|
||||
|
||||
אם נוותר על הטור של סאמט (שאני מצטרף לדעתך לגבי הפשטנות שלו), מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב? לפני כחודשיים נכחתי במושב של הארגון הישראלי למתמטיקה, בשיתוף עם משרד החינוך, שכותרתו היתה "מדוע ילדי ישראל לא יודעים לספור?". בשנה האחרונה, כחלק מנסיון של משרד החינוך לשפר את המצב, צירפו מתמטיקאי (פרופ' אודי דה-שליט מן האוניברסיטה העברית) לצוות היועצים של שרת החינוך. ממבט ראשון נראה אולי שתפקידו הוא יעוץ בנושאים מתמטיים, אבל בעצם אין שום דבר בחשבון לבית-הספר היסודי שמצריך דווקא מתמטיקאי, ונראה לי שהצורך הוא אחר לגמרי. המורים נתונים היום בתחרות, שהיא קשה בהרבה משהיתה למורים שלנו: על תשומת הלב של הילדים מתחרים טלוויזיה (צבעונית!) ומשחקי מחשב ואתרי אינטרנט (שחלקם בעלי מאפיינים שונים מן ה"אייל"). כמובן, לא זו הנקודה: אפילו בשנות החמשים (על-פי השמועה) העדיפו ילדים לשחק בחוץ מאשר לעשות שעורי בית; אבל בכל-זאת משהו השתנה: הלגיטימציה שנותנים לילדים לבחור. אסור, חלילה, "לשדר" לילד שהוא נכשל רק מפני שאין לו מושג איך כותבים בלי שגיאות תחביר או איך מכפילים מספרים גדולים מעשר. שוכחים, שגורלו של אדם מבוגר מופקד בידי ילד קטן. מכיוון שכך, בוחר משרד החינוך להצטרף לתחרות על ליבם של הילדים (שבה ניכר שהוא מפסיד, ומה הפלא): לדוגמא, אחד היעדים המרכזיים של "תוכנית 2000" הוא "מניעת הפחד ממתמטיקה". מצד שני, אין שום יעד שעוסק בהעלאת הידע של התלמידים. ועם קווים מנחים כאלה, הפתרון הפשוט ביותר הוא זה שבוחרים במשרד החינוך כבר שנים: להוריד את כמות החומר ורמתו, להוריד את רמת הבחינות ומספרן. והמורים, מה הם אמורים לעשות כאשר בכתה של 40 דוחס העקרון של "שילוב טעוני טיפוח בכתות רגילות" ארבעה או ששה פרחחים, ואסור להוציא ילד מפריע מהכתה כדי לא לטפח בו "רגשות שליליים"? השאלה המכרעת היא מה חשוב יותר: לאפשר לתלמידים הבינוניים ללמוד, או לחסוך מן התלמידים החלשים את תחושת הכשלון. בהקצאת המשאבים הנוכחית, אין הרבה אפשרויות אחרות. תפקידם של מומחים מבחוץ הוא להוות משקל נגד למשרד החינוך בדיוק בנקודה הזו: להלחם על חשיבותה של הקניית ידע (מושג שהטרנדים העכשווים בחינוך מסתייגים ממנו); להעלות את הרף, במקום להוריד אותו. |
|
||||
|
||||
אבל בוודאי אחד הסימפטומים של הבעיה:http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2641879,00.h... |
|
||||
|
||||
טוב, הם לא צריכים שיבואו מומחים וילמדו אותם איך לזייף, הם כבר יודעים איך להצביע בשביל מישהו אחר... |
|
||||
|
||||
נדמה לי שפספסתי את התגובה הזו לחלוטין כשהיא פורסמה. מזל שהעלית אותה שוב. הבעיה עם העלאת הרף היא שאנו מתמודדים כאן עם שני ערכים (או שני רצונות) סותרים - שוויון ומצויינות. כדי לשפר את ייצוגן של קבוצות לא-מיוצגות (על בסיס מוצא, SES, מגדר וכיו"ב) במיקומים רצויים חברתית, יש לשפר את הצלחתן בביה"ס. אם תעלה את הרף, אלו שיפלו מתחתיו יהיו בני אותן קבוצות שלהן אתה רוצה לעזור. מצד שני, אם לא תעלה את הרף, אולי יותר ילדים מעיירות פיתוח יוציאו תעודת בגרות, אבל הידע שמייצגת אותה תעודת בגרות ילך ויפחת. דוגמא טובה היא תכנית החינוך של בוש, No Child Left Behind, המתמקדת בהעלאת הרף ע"י הצגת סטנדרטי למידה מוגדרים לכל נושא בכל גיל ומבחנים סטנדרטיים (מה שנקרא בארץ "מבחן ארצי") שנתיים שכל סטודנט צריך לעבור כדי להיות מקודם לכתה הבאה. התכנית חוטפת ביקורת משמעותית מצד השמאל האמריקאי, כיוון שהיא לא מטפלת היטב בנושא השוויון (התכנית מציעה סיוע כספי לבתי"ס מתקשים, אך אין בכוחו לשנות את המצב), ואני מנחשת שביקורת דומה תועבר בארץ על כל תכנית חינוך שמתמקדת במצויינות בלבד. |
|
||||
|
||||
כמו שאת מתארת את זה, עלינו להניח שיש קבוצות שהן מראש אבודות - אי אפשר לצפות מהן להגיע להישגים גבוהים, ולכן כל מה שאפשר לעשות כדי לקדם אותן זה ''לרדת לרמתן'' ולהעמיד פנים שהן בעצם בסדר. זו נראית לי גישה מתנשאת משהו. אפשר לקדם אוכלוסיות חלשות, ולא חייבים להוריד את הרף בשביל זה. צריך להשקיע בהן יותר, ולדאוג שהן תוכלנה לעמוד באותם סטנדרטים שקבוצות אחרות יכולות לעמוד בהם. אני לא פדגוג גדול, אבל אני מאמין שזה אפשרי. |
|
||||
|
||||
(עונה גם לעוזי) וזה בדיוק גם מה שאליו כיוונתי אני. כמובן שהסטנדרטים צריכים להיות גבוהים, שכן אין טעם בתעודת בגרות שמחזיקים 100% מהסטודנטים אם אין לה משמעות. עם זאת, בניגוד למה שכתב עוזי קודם בנוגע למתמטיקה ובניגוד למה שמנסה בוש לעשות בארה"ב, אין לדעתי טעם בהעלאת הסטנדרטים אלא אם כן מוודאים קודם שהסטודנטים יצליחו להגיע אליהם (ולא רק הסטודנטים מרמת-אביב, אלא גם, ובעיקר, אלו מבאר-שבע). ז"א, הצבת סטנדרטים גבוהים לכשעצמה לא הולכת להפוך את הסטודנטים המתקשים שלנו לחכמים יותר, אלא פשוט הולכת להכשיל יותר סטודנטים שבעבר היו מקודמים במערכת. "להשקיע בהן יותר" הוא השלב הראשון, שרק אחריו יוכלו הסטודנטים שלנו להגיע לסטנדרטים החדשים שיוצבו. אבל רגע, אם משקיעים בהם יותר והם מצליחים יותר ומגיעים להישגים גבוהים יותר ממילא, למה בכלל צריך להעלות אח"כ את הסטנדרטים? האם ההישגים המשופרים לא יהיו תוצר לוואי טבעי של מערכת בה משקיעים יותר? |
|
||||
|
||||
מה בדיוק הבעיה עם הסטודנטים בבאר שבע? __________ העלמה עפרונית, בקאמבק של תהיות. |
|
||||
|
||||
עמ' 18 http://www.adva.org/ivrit/ISRAEL_2001_231.pdf באר שבע, 42%. ת"א-יפו כולל ערביי יפו, 51%. הניחוש שלי הוא שאם ניקח את רמת-אביב לבדה, אחוז הזכאים יעבור את ה-70%. אבל זה רק ניחוש. |
|
||||
|
||||
אה, התכוונת לתלמידי בתי הספר. לי בראש הייתה האוניברסיטה. |
|
||||
|
||||
שרת החינוך לא מסכימה איתך: ובקצרה: "שרת החינוך הסבירה שהציבה מטרה למשרדה: כל התלמידים בישראל יקבלו תעודת בגרות." טוב שהיא לא מתנה את זה בשבועת אמונים למדינה. |
|
||||
|
||||
המטרה אינה להפוך את התלמידים לחכמים יותר (נניח, לצורך העניין, שהם כבר נולדו), אלא לגרום שהם ידעו יותר. ידע וטכניקה תלויים לא רק ביכולת הבסיסית, אלא גם (בעיקר) במידת ההשקעה האישית. הרף צריך להמצא בתחום הסביר (לא כולם צריכים להיות ''מנתחי מח ומדעני חלל'', כדבר הקלישאה), אבל בתוך התחום הזה, העלאת הרף תגרום לטובים להתאמץ יותר (ולחלשים מאד, להכשל). השאלה היא האם זה משפר את המצב או מרע אותו. |
|
||||
|
||||
מה אכפת לי ייצוגן של "קבוצות לא מיוצגות"? אלו ילדים, וצריך לעזור להם להתקדם. השאלה היא איך לעשות את זה. אפשרות אחת היא להעלות את הרף ולהבהיר מן הרגע הראשון שיש לנו ציפיות מהילדים האלה (ומכל האחרים) - מסתבר מן הכתבה בתגובה 181412 שהמצב בארץ גרוע בתחום הזה, גם בהשוואה למדינות אחרות. אפשרות שניה (ומועדפת, משום מה): "יהיה בסדר" כמושג מכונן; מתכננים את המדחום כך שיראה 36.6 (זה ה-98 שלכם), ולא חשוב את החום של מי מודדים. אחר-כך מתברר שהשוק אינו מסתפק בתעודת בגרות, וכדי להגיע לאותם "מיקומים רצויים חברתית" צריך תואר ראשון. והתהליך ממשיך להתגלגל. כדי לא להשאיר את הדיון באוויר, אני רוצה לתת דוגמא. אינני יודע אם מדובר ביוזמה פרטית או מקומית, או בחלק מתוכנית ארצית; בבית ספר אמריקאי שיצא לי להכיר בשנתיים האחרונות, בכתה ד', נערכים מבחנים בחשבון: צריך לפתור מאה תרגילי חיבור *חד-ספרתיים* בחמש דקות; במבחן הזה צריך לקבל 100 - ומי שלא הצליח, חוזר עליו; גם שש פעמים, אם יש צורך. מבחנים דומים נערכים גם לפעולות החשבון האחרות (זה לא קל לעבור את כולם בנסיון הראשון1), אבל בסופו של דבר, *כל הילדים* עוברים את המבחן - גם כאלה שבנסיון הראשון קיבלו ציונים ממש נמוכים. הרף לא הונמך, והילדים ידעו מראש שהוא לא יזוז לשום מקום. ועברו אותו. 1 (בהסטוריה של בית-הספר זה קרה פעם אחת) |
|
||||
|
||||
לא לגמרי קשור, אבל בכל זאת: לאוניברסיטאות בארץ יש תמריץ לצמצם עד כמה שאפשר את כמות הסטודנטים הנושרים. התקצוב לאוניברסיטאות ניתן לפי כמות הסטודנטים שסיימו את התואר באותה השנה, ולא לפי כמות הסטודנטים שלומדים באותה השנה במוסד. המשמעות היא שאם סטודנט למד שנתיים ואז נשר - האוניברסיטה הפסידה כסף. אם הוא למד שנתיים והחליט לעבור לחוג אחר - אותו כנ"ל. התוצאה היא שהאוניברסיטאות עושות כל מה שהן יכולות כדי לדאוג שכמה שיותר אנשים יעברו, כולל, על פי מקור בלתי מהימן אחד, לחץ על מרצים שלא להכשיל סטודנטים. |
|
||||
|
||||
לזאת שעשתה היסטוריה קראו גל, דרך משל? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
נראה לי שאת מתרגמת ישירות מאנגלית, וזה קצת צורם לעין, כי בעברית נקראים מי שלומדים בחטיבה ובתיכון ''תלמידים'' ולא ''סטודנטים''. |
|
||||
|
||||
מתנצלת בכנות. אני קוראת רק באנגלית ומלמדת באנגלית, כך שבאופן טבעי כשאני דנה בענייני חינוך אני חושבת באנגלית ומתרגמת לעברית למען הקוראים. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |