בתשובה להאייל האלמוני, 10/11/01 15:05
 |
|
 |
||
|
||||
 |
''גשומת עפעפיים'' מופיע כבר ב''עוד חוזר הניגון'' כידוע. בלי קשר לזה, השיר מזכיר במידה רבה את אלתרמן. ''שפת התמונות'', הריתמוס, תיאורי הטבע. השיר בנוי יפה לדעתי וחלק מצירופי הלשון שבו באמת מרהיבים. עם זאת, רבים המקרים שלא עלה בידי להבין מה עומד מאחורי חלק מהם או כיצד הם מתקשרים לשיר כולו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כי זאת התיפיפות שאין מאחוריה כלום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גישתך מזכירה את ביקורתו לפני כ-40 שנה של נתן זך על אלתרמן. הייתי סובר שכיום, ממרחק זמן, יהיה זך הראשון להכיר בנמהרותו מאז, באותו אקט רצח-אב של נעורים פורצים בדקדנטיות חדה, אירונית, מבשרת רעות (ominous ) וגורפת של גישתו החדשה. אך מה לעשות, ושיריו של אלתרמן הינם עמוקים ונוגהי יופי בצד התימטיקה המופלאה והאיתנה, וחדורי ריתמוס אמיץ של הוויה בונה החותרת קדימה. זאת בצד העשרת הוויתנו בדימויי קסם שהם יקום ומלואו. כך, מחזות כפונדק הרוחות (המזכיר מוטיב נצחי המועלה גם בפר-גינט למשל), או שירים כבירי מטען כ"מות האב" או הקובץ "כוכבים בחוץ", הבוראים יקום מלא. יש מקום נכבד לחזרה למקצבים האלתרמניים, הדימויים והקסם, באשר מדובר כאן בטרנספורמציות נצחיות וגלגולי צורה של מוטיבים על-זמניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני אומר זאת כמעריץ מושבע שלו, שבימים אלו סיים רומאן ממושך עם כוכבים בחוץ ונע הלאה אל שמחת עניים, סוף סוף. עם זאת, ישנו הבדל ניכר בין אלרתמן לשיר מלבב זה. כרגע, כפי שאני מבין את השיר בעיון ראשוני זה, לרבים מן הצירופים המטפוריים פה אין פשר או שאינם קוהרנטיים או שאינם רלוונטיים. אצל אלתרמן לא קיימים חסרונות אלו, לפחות לא בצורה ניכרת למיטב ידיעתי. אולי גם אינם קיימים פה ואני טרם גיליתי זאת. אני אנסה לגשש בשיר בצורה גסה וראשונית. בגדול המצב הוא כזה: יש לנו תיאור של דמות שהולכת ממש ברגעי הזריחה. השיר מתאר די יפה כיצד היום עולה ובמקביל נחשף לנו עוד מן העולם: העץ מתגלה למשל, הירח הולך ונעלם, מתגלה כי הדמות היא אישה (איך אני שם את השיר פה למעלה? אני כבר לא זוכר). לבסוף מתברר כי הדמות היא בכלל בחלומו של מישהו. התיאור המסיים: נשף שפתיה מקיץ את שנתי - הוא נהדר. נשף כידוע הוא גם מסיבה, גם שלילה ופה גם נשיפה. כלומר הבל הפה של הדמות נראה בחלום שהוא גם בלילה. הנשיפה הזו שהיא גם הלילה עצמו מעירה את הדובר. הוא קם משנתו גם בגלל החלום שהוא בלילה והיא מרכזו, גם בגלל נשיפתה וגם כי נשיפתה היא כעין מסיבה, נשף שלם. צריך עוד להעמיק פה. בכל מקרה, ישנם בשיר ביטויים בעייתיים: זכר השחר - הרי זכר זה בסוף ולא בהתחלהץ למעשה זכר השחר הוא כשהיום כולו עולה ולא בתחילת השחר ירח כתום?? בשחר?? שזיף לחייה? איך יודע הדובר- המתאר הצופה בעולם כמונו ממש פרטים כה נקודתיים בדמות המגיחה מן האפילה? הבית השני כולו חידתי בעיני ולוקה באינפלציה מטפורית מסויימת. אפר הלילה? מה הכוונה? מקיץ את שנתי פירושו מעורר שינה להבדיל ממקיץ אותי משנתי. ואולי הדובר צופה בדמות באמת ונשף שפתיה מרדים אותו? יש בשפה של השיר סתירות כאלו, מעין הפכים, כמו זכר השחר במקום רמז השחר או משהו כזה, התחלתה של שינה בשחר הזה במקום סופה, שירי ערש של תחילת שינה בזמן השחר. אז או שיש פה סתירות רציניות שנובעות משימוש מוגזם בשפה או שאלו הן סתירות מכוונות המתארגנות ליצירה של מרד של השיר, כאילו יש פה משהו הפוך. הלילה מתעורר במקום להתפוגג, השינה מתחילה במקום להסתיים. גאונות או רשלנות? תחשבו על זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך בדיוק מקיץ את שנתי פירושו מעורר שינה? מקיץ, מלשון קץ, כלומר סוף. בנוגע לשאלה - גאונות או רשלנות - אני תומך בגאונות כל עוד לא הוכח אחרת. זו מין נאיביות כזו שמתירה לי להכליל כל מיני דברים גבוליים תחת הכותרת אמנות, מה שבשבילי הוא רווח נקי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ראיתי מקיץ מלשון יקיצה, כלומר התעוררות. מקיץ מלשון קץ זו צורה שאני נתקל בה לראשונה כאן והיא לא מוצלחת במיוחד לדעתי במשמעות שאתה מציע, אם כי בהחלט בהחלט אפשרית. שוב, יש פה ביטוי נוסף לאותה כפילות שדיברתי עליה והיא מתחילה להיראות לי מכוונת. צריך להתעמק בעניין זה. בענין הגאונות, אני פשוט לא חורץ דין עד שהוכח לכאן או לכאן. ליתר דיוק, משלא מוכח כי הטקסט נהדר אני פשוט זונח אותו. טקסטים לא מוצלחים פשוט לא מעניינים אותי לא לשבט ולא לחסד. אני לא מחפש לבקר ולחסל שירים של אנשים. למה זה טוב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הילדה בסך הכל בת חמש עשרה. אני בטוח שעוד נכונו לה גדולות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאם בסופו של ניתוח אמנותי נשארת השאלה ''רשלנות או גאונות'' פתוחה, זה אומר משהו מאד עצוב על המנתח, או על השיר, או עלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אור, אני מסכים לחלק נכבד מדבריך. בעיות מסוימות בכל זאת פתירות: לעניין הערתך על "זכר שחר". השיר הוא טרומשחרי ( על משקל "קדמשנתי" של וולך, כלומר, קדמשחרי), והוא יכול להשאר כזה אם נשתדל להבין במילה זכר, למשל: אות, סימן, רמז. כלומר, סימני אור ראשונים של שחר שבאמצעותם מתחילים להתגלות מעט פרטים בחשיכה. "שזיף לחיה". מכיוון שהאפילה בשיר כמעט גמורה, התמונה שהצטיירה לי היא אותם שזיפים שחורים מאוד כהים שיש בשווקנו. הבעיה היא אכן עם הירח הכתום, כפי שציינת. אני אהבתי את 3 השורות הראשונות, שמעבירות תחושה מאוד מיוחד של קיטום, קיצוץ, זימור בחשיכה. ראשית בשורה הראשונה, המסתיימת במילה "במרומי". משהו נקטם פה, מכיון שבאופן טבעי אנחנו מצפים להמשך (מרומי השמים, מרומי ההרים וכו'). והדבר מכין יפה את החרוז בשורה השלישית "וזומרי", מילה שפירושה אף הוא קיצוץ בנטיעות. וכמו כן יש לנו "שבבים חשוכים". עוד מוסיף לתחושת החיתוך "מתחדד ובולט" בשורה השניה. איכשהו כל המשחק הקיטומי הזה - והאמצעים שבו הוא נבנה - דיבר אלי מיד בקריאה הראשונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חולק עליך בעניין הזכר. זזכר אכן משמש במשמעות אות, רמז, אבל זהו רמז של בדיעבד, של משהו שנעלם ולא של משהו שעתיד לבוא. "אין לזה שריד וזכר", "אין שם זכר של..." השיא אכן מדבר לקורא, בעיקר בבית הראשון. תכונה זו נשענת על מאפייניו הריתמיים עול היכולת שלו לצייר עולם בצורה פשוטה ומשכנעת: שחר, ירח, אלון. תיאור חי ומשכנע. פה בהחלט יש לזקוף קרדיט לטובת היוצרת. אולם עדיין נשארים ביטויים רבים שטרם פיענחתי אלון הכהה - סטייה תחבירית שפירושה...? שבבים חשוכים על העץ..? חשוב להבהיר נקודה אחת. זכותו ואף מטבעו של כל שיר ושל לשונו לכתוב מטאפורית. אבל תנאי הוא שמאחורי המטפוריות הזו מסתתרת משמעות. כלומר, אם השיר מייצג עולם, כפי שהוא בהחט עושה כאן, אז הרי שמאחוריו חייב לעמוד עולם כזה. השיר מתארת סיטואציה קונקרטית למדי: דמות צועד בטבע בזמן הזריחה. לא מדובר פה באיז מציאות פנטסטית. אם כך, שבבים על העץ חייבים להיות שפה פיגורטיבית למשהו אמיתי בעולם. משהו אשר עולה בקנה אחד עם תיאורי העולם שכבר ניתנו ורק מסתתר (!) מאחורי שפה אחרת מתוך שיקולים של המחבר. מהם השבבים החשוכים? עלים? פירות? כיצד יכול ירח לצבוע (גוון) את פניו בצבע לחיה של הדמות, או שהוא משתקף בהם וזה לא כל כך סביר. כלומר, לא ניתן להסתפק בכך שכל ציור לשוני כשלעצמו מעלה תמונה מסויימת. על התמונות האלו עצמן להתיישב זו עם זו באיזו דרך התואמת את חוקיות העולם המעוצב בשיר. כך גם היה אצל אלתרמן. אפשרות אחרת היא לגלות פה מציאות פנטסטית. אבל זה כבר דורש כבר ראייה אחרת אשר אינה אוטומטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד הקסמים האלתרמניים הוא הפיכת הדבר לנושן. אתה גם חווה בהווה, אך גם חש שהדבר הינו משכבר, איזה זכר ישן. כאילו היה משכבר הימים, דבר המבטא קרבה או חזרה לשורש איזו הוויה קרובה לך שהיתה תמיד שם, אך אתה זנחת אותה (לשווא..). אלתרמן מפצל את הזמן. אשר להבחנה בפרטים חרף מעורפלות, הרי רכיב כלשהו עשוי לאפיין את הדמות במרחב תחושותיך, אף בדיעבד, ומדובר באיפיון שההתקרבות אליו הינה דרך איפיון ויזואלי. אף המרחב מתפצל כאן. מרחב אישי אך גם ממרחב מיתי קסום - הממשות שמאחורי הדברים - תוך פיצול אך גם שילוב במרחב הפיזי הממשי. אלה נעשים שלובים זה בזה, מתוך פיצולם המובחן,כשהשילוב המובחן הזה הופך לממשות עמוקה/תלת מימדית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל סבורני כי עדיף לראות את הקסם האלרמני כהופך ישן לחדש ולא חדש לישן. זוהי התכונה הבולטת והמרכזית של כוכבים בחוץ. אלרתמן מבצע הזרה של הבנאלי וכן הלאה וכן הלאה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. מאוד התרגשתי. אין צורך בתשובה. ומכיוון שאין צורך בתשובה: הליקון מארגנים סדנת שירה. בסדנה מקום לארבעה עשר משוררים מתחילים, כולם מגובים במילגה מלאה. בתי התמודדה, אחת מתוך אלף. והיא זכתה! שוב, סיפרתי מכיוון שאין צורך בתשובה. בקיבוץ שלי לא סיפרתי לאיש (חשש מעין הרע, מה לעשות, פרימיטיבית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאז חגיגות הדורימאניה וההברקות הפסאודו-שיריות של אנה הרמן בתרבות וספרות "הארץ" רווחת הדיעה ש"לא רע; באמת לא לרע ואפילו די טוב ואפילו ממש מהפכני לכתוב בחרוז ובמשקל והיי הופ - יש מהפכה אלתרמנית בארץ הזאת". תקיפתו האלימה אפילו של זך את אלתרמן אי-אז הייתה מוגזמת, לכל הדיעות, אך השיגה גבולות-שיריים חדשים ובכך הייתה *טובה*. לצד זך ובו בעת - מולו - עמדו אבידן וולך, הטענו שלזמנים החדשים דרושים "אמצעי מיפוי" חדשים; הם אמצעי המיפוי השיריים. המיתודה האלתרמנית אינה תופשת את קצב השירה בתקופת אבידן/וולך ואלו ממציעים שירה חדשה בכל מובן. אך בום טראח דורי מנור בא וטרם הלך--- "יש מקום נכבד לחזור למקצבים האלתרמניים"? משום מה? "לא לדעת את האמת" זוהי טפשות; "לדעת את האמת ולא לפעול על פיה" - זהו פשע ("גלילאו", ברכט, כמדומני). את אלתרמן נותר לנו להוקיר כמשורר דגול, ציניקן בחסד, רומנטיקן הדור ולהטוטן שירי לא קטן; אך על דרך ההשלכה, אני מתאר לעצמי, שאם אין לנו לאן ללכת - אזי, יש בזה להצדיק את הבדידות, ובעיקר בעיקר - את היאוש הגדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תומר, לעניין שורות הסיום של מנשרך. יש לאן ללכת אם יודעים מנין באים. לא חסרה אלתרמניות גם באבידן (אומנם המוקדם יותר), דוגמא: "הרחובות ממריאים לאט" אצטט כאן רק את הבית הראשון והבית האחרון של השיר הנפלא הזה: הרחוב היפה היפה יעצר לבסוף בדרכו השלווה אטומה וקשה תחתך כמו חלה לאורכו והבוקר הלח יתפחם מברק יחידי. מברקו. ...... ...... וידיך שרות מן הקיר כמו מלמול של אזוב ירקרק ועיניך פורחות כמו פנינים של זכוכית על צוואר הברק רק ראשך העייף צף באור העמוק. ורק פיך שרק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובהמשך מוסיף אבידן ברגע של כנות (בתחילת שנות ה-60 ) - "ואיני יודע מה יש לנו במקומה". זה באשר למעשה הפוטש שנערך באלתרמן והרחבת גבולות הנסיון-צמוד-המלל המשתרשר. היה זה זך עצמו שבעקבות חזרתו משהייתו המתמשכת באנגליה בשנות ה-80 דיבר בראיון לה"ארץ" על מכת ה"יצירה" הישראלית -שלשול מילולי, בעוד האנגלים מתאפיינים לדבריו בהיפוכם - "עצירות" ביקורתית. אל ילין על מעשה "שוליית הקוסם" נוסח דיסני שהוא עצמו החל בו. באשר להיסטריה, לסנסציונליזם ולמטה-מודעות המוכוונת לתעתועי-סרק לינגוויסטיים משמימים - אלה הינם תוצרים בלתי נמנעים של החצנה והרחבת השימוש במסמנים אקסוגניים כתחליף לרצף עמוק של הווייה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, אם דבריך כוונו אל האמירה "לא חסרים חרוז ומשקל אצל אבידן", אזי אתה צודק אלף צידוקים. אך באשר לניסוח המקורי "לא חסרה אלתרמניות גם באבידן"; עלי לשלול זאת ומכל וכל. מהפכתו של אבידן המוקדם הייתה מהפיכה תכנית, שדמתה (אם לגשר גשרים ארוכי-טווח) למהפכתם של ת.ס. אליוט וו.ה. אודן; המבנים המקובלים שומרו ואף פותחו פה ושם, אך הטון המודרני המגה-מטפורי ("רק ידיך שרות מן הקיר כמו מלמול של אזוב ירקרק", "הקירות הכבדים מבינים משהו ונופלים בשתיקה") או הטיפול בעניינים מופשטים יותר ("ביום שכזה מן הסתם בבתים שום תינוק לא נולד אף לא מת שום אדם ואכן"--- וגו') אלו כינסו בשיר אתת ראשית המיפוי החדש, ושם בסיס רחב לשינוי הצורני בשירה שהגיע מאוחר יותר, ולא בכדי. אצל אבידן הייתה אלתרמניות בעל כורחה, כפי שבך ובי יש בן לאדן. זוהי רוח התקופה, לא התקדמות רצונית. אלתרמן אצל אבידן, אפשר שהיה נקודת התחלה; אך אי אפשר לכנות זאת תופעה דוגמטית-אבידנית-שירית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תומר, אין לי מחלוקת ממשית איתך, במידה רבה רציתי לומר ''אל ייאוש, יש מנין לבוא'' בהתייחסות לשורות האחרונות במנשר שלך. אני מניח ששמת לב שציינתי בסוגריים אבידן המוקדם, אז אפשר אולי לכנות זאת אלתרמניות בעל כורחה. אך לא התכוונתי רק לחריזה. אין לי הכלים לנתח זאת, אך באינסטינקט אני יכול ''להריח'' אלתרמניות אצל אבידן אך לא ביאליקיות למשל. אפשר שזה קשור בין היתר לעניין הלהטוטנות המילולית שייחסת בזלזול מה, דומני, לאלתרמן. גם אצל אבידן יש הלהטוטנות הזו. אצל אבידן המאוחר יש בעניין זה גלישה והפרזה עד כדי כך שחלק משיריו הפכו לתרגילי שירה (כפי שהוא עצמו מעיד עליהם) ואחרים לשילשול מילולי מימי. אשמח אם תסביר לעומק את מונח ''המיפוי'' שאתה משתמש בו וגם תדגים מעט אם אפשר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טענתם הראשית של אבידן/וולך/מוקד/עמיחי נגד זך וניתוץ האלתרמניות הטוטאלי הייתה נגד הטוטאליות. זך טען שאלתרמן בחרוזיו ומשקליו לא יוכל לתיאור שירי-חווייתי אמיתי, ולכן כל שיריו בטלים. קפצו החבורה הנ"ל ואמרו "אך ראה, 'כוכבים בחוץ' הרי היא יצירת מופת! כיצד תוכל להכחיש את התיעוד ב'כוכבים בחוץ'?" והללו שכללו את הטענה: אלתרמן אינו בטל; הוא פשוט אינו עובד על חוויות עדכניות. החוויה העדכנית היא במלים פשוטות - המודרנה. שיר על מע"מ שיר על מחשב על מעבדי תמלילים (אני נוטל גוזמאות גרוטסקיות בכוונה תחילה, אין לי צידוד או חציצידוד לשירים מעין אלו, לא כעת, לפחות) ושירים כיו"ב אלו מתארים מצבים מודרניים--- מצבים של תודעה מתקדמת יותר, תודעה מדינית מתקדמת יותר, תודעה חברתית מתקדמת יותר וחשוב מכל - תודעה שירית מתקדמת יותר. "מיפוי" החוויה הוא היכולת לתפשה בעזרת החוש השירי על ארכה ורחבה מבלי לפספסה בתרגום מן התודעה האנושית אל טורי השירה. אלתרמן לא היה יכול לכתוב שהרחובות ממריאים לאט מפני שלא היה בידו לחוש זאת, חושיו הרלבנים היו מנווונים, עם זאת, אבידן למרות דיגומיו המושלמים, לא כתב את כוכבים בחוץ, מפני שבשק חפציו היו מטא-כוכבים, ושירים אלתרמניים היו אפשרות, לא הגיון. המשך יבוא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוד אבידן כתב שירים ופרוזה על מע''מ, על מחשב, ועל מעבדי תמלילים. ראה, למשל, ''הפסיכיאטור האלקטרוני שלי'', שהודפס מחדש לא מזמן, לשמחתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב זכרוני אין בו, בפסיכיאטור האלק', איזכור למע"מ כלל וכלל, ויש שימוש מתודי במחשב ובמעבד תמלילים; עם זאת, הטקסט הוא פואטי, ואינו מתקרא "שיר" אלא "שיחה" ("שמונה שיחות עם מחשב"). אבידן השתמש במתודה המודרנית, ולא סגד למודרניזם כמושא שירי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן שלא מוזכר הצירוף _מע"מ_, אך אבידן בהחלט משוחח שם על מסים והכנסות, וגולש לוידוי ספק מרתק ספק מביך על המניע לכתיבת הספר, יחד עם המניע השני, שהוא, בניגוד לטענתך, בהחלט עוסק במודרנה (אם לא במודרניזם) בצורה ישירה: אבידן מייחל לפתרון טכנולוגי לתחלואי הגוף, לתשוקת הבשרים, ולבעית הגוף והנפש בכללותה, ואף מתאר תוואי אפשרי לפתרון – זהו בפירוש עיסוק משמעותי במודרנה (לא הייתי משתמש בפועל 'סגד'). אגב, כה לחי על מפעלכם בענין השירה העברית העכשווית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספר, כמדומני, אבידן מנסה להיות הפסיכאטר של עצמו, מנתח רזי נפשו שלו, דרך תשובותיו הסתומות של המחשב. הוא מוביל עצמו באף שאלה אחר שאלה ומתעקש לחקור את המחשב בעניינים, שלמעשה, הוא נמנע מלתחקר את עצמו ברצינות. כך שאין בשיחות הללו שירה (למרות הפואטיקה האבידנית המודרנית לה איני מתכחש) ויש בהן סוגיות מודרניות (אך רק בבחינת סיטואציות לא מטאפוריות, אלא מתודיות; לצורך קידום השיחה באופן מעשי, ולא על מנת ליצור מתח שירי כלשהו בה) אך אין בהן, למיטב זכרוני, ייחול אבידני לפיתרון טכנולוגי לתחלואי המין האנושי. מדובר בעזר-טכנולוגי שכל אדם בעל הכישורים המילולים האבידניים המפותחים מספיק יוכל להשתמש בו; ואני כותב "מפותחים מספיק" כי הפסיכיאטור האלק' שלי הוא חוברת-עזר לתקופה הזו (שתבוא, בוודאי תוך שנים מספר) כדי לעודד את הכושר המילולי בשיחה מול מחשב, הוא כינוס מלל אמיתי בעל איכויות רטוריות ופואטיות מול מחשב שאינו מעריך זאת על מנת לנתח נפש אדם, הוא אגב, קשור מאוד למפעל השירה העברית - שעל מחמאותיך לגביו נותר לי רק להודות - בגין פיתוח פואטיקה בסביבה נטולת הערכה פואטית. אך זה כבר דיון אחר, ואולי אפתח אותו. אולי לא אפתח אותו. אולי תפתח אותו אתה ואתפתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שניה לפני שמאתחלים או מאפסים את ה GPS הנה לינק (מצטער על הפורמט זה מה מצאתי) והעברית עדכנית מתמיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תומר, אני חושב שהאלתרמניות של ''הרחובות ממריאים לאט'' היא לא אלתרמניות-בעל-כורחה אלא פרודיה מודעת. אבידן מוכיח ב''ברזים'' שהוא יודע לכתוב בצורה שונה מאוד מזו, ונראה לי שב''הרחובות ממריאים לאט'' יש כוונה ברורה למצות את כל השטיקים האלתרמניים, לעוות אותם, ואחר כך לדרוך עליהם בכוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דומה שהדגש על גבולות חדשים, ועל אמצעי מיפוי הינו בבחינת ''לדבר על'', ''לחקור את'' (גבולות המושא). זאת בדומה לילד החוקר את גבולות ההשתטות והפריעה המוצבים לפניו, חקר-פקר שהינו אופייני לכל גלישה לברוטאליות משמימה וצמודת פני השטח של הדברים. למפות הינו לעשות רדוקציה של ממשות תלת מימדית לדו-מימד. אכן, קיימת במהפכת-זניחת-השווא הזו דגש חזק על מורפולוגיה דו-מימדית מוכוונת לינגוויסטיקה, המסתייעת בתרועות-שווא של סנסציוניזם ריק ועקר כדבעי, בתוספת לקורטוב אירונייה-כביכול ומטא-מודעות אדולסנטית, שכמו במקרה של וולך, גובל בהיסטריה. חיפוש הגבולות אכן היגיע לסיפה של היסטריה מדולדלת וצעקנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי להצדיק גם את ''הזרימה כנהר לאור היום'' כפי שמוסיף אבידן. כאן עלי לצטט את שוב את אלתרמן ברוח הדיאלוג השנון והמהיר שמנהל גליליאו עם הקארדינאל בלרמין (העשוי להרעיף כל טוב, אך גם לזמן את האדונים הדומיניקנים הללו מן האינקוויזיציה) על פי ברכט - ''שמרי נפשך מרחש חשדות ודבר אשם'' במשאו לביתו תרצה אתר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך קצת יותר מכמה חרוזים כדי לחולל מהפכה. אני לא מכיר את שירתו של דורי מנור ואת המהפכה שמייחסים לו, אבל חשוב לציין שכדי לעורר מהפכה ניאו-אלתרמנית לא יספיקו כמה חרוזים ואולי ריתמוס נאות. היה באלתרמן הרבה יותר מזה למעשה דווקא מבחינה זו הוא נופל מאביו מולידו, שלונסקי, אשר הגיע לשיאים וירטואוזיים באמנות החרוז. חריזה הייתה גם לפני אלתרמן ולמעשה די הרבה לפניו. המרד של זך, למיטה ידיעתי, לא הסתכם בקריאה: אל תחרזו, שכן גם זך עצמו הוא אמן המוסיקליות הלשונית וחלק משיריו שקולים היטב. טענתו של זך, כפי שאני מבין אותה, הייתה נגד חריזה או משקל מוגזמים אשר עומדים בסתירה לתוכן השיר ולרוחו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |