בתשובה לאסתי, 24/04/03 11:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
איני שותף לשמחה הכללית שבאותותיה ניתן להבחין בתגובתך, שבאה עקב הידיעה הזאת. בחירת ראש ממשלה, תפקיד מנוגד אפילו למה שנאמר בהסכמי אוסלו שבהם לא דובר על מדינה וראש ממשלה בראשה, לא צריכה לשמח אותנו. בחירתו של מכחיש שואה מדופלם לתפקיד הזה לא צריכה לשמח אותנו. המאבקים הפנימיים, כביכול, ברשות הפלשתינית שמסתירים הסכמה כללית בתוכם, שלה שותפים גם החמס והג'יהד האיסלאמי, שמרצחיהם לא עומדים כלל להיכנס שוב אל בין חומות הכלא, אפילו לא בדומה למה שהיה בשלבים הראשונים של ביצוע רמאות אוסלו (הכוונה לרמאות עצמית), לא צריכים לשמח אותנו. שמחתו של טיבי שניכרת היטב בפרצופו צריכה לשמש לנו נורת הזהרה. ובמיוחד עלינו להתעצב מאד מכך שמתחיל תהליך שבו שוב חוזרים על שגיאות ישנות שבהן לא מדברים כלל על שלום, אלא דוחים את העניין לעתיד בלתי ידוע, ונותנים לפלשתינים הזדמנות להיחלץ ממצב קשה שבו הם דחוקים לקיר ומתקשים לצאת לפעולות הרצח שלהם, לרפא את פצעיהם, לצבור כוח ולהתחיל שוב ב"מאבק" מעמדה נוחה יותר. בתחילת תהליך אוסלו היה זה שעת' שאמר שבסוף התהליך נוכל לחזור לטרור. עכשיו חוזרת המנגינה בדבריו של זיאד אבו זיאד שלא התבייש לאומרם ברדיו הממלכתי שלנו: "אם זה לא יצליח נוכל לחזור למאבק. . ." אני יודע בדיוק מה הוא אומר בלבו: אין לנו שום כוונה שזה יצליח. אולי ננוח קצת ונחליף כוחות, אך נחזור שוב לאותו מאבק. . . עד שלא תהיו כאן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
השמחה שלי היתה על זה שערפאת "אכל" אותה, ולא על זה שאבו מאזן הוא ראש ממשלה. מה שנקרא "לא מאהבת מחמוד אלא משנאת יאסר". אבל אם להסתכל ס"מ או שניים הלאה, אני בהחלט מרוצה על מה שנראה, לפחות כרגע, כמו שינוי לטובה. על כל מה שיש לו אפילו פוטנציאל זעיר להביא לפיתרון /כלשהו/ של המצב. על כל מה שיכול להוציא אותנו מהתקיעות הנוכחית. ואני מניחה שיש גם מי שיאמר לך: אל תירא עבדי דוב, קח את המשפט האחרון שלך, שים אותו בפיו של א. שרון, והסר דאגה מליבך... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם כל התשובות לתגובתך (למעט המשפט האחרון) כולן נמצאות בתגובתי עליה הגבת, חוץ מהמשפט האחרון. איני חושב שערפאת "אכל" אותה. המריבה בינו ובין אבו מאזן כמו המריבה בינם ובין החמס הן מריבות לא אמיתיות, חלק של משחק של טובים ורעים, שדרוש להם עתה כדי להיחלץ ממצב קשה שהם נתונים בו עקב עבודה מאד קשה של הצבא השב"כ ויתר גורמי הביטחון שלנו. כשאנו מצדנו "הולכים על זה" אנחנו מזמינים עוד פרק רווי דמים בתולדותינו. גם מי שלא כמוני, מוכן לותר על לב ארץ ישראל, אם הוא רוצה באמת להצליח להשיג איזו יציבות, חייב לעמוד על הסדר קבע סופי ומוחלט דווקא ברגע שבו הפלשתינים על הקרשים, וידנו מצמידה את צוארם לרצפה. מה שהולך לקרות עכשיו הוא "תהליך" שבו ירפה הלחץ מעל צוארם, וכשיוכלו לנשום שוב, יחזרו לסורם. לגבי עמדתו של אריק שרון, וזה כבר עניין אחר שבו אני גם חלוק עלייך, לדעתי הסכמתו להקמת מדינה פלשתינית היא כנה, ומהווה חלק מרצונו העז להשיג שלום, כדי לזכות ברהביליטציה של השמאל. אני כבר מזהה סימנים כאלה אצלו שנים רבות, וחששתי מכך עוד כשהעמיד עצמו לבחירה לראשות הממשלה. אבל הוא עושה זאת בדרך השגוייה שהציבו פונדק ביילין וחבריהם, שסופה מפח נפש - גם יאכל את החזיר וגם יגורש מהעיר. לגבי הכותרת שנתת, אם pooper זה לא טעות הקלדה של proper איני מבין אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הכותרת שלי -לא נורא חשוב, אבל היות ששאלת- פארטי פופר זה אחד שמקלקל את המסיבה. (זו לא אנגלית תקנית, ולכן אולי לא מופיע במילון). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. תודה. [הבעיה היא, שזה תרגום נכון של התוכן, אבל ברמת שפה גבוהה מדי. אבל אתה צודק- זה מה יש]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''מחרבן שמחות'' יהיה די קרוב למשמעות המדוייקת של פארטי פופר, (שאותה ניתחתי לעצמי רק אחרי שהשתמשתי בביטוי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מינוי ראש ממשלה הוא לא בדיוק החלום הרטוב של ערפאת. ערפאת הוא זקן מבובל שתקוע בפנטסיה שלו משנות השישים של לאומנות פלסטינית ושחרור פלסטין בכוח הזרוע. מינוי ראש הממשלה הוא מהלך בהנעה אמריקאית שנועד לבטל את מעמדו של ערפאת (שכבר בוטל לחלוטין בעיני ישראל, התפוגג כמעט לחלוטין בעיני העולם ומתחיל ליפול גם בציבור הערבי) גם בתוך הרשות הפלסטינית. אבו מאזן, מכחיש השואה המדופלם, יצא נגד מה שהוא הגדיר כ"ניפוח" של השואה ע"י העם היהודי בעבודת הדוקטורט שלו על הציונות. נכון, הוא בהחלט עונה להגדרה של מכחיש שואה. מצד שני, כמהפכן פלסטיני צעיר, ממקימי תנועת הפתח, למה ציפית? היום הוא ללא ספק מציג דעות אחרות לחלוטין, וזה מה שחשוב כרגע. אם הוא היה ישראלי ולא פלסטיני, הדעות שלו היו מוגדרות כיותר שמאלניות משל יוסי ביילין. הצד האפילו יותר חיובי של הפרשיה, היא שחזינו בשני דברים חשובים - אבו מאזן הוא לא בובה של ערפאת. לאף אחד אחר מלבדו לא היה סיכוי במאבק מול ערפאת בפוליטיקה הפנימית של הפתח, אבל אבו מאזן הוא בעצמו מותיקי התנועה - הוא עבר הכל יחד עם ערפאת, וערפאת לא יכול לנפנף אותו כהרגלו (מומלץ, אגב, הספר "ערפאת" של דני רובינשטיין, למי שמתעניין באדם שהצליח לגרום לנזק אדיר בכוונה תחילה לעם שלו עצמו, ועדיין להיות פופולרי בצורה מדהימה). הגורם השני, והיותר חשוב מבחינתנו, הוא שאבו מאזן יודע יפה מאד איך לנווט בזירה העולמית ולתעל את התמיכה הבינלאומית לתועלתו הפנימית. לאדם כזה יהיה אינטרס ברור להוביל את הפלסטינים להפסקת הטרור גם במחיר של מאבק נגד ארגוני הסירוב, מאחר והטרור הזה אמנם סוחף את דעת הקהל הערבית, אבל ממש לא קורץ למי שקובע את החוקים ביום שאחרי עיראק. סקירה על אישיותו של אבו מאזן, בעיניים הפוכות משלנו- |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה אחרת את הדברים. ערפאת, לדעתי, זקוק לאבו מאזן כדי לא להישאר תקוע, והמאבק ביניהם הוא הצגה. אמרת שאבו מאזן הכחיש בזמנו את השואה אבל עכשיו יש לו דעות אחרות. אילו דעות אחרות ? האם חזר בו מהכחשת השואה ? ואילו דעות "שמאלניות" יש לו ? שמבחינה טקטית עדיף לפלשתינים להקטין זמנית את ממדי הטרור ? אני בטוח שאלה הם בדיוק גם הדעות של ערפאת והחמס, שזקוקים עכשיו לאוויר כדי להתארגן, ואבו מאזן הוא בסך הכל "האיש הטוב" שקיבל את התפקיד להניע את המהלך הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי כרגע את הזמן לחפש את המקור, אבל בתשובה לשאלתך, לא. אבו מאזן לא חזר בו, אלא רק התחמק ואמר (לעיתון ישראלי, אם זכרוני אינו מטעני) כי היום לא היה אומר דברים אשר משתמע מהם כי הוא מכחיש את השואה. מבחינה פוליטית, קשה לי להאמין שיכלנו לצפות להכחשה יותר נמרצת מזו. בנוגע לשמאלניותו - אבו מאזן מוביל את הקו להפסקה מוחלטת של הפיגועים נגד ישראל, והגעה להסדר באמצעות משא ומתן ולא בדרכים "צבאיות". אולי לנו, כישראלים, זו לא נראית כדרישה מוגזמת, אבל ברחוב הפלסטיני אבו מאזן הוא סמן שמאלי מובהק. להזכירך, הוא גם "פושע אוסלו" הפלסטיני. אני חוזר ומפנה אותך לקישור שהבאתי בתגובה הקודמת. בכל מקרה, כבר אמרתי שאני לא חושב שערפאת קוהרנטי, או שיש לו דעות רציונליות בכלל. כל הפארסה הזו (והכניעה המוחלטת שלו בסופה) רק ממוטטת את שארית ההשפעה שהייתה לו באירופה או בעולם הערבי, ומערערת את השליטה שלו בפוליטקה הפנימית. בקשר לחמא"ס, הדבר האחרון שהם רוצים זה "מפת דרכים" אמריקאית ואדם דומיננטי כמו מוחמד דחלאן במושכות של מנגנוני הביטחון. צה"ל אולי מחסל את ראשי המחבלים, אבל כל פעולה שלו מקלה על שוטפי המוחות של ארגוני הטרור את העבודה, בזמן שסיכול מצד הפלסטינים עושה את ההיפך. הערה: רק כדי למנוע ויכוחי סרק - אני כן תומך בהמשך חיסולם של מחבלים שיש להם דם על הידיים. אני פשוט מעדיף שאת "החזקת" השטח, כמובן לאחר שדחלאן יוכיח את עצמו כמסוגל לעמוד במשימה, יעשו שוטרים ואנשי מודיעין פלסטיניים ולא החיילים המותשים שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי הרבה להוסיף על מה שאמרתי חוץ מזה שאני ממשיך לחלוק עליך ולראות אחרת את כל מערכת היחסים בתוך המנהיגות הפלשתינית שלדעתי כולה מורכבת משחקנים באותה הצגה - יצירתו של במאי אחד. דבר נוסף שממש איני יכול שלא להוסיף הוא שלמשפט האחרון שלך ממש מתבקש להוסיף: "ללא בג"ץ ובצלם". במילים אחרות: בסרט הזה כבר היינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאם ערפאת היה המושך בחוטים, הוא היה מאפשר לעניינים להגיע לכדי כך שמובראק ישלח אליו את השרירים שלו (עומר סולימאן), כדי להכריח אותו להתקפל? אם הוא היה המושך בחוטים, הוא היה מציג אלטרנטיבה כל כך בולטת (אבו מאזן) לעצמו, במקום למנות את אחד הכלבלבים שלו, כמו שניסה בשלב הראשון? תראה את המצב הנוכחי שלו - http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2585894,00.h... . ערפאת עשה טעות פוליטית אסטרטגית, בה הוא נכנס עם אבו מאזן לעימות בו הוא לא יכל לנצח. להזכירך, אגב - דחלאן היה מראשי המודיעין הפלסטיני בתקופה הקצרה בה המנגנונים כן סיכלו טרור, אך ערפאת פיטר אותו בשל כך שעשה את עבודתו יותר מדי טוב והיה עלול להשאיר את ערפאת בלי ארגוני טרור שאפשר להשען עליהם. היום אבו מאזן ממנה בחזרה את דחלאן, באקט שמשפיל את ערפאת, לתפקיד אפילו בכיר יותר מזה שהיה לו כשערפאת חשש ממנו. להערתך השניה - יכול להיות. לא אמרתי שאני מנבא הצלחה (או כישלון. עדיין מוקדם מדי בשביל לחזות את העתיד) לאבו מאזן, אבל מסיבות אחרות לגמרי מאשר לערפאת. אבל בניגוד לערפאת האימפולסיבי, התככן, המבולבל - לאבו מאזן המשכיל יותר והשפוי יותר, יש סיכוי להצליח, בעזרת דחלאן. ולדעתי, סיום האינתפאדה והשגת הסכם שלום הם אינטרס פלסטיני הרבה יותר מאשר אינטרס ישראלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שחילוקי הדעות בינינו פחות או יותר הוגדרו, ויותר מפעם אחת. עם זאת ברצוני להפנות את תשומת הלב לנקודה מסוימת, למה שהיה עד כה ביחסים בין הרשות הפלשתינית והחמס. זה נכון שהייתה תקופה שבה חלק מאנשי החמס ישבו בכלא הפלשתיני (כזכור ערפאת היה אז הנשיא, ולא היה לו ראש ממשלה), וכזכור שוחררו עם פרוץ האיתיפאדה. אבל הישיבה הזמנית הזאת בכלא לא הייתה תוצאה של מאבק שהתבטא באיזה שהם קרבות אלא תוצאה של הסכם. היו כמה עימותים אלימים בין הרשות הפלשתינית ובין החמס, אך מעולם לא היו על רקע של היחס לישראל, אלא על רקע של נקמות וענייני כבוד פנימיים. כך גם תפקידי דחלאן. לדחלן היה פעם תפקיד. אחר כך לא היה לו תפקיד. עכשיו יש לו שוב תפקיד, ומחר יכול שוב לא להיות לו תפקיד, הכל בהתאם לאינטרס הרגעי של הפלשתינים כפי שהם רואים אותו, *ולא כפי שרואה אותו השמאל הישראלי*. בקיצור, אם הסיפור החדש יצא לדרך, הוא ייגמר בכך שיהיה שפל כזה במצבנו, שעוד נתגעגע לאינתיפאדה האחרונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב ynet כרגע הכותרת הראשית: "גדודי אל-אקצה: אבו מאזן לא יוכל לעצור אותנו". איך זה מתפרש ? האם צפוי מאבק בין דחלאן וגדודי אל אקצה, ואנו עתידים לראות איזו שהיא מלחמה ביניהם ? לפי פרשנות דב: בשום פנים ואופן. מדובר בטקסט שאבו מאזן שם בפיהם. איש איש ותפקידו במשחק, כולל ערפאת "המבולבל". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר שכבר אמרתי את כל מה שיש לי לומר בעניין היה עלי להחריש, אך ככל שאני חושב על כך אני מתרגז יותר, ועכשיו עלה בדעתי איזה רעיון ממש מזעזע. הרי באינתיפאדה "שברנו את הרשות, וחיסלנו את יכולתה לפעול." איך יילחם דחלאן בחמס כשידיו ריקות ? האם ניתן להם שוב רובים ? אולי הפעם גם כמה טנקים כדי שיצליחו יותר ממה שהצליחו בפעם הקודמת . . . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על כוונותיו של אבו מאזן לגבי השאלה כיצד יפעלו "שוטרים ואנשי מודיעין פלסטיניים ולא החיילים המותשים שלנו", אפשר ללמוד מתחילת פעולותיו - פגישה עם ראשי הטרור: ובמיוחד מהמשפט בכתבה הזאת : "שמשתתפיה סיכמו בין היתר למנוע "מלחמת אחים" פלסטינית בדרך להסכם - וכי הרשות לא תאסוף את הנשק הבלתי חוקי בכוח" בעצם, את כל תורתו של אבו מאזן על רגל אחת כשהיתר זוטות אפשר ללמוד ממשפט אחד שאמר לציבור הערבי שראיתי בטלוויזיה ושאת תרגומו כבר הבאתי כאן פעם: "אנחנו זקוקים עכשיו לתקופה של שקט, כדי לבנות את כל מה שנהרס ולהתחזק." את מה שיעשו כאשר יתחזקו ציבור שומעיו יודע בדיוק. אצלנו יש כאלה שגם אחרי אוסלו מעדיפים לטמון את ראשם בחול, וזה חבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפעמים, כשאני קורא אותך, נראה לי שאתה מיישם את התורה הבלבניסטית, אבל עם טוויסט קטן: "פוליטיקאים *פלסטינים* אף פעם לא טועים". איכשהו, תמיד יוצא שהפוליטיקאים הישראלים מונעים ממניעים אינפנטיליים, מתקוות שווא ומהבנה מעוותת של המציאות (אותו פיל מסומם שתיארת בעבר), בעוד שהפלסטינים הם מתוחכמים, פועלים באופן מתואם ביניהם כדי להשיג מטרות באופן אלגנטי, בלי שום ויכוח ביניהם ובלי שום טעויות. ורציתי לשאול - איך הגעת למסקנה שכך הוא מצב הדברים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמרי "ערפאת מאיר את טיפשות אוסלו" שנכתב לפני שהתחילה פסגת קמפ דויד, נולד בהשראת דברים שאמר ערפאת: "לעולם לא ישרור שלום עד שלא יחזור אחרון פליטי 48 לביתו." כאשר נאמרו הדברים האלה שרר שקט יחסי במקומותינו. אמנם נוקשותו של נתניהו התחלפה כבר בליברליות של ברק שמיהר להעביר את כל מה שהוסכם בוואי לערפאת בלי לעמוד על כך שהפלשתינים ימלאו את חלקם בהסכם, אך היה דרוש בכל זאת "זמן התנעה", והאלימות שהתבטאה ב"מהומות אבו דיס", בניסיון שבמקרה כשל לפוצץ אוטובוס עם תלמידים בגוש קטיף, ועוד כמה "זוטות", עדיין לא התפרצה לממדיה המוכרים אחר כך. אצל "איש השלום" המצוי הכל נראה תקין, ממש לפי התכנית. "איש השלום" "הבין" מיד שערפאת לא מתכוון ברצינות, שסתם התחשק לו לקשקש כמה קשקושים, אולי בגלל שהוא "מבולבל", כפי שהתברר לו לפתע היום. "אנשי השלום" ששלטו אז כמו היום בתקשורת, לא נתנו לידיעה הזאת על הדברים שאמר ערפאת שום חשיבות, והיא שודרה פעם אחת ונעלמה. לכן, מבחינתו של איש השלום, ערפאת, בעצם, היה מוכן לשלום גם ללא זכות השיבה, ואת דבריו על כך שלא ישרור שלום ללא קבלת זכות השיבה היה צריך לפרש עם קריצת עיין בצדה. "איש המלחמה" (אני) פרש את דבריו של ערפאת באופן הבא: אם הוא אומר שלא יסכים לעולם לשלום אם לא יחזור אחרון הפליטים לביתו הוא מתכוון ממש לכך, ואין שום סיכוי שיהיה אפשר לעשות עמו שלום בשיטות אוסלו. אז מבחינת "איש השלום", בעצם, אני "בלבני" ולא הוא, משום שמובן מאליו שערפאת לא מתכוון ברצינות, ולחשוב שהוא מתכוון ברצינות זה "בלבני". אבל אני בכל זאת חשבתי שהמובן מאליו אינו מובן מאליו, וערפאת בכל זאת התכוון ברצינות, ואני חושב שמה שקרה אחר כך גם הוכיח שצדקתי. מי היה אז "בלבני" ? בנאומו היום, אמר אבו מאזן שלא יסכים לויתור על זכות השיבה. הפעם לא נאמרו הדברים באיזה ראיון אלמוני אלא ממש בנאום בפרלמנט. האם אבו מאזן מתכוון למה שהוא אומר ? מעניין שגם ערפאת אמר תמיד שהוא מתכוון לאי ויתור על זכות השיבה. כלומר בעניין הזה אין מחלוקת ביניהם. במה, בעצם, יש מחלוקת ביניהם ? בכך שאבו מאזן טוען שהוא נגד טרור ? הרי גם ערפאת חזר וגינה את כל הפיגועים, כולל את אלה שאותם מימן. אז מה ? אבו מאזן כן בדבריו, וערפאת לא, ובכך מתבטא ההבדל ? האם באמת צפויים לנו מראות של קרבות ממשיים בין אנשיו של אבו מאזן ואנשי החמס על רקע של מניעת טרור? יש היום מישהו שבאמת מאמין בכך ? כשדברתי על תורת בלבן טענתי תמיד שייתכן שבעניין מסוים הפוליטיקאים ככל בני האדם האחרים לא יאמרו אמת. בעניין הזה של גינוי הטרור אני חושב שגם ערפאת וגם אבו מאזן אינם כנים. אבל כאן השיקולים ברורים, ואין כאן שיקולים קונספרטיביים מסובכים ומתוחכמים. העולם מצפה מהם שיגנו את הטרור ויעשו "מאה אחוז מאמץ", והם מנסים לשחק את המשחק כמיטב יכולתם. זה דבר מובן על פניו, ולכן רחוק מ"בלבניות". בעצם, בהצהרות פומביות לא תמצא הבדלים ממשיים ביניהם, אז אם "אנשי השלום" שחשבו פעם את ערפאת לאיש הנכון החליפו את עגל הזהב שלהם, לאחר ש"התבלבל", במכחיש השואה אבו מאזן, מפרשים ממש את אותם הדברים בצורה שונה אצל שני האישים האלה, אז דווקא אני ה"בלבני" ? אולי הם כאלה ? ולבסוף, אני רוצה לשוב ולדון בדבריו של אבו מאזן בעניין זכות השיבה, כי לדעתי הם חשובים מאד, הרבה יותר מכל יתר הדברים שנאמרו ושנאמרים. אם באמת מתכוון האיש למה שהוא אומר (אני חושב שהוא מתכוון לכך. זה "בלבני" ?), מה משמעות התהליך שמתחיל עכשיו ? הרי גם שני היוסים (אני מתכוון לביילין ושריד) לפחות טוענים שלא יסכימו לזכות השיבה. כלומר לא יכול להיות הסכם שלום. אז לאן הולכים ? מניין החוצפה לחשוב שכאשר יוקל העול מעל המרצחים הפלשתיניים פתאום יוותרו על זכות השיבה. ההיגיון אומר בדיוק את ההפך: שדווקא אז, כשיצברו כוח יהיה יותר קשה במשא ומתן לגרום להם לותר על כך. ולא רק ההגיון אומר זאת. הרי כבר חווינו את החוויה הזאת. מדוע אין אנו לומדים מהניסיון של עצמנו ? אולי עולה בראשו של מישהו מחשבה כזאת: מה אכפת לי ? ב"תהליך" הפלשתינים ידבירו את הטרור, ואם לא יסכימו לותר על זכות השיבה לי יהיה שקט ולהם לא תהיה להם מדינה. הדבר הזה פשוט לא ילך. כבר ראינו זאת אחרי הסכמי קמפ דויד. כמו אז, לא יהיה די להם בכך שלא הסכימו להצעות השלום שלנו. את אי הסכמתם הם יבטאו בפתיחה מחודשת של אלימות, ודווקא את זה אפשר להבין. גם אנחנו לא יכולים להרוויח מכל העולמות. ה"תהליך" שמתחיל עכשיו הוא בדיוק "תהליך אוסלו" על כל מגרעותיו. אוסלו לא נכשל בגלל בן אדם אחד כזה או אחר. וזכות השיבה כרגע היא העניין העיקרי. אי הסכמה מוחלטת וברורה על העניין הזה עכשיו, לפני שמתחיל כל שלב אחר ב"תהליך", פירושו תהליך שסופו בלגן גדול. יש עוד משהו שעליו אני חייב תשובה. דעתי אינה שיש ביניהם איזה תיאום מדוייק שמוסכם ביניהם באיזה שהן פגישות חשאיות. מה שקורה לדעתי, הוא שהם מבינים את מטרותיהם בצורה פחות או יותר דומה, ופועלים בצורה אינסטינקטיבית בכוון הזה. ובאמת, האינסטינקטים שלהם פועלים די טוב. בכך הם עולים עלינו כמו שהם עולים עלינו ביכולת התעמולה, ויכולת הצגת עמדתם. אבל ללא ספק, לפעמים הם שוגים. על שגיאה אחת שלהם דברתי במאמרי האחרון: אי שליטה בגובה הלהבות, שהביאה למצבם המדורדר בהווה, ואפשר להוסיף לכך גם שגיאות קטנות יותר: את הכישלון בפרשת קארין איי וגם יצירת המסמכים הרשמיים שהעידו על הקשר החד משמעי בין ערפאת והטרור, ואי הבנת הצורך בהסתרתם או השמדתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהודעתי שאלתי שאלה שחשבתיה לרטורית: האם מישהו מאמין שאבו מאזן יילחם בחמס מלחמה ממשית. (התכוונתי שיהיו ממש חילופי אש עם פצועים והרוגים ביניהם, יענו "בלי בג"ץ ובצלם.", וחשבתי שברור שאיש לא מאמין בכך) נראה שיש בכל זאת מישהו שמאמין, ולכן השאלה אינה רטורית כלל: גרנות מהטלוויזיה. בדברי פשרנות בטלוויזיה בחדשות הערב שמעתי אותו אומר ש "לא יהיה מנוס" מקרבות כאלה. ובכן, אולי תהיה זאת נקודת המבחן. אם באמת נזכה לראות קרבות כאלה, אעשה הערכה מחדש של כל מערכת דעותיי על העניין הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוב, אמנם נאמר "אל תחסום שור בדישו", אך דומני שאתה מפריז בהערכתך כי הישראלים עוצמים עין בעניין השאיפה הפלסטינית ל"זכות השיבה" (או כניסוחו החדש של סילבן שלום "רצון השיבה"). נכון שבזמן תהליך אוסלו הייתה הכחשה והסתרה בציבור הישראלי ובתקשורת של הרטוריקה הפלסטינית שנגעה "לזכות השיבה" ולשאיפותיהם האחרות, אך "מלחמת אל-אקצה" שינתה זאת מן הקצה אל הקצה. כל אנשי השמאל שדבקו בהכחשה הזאת הפסיקו להיות רלוונטיים, הציבור הישראלי מאס בהם. ביילין לא הצליח להיבחר כחבר כנסת, שריד נאלץ להתפטר מראשות מרץ שאיבדה כמעט מחצית מכוחה האלקטורלי. ומצנע, שדבק אף הוא ב"סדר היום הישן" של השמאל, התרסק במהירות שיא. במאמר ב"הארץ" שואל יואל מרכוס מהרב עובדה את הביטוי "עיזה עיוורת" ומדביק אותו לשרון בטענה שהוא נוהג כאיכר ערמומי ואינו מנסה לפרוץ את "הקיפאון המדיני":http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?it... בלי קשר לבקורתו של מרכוס, בדבר אחד הוא צודק, שרון לא יקדם תהליך מדיני אמיתי בעתיד הנראה לעין. שרון מוכן לשחק את המשחק הדיפלומטי של תהליך שלום וירטואלי, ואם הוא מוכן לוותר כביכול על הכרזה פלסטינית על ביטול "זכות השיבה" כתנאי למו"מ, זה רק משום שברור שזה לא יאפשר את התחלת התהליך הווירטואלי הקרוי "מפת הדרכים". אבל ברור לכול ש"המפה" אינה אלא להטוט דיפלומטי הכרחי, אפילו אפי איתם מבין את זה ולא משמיע איומי פרישה מהממשלה. יותר משנתיים וחצי של מלחמה למדו את הישראלים לקח מר, ובעלי זיכרון קצר מקבלים תזכורות מתפוצצות כל העת, כך שאין לך מה לדאוג יותר מדי - רוב הישראלים כבר הפיקו את הלקחים מתהליך אוסלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, לפני כשנתיים כתבתי בתגובה 29692 ובתגובה 31947 כמה דברים אפויים למחצה על שרון ומדיניות האי-מדיניות שלו. שערתי שמטרתו היא להשאיר כמה שיותר שטח בבעלות ישראלית, כנראה משלוב של מניעים בטחוניים ורגשיים. המחיר הוא בהמשך השליטה על תושבי ועזה, הקרבת חיי המתנחלים, וסיכונים גדולים יותר בטווח הארוך (וזה לפני 9/11). בהמשך הפתיל אתה הוספת את תגובה 29933 בה כתבת שמדיניות הממשלה היא לא לתת לגויים כלום אבל לא להרגיז אותם יותר מדי ולתת לזמן לעשות את שלו, והכל "תקוע, תקוע, תקוע". למבוכתי, אלכס גם כתב תגובה 30015 (כנראה שהמבוכה לא גדולה עד כדי שתמנע ממני לקשר את התגובה שלו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב ש*ה*נקודה הבעייתית הן בהסכמי אוסלו והן במפת הדרכים היא שמתחילים לעשות מהלכים בשטח מבלי שיש נקודת יעד מוסכמת. ההגדרה שבה אתה מגדיר את הביקורת שלי כעצימת עין לעניין זכות השיבה אינה מדוייקת. כולם אומרים שלא יקבלו לעולם את זכות השיבה כולל גם יוסי ביילין ויוסי שריד וכולם כולל שני אלה כנראה כנים באמירתם זו. אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שהם מוכנים למרות הצהרתם ולמרות שהצהרתם זו נאמרת ככל הנראה בכנות, "לצעוד קדימה" כשהם דוחים את הבעייה הזאת לעתיד, וכאילו עוקפים אותה. מבחינה זו מה זה חשוב שביילין ושריד הוזזו ע"י הציבור ? במקומו הוא בחר בשרון שמחזיק ממש באותה גישה. כהסטוריון, האם אתה מכיר מקרים בהסטוריה שבהם נפתר סכסוך בצורה מדורגת (אני מתכוון לכך שצד אחד ויתר על טריטוריה על חשבון משהו עתידי שלא הוגדר מראש. זה לא הפסקת אש או הפרדת כוחות בין צבאות, שבהם יש יתרון לצדדים לגופם של דברים בהווה.) ? נראה לי שזו המצאה יחודית של גיבורי אוסלו, והם הצליחו כל כך להכניס את הרעיון לראשנו, שכמעט כל הציבור וגם האמריקאים והאירופים לא מסוגלים להבין שיכול להיות גם משהו אחר בינינו ובין הפלשתינים, כפי שהיה תמיד בפתרון סכסוכים בין עמים. וזכות השיבה אינה הנקודה היחידה. אפילו ברק שהסכים לתת לדעתי מעבר למקובל בציבור, דיבר על גושי התנחלויות גדולים. גם זו נקודה מאד קשה שקשה לראות איזו הסכמה אפשר יהיה להשיג בעניינה, ובכל זאת מוכנים ללכת קדימה לפני שהסכמה כזאת מושגת. אולי כמענה לביקורת הזאת שלי אתה אומר ששרון לא מתכוון באמת. אני לא יכול לקבל ניתוח כזה. בכלל אין לי כל עניין לחבר אלקטרודות לראשו של שרון כדי לבחון את כוונותיו. את זה אני משאיר לבלבן ולחסידיו. מה שמעניין אותי הוא רק מה ששרון עושה ומה שהוא אומר ולמה יכולים להוביל הדברים שהוא אומר. ניתוחים לגבי המחשבות שלו אינם רלונטיים לדעתי בכלל. ולכן, ללא כל קשר לשדות החשמליים בראשו של שרון, מה שהולך לקרות בסיפור החדש הזה שנקרא "מפת הדרכים" הוא ברור ובוהק. לפלשתינים יש מצד אחד זמן. אין הם ממהרים לשום מקום. מצד שני הם בוחנים היטב את מה שקורה בשטח ואת התגובות שלנו. כרגע הם מנסים לפגע ככל יכולתם (בניגוד לדעתו של אבו מאזן), ואנו נמצאים במצב שליטה כזה בשטח שמצליחים בכל זאת לשמור על רמה די סבירה של ביטחון שאפשר לחיות אתה (כמו שאפשר לחיות עם תאונות הדרכים שבהם סטטיסטית מספר הנפגעים בהרוגים ופצועים רב בהרבה). מצד שני יש אולי לא לחץ אבל צפיה מאתנו ש"נתקדם" כשהפיגועים האלה משמשים לנו סיבה לא לעשות זאת בינתיים בצורה משמעותית. אבו מאזן משוחח עם אנשי החמס והג'יהד האיסלמי ומנסה לשכנע אותם להוריד את גובה הלהבות. בשיחות האלה יש כבר הסכמה (כפי שחזיתי בעבר, בניגוד לתחזיות פרשנים כעודד גרנות) שמלחמה ביניהם לא תהיה וגם לא יהיה איסוף נשק (הבאתי קישורית במקום אחר לכך). אם המצב יישאר כך עוד זמן מה סביר מאד להניח שהחמס והג'יהד הפלשתיני ישתכנעו גם בגלל הישגיהם המופחתים שמה שמציע אבו מאזן: הפחתה של גובה הלהבות יכול לתת להם שהות להתחזק ולצבור כוח בדיוק כשם שאבו מאזן אמר בפרוש (בנאום לעמו שראיתי בטלויזיה), וכפי שהוא בודאי מסביר להם בשיחות הסודיות ביניהם בצורה הרבה יותר מהותית. הפחתת הטרור לאחר שקבלתנו את מפת הדרכים תעמיד אותנו בדילמה. יתחיל ויכוח בתוכנו אם ההפחתה היא מספקת. אם ינצחו הנצים ונישאר במקומנו יעשו גופי הטרור הפחתה נוספת בגובה הלהבות ואולי אפילו יפסיקו את הטרור לחלוטין. ברגע זה לא נוכל כבר לעמוד בלחץ ונהיה חיבים לזוז לפי תכנית מפת הדרים שלה התחייבנו. זה בכלל לא קשור בכוונותיו של שרון. זה מה שיהיה חייב לקרות. אני חושב שמיותר להמשיך בתאור התסריט. כולנו הרי עברנו את אוסלו . . . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד לא יבש הדיו מעל הדברים שכתבתי וכבר יש שתי ידיעות מעניינות בחדשות הערב בטלוויזיה. הראשונה היא ששרון מגייס את שרי הממשלה לתמיכה במפת הדרכים, וישנה התנגדות של מפלגות הימין וכחמישה שרים מהליכוד. למה הם מתנגדים ? ללא כלום ? בודאי לא. ישנם צעדים בשטח שממשלת ישראל עומדת להתחייב עליהם. הדבר השני המעניין הוא שראשי החמס אומרים שיסכימו בתנאים מסויימים להפסיק את הפגיעה ביעדים אזרחיים. תאמין לי. לא היה לי שום קשר עם רנטיסי והוא לא מציית להנחיות שלי. . . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מלהעיר, שלדעתי שני הצדדים בלבניסטים. שני הצדדים לא טועים, לפחות לא בגדול, והם מתקדמים לקראת מטרותיהם שבינתיים חופפות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שים לב (וגם אסתי ואיגלמן שמו לב) למאמרו של ב. מיכאל ב ynet : המאמר כולו עוסק בכך שאין הבדל בין אבו מאזן לערפאת חוץ מגינונים ומראה חיצוני. כמובן שבמקרה זה אני מסכים עמו לחלוטין. כמובן, שב. מיכאל "שכח" לציין שדמיון נוסף בין שני האישים הוא תמיכתם הבלתי מתפשרת באי ויתור על זכות השיבה, שמשמעותו אי אפשרות חד משמעית להגיע להסכם שלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דעות שמאלניות? האם הצהרה כי רצח מתנחלים הוא לגיטימי (אפילו אם מדובר בנשים וטף) מציירת אותו כמקביל לביילין? או שאולי דעותיו בנוגע לזכות השיבה?! "הגורם השני, והיותר חשוב מבחינתנו, הוא שאבו מאזן יודע יפה מאד איך לנווט בזירה העולמית ולתעל את התמיכה הבינלאומית לתועלתו הפנימית" כבר היה לנו אחד כזה - עראפת, תראה לאן זה הוביל אותנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דעות שמאלניות, כן. אבו מאזן קרא להפסקת האופי ה"צבאי" של האינתפאדה, כלומר, הפסקת *כל* הפיגועים. אני לא יודע מה המקורות שאתה מתבסס עליהם. אני לא יודע מה דעותיו המדויקות לגבי זכות השיבה, אבל זכות השיבה היא קו אדום פלסטיני בדיוק כמו שהיא קו אדום ישראלי, ולא כל כך קל לפוליטיקאי פלסטיני להצהיר שהוא מוותר עליה גם אם הוא מוכן לכך בפועל. ערפאת תקוע בעולם של המלחמה הקרה, בו הוא יכול להציג קו נגד האמריקאים ויהיה מי שיתמוך בו. היום הוא רק מציג את עצמו כאידיוט. אבו מאזן יודע לקרוא את המפה, ולהבין שהיום אסור לו להציג את הרשות הפלסטינית כישות תומכת טרור, ועליו להלחם בטרור כדי לשרוד. ישראל יצאה מן המערכה בעיראק כשהיא מחוזקת ומסוגלת לעשות כמעט כל מה שהיא רוצה, במסגרת "המלחמה בטרור", בעוד שכל פיגוע פלסטיני רק מעמעם את המאמצים העולמיים למנוע מישראל לחסל את ערפאת או לכבוש את רצועת עזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל היחיד בין אבו-מאזן לעראפת הוא שהראשון מגנה פיגועים בתחומי הקו הירוק (וגם זה מסיבות טקטיות כמו שהצהיר בעצמו). אל נא תשכח כי הוא זה ששכנע את עראפת לדחות את הצעתו של ברק בקמפ-דיוויד. אל תשכח שהוא אינו מוכן לשום פשרה שהיא - הוא מדבר על נסיגה לגבולות 67, פינוי כל ההתנחלויות, ירושליים בירת שתי מדינות וחזרה של פליטים לתחומי מדינת ישראל. מבחינתינו אבו-מאזן גרוע מעראפת בגלל החזות המתונה שהוא מציג. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |