|
||||
|
||||
"הארץ" מדווח1 על בחינה ארצית במתמטיקה לכיתות ח' 1. בחינוך הממלכתי נכשלים כ- 53%, בממלכתי-דתי כ- 62%, ובמגזר הערבי כ- 75%. החינוך העצמאי (החרדי) לא השתתף בבחינה. לאור הנתונים שהפנה אליהם easy בתגובה 151006, על פערים גדולים בתוצאות המבחנים הבינלאומיים, מדאיג במיוחד מספרם המועט של המצטיינים: שימו לב לגרף השני, התכול: התפלגות הציונים נתונה ברווחים של 10 נקודות (כמה קיבלו בין 41 ל-50, בין 51 ל-60, וכו') - ודווקא את הציונים מ-81 עד 100 אורזים עבורנו בעמודה אחת, כאילו יש בכח התרגיל הזה להסוות את העובדה שפחות מ-7% מן התלמידים משיגים יותר מ-80 נקודות (9% בממלכתי). מה עושים (לפי דוברת משרד החינוך)? ראשית, מקימים ועדה ("מיוחדת"), שתפקידה לבדוק מדוע תלמידינו השובבים שמצליחים יפה כל-כך בבית-הספר היסודי, מגיעים להשגים מחפירים בחטיבת הביניים. הניחוש שלי: זה בגלל ששואלים אותם שאלות יותר קשות (מכאן ברור מה יש לעשות כדי לשפר את המצב). שנית, משרד החינוך מקיים חמש תוכניות לימודים נסיוניות במתמטיקה (ביסודי), במטרה למצוא שיטת הוראה "המתאימה לאקלים הישראלי". על מזגנים חשבו שם? 2 כ- 35000 תלמידים, כמדומני שזה פחות-או-יותר כל המחזור. |
|
||||
|
||||
הכתבה הזו עונה על שאלה שעלתה קודם: המבחנים בהבנת הנקרא לתלמידים הערבים היו "בשפת אמם" (ואולי "בשפת אימאם"). |
|
||||
|
||||
איך אפשר להסביר את הפער הגדול בין הממלכתי לממלכתי-דתי? |
|
||||
|
||||
עפ''י עוזי, זה נובע כנראה מהעובדה שהחינוך הדתי ממוקם במקומות חמים יותר בארץ (או לפחות לא ממוזגים), ושואלים אותם שאלות יותר קשות מאשר את החילוניים... אבל זה כלום לעומת השאלות הרצחניות בחינוך הערבי-דרוזי, ומזל שלא הכניסו את העדה הצ'רקסית לסטטיסטיקה. |
|
||||
|
||||
ישנן אוכלוסיות חלשות שייצוגן בממלכתי-דתי גדול מאשר בממלכתי (ספרדים ואתיופים). |
|
||||
|
||||
אתה מתכוון לאוכלוסיות חלשות של מורים או תלמידים? |
|
||||
|
||||
ספרדים זה אוכלוסיות חלשות? |
|
||||
|
||||
כן. |
|
||||
|
||||
למה? |
|
||||
|
||||
אין תשובה פשוטה לשאלתך. יש שיטענו לנחיתות מולדת, ויש שיטענו שאפליה חברתית מובנית גורמת לכך. |
|
||||
|
||||
מעניין, כי כשמציינים שבחינוך הדתי יש ציונים גבוהים יותר בבגרויות, האוכלוסיות החלשות האלה לא משפיעות, ככל הנראה. |
|
||||
|
||||
אכן, האוכלוסיות החלשות מאד לא ניגשות למבחני בגרות. |
|
||||
|
||||
לפי וואללה1 הפער הוא דווקא לצד השני. האם חיבור שתי התוצאות מביא למסקנה שהחינוך הדתי לאומי הוא יותר אליטיסטי, והחינוך הממלכתי יותר שוויוני? 2 יותר תלמידים מהחינוך החילוני עוברים רף מסויים, אבל הממוצע של התלמידים מהחינוך הדתי לאומי גבוהה יותר. |
|
||||
|
||||
1. איך הגעת מ"יותר תלמידים מהחינוך החילוני עוברים רף מסויים, אבל הממוצע של התלמידים מהחינוך הדתי לאומי גבוה יותר" למסקנה "שהחינוך הדתי לאומי הוא יותר אליטיסטי, והחינוך הממלכתי יותר שוויוני"? 2. תודה על הקישור. מצאתי שם את "הסקר המהיר" של Walla, שמערכת האייל יכולה ללמוד ממנו רבות על עריכת סקרים. "האם לאור הפירסומים על נסיבות חטיפתו של אלחנן טננבוים השתנתה דעתך ? לא, יש לעשות הכל כדי לשחררו כן, עכשיו אני משוכנע/ת שאסור לבצע את העסקה " |
|
||||
|
||||
(פיו... בהתחלה חשבתי שאתה מותח עלינו ביקורת...) |
|
||||
|
||||
1. לא הגעתי, שאלתי האם אפשר להגיע. אני חושב, ותקן אותי איפה אני טועה, שבהנחה שהיחס בין ההשקעה בתלמיד לציוניו הוא פחות או יותר יחס ישר כשכשרונו של התלמיד הוא המקדם, וכאשר חינוך אליטיסטי מוגדר כחינוך שמשקיע יותר משאבים במוכשרים ופחות בחסרי הכשרון, וחינוך שיוויוני מוגדר כחינוך שמשקיע יותר משאבים בחסרי הכישרון ופחות במוכשרים, ככל שהחינוך יהיה יותר אליטיסטי, הממוצע יגדל, וככל שהחינוך יהיה יותר שיוויוני, מספר העוברים את הרף יגדל. האם צריך להוסיף איזו שהיא הנחה על התפלגות הכשרון? |
|
||||
|
||||
אני יכולה לנסות להסביר - ההיקש הלוגי שלך הוא שגוי, כיוון שאתה לוקח את המשתנה התלוי וממציא לו משתנה בלתי-תלוי (''רמת האליטיזם''). בה במידה יכול היית להסיק, לדוגמא, שלבתיה''ס הדתיים יש ציוד יותר מתקדם, או מנהלים יותר מנוסים, או שההורה הדתי מתעניין יותר בחינוך ילדיו מאשר ההורה החילוני. כולם יכולים פוטנציאלית להיות נכונים, אך הם שגויים בה במידה, כיוון שמהנתונים בכתבה לא ניתן לבסס אף אחד מהם. כל מה שאנחנו באמת יודעים הוא שקיים פער בתוצאות, אבל עד שלא נחקור בצורה יסודית לא נדע באמת למה. הניחוש שלך הוא רק ניחוש, ולא נכון מבחינה הסקתית להגיע אליו בדרך בה הגעת אתה (לקרוא על הפער בתוצאות ולהתחיל לנחש פרמטרים). |
|
||||
|
||||
אם לבתי הספר הדתיים היה ציוד יותר מתקדם, מנהלים יותר מנוסים או אם ההורה הדתי היה מתענין יותר בחינוך ילדיו, זה היה סותר את התוצאה הראשונה (''יותר תלמידים מהחינוך החילוני עוברים רף מסויים''). |
|
||||
|
||||
אה, חשבתי שמדברים רק על המאמר השני - התגובה שלי היתה יותר הסבר תיאורטי בלוגיקה מאשר תגובה שמתייחסת לתוכן הכתבה. אל תגרום לי להתחיל בכלל על הסיבות לדיווחים ההפוכים בין שני המאמרים. |
|
||||
|
||||
בבקשה תתחילי, זה בטח יהיה יותר מעניין מדברים אחרים שאפשר למצוא באייל. |
|
||||
|
||||
אז מה יש לנו? מן הצד האחד, עיתון הארץ http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... ומן הצד האחר, וואלה חדשות http://news.walla.co.il/?w=//455681 המאמרים מתייחסים לשני מבחנים בינ"ל שונים במתמטיקה, ובכל מאמר התוצאות שונות - באחד עברו התלמידים החילוניים את הדתיים, ובשני - להיפך. מה יכול להסביר את ההבדלים? - ייתכן שאוכלוסיות תלמידים שונות נבחנו בשני המקרים. ז"א, תוצאותיו של כל מבחן בודקות רק מדגם של הסטודנטים, ולא את כולם. ייתכן שמבחן אחד נערך רק בקרב התלמידים המתקדמים יותר; ייתכן שמבחן אחד נערך כשבמקרה חלק גדול מהתלמידים היה חסר - וכו' וכו'. אם אכן המבחנים בדקו רק מדגמים מקרב אוכלוסיית הסטודנטים, הרי ש"אחוז העוברים" או "אחוז התלמידים שעברו ציון מסויים" הוא לאו דווקא המדד הנכון. אם מדובר רק במדגמים, ייתכן שאם נבדוק מובהקות, הקבוצות לא נבדלות באופן מובהק (כשמכניסים לחישוב את גודלה של כל קבוצה ואת סטיית התקן שלה). - ייתכן שכל מבחן בדק דברים אחרים, ואז אפשר לומר שהתלמיד הדתי יודע, למשל, גיאומטריה יותר טוב, והתלמיד הממלכתי יודע אלגברה יותר טוב. במקרה כזה, כותרות שני העיתונים הן טועות ומטעות. - וייתכן, כמו שקורה בכל-כך הרבה מקרים, שמתוך שלל אינפורמציה שנמסרה על כל מבחן, בחר הכתב לדווח רק את האינפורמציה המשרתת את האג'נדה שלו, שהיא סנסציוניות (וכאן אני מניחה את הקלפים). למשל, ייתכן שממוצע קבוצה א' גבוה מממוצע קבוצה ב', אך אם נביט על אחוז התלמידים מקרב קבוצה א' שקיבל ציון שבין 81 ל-100, הוא יהיה נמוך מאשר בקבוצה ב'. שימו לב איך מאמר אחד מדווח אחוזים בתוך כל רף ציונים, והשני מדווח ממוצעים. כבר קרה לי כ"כ הרבה פעמים בעבר שעיתונאים עיוותו לגמרי תוצאות מחקרים אקדמיים, לרוב פשוט מתוך חוסר הבנה, כשדיווחו אותם לציבור הרחב; קרה לי גם עם דברים שכתבתי בעצמי והוצאו לגמרי מהקשרם. אבל מכוני מחקר פונים לעיתונים כדי שיפיצו את תוצאות המחקרים, כדי להביא אותם לידיעת הציבור הרחב (שלרוב מממן את המחקרים באופן עקיף מכספי המיסים שלו), והרי זוהי מין צפרדע שיש לבלוע - עדיף פרסום שגוי ומטעה על-פני חוסר פרסום בכלל. הנה, התחלתי. |
|
||||
|
||||
נדמה לי שהפונקציה שאתה מציע (ציון = השקעה * כשרון) רחוקה מלהיות מודל מוצלח. במסגרת סולם המדידה של בית-הספר, התלמידים הטובים ביותר אינם דורשים שום השקעה (הם ממילא בקצה הסקלה), והגרועים ביותר צריכים תשומת לב מעל ומעבר ליחס בין הציון שלהם (נאמר, 40) לממוצע (70?). חוץ מזה, אני די בטוח שההבדלים בתוצאות המבחן בין החינוך הממלכתי לממלכתי-דתי נובעים מאוכלוסיות מדגם שונות, ולא מגישה חינוכית שונה (למרות שגם זו מן הסתם משפיעה). |
|
||||
|
||||
למה הדוגמאות שנתת לא מתישבות עם המודל של (ציון= השקעה * כשרון)? נניח שהתלמיד הטוב ביותר הוא תלמיד בעל כשרון 100 (אחוזים לש"ח), ולכן השקעה של רק ש"ח אחד או יותר תיתן ציון מאה. להבדיל, לתלמיד הגרוע ביותר יש כשרון 0.5, ולכן הוא צריך השקעה פי שמונים מזו שבתלמיד הקודם כדאי להגיע לציון 40. אבל, כמובן שיכול להיות, כמו שציינתם, שמדגם התלמידים שנבחר למבחנים, או החומר הנבחן, לא מייצג. |
|
||||
|
||||
אם תלמיד בעל "מקדם כשרון" 100 צריך השקעה של שקל אחד כדי לקבל 100, מה יקרה אם נשקיע בו (כמו בשאר הכיתה) שני שקלים? מן הסתם הוא עדיין יקבל אותו ציון, כך שההשקעה העודפת "התבזבזה" מנקודת המבט של המבחן הזה. בכיתות עם השקעה אחידה, התלמידים הגרועים מקבלים ציונים באזור 40-50 נקודות (משום מה המבחנים משכתבים את עצמם כך שזה יקרה), ולא חצי נקודה (ממאה). אילו מודל המכפלה היה נכון, היינו צריכים להסיק מכאן ש"מקדם הכשרון" שלהם הוא בערך מחצית מזה של התלמידים המצטיינים - ומכאן שאם היינו משקיעים בהם כפליים מאשר קודם, הם היו מגיעים ל- 100. גם זה לא קורה. |
|
||||
|
||||
כמובן, יש קטימה מלמעלה (100), ומלמטה (40~). וכמובן שבכיתה רגילה לא תמצא תלמיד בעל מוכשר פי מאתיים מחברו. וכמובן, שמדובר במודל, ולא בתיאור מדוייק של המציאות. |
|
||||
|
||||
גדעון סאמט1 מצטרף למקטרים, ויודע גם מי אשם במצב2. 2 תקציבי ההתנחלויות3. 3 (כמובן). |
|
||||
|
||||
איזה טור איום ונורא. בכל פעם שאני קוראת פובליציסטים שלא מבינים בתחום כותבים על חינוך נעשה לי ממש רע. דמגוגיה, חצאי אמיתות ופשטנות, כתב טור שלם אבל לא אמר שום דבר. "הפרחיזציה של ערכי התרבות בארץ" קשורה לטלוויזיה, אבל לא באמת, כי במדינות אחרות הטלוויזיה טפשית בה במידה, אבל התלמידים יותר מוכשרים. אז יש או אין פרחיזציה? ומי אחראי לה, הטלוויזיה או לא? ומה בעצם הקשר בין זה לבין ביצועי התלמידים? בפסקה הבאה מוטלת האשמה על השינוי בשיטות ההוראה שהנחיל משרד החינוך, אבל מיד אח"כ כותב סאמט שהבעיה היא בעצם ירידה ברמת המורים. אז מי אשם, המורים או תכניות ההוראה? האם תכניות הוראה לא באות לכפר על מגבלות המורים? מה היה קורה לו המורים היו אותם מורים גרועים, ומשרד החינוך לא היה מתערב? כמה קל היה להאשים אז את משרד החינוך בהתעלמות מבעיות בהוראה. איכשהוא הוא הצליח גם לדחוף פנימה את חיסולו של "קול המוסיקה", והנה לנו דוגמא נהדרת לדור הישן המבכה את העולם שהשתנה, ואיך "הנוער של ימינו הוא לא מה שהיה פעם". זה גם מה שאמרו הוריו של סאמט על תרבות הנוער כשהוא היה בן-נוער, זה גם מה שאמרו הוריי עליי. לא היה אכפת לי מקצת התבכיינות לא מזיקה על הידרדרות התרבות, אלמלא היא היתה עטופה באיצטלה של חצאי-אמיתות על הגורמים לירידה בביצועי התלמידים. |
|
||||
|
||||
אם נוותר על הטור של סאמט (שאני מצטרף לדעתך לגבי הפשטנות שלו), מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב? לפני כחודשיים נכחתי במושב של הארגון הישראלי למתמטיקה, בשיתוף עם משרד החינוך, שכותרתו היתה "מדוע ילדי ישראל לא יודעים לספור?". בשנה האחרונה, כחלק מנסיון של משרד החינוך לשפר את המצב, צירפו מתמטיקאי (פרופ' אודי דה-שליט מן האוניברסיטה העברית) לצוות היועצים של שרת החינוך. ממבט ראשון נראה אולי שתפקידו הוא יעוץ בנושאים מתמטיים, אבל בעצם אין שום דבר בחשבון לבית-הספר היסודי שמצריך דווקא מתמטיקאי, ונראה לי שהצורך הוא אחר לגמרי. המורים נתונים היום בתחרות, שהיא קשה בהרבה משהיתה למורים שלנו: על תשומת הלב של הילדים מתחרים טלוויזיה (צבעונית!) ומשחקי מחשב ואתרי אינטרנט (שחלקם בעלי מאפיינים שונים מן ה"אייל"). כמובן, לא זו הנקודה: אפילו בשנות החמשים (על-פי השמועה) העדיפו ילדים לשחק בחוץ מאשר לעשות שעורי בית; אבל בכל-זאת משהו השתנה: הלגיטימציה שנותנים לילדים לבחור. אסור, חלילה, "לשדר" לילד שהוא נכשל רק מפני שאין לו מושג איך כותבים בלי שגיאות תחביר או איך מכפילים מספרים גדולים מעשר. שוכחים, שגורלו של אדם מבוגר מופקד בידי ילד קטן. מכיוון שכך, בוחר משרד החינוך להצטרף לתחרות על ליבם של הילדים (שבה ניכר שהוא מפסיד, ומה הפלא): לדוגמא, אחד היעדים המרכזיים של "תוכנית 2000" הוא "מניעת הפחד ממתמטיקה". מצד שני, אין שום יעד שעוסק בהעלאת הידע של התלמידים. ועם קווים מנחים כאלה, הפתרון הפשוט ביותר הוא זה שבוחרים במשרד החינוך כבר שנים: להוריד את כמות החומר ורמתו, להוריד את רמת הבחינות ומספרן. והמורים, מה הם אמורים לעשות כאשר בכתה של 40 דוחס העקרון של "שילוב טעוני טיפוח בכתות רגילות" ארבעה או ששה פרחחים, ואסור להוציא ילד מפריע מהכתה כדי לא לטפח בו "רגשות שליליים"? השאלה המכרעת היא מה חשוב יותר: לאפשר לתלמידים הבינוניים ללמוד, או לחסוך מן התלמידים החלשים את תחושת הכשלון. בהקצאת המשאבים הנוכחית, אין הרבה אפשרויות אחרות. תפקידם של מומחים מבחוץ הוא להוות משקל נגד למשרד החינוך בדיוק בנקודה הזו: להלחם על חשיבותה של הקניית ידע (מושג שהטרנדים העכשווים בחינוך מסתייגים ממנו); להעלות את הרף, במקום להוריד אותו. |
|
||||
|
||||
אבל בוודאי אחד הסימפטומים של הבעיה:http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2641879,00.h... |
|
||||
|
||||
טוב, הם לא צריכים שיבואו מומחים וילמדו אותם איך לזייף, הם כבר יודעים איך להצביע בשביל מישהו אחר... |
|
||||
|
||||
נדמה לי שפספסתי את התגובה הזו לחלוטין כשהיא פורסמה. מזל שהעלית אותה שוב. הבעיה עם העלאת הרף היא שאנו מתמודדים כאן עם שני ערכים (או שני רצונות) סותרים - שוויון ומצויינות. כדי לשפר את ייצוגן של קבוצות לא-מיוצגות (על בסיס מוצא, SES, מגדר וכיו"ב) במיקומים רצויים חברתית, יש לשפר את הצלחתן בביה"ס. אם תעלה את הרף, אלו שיפלו מתחתיו יהיו בני אותן קבוצות שלהן אתה רוצה לעזור. מצד שני, אם לא תעלה את הרף, אולי יותר ילדים מעיירות פיתוח יוציאו תעודת בגרות, אבל הידע שמייצגת אותה תעודת בגרות ילך ויפחת. דוגמא טובה היא תכנית החינוך של בוש, No Child Left Behind, המתמקדת בהעלאת הרף ע"י הצגת סטנדרטי למידה מוגדרים לכל נושא בכל גיל ומבחנים סטנדרטיים (מה שנקרא בארץ "מבחן ארצי") שנתיים שכל סטודנט צריך לעבור כדי להיות מקודם לכתה הבאה. התכנית חוטפת ביקורת משמעותית מצד השמאל האמריקאי, כיוון שהיא לא מטפלת היטב בנושא השוויון (התכנית מציעה סיוע כספי לבתי"ס מתקשים, אך אין בכוחו לשנות את המצב), ואני מנחשת שביקורת דומה תועבר בארץ על כל תכנית חינוך שמתמקדת במצויינות בלבד. |
|
||||
|
||||
כמו שאת מתארת את זה, עלינו להניח שיש קבוצות שהן מראש אבודות - אי אפשר לצפות מהן להגיע להישגים גבוהים, ולכן כל מה שאפשר לעשות כדי לקדם אותן זה ''לרדת לרמתן'' ולהעמיד פנים שהן בעצם בסדר. זו נראית לי גישה מתנשאת משהו. אפשר לקדם אוכלוסיות חלשות, ולא חייבים להוריד את הרף בשביל זה. צריך להשקיע בהן יותר, ולדאוג שהן תוכלנה לעמוד באותם סטנדרטים שקבוצות אחרות יכולות לעמוד בהם. אני לא פדגוג גדול, אבל אני מאמין שזה אפשרי. |
|
||||
|
||||
(עונה גם לעוזי) וזה בדיוק גם מה שאליו כיוונתי אני. כמובן שהסטנדרטים צריכים להיות גבוהים, שכן אין טעם בתעודת בגרות שמחזיקים 100% מהסטודנטים אם אין לה משמעות. עם זאת, בניגוד למה שכתב עוזי קודם בנוגע למתמטיקה ובניגוד למה שמנסה בוש לעשות בארה"ב, אין לדעתי טעם בהעלאת הסטנדרטים אלא אם כן מוודאים קודם שהסטודנטים יצליחו להגיע אליהם (ולא רק הסטודנטים מרמת-אביב, אלא גם, ובעיקר, אלו מבאר-שבע). ז"א, הצבת סטנדרטים גבוהים לכשעצמה לא הולכת להפוך את הסטודנטים המתקשים שלנו לחכמים יותר, אלא פשוט הולכת להכשיל יותר סטודנטים שבעבר היו מקודמים במערכת. "להשקיע בהן יותר" הוא השלב הראשון, שרק אחריו יוכלו הסטודנטים שלנו להגיע לסטנדרטים החדשים שיוצבו. אבל רגע, אם משקיעים בהם יותר והם מצליחים יותר ומגיעים להישגים גבוהים יותר ממילא, למה בכלל צריך להעלות אח"כ את הסטנדרטים? האם ההישגים המשופרים לא יהיו תוצר לוואי טבעי של מערכת בה משקיעים יותר? |
|
||||
|
||||
מה בדיוק הבעיה עם הסטודנטים בבאר שבע? __________ העלמה עפרונית, בקאמבק של תהיות. |
|
||||
|
||||
עמ' 18 http://www.adva.org/ivrit/ISRAEL_2001_231.pdf באר שבע, 42%. ת"א-יפו כולל ערביי יפו, 51%. הניחוש שלי הוא שאם ניקח את רמת-אביב לבדה, אחוז הזכאים יעבור את ה-70%. אבל זה רק ניחוש. |
|
||||
|
||||
אה, התכוונת לתלמידי בתי הספר. לי בראש הייתה האוניברסיטה. |
|
||||
|
||||
שרת החינוך לא מסכימה איתך: ובקצרה: "שרת החינוך הסבירה שהציבה מטרה למשרדה: כל התלמידים בישראל יקבלו תעודת בגרות." טוב שהיא לא מתנה את זה בשבועת אמונים למדינה. |
|
||||
|
||||
המטרה אינה להפוך את התלמידים לחכמים יותר (נניח, לצורך העניין, שהם כבר נולדו), אלא לגרום שהם ידעו יותר. ידע וטכניקה תלויים לא רק ביכולת הבסיסית, אלא גם (בעיקר) במידת ההשקעה האישית. הרף צריך להמצא בתחום הסביר (לא כולם צריכים להיות ''מנתחי מח ומדעני חלל'', כדבר הקלישאה), אבל בתוך התחום הזה, העלאת הרף תגרום לטובים להתאמץ יותר (ולחלשים מאד, להכשל). השאלה היא האם זה משפר את המצב או מרע אותו. |
|
||||
|
||||
מה אכפת לי ייצוגן של "קבוצות לא מיוצגות"? אלו ילדים, וצריך לעזור להם להתקדם. השאלה היא איך לעשות את זה. אפשרות אחת היא להעלות את הרף ולהבהיר מן הרגע הראשון שיש לנו ציפיות מהילדים האלה (ומכל האחרים) - מסתבר מן הכתבה בתגובה 181412 שהמצב בארץ גרוע בתחום הזה, גם בהשוואה למדינות אחרות. אפשרות שניה (ומועדפת, משום מה): "יהיה בסדר" כמושג מכונן; מתכננים את המדחום כך שיראה 36.6 (זה ה-98 שלכם), ולא חשוב את החום של מי מודדים. אחר-כך מתברר שהשוק אינו מסתפק בתעודת בגרות, וכדי להגיע לאותם "מיקומים רצויים חברתית" צריך תואר ראשון. והתהליך ממשיך להתגלגל. כדי לא להשאיר את הדיון באוויר, אני רוצה לתת דוגמא. אינני יודע אם מדובר ביוזמה פרטית או מקומית, או בחלק מתוכנית ארצית; בבית ספר אמריקאי שיצא לי להכיר בשנתיים האחרונות, בכתה ד', נערכים מבחנים בחשבון: צריך לפתור מאה תרגילי חיבור *חד-ספרתיים* בחמש דקות; במבחן הזה צריך לקבל 100 - ומי שלא הצליח, חוזר עליו; גם שש פעמים, אם יש צורך. מבחנים דומים נערכים גם לפעולות החשבון האחרות (זה לא קל לעבור את כולם בנסיון הראשון1), אבל בסופו של דבר, *כל הילדים* עוברים את המבחן - גם כאלה שבנסיון הראשון קיבלו ציונים ממש נמוכים. הרף לא הונמך, והילדים ידעו מראש שהוא לא יזוז לשום מקום. ועברו אותו. 1 (בהסטוריה של בית-הספר זה קרה פעם אחת) |
|
||||
|
||||
לא לגמרי קשור, אבל בכל זאת: לאוניברסיטאות בארץ יש תמריץ לצמצם עד כמה שאפשר את כמות הסטודנטים הנושרים. התקצוב לאוניברסיטאות ניתן לפי כמות הסטודנטים שסיימו את התואר באותה השנה, ולא לפי כמות הסטודנטים שלומדים באותה השנה במוסד. המשמעות היא שאם סטודנט למד שנתיים ואז נשר - האוניברסיטה הפסידה כסף. אם הוא למד שנתיים והחליט לעבור לחוג אחר - אותו כנ"ל. התוצאה היא שהאוניברסיטאות עושות כל מה שהן יכולות כדי לדאוג שכמה שיותר אנשים יעברו, כולל, על פי מקור בלתי מהימן אחד, לחץ על מרצים שלא להכשיל סטודנטים. |
|
||||
|
||||
לזאת שעשתה היסטוריה קראו גל, דרך משל? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
נראה לי שאת מתרגמת ישירות מאנגלית, וזה קצת צורם לעין, כי בעברית נקראים מי שלומדים בחטיבה ובתיכון ''תלמידים'' ולא ''סטודנטים''. |
|
||||
|
||||
מתנצלת בכנות. אני קוראת רק באנגלית ומלמדת באנגלית, כך שבאופן טבעי כשאני דנה בענייני חינוך אני חושבת באנגלית ומתרגמת לעברית למען הקוראים. |
|
||||
|
||||
בארה"ב ששם איכות הטלויזיה ידועה לשימצה התלמידים מוכשרים יותר מאשר בארץ? והמוזיקה הפופולרית של היום אכן נוראית. לכן הורדה של תחנה מוסיקלית איכותית היא עוד התקפלות מצערת של התרבות בפני הרייטינג. (דורון רוזנבלום אמר פעם שאם נתן אלתרמן היה חי היום, אם בכלל היה מוזמן לתוכניות האירוח היו שואלים אותו שתי שאלות קצרות ועוברים לאורח הבא: קוקסינל, זונה או פנינה רוזנבלום.) אין כאן ענין של פער הדורות, אלא הבדל שבין הביטלס לבין בריטני ספירס. |
|
||||
|
||||
אני דווקא חולקת - הקישור האוטומטי בין חינוך, לימוד ותרבות אינו אוטומטי בעיני. אבל אני אתרכז בקישור האוטומטי בין לימוד (במובן של רכישת יכולות, כלים וידע) ותרבות. אפשר לצרוך תרבות שטחית ועדיין להגיע ליכולות מתמטיות, וראה כל אותם ילדי מחשב זבי חוטם, שברוב המקרים לימדו את עצמם לתכנת. מדובר בסוגים שונים של אינטליגנציה. |
|
||||
|
||||
*לדעתך ולדעתי* יש הבדל עצום בין הביטלז לבריטני ספירס; אך האין זה אותו הבדל שיראו "ילדי בריטני ספירס" בין המוסיקה שהם אוהבים למוסיקה שילדיהם יאהבו בעוד חמש-עשרה שנה? גם ההורים שלי חשבו שלהקות הרעש השונות להן הקשבתי (ועודני) בגיל ההתבגרות הן איומות ונוראות, אבל זה לא השפיע על הבנת המתימטיקה שלי. אני לא חושבת שהתרבות הפופולרית משמעותית כאן, אבל אני כן משוכנעת שלתרבות הבית יש משמעות. אפילו משהו כמו כמות הספרים בבית, כמו מה עושים עם הילדים בערבים. ההערה שלי בנוגע לטלוויזיה נלקחה מהמאמר, בו סאמט מציין שהטלוויזיה האיטלקית גרועה בה במידה, אך התלמידים שם עולים בביצועיהם על ביצועי התלמידים הישראלים. אני מסכימה עם תיאוריית ה"פרחיזציה", רק לא עם הדרך בה סאמט מציג אותה ומוכיח אותה. ז"א, תיאוריית התרבות הביתית שלי יכולה להסביר מגמות כלל-ארציות רק אם מניחים שבמספר גדול במיוחד של בתים, התרבות השלטת השתנתה, והיא עתה תרבות שפחות מעודדת למידה: שינוי תרבותי-חברתי כולל שהשפיע על כמות גדולה של אנשים. ולא דרך הטלוויזיה, כמו שהציע סאמט, אלא דרך משהו אחר שקיים בחברה הישראלית והולך ומתחזק, ועליו כבר נכתב רבות - ביזוי האינטלקט והאינטלקטואל והערצת ההמוני; אבל גם זה לא נראה לי ייחודי לארץ, וכאן אני עצמי לא בטוחה בנוגע לאמיתות תיאוריית הפרחיזציה. |
|
||||
|
||||
נו, וכשאני לא הבנתי את לוח הכפל אז אמא שלי ישבה איתי שעות, לדעתי אולי אפילו עשרות שעות, עד שהבנתי. כשהתקשתי בהסטוריה בתיכון אבא שלי חיפש לי רומנים הסטורים טובים על נושאי הלימוד (כדי שלפחות השתלשלות הארועים הבסיסית תהיה ברורה לי), ואחרי ששנינו קראנו אותם אז דיברנו עליהם. ןכשהיו לי בעיות במתמטיקה בתיכון שני ההורים שלי ישבו איתי, גילו שאני יודעת פיקס את החומר, ואז אבא שלי הלך לדבר עם המורה לברר מה קורה (הסתבר שהמורה שנא אותי אישית. השערוריה שאבא שלי הקים הגיעה עד המנהל).* ברור שהסביבה הביתית משפיעה יותר מכל על היכולות הלימודיות של הילדים. הבעיה היא נטיתם של הורים להטיל את עול חינוכם של הילדים על המורים והסביבה הבית-סיפרית בלבד. ברור שיש הורים שאין להם את היכולת לעזור לילדיהם כמו שיש להורים שלי, ויש מקרים שבהם מכורח הנסיבות (סביבה ביתית בעיתית, או אולי הורים חסרי השכלה, שלא יכולים למצוא אף דודה או ידיד שיכולים לעזור) בית הספר הוא המחנך היחידי, אבל לדעתי זהו המיעוט בישראל. -------------------------------------------------- * האמת היא שיכולתי לחיות בלי שכל טיול לכינרת יהפוך לשעור (עם בוחן בעל פה!) על מורשת קרב, אבל בחיים יש גם טוב וגם רע, כמו שאמר האיש שחותנתו נפטרה והוא נתבע לשלם דמי קבורה (סם וולר) |
|
||||
|
||||
אם "הסביבה הביתית משפיעה יותר מכל על היכולות הלימודיות של הילדים", אבל ביה"ס הוא המחנך היחידי רק אצל מיעוט מהמשפחות, איך נסביר את המגמה החדשה של אי הבנת המתימטיקה? |
|
||||
|
||||
רק במיעוט המשפחות אף אחד במשפחה לא יכול לעזור לילד המתקשה (לפחות ברמת ביה"ס היסודי!). זה לא מונע מרובן של המשפחות להיות כאלו שלאף אחד מההורים לא אכפת מספיק כדי להשקיע את הזמן וממש לעשות את זה... (דובי, שדווקא היה מרגיש הרבה יותר טוב אם אבא שלו *לא* היה מנסה להרביץ בו מתמטיקה בתיכון...) |
|
||||
|
||||
בית הספר הוא המחנך היחידי *הזמין* רק אצל מיעוט מהמשפחות.אצל רוב המשפחות יש להורים את היכולת האינטלקטואלית והרגשית לשמש כמחנכים לילדיהם. זה שהם לא עושים שימוש ביכולת הזו - זה דבר אחר. |
|
||||
|
||||
זה לחלוטין לא אותו ההבדל. בתור מי שזקן מידי מבשביל להכלל בדור "ילדי בריטני ספירס", אבל צעיר מידי מבשביל להחשד כמישהו שגדל על המוזיקה של הביטלס, אני מרשה לעצמי לא להסכים איתך לחלוטין (בנושא האוף-טופיקי בריטני/ביטלס. לגבי מה שאמרת על הפרחיזציה אני נוטה להסכים). ההבדל התהומי בין המוזיקה של הביטלס לבין הקשקושים של בריטני הוא איננו עניין של *לדעתך ולדעתי*. עד כמה שניתן להגיד זאת לגבי אמנות (ולדעתי אפשר), הטענה שהביטלס עולים באיכותם על בריטני היא קביעה די אובייקטיבית. בדיוק כמו שניתן בקלות להגיד שהאמנות של דאלי עולה באיכותה על עטיפות של בקבוקי קוקה קולה או שרובין וויליאמס הוא קומיקאי איכותי יותר מרמי ורד. הנבואה ניתנה ל... אבל הניחוש שלי הוא שעוד 20 שנה, אף אחד לא ידע מי זו בריטני ספירס. מדובר במוזיקה ("מוזיקה" במקרה של בריטני) שמתבגרים ממנה. בדיוק כמו נוער שגדל בשנות ה-80 והתמוגג מג'ייסון דונובן, קיילי מינו וג'ון בון ג'ובי, אבל היום לא מזדהה במילימטר עם המוזיקה שהם עשו אז, כך גם עם בריטני. עם הביטלס המצב שונה לחלוטין ולא צריך להיות אדם שהיה נער מתבגר בשנות ה-60 בשביל להכיר היום באיכויות של הלהקה. יש דוגמאות למוזיקה שהנוער אהב בשנות ה-60, אבל אף אחד לא מיחס לה היום חשיבות מעבר לנוסטלגיה. כל דור והבריטני ספירסיות שלו. אני גם מאוד לא מסכים עם אלה שמיחסים לבריטני את התואר "המוזיקה של היום". כמובן שהקשר של כל זה ליכולות במתמטיקה, נשגב מבינתי. |
|
||||
|
||||
זהו? גם אתה חזרת? ברוך השב. |
|
||||
|
||||
תודה. אבל חזרתי רק חלקית (אחרי נפילה מבישה ב*כל* מועדי הא', הדרך עוד ארוכה ומפותלת). |
|
||||
|
||||
או, שלום לך :-) זו השוואה לא מוצלחת, בין הביטלס לבריטני. הביטלס כתבו את שיריהם בעצמם ושאפו להיחשב "יוצרים" - והם יצרו בכל מיני ז'אנרים, מרוק'נרול ועד מוזיקה הודית (גם אם חלק מיצירתם, בייחוד החלק המוקדם, יכול להיות מקוטלג כפופ). עכשיו צריך להחליט האם משווים על פני זמן (מוזיקה "נצחית" לעומת מוזיקה אופנתית ובת-חלוף) או משווים איכויות של יוצרים שונים באותו ז'אנר. וקשה עד בלתי אפשרי להשוות בין רוק לפופ. אם כבר משווים, צריך להסתכל על בריטני כתופעה של פופ ממוסחר - ואז להשוות אותה לזמרת שפועלת באותו ז'אנר. כלומר, שאנשי תעשיית המוזיקה כתבו לה שירים שמיועדים מראש להיות להיטים לרחבות הריקודים. היו בעבר כמה מכונות להיטים כאלה, למשל דונה סאמר, טינה צ'ארלס (I love to love) או אפילו דוריס דיי. ובתור שכזאת, בריטני 3 צפויה להיכנס למגירה של זמרת שיכולה לעורר נוסטלגיה רגשית בקרב מי שגדלו על שיריה, ולא יותר. זה לא אומר שישכחו אותה לגמרי - את דוריס דיי לא שכחו לגמרי, והשירים שלה די מגעילים. מי שבאמת יישכחו הם כל אותם זמרים והרכבים שפועלים במתכונת של בריטני, אבל לא הצליחו לכבוש את הצמרת לגמרי. וככה למשל זוכרים היום את הבק-סטריט בויז 2, אבל לא את שפע הלהקות המחקות שקמו בתקופתם. או שזוכרים את yazoo , אבל לא את blue zoo או את קלאסיקס נובו. זוכרים את מדונה אבל לא את סידני לאופר (או גלוריה אסטפן - יאק!). ובז'אנר אחר לגמרי - זוכרים את סימון וגרפונקל אבל לא את האוורלי בראדרז. הבי.ג'יז ואבבא נמצאים איפשהו באמצע מבחינה זו - הם אומנם כתבו את שיריהם בעצמם (ועשו עבודה נפלאה), ומבחינה זו תפקדו כ"יוצרים", אבל מצד שני רוב הזמן 1 לא התיימרו ליותר מאשר ייצורם של להיטים קליטים בשרשרת. 1 התקופה המוקדמת של הבי.ג'יז יוצאת דופן, שכן בה הם עשו פסיכדליה לא רעה בכלל. 2 ככה קראו להם? 3 בהנחה שהיא לא הולכת להפוך בקרוב לגיי אייקון. |
|
||||
|
||||
אה, והכי חשוב - יש הבדל בין ''זוכרים'' לבין ''מעריכים''. |
|
||||
|
||||
שלום שלום, אבל לא לדאוג, ממחר אני חוזר שוב להדממה, לעוד תקופה קצרה ;-) רק רציתי להגיד שאני מסכים עם כל מה שכתבת. הצלחת לנסח בצורה בהירה את מה שאני התכוונתי אליו, אבל זה קצת התפקשש לי בגלל אנלוגיות מעורפלות ומשפטים מסורבלים. |
|
||||
|
||||
למה מעורפלות? לא מעורפלות. לך תלמד למבחן :-) |
|
||||
|
||||
שחזרתי בזה הרגע מהופעה מקסימה של סיימון וגרפונקל עצמם, והיה כל כך כיף... ואת מי הם העלו, ממש בהפתעה, לשיר באמצע המופע? בדיוק - את אלילי ילדותם, האוורלי בראדרז, שביצעו יפה את "Wake Up Little Suzie" ושתי בלדות נוספות. פול סיימון, ולא אכפת לי להישמע מיושן, הוא אדם עם גישה חופשית לעורקי היצירתיות המוזיקלית. לשמוע אותו שוב, Live, עם ההרמוניות הנפלאות של ארט לצידו, היה תענוג צרוף. סתם רציתי לחלוק ומצאתי את הפתיל הקצת ישן הזה. אבל מתאים, לא? |
|
||||
|
||||
תדרוך, תדרוך. רק כאן כרטיסים לשירותים שמאחורי היציע 1 מתחילים מ 50$. 1 טוב, נו, אני מגזימה. לא לשירותים של היציע, רק ליציע עצמו. זה עדיין הרבה מאוד כסף מבלי להחשיב בייביסיטר שגובה 15$ לשעה ומשהו קטן לפני או אחרי. |
|
||||
|
||||
מצטער, לא התכוונתי לדרוך... איפה זה "רק כאן" - בחוף המזרחי? אנחנו באמת שילמנו לא מעט ($200 כולל כל המיסים) לזוג כרטיסים במקום לא רע, אבל נתקלנו כבר גם במחירים גבוהים אף יותר. מצד שני אפשר להשיג כאן בייבי-סיטריות בוגרות ומנוסות ב-$10. ואני, הספיק לי פעם אחת שויתרתי על ההופעה של דייר-סטרייטס בפארק בגלל בחינת מגן מטופשת - מאז אני נזהר לא להחמיץ הופעות כשברור לי שאח"כ אחבוט בעצמי. |
|
||||
|
||||
אכן. החוף המזרחי. חוצמזה שהבייביסיטר הקבועה הולכת בעצמה להופעה (נו טוב, לה יש כסף לכרטיסים :) ) |
|
||||
|
||||
_________ העלמה עפרונית, לקחה 20 שקל לשעה, וחשבה שעשתה עסק מצויין. |
|
||||
|
||||
לך הוא דורך על יבלות? לך!? אני, אם הייתי מוצא בייבי-סיטר במחיר סביר למשך שבוע, ויכול לקחת (עם זוגתי שתחיה) חופשה באורך מתאים, הייתי מוכן להוסיף גם את מחיר כרטיסי הטיסה... |
|
||||
|
||||
אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים. רוצה לשלוח לי המחאה בנקאית ואני אנסה להשיג תמונות או ראיון (עם בלעדיות לאייל כמובן?) |
|
||||
|
||||
לא הבנתי. איפה היית כשהצמד הופיע ברמת גן? (כן, אני יודע. בכתה ג') |
|
||||
|
||||
כמה תגובות היה עליך להשלים אחרי שחזרת? |
|
||||
|
||||
אתה יודע איך עושה שועל? |
|
||||
|
||||
הםםם.... גבינה....? |
|
||||
|
||||
שועל עושה אוהוווווו(1) ובקשר לשאלה המקורית: כמו שאמר שמואל קלמן(2), שאר בשרי הרחוק(3), "אין דבר קל מלהפסיק לעשן. עשיתי זאת כבר עשרות פעמים". כך גם עם לקרוא (ולהגיב) באייל. אלא ששכטה אחת אחרי התנזרות של כשלושה חדשים, מביאה לך את הקריז בכל חריפותה, וגורמת לדחף בלתי נשלט להשלמת הפערים. __ (1) האמת שלא, זהו קולו של התן, אבל מי אני שאתחיל לשנות את כל השפנים בבדיחות לארנבים. (2) שבמבטא אמריקאי מכונה "סמואל קלמנס" (3) על מידת קרבתנו ניתן ללמוד מביקורו בארץ(4), אותה הוא ניצל, בין היתר, כפי שהעיד בעצמו(5) לפקוד את מקום משכבו של קרובינו המשותף (4) מסיבות טכניות נבצר מאיתנו להפגש כאשר הוא ביקר בארץ. |
|
||||
|
||||
הלינק לא ממש פעל, אז תצטרך להסביר לי בדרך למפגש. |
|
||||
|
||||
מי היה זה שאמר: "הכרתיה מזמן, עוד לפני שהיתה בתולה"? (בריטני כבר לא) |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
ועוד, מתוך "מעריב" של היום: 1. דנקנר על התרבות שהשתנתה מעניין ההסבר שמספק דנקנר - "החברה הישראלית החילונית עומדת חסרת אונים מול השאלה כיצד להתחבר למסורת הזאת, שהיא דתית במקורה, בתכניה וברוחה, בעוד רוב מניינה של החברה הישראלית...הוך ומתרחק, ומואס וסולד יותר ויותר מכל דבר שריח יהודי נודף ממנו." אני מתלבטת בין הסכמה מוחלטת עם התובנה של דנקנר, לבין דחיית ההסבר, מכמה סיבות. הראשונה - אחוז נכבד מהתיכוניסטים המאותגרים-מתימטית שלנו הם אנשים מאמינים. האם מכאן נובע שהשוני הוא בקשר של היהודי המאמין לדת - דהיינו, האם היהודי המאמין היום מתרחק מ"כל דבר שריח יהודי נודף ממנו" למרות אמונתו היהודית? האם החילוניות היום רחוקה יותר מהיהדות מאשר החילוניות של ימי עבר? הסיבה השניה היא שאני לא משוכנעת שחילוני דורות עברו בארץ היו קרובים ליהדות יותר מהדור הנוכחי. האם לא חל עם הזמן דווקא תהליך הפוך, של התקרבות לדת? מעבר לשני אלה, אפשר לקבל את ההסבר, ואז השאלה היא מדוע לא גיבשנו בארץ "תרבות חילונית" או "תרבות אזרחית", שתציע לחברים בה את העושר הרוחני שבעבר הציעה היהדות, אך במתכונתו האינטלקטואלית והמנותקת מהדת? 2. ודן מרגלית מזכיר גם את תגובה 155242 ואת הדיון אליו היא שייכת. |
|
||||
|
||||
בלי להשתייך לדור ההוא - אני חושב שחילוני הדור הקודם לי היו יותר קרובים ליהדות, לא במובן של היום, של להיות יותר דתיים, אלא במובן שהם הכירו את היהדות יותר מאשר אני ובני דורי החילוניים מכירים אותה. הם מכירים את התנ''ך ואת המקורות יותר ממני, הם יכלו להבין רפרנסים דתיים בספרות שאני אחמיץ לחלוטין. ההתקרבות לדת בקרב הדור שלי היא התקרבות ריקה מתוכן, התקרבות ניו-אייג'ית כזאת, של ''להאמין'' ו''לזרום'' ו''קארמה''. הפלאגים והפלטינות של האמונה הדתית, לא הרוח והתרבות שלה. |
|
||||
|
||||
את הדור הקודם הכריחו ללמוד בע''פ פרקים בתנ''ך, שירה, וכן הלאה. הדור הקודם עמד כשהמורה נכנס לכיתה. לדור הקודם סיפקו ארוחת צהריים בביה''ס, אם לא היה להורים. דברים רבים מפרידים ביננו לבין הדור הקודם. |
|
||||
|
||||
1. טוב ויפה, אך האם מי מהדברים שמנית קשור להישגים הירודים במתמטיקה? 2. נכנעתי. מה זה חשמלמלים? |
|
||||
|
||||
1. מתמטיקה? אני בכלל דיברתי על ההקשרים התרבותיים והמקראיים שאותם old-timers מצליחים לגלות במקום שצעירים מבריקים כמונו רואים שורת אותיות. אשר למתמטיקה, אני מאשים את המחשבון. ואת הבדידים. בהחלט את הבדידים. 2. שם עברי לאלקטרונים, אני חושב. או שזו בדיחה טכניונית. בכל מקרה, אני לכאורה מתכונן לבחינה בתורה אלקטרומגנטית, קורס שמלא ביצורים הבזויים האלה. |
|
||||
|
||||
גם הדור שלי עמד כשהמורה נכנס לכיתה. ואני לא מהדור של דנקנר. |
|
||||
|
||||
אפילו הדור ש ל י עמד כשמורה נכנס לכיתה- אבל לא כל מורה, רק חלקם. ואני לא מהדור שלך. |
|
||||
|
||||
גם אני לא מהדור של דנקנר וגם אצלי כשהמורה נכנס לכיתה אף אחד לא ישב, למגינת לבם של המורים... |
|
||||
|
||||
מצד שני, לגבי דבריו של דנקנר - די מופרך. לפני עשרים ושלושים שנה נצפו מקרים לא פחות חמורים של פרחחות בבית ספר. רק שאז התלמידים היו חוטפים סטירה 1, או נשלחים מיד לחדר המנהל, מה שהיה עונש עורר חלחלה. 1 אצלנו חטפו מהמנהל עצמו. אבל עזבו, כל מי שהיה בלבו על זה, כבר הוציא את הכל בפורומים של אתר חבר'ה. |
|
||||
|
||||
1 כולל אלה שהסטירה הגיעה להם? |
|
||||
|
||||
1 אתה מתכוון ל-כולל המנהל? |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |