד שלישי. החברות הולכת ומתפרשת מבית לבית כתשובה היחידה לשאלת ההנצחה והזכרון, כך שרלוונטיות הפזמון החוזר, אשר עם סיום הבית הראשון נראית תלושה מעט, הולכת ומתבהרת עם התקדמות הבתים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המלים של השיר שתמיד מתקשר אלי אתו - הלא הוא ''היום היום'' הנפלא - לא הרבה יותר ברורות. כל שורה עומדת בפני עצמה אבל הסך הכל מבולבל ולא מעביר שום הלך רוח עקבי. בכל זאת, השיר הזה הוא פנינה. בכל שלושת ביצועיו (דורית ראובני בלהקה, דורית ראובני לבד עם הגיטריסט של הפרברים, שרית חדד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון! גם אני לא מצליח למצוא קוהרנטיות ב"היום היום" (וגם לא עד כדי כך דלוק עליו מוזיקלית, אבל לא נריב על זה). מצד שני, כשאני מקשיב לדודו ברק הקוהרנטי - בארץ הכינרת, ארץ שבעת המינים, אהבת איתמר בן אב"י, דרך ישנה, פרחים בקנה (נמאס לי לקשר, סלחו לי), וכנראה כל השאר חוץ אולי מאחכה לך, אני מעדיף אותו לא קוהרנטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם השיר הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קליקבייט באייל :-( | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי הכותב מדבר על ''השיר הזה'' בלי לגלות איזה (ממש כאילו קיבל תמורה על כל כניסה לקישור המצורף). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, הבנתי, תודה. הקישורים עצמם היו רלבנטיים לדיון, אבל אני מסכים שעדיף לספר לך לאן את/ה הולך/כת לגלוש בטרם הקליקות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה בכלל עניין האמא כאן? מדובר על מלאך, עד כמה שראיתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רחל שפירא, בת קיבוץ שפיים, פירסמה את השיר לראשונה בחוברת שהוציאו הוריו של בן כיתתה (כנראה בשיתוף הקיבוץ) ובן קיבוצה שנהרג במלחמת ששת הימים. רבקה זוהר או שפירא עצמה סיפרה פעם שהשיר נכתב בעקבות שיחה, או שיחות, עם ההורים. יש כמה דרכים לראות את תוכן השיר, ואחת מהן היא כעין שיחה בין המלאך לאם, עם הולדתו של הילד. מה אברך לו, במה יבורך, שואל המלאך - וכל הכתרים הנקשרים לילד אחר כך וכל המעלות שבורך בהן, הן בעקבות בקשות האם אל המלאך ואולי בעקבות שיחת המשוררת עם ההורים. בסוף השיר זעקה, ואפשר לראות אותה כזעקת האם: אלוהים, אלוהים, אלוהים, לו אך ברכת לו חיים! כאמור, זוהי דרך אחת, והירשפלד בחר בה. ישנן דרכים אחרות לראות ולפרש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, טוב. ברור שיש גם אמהות כאלה. ואת השיר אני לא סובלת ממילא. מאידך גיסא, גם את הירשפלד לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אולי זה לא רק שיש גם אמהות כאלה. אולי אלדד קרוק היה באמת בחור מיוחד במינו? רחל שפירא [ויקיפדיה] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב''אמהות כאלה'' התכוונתי לאמהות שרוצות, פוזיטיבית, שבניהן ''ילמדו את עצמת הפלדה'' (ואולי לא ממש לוקחות בחשבון שמדובר ב''לימוד'' מסוכן מאוד). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |