בתשובה למיכאל, 10/11/01 22:05
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ואני אומר זאת כמעריץ מושבע שלו, שבימים אלו סיים רומאן ממושך עם כוכבים בחוץ ונע הלאה אל שמחת עניים, סוף סוף. עם זאת, ישנו הבדל ניכר בין אלרתמן לשיר מלבב זה. כרגע, כפי שאני מבין את השיר בעיון ראשוני זה, לרבים מן הצירופים המטפוריים פה אין פשר או שאינם קוהרנטיים או שאינם רלוונטיים. אצל אלתרמן לא קיימים חסרונות אלו, לפחות לא בצורה ניכרת למיטב ידיעתי. אולי גם אינם קיימים פה ואני טרם גיליתי זאת. אני אנסה לגשש בשיר בצורה גסה וראשונית. בגדול המצב הוא כזה: יש לנו תיאור של דמות שהולכת ממש ברגעי הזריחה. השיר מתאר די יפה כיצד היום עולה ובמקביל נחשף לנו עוד מן העולם: העץ מתגלה למשל, הירח הולך ונעלם, מתגלה כי הדמות היא אישה (איך אני שם את השיר פה למעלה? אני כבר לא זוכר). לבסוף מתברר כי הדמות היא בכלל בחלומו של מישהו. התיאור המסיים: נשף שפתיה מקיץ את שנתי - הוא נהדר. נשף כידוע הוא גם מסיבה, גם שלילה ופה גם נשיפה. כלומר הבל הפה של הדמות נראה בחלום שהוא גם בלילה. הנשיפה הזו שהיא גם הלילה עצמו מעירה את הדובר. הוא קם משנתו גם בגלל החלום שהוא בלילה והיא מרכזו, גם בגלל נשיפתה וגם כי נשיפתה היא כעין מסיבה, נשף שלם. צריך עוד להעמיק פה. בכל מקרה, ישנם בשיר ביטויים בעייתיים: זכר השחר - הרי זכר זה בסוף ולא בהתחלהץ למעשה זכר השחר הוא כשהיום כולו עולה ולא בתחילת השחר ירח כתום?? בשחר?? שזיף לחייה? איך יודע הדובר- המתאר הצופה בעולם כמונו ממש פרטים כה נקודתיים בדמות המגיחה מן האפילה? הבית השני כולו חידתי בעיני ולוקה באינפלציה מטפורית מסויימת. אפר הלילה? מה הכוונה? מקיץ את שנתי פירושו מעורר שינה להבדיל ממקיץ אותי משנתי. ואולי הדובר צופה בדמות באמת ונשף שפתיה מרדים אותו? יש בשפה של השיר סתירות כאלו, מעין הפכים, כמו זכר השחר במקום רמז השחר או משהו כזה, התחלתה של שינה בשחר הזה במקום סופה, שירי ערש של תחילת שינה בזמן השחר. אז או שיש פה סתירות רציניות שנובעות משימוש מוגזם בשפה או שאלו הן סתירות מכוונות המתארגנות ליצירה של מרד של השיר, כאילו יש פה משהו הפוך. הלילה מתעורר במקום להתפוגג, השינה מתחילה במקום להסתיים. גאונות או רשלנות? תחשבו על זה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
איך בדיוק מקיץ את שנתי פירושו מעורר שינה? מקיץ, מלשון קץ, כלומר סוף. בנוגע לשאלה - גאונות או רשלנות - אני תומך בגאונות כל עוד לא הוכח אחרת. זו מין נאיביות כזו שמתירה לי להכליל כל מיני דברים גבוליים תחת הכותרת אמנות, מה שבשבילי הוא רווח נקי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ראיתי מקיץ מלשון יקיצה, כלומר התעוררות. מקיץ מלשון קץ זו צורה שאני נתקל בה לראשונה כאן והיא לא מוצלחת במיוחד לדעתי במשמעות שאתה מציע, אם כי בהחלט בהחלט אפשרית. שוב, יש פה ביטוי נוסף לאותה כפילות שדיברתי עליה והיא מתחילה להיראות לי מכוונת. צריך להתעמק בעניין זה. בענין הגאונות, אני פשוט לא חורץ דין עד שהוכח לכאן או לכאן. ליתר דיוק, משלא מוכח כי הטקסט נהדר אני פשוט זונח אותו. טקסטים לא מוצלחים פשוט לא מעניינים אותי לא לשבט ולא לחסד. אני לא מחפש לבקר ולחסל שירים של אנשים. למה זה טוב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הילדה בסך הכל בת חמש עשרה. אני בטוח שעוד נכונו לה גדולות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאם בסופו של ניתוח אמנותי נשארת השאלה ''רשלנות או גאונות'' פתוחה, זה אומר משהו מאד עצוב על המנתח, או על השיר, או עלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אור, אני מסכים לחלק נכבד מדבריך. בעיות מסוימות בכל זאת פתירות: לעניין הערתך על "זכר שחר". השיר הוא טרומשחרי ( על משקל "קדמשנתי" של וולך, כלומר, קדמשחרי), והוא יכול להשאר כזה אם נשתדל להבין במילה זכר, למשל: אות, סימן, רמז. כלומר, סימני אור ראשונים של שחר שבאמצעותם מתחילים להתגלות מעט פרטים בחשיכה. "שזיף לחיה". מכיוון שהאפילה בשיר כמעט גמורה, התמונה שהצטיירה לי היא אותם שזיפים שחורים מאוד כהים שיש בשווקנו. הבעיה היא אכן עם הירח הכתום, כפי שציינת. אני אהבתי את 3 השורות הראשונות, שמעבירות תחושה מאוד מיוחד של קיטום, קיצוץ, זימור בחשיכה. ראשית בשורה הראשונה, המסתיימת במילה "במרומי". משהו נקטם פה, מכיון שבאופן טבעי אנחנו מצפים להמשך (מרומי השמים, מרומי ההרים וכו'). והדבר מכין יפה את החרוז בשורה השלישית "וזומרי", מילה שפירושה אף הוא קיצוץ בנטיעות. וכמו כן יש לנו "שבבים חשוכים". עוד מוסיף לתחושת החיתוך "מתחדד ובולט" בשורה השניה. איכשהו כל המשחק הקיטומי הזה - והאמצעים שבו הוא נבנה - דיבר אלי מיד בקריאה הראשונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חולק עליך בעניין הזכר. זזכר אכן משמש במשמעות אות, רמז, אבל זהו רמז של בדיעבד, של משהו שנעלם ולא של משהו שעתיד לבוא. "אין לזה שריד וזכר", "אין שם זכר של..." השיא אכן מדבר לקורא, בעיקר בבית הראשון. תכונה זו נשענת על מאפייניו הריתמיים עול היכולת שלו לצייר עולם בצורה פשוטה ומשכנעת: שחר, ירח, אלון. תיאור חי ומשכנע. פה בהחלט יש לזקוף קרדיט לטובת היוצרת. אולם עדיין נשארים ביטויים רבים שטרם פיענחתי אלון הכהה - סטייה תחבירית שפירושה...? שבבים חשוכים על העץ..? חשוב להבהיר נקודה אחת. זכותו ואף מטבעו של כל שיר ושל לשונו לכתוב מטאפורית. אבל תנאי הוא שמאחורי המטפוריות הזו מסתתרת משמעות. כלומר, אם השיר מייצג עולם, כפי שהוא בהחט עושה כאן, אז הרי שמאחוריו חייב לעמוד עולם כזה. השיר מתארת סיטואציה קונקרטית למדי: דמות צועד בטבע בזמן הזריחה. לא מדובר פה באיז מציאות פנטסטית. אם כך, שבבים על העץ חייבים להיות שפה פיגורטיבית למשהו אמיתי בעולם. משהו אשר עולה בקנה אחד עם תיאורי העולם שכבר ניתנו ורק מסתתר (!) מאחורי שפה אחרת מתוך שיקולים של המחבר. מהם השבבים החשוכים? עלים? פירות? כיצד יכול ירח לצבוע (גוון) את פניו בצבע לחיה של הדמות, או שהוא משתקף בהם וזה לא כל כך סביר. כלומר, לא ניתן להסתפק בכך שכל ציור לשוני כשלעצמו מעלה תמונה מסויימת. על התמונות האלו עצמן להתיישב זו עם זו באיזו דרך התואמת את חוקיות העולם המעוצב בשיר. כך גם היה אצל אלתרמן. אפשרות אחרת היא לגלות פה מציאות פנטסטית. אבל זה כבר דורש כבר ראייה אחרת אשר אינה אוטומטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד הקסמים האלתרמניים הוא הפיכת הדבר לנושן. אתה גם חווה בהווה, אך גם חש שהדבר הינו משכבר, איזה זכר ישן. כאילו היה משכבר הימים, דבר המבטא קרבה או חזרה לשורש איזו הוויה קרובה לך שהיתה תמיד שם, אך אתה זנחת אותה (לשווא..). אלתרמן מפצל את הזמן. אשר להבחנה בפרטים חרף מעורפלות, הרי רכיב כלשהו עשוי לאפיין את הדמות במרחב תחושותיך, אף בדיעבד, ומדובר באיפיון שההתקרבות אליו הינה דרך איפיון ויזואלי. אף המרחב מתפצל כאן. מרחב אישי אך גם ממרחב מיתי קסום - הממשות שמאחורי הדברים - תוך פיצול אך גם שילוב במרחב הפיזי הממשי. אלה נעשים שלובים זה בזה, מתוך פיצולם המובחן,כשהשילוב המובחן הזה הופך לממשות עמוקה/תלת מימדית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל סבורני כי עדיף לראות את הקסם האלרמני כהופך ישן לחדש ולא חדש לישן. זוהי התכונה הבולטת והמרכזית של כוכבים בחוץ. אלרתמן מבצע הזרה של הבנאלי וכן הלאה וכן הלאה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. מאוד התרגשתי. אין צורך בתשובה. ומכיוון שאין צורך בתשובה: הליקון מארגנים סדנת שירה. בסדנה מקום לארבעה עשר משוררים מתחילים, כולם מגובים במילגה מלאה. בתי התמודדה, אחת מתוך אלף. והיא זכתה! שוב, סיפרתי מכיוון שאין צורך בתשובה. בקיבוץ שלי לא סיפרתי לאיש (חשש מעין הרע, מה לעשות, פרימיטיבית). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |