 |
|
 |
||
|
||||
 |
הפתיל עודד אותי לקרוא לראשונה את מילות השיר. אני מתרשם שזה שיר שמדבר בשם דור, ומביע את החשש שאינו חזק מספיק, צודק מספיק, כמו הדור שלפניו. השיר נכתב ממש לפני מלחמת יום כיפור כך שמדובר על הדור שלחם בששת הימים ומלחמת ההתשה (הדור של טהרלב) והוא מתייחס לפער שבינו לבין הדור שהקים את המדינה. בבית הראשון הדובר במצוקה כי אינו מרגיש בטוח בצדקת דרכו (איני רואה את צעדי) והאם ישאיר אחריו מורשת (ומי יראה אותם מחר?), בניגוד למורשת שקיבל מהדור הקודם (השאירו שביל). הפזמון מעניין כי הוא מבקש עזרה ותמיכה מידידו בן גילו, וזה מראה על נתק מהדור הקודם, מהם הוא לא מבקש כלום. בבית השני המגמה מקצינה- הדובר מתלונן על הנתק מהדור הקודם "הם לא השאירו לי דבר". מה הכוונה- הרי בבית הקודם הם השאירו לו דרך ללכת בה? אני קורא את הבית הזה שהם לא השאירו דבר מבחינה רגשית (לא אנחות וגם לא פרחים), והותירו את הדור שלו להתמודד מבחינה רגשית לבד בלי סיוע (מלבד אחים וחברים). כאן החיבור לפזמון ברור- כיוון שהדור שלו נשאר להתמודד לבד הוא קורא לבני דורו לסייע זה לזה להתמודד ולהושיט יד בעת צרה. הבית השלישי הוא אניגמטי. מכיוון שהדובר אינו בטוח בדרכו ואינו יכול להשען על הדור הקודם הוא נזהר ונשען על החברויות. האם זה שיר של מי שיוצא למלחמה? אם כן זה שיר של דור שיוצא למלחמה והוא מאוד חסר בטחון ללא הדרכה הורית. שקיבל מורשת שהוא מרגיש שהיא גדולה עליו והוא חושש שלא יוכל לעמוד בה. על כן הוא קורא לאחיו לצרה לסייע זה לזה להתגבר על הקושי, ונראה לי שגם הקריאה הזו היא קול קורא במדבר. החזרתיות המופרזת בפזמון נשמעת יותר כמו תחינה. האיש שאליו הדובר קורא מצטייר גם הוא כאטום, ועל כן הדובר מזכיר לו "אני אחיך, אל תשכח!". אם כן יש כאן דור אטום ועצור רגשית שמתקשה להתמודד עם החששות שלו מפני המקום שאליו הוא הולך (מוראות המלחמה? אולי סתם ההתמודדות עם קשיי החיים הבוגרים?) ושאינו מסוגל לגשר על הנתק מדור ההורים שלו. על כן הוא פונה לסיוע מחבריו בני דורו ולא ברור אם הם מסוגלים לתת לו סיוע כזה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו גם אני קראתי את השיר יותר לאט, ולי מאוד ברור שהוא מדבר על משהו אחד ספציפי: צפי הדובר להצטרפותו הקרובה למשפחת השכול, מהצד המת שלה. זה המקום שאליו הוא הולך, ויש לו אפילו משהו יותר ספציפי לומר על כך. באב המכונן של שירי הזיכרון, שיר הרעות, הבטיח חיים גורי, אולי למתים, שהאהבה המקודשת בדם עוד תשוב לפרוח בין הרעים החיים למתים. הדובר של טהרלב שהולך למות רוצה מאוד להאמין בכך, אבל הוא לא ממש בטוח. "אני אחיך, אל תשכח", עם סימן קריאה (לפי שירונט) - לא "אל תשכח שאני אחיך", אלא "אל תשכח אותי". תהיה כמו הרֵע שגורי הבטיח להיות. בגלל זה החזרה המוגזמת, כדבריך, בפזמון. מותר להגזים פה, מדובר על פחד מוות, וזה שיזכרו אותו זה הקש שבו נאחז ההולך למות. עכשיו, לפרטים. מה זה עץ, שביל ואבן לרגליו שהשאירו אלו שהיו שם לפניו? כמובן, בית קברות ומצבה. איני רואה את צעדי זה אולי (מאמץ פרשני מיוזע, אבל בשום פרשנות זה לא מתפרש בקלות) חוויית רגע המוות. מיהם הגברים, הנשים, והאהבה הגדולה שבבית השני? שתי אפשרויות, די קרובות במשמעות עם הבדל ניואנס, ובשתיהן טהרלב אשם בגרימת בלבול ברשלנות. (1) זה פירוט קצת טריוויאלי של המתים הקודמים - היו בהם גברים והיו נשים, דה - וזה מטעה את הקוראים לחשוב שהאהבה היא אהבת גבר לאישה, אבל לא - היא אהבת הרעים לנשק, בדיוק האהבה שגורי כתב עליה. (2, הרבה יותר סביר) אלו ידידיו ואולי אהובותיו של הדובר, שהולכים להישאר בחיים אחריו. מה שלא כל כך מסתדר פה הוא ההתייחסות ב"היו" לאלו שנשארים בחיים. אבל אולי כשם שאנחנו החיים מתייחסים אל המת בזמן עבר, כך הוא מדמיין שהוא, מהמקום שאליו הוא הולך, יראה אותנו כשייכים לעבר. אבל זה לא כל כך מסתדר עם זה שבפזמון הוא פונה אלינו הקוראים בגוף שני ובציווי או עתיד. כך או כך, הוא זוכר את ההבטחה של גורי שהוא ימצא את האהבה הזו גם אחרי המוות, אבל הוא לא בטוח בכך כלל. לא אנחות ולא פרחים, כן אחים וחברים - זו אמירה מעניינת. כמו שהאביר כתב, אנחות ופרחים הם מה שהחיים משאירים כביכול למתים, אבל הדובר לא קונה את זה ולא מאמין בזה. רק לאחווה ולרעות יש איזה סיכוי להישאר בשבילו. אבל שוב הוא צריך לחזור בפזמון ולהפציר בחבריו שלא ישכחו אותו. עם לא מעט זעה מפרשנות מאומצת, ואולי זה הלילה החם, הנה למה אולי התכוון המשורר בחלק הראשון והאניגמטי של הבית האחרון. הדובר מבטיח להתשדל להיות מת טוב, לא לדרוך ולשבור כמו רוחות רפאים של אנשים שלא מצאו מנוחה נכונה. הוא אפילו מבטיח להיות שלֵו ולא לזכור - אולי המת שזוכר את החיים הוא זה שלא מצא מנוחה. "וטוב לי שאתה איתי וגם אתה וגם אתה" - המנוחה הנכונה הזו, אם תהיה, היא בזכותנו, החברים שיישארו אחריו ושבזכות אי-השכחה יהיו איתו. מעניין הפיסוק שיש בשירונט לשלוש השורות האחרונות בבתים. אני מניח שזה פיסוק נאמן למקור, כי אף אחד לא היה חושב עליו רק מהאזנה לשיר המושר. זו אותה תבנית בכל הבתים, והיא משמעותית במיוחד בבית האחרון. אחרי השורה הראשונה מהשלוש יש סימן קריאה, אחרי השנייה אין פיסוק, ואני מרשה לעצמי לאחד אותה עם השלישית למשפט אחד: פה תישאר אחרי לכתי! פה תישאר אחרי לכתי החברות אשר היתה. וזה משחק עם שתי המשמעויות של "תישאר": קודם כל, אתה תישאר, ודבר שני, החברות תישאר. אוקיי, אני חוזר בי: זה שיר קוהרנטי למדי. ויומרני מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעקבות הפרשנות שלך אני באמת רואה שהשיר ספוג פחד מוות, וזה ההסבר הטוב ביותר לחזרתיות המוגזמת. זה שירו של מי שמתכונן לצאת למלחמה ואולי למות בה. אבל הנושא המרכזי לדעתי נשאר החשש שהדובר ודורו אינם ראויים, בהשוואה לדור הקודם. בקריאה נוספת עולה לי פרשנות נוספת לשיפוטך, קצת קיצונית יותר, והיא מתבססת על השורה המרכזית בבית הראשון, המוכפלת, שהלחן כל כך הבליט אותה: הדובר הוא נשמתו של החלל רגע אחרי המוות, כשהיא בתהליך העיכול שהוא מת הרגע. הדובר מלא פחד שיישכח, ובהיסטריה שלא השאיר אחריו מורשת כלשהי, משהו שיזכרו אותו באמצעותו. "איני רואה את צעדי" - כי איני בחיים יותר. "המקום שאליו אני הולך"- הזכרון הקולקטיבי, שמא תאמר יום הזכרון. "אני אחיך, אל תשכח" - אני מפחד להשכח. בהקשר הזה החיבור שלך את המשפט האחרון מאוד מתאים לסיים את השיר בנימה אופטימית משהו "פה תישאר אחרי לכתי החברות אשר היתה". הדובר נרגע מעט בסיום כי הוא משאיר בכל זאת משהו אחריו. כשאני קורא את השיר כאילו הדובר הוא נשמתו המבולבלת של החלל בדרכה אל הלא ידוע זה מסדר לי כמעט כל השורות בשיר. רק "אני נזהר לא לזכור" נשארת אניגמטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממי נשאר לנשמה המתעופפת לבקש "היה לי חבר הייה לי אח, הושט לי בעת צרה"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק לפירוש הזה של "איני רואה את צעדי" רמזתי. זה נשמע לי אפשרי, אבל לא כל כך הדוק שאהיה בטוח שזו כוונת המשורר. אתה יכול להצביע על שורות שרומזות לעניין הדורי דווקא? נדמה לי שמה שהניע את הפרשנות הזו קודם זה שהם השאירו עץ, שביל, אבן - אבל, אני מקווה שלא עקשנות ארוגנטית מניעה את אצבעותי, פרשנות בית הקברות והמצבה נשמעת לי הדוקה בהרבה. אותה שאלה בנוגע להאם המקום הוא הזיכרון הקולקטיבי או (בפרשנות שלי) האחרי המוות. למה שאחרי המוות נשמע לי פשוט קצת יותר טבעי להתייחס כאל מקום. אתה צודק שאפשר לקרוא את הסיום כהרגעה אופטימית (סוגשל) של הדובר, גם בפרשנות שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עץ, שביל ואבן הם באמת דימוי של בית קברות. אבל בשיר הם אינם מקובצים לדימוי אחד. הוא אומר: השאירו שביל, השאירו עץ, השאירו אבן לרגלי. ובבית הבא הוא מתלונן- "הם לא השאירו לי דבר". אז בסך הכל יש לנו שתי פרשנויות טובות, שתיהן ספוגות בשכול וחרדה, ועל כן זהו בכל זאת שיר קאנוני של יום הזכרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה מסביר את הניגוד בין "השאירו שביל" וגו' לבין "הם לא השאירו לי דבר"? אני מציע שאלו פשוט לא אותם הם. הראשונים הם אלו שמתו קודם, השניים הם אלו שנשארו בחיים. יש לי אפילו עוד הצעה לעיוות קל של התחביר שהופך את המשמעות ליותר הגיונית בבית השני. את "הם לא השאירו לי דבר מלבד אחים וחברים" אני מציע לקרוא לא כ"הם לא השאירו לי כמעט כלום, אבל הם כן השאירו לי אחים וחברים", אלא כ"כמעט כולם לא השאירו לי כלום, אבל האחים והחברים כן השאירו לי משהו". בהחלט, עכשיו אני מבין שהוא הרוויח ביושר את מקומו בקאנון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתתי למעלה הסבר, בהחלט לא כליל השלמות. שלחתי מייל למחבר עם בקשה לסיוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרשנות מעניינת מאד. שקעתי בעקבות קריאתה בשעה של מחשבות. מילה מפי המשורר (ושינוי קל במילות השיר ביחס לגרסא המקושרת) אפשר למצוא כאן: אני נוטה לפרש הן את השיר והן את דברי המשורר כגילוי של חשיבות החברות לאור מוות של צד שלישי. החברות הולכת ומתפרשת מבית לבית כתשובה היחידה לשאלת ההנצחה והזכרון, כך שרלוונטיות הפזמון החוזר, אשר עם סיום הבית הראשון נראית תלושה מעט, הולכת ומתבהרת עם התקדמות הבתים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |