בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 02/08/22 23:22
שנות השבעים, רק בגלל הפרוגרסיב 751032
ברשותך, מעניין אותי לדעת למה יש כאלו שיעדיפו מוזיקה של שנות השישים והשבעים, כאשר החלב אשר ינקו אמור להיות באזור חיוג שנות השמונים. יש לי כמה הנחות מוקדמות, ואני מתאר לעצמי שמה שנשמע באזור התרבותי ומה שמוערץ על ידי סוכני החיברות - הוא החלבון שבחלב.

האם באזור התרבותי בו שמעו והעריצו את זוהר ארגוב, לא שמעו ביטלס כי הם לא ידעו אנגלית או כי זה לא באמת עניין אותם לשמוע משהו שההורים שלהם לא שמעו. או שהם פשוט לא אוהבים לשמוע את הסטונז או כל מוזיקה שהיא לא ישראלית ?
שנות השבעים, רק בגלל הפרוגרסיב 751169
אני חושב שההנחה המוקדמת שלך שאתה מציין במפורש פשוט לא תמיד נכונה, גם אם אין ספק שחלקית היא כן נכונה. מלכתחילה יש בה משהו חתרני: לכאורה אנחנו, אנשים נבונים, משכילים ושוחרי תרבות, דואגים לחשוף את עצמנו למבחר מהיצירה האנושית בכל הזמנים, ולבחור לעצמנו את מה שבאמת הכי מתאים לאישיותנו הייחודית ולפתיתי השלג היחידים במינם שהם אנחנו. ומצד שני ברור לכולנו שזה לא בדיוק כך, אלא לנסיבות חיינו יש השפעה מכריעה על הטעם שלנו. אבל כאמור, לא מלאה; אולי ההעדפה שלי לפרוגרסיב היא בכל זאת ביטוי לאישיותי הייחודית ולפתית השלג היחיד במינו שהוא אני. אולי החיווט במוח שלי הוא כזה שפשוט לא בנוי להסתפק בפופ של שנות השמונים, ומחפש יותר מורכבות.

אלה כמובן האפשרויות שמחמיאות לי. יש אפשרויות אחרות. לפעמים הטעם שלנו מושפע ממה שגדלנו עליו, אבל בהפוך: אנחנו מורדים בו (בהורינו, בבני גילנו) והולכים דווקא למשהו אחר כדי ללכת למשהו אחר.

מעניין שאת כל מה שאנחנו כותבים פה על טעם מוזיקלי על רקע הסביבה שבה אדם גדל, תופס ממש אחד לאחד גם לדעות פוליטיות.

אישית, אני בכל זאת יכול לזהות רטרוספקטיבית את התהליכים שעברו על הטעם שלי בנעורי, ולהבין מה קרה שם. התחלתי באמת להתעניין במוזיקה בגיל 11, ובהתחלה באמת בפופ האנגלוסקסי הפופולרי של רשת ג' (המצעד השנתי של 1983 הוא חוויה מכווננת, כל שיר שם הוא עבורי בניין מפואר, בעוד בזה של 1982, שנחפשתי אליו מאוחר יותר, כמעט לא הכרתי כלום.) אפשר לקשור את זה למרד נעורים קלישאתי, שהרי ההורים שלנו לא אהבו את זה ושמעו רק שירים עבריים, רובם מעשור-שניים קודם אבל לא רק. בגיל 14-15 התחלתי לשמוע את התוכנית "קצת אחרת" ברשת ג', וזו היתה חוויה מכוננת אף היא, שהתחילה להרחיק אותי מהפופ המסחרי ביותר. הייתי שומע את זה לבד, וכמעט לא היה לי אף אחד לחלוק איתו את החוויה‏1. בסביבות גיל 15-16 ואילך, כל קיבוצניק טוב נטש אז את הפופ המסחרי ועבר להעריץ את אדמורי הרוק של עשור עד עשור וחצי קודם - הדורז, לד זפלין, פינק פלויד; ושלום חנוך גם. הייתי קצת שם, אבל בחכת הפרוגרסיב נתפסתי מסדרת הרצאות של קוטנר. גם כאן, הייתי לבד בלי אף אחד לחלוק איתו את זה. ואני לא יודע אם האהבה הזו היתה החיווט של המוח שלי או אני מול החברה: יש מצב שהייתי זקוק לאהוב משהו שאף אחד אחר לא מכיר. רק בצבא גיליתי, בתדהמה של ממש, שלא מעט אנשים מסביבי מכירים ואף אוהבים פרוג. נדמה לי שבמקום לשמוח על זה הייתי ברגשות מעורבים; ומכל מקום, חפירות מעמיקות בג'נסיס וקינג קרימזון ערכתי רק עם עצמי ולא עם אותם אנשים.

1 מישהו אחד כן, חלקית, בחור אחד בקיבוץ מבוגר ממני בשנתיים-שלוש, שהיה ממה שקראו אז "חברת נוער", כלומר מתרבות רעה שנשלח להציל את נפשו אצל האשכנזים הטובים בקיבוץ. הוא באמת סימן וי על כל משבצת של ערס, וניסה לא להחזיר לי את התקליטים שהשאלתי לו (של "דפש מוד"!), אבל היה בקי יותר מבני גילי הקיבוצניקים בטרנדים כמו ניו-וייב. הוא ידע לפחות לתת כותרות לדברים שאהבתי.
שנות השבעים, רק בגלל הפרוגרסיב 751190
''במקום לשמוח על זה הייתי ברגשות מעורבים'' - זה קרה לי כשזמר קנדי אלמוני שרק אני וכמה חברים הכרנו התחיל לצבור פופולאריות. קראו לו ליאונרד כהן.

דורי פרבין, לעומתו, נשארה אלמונית לפחות בארץ.
שנות השבעים, רק בגלל הפרוגרסיב 751195
ואצלי, הסתבר שאפילו בבאר שבע, בירת הנגב המאד רחוקה מהתנועה הקיבוצית, פינק פלויד, קינג קרימזון, לד זפלין, ג'טרו טל וחבריהם היו מאד פופולריים, ואני נחשפתי אליהם אצל חברים מהתיכון.
שנות השבעים, רק בגלל הפרוגרסיב 751197
ברמה האישית, יש לי תיאוריה לפיה העובדה שהתקליט הראשון שקיבלתי ושמעתי אותו הלוך הלוך וסוב עד אין קץ - בגיל ארבע בערך - היה סיפורי פוגי של כוורת, השפיעה לימים על העדפותי המוזיקליות.
והרי 'למרות הכל' הוא פרוג כהלכתו.
שנות השבעים, רק בגלל הפרוגרסיב 751224
ראשית, תודה על תגובתך ועל חשיפת עולמך האישי והמוזיקלי בזעיר אנפין.

1. ככל שאני מנסה לחזור לגיל 11 - ואפילו 13/14 - ולראות את עצמי מבין את המילים ולמצער לשחזר את הצלילים אני נתקל במחסום הזכרון. אני למד שבעצם המוזיקה לא עניינה אותי מעולם כמו הרצון להיות בחוץ עם חברים. אבל איך שהוא המילים גברו על הלחן והז'אנר, ומגיל 16/17 לערך אני כותב למגירות כעשור וחצי כשהלחן המושמע 'מנוצל' תמיד לטובת מהות המילים . אולי כי מלכתחילה הרגיש לי שאני מבזבז את הזמן להתמקד בצליל המושתק בסוף נגינתו וזאת בשונה מהמילים שנשארים איתי.

2. ממרחק הזמן מצטייר לי שמוזיקת הנעורים הוא הקולסטרום שמזין את רגלי הנערים שרוקדים1 עד שמישהו יפול על ברכיו.

3. מכל מקום וכפי שציינת,אני מסכים איתך ש'לנסיבות חיינו יש השפעה מכריעה על הטעם שלנו'.
------
1 1986, פתיחת האנדרגאונד בירושלים.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים