 |
|
 |
||
|
||||
 |
יום עצמאות שמח למדינה, לאזרחיה ולתושביה. ואלה עשרת איחולי למדינה בשנתה ה60: שתיפטר מקללת הכיבוש ותשכיל לחיות בשלום עם שכניה; שמערכת הביטחון תפסיק להיות בעלת השפעה בפוליטיקה ובחיי היום-יום במדינה ושתהיה פה תודעה אזרחית רחבה יותר; שיהיה איזון בין כלכלה יציבה ומשגשגת לבין צמצום הפערים; שתהיה מדיניות ברורה ואכיפה נחרצת כנגד זיהום הסביבה; שנבחרי ציבור ילמדו לתת את הדין על מעשיהם או על חשדות כנגדם ויסיקו מסקנות אישיות; שהתקשורת תפסיק להיות שופר לאומני-תעמולתי, תהווה אופוזיציה אמיתית לכל ממשלה ולחשיבה ביטחוניסטית ותהיה ראויה לתואר "שמאלנית"; שהדת תהיה מוגבלת לחיים האישיים ולחיי קהילה בלבד ושההוויה הפרטית והציבורית תהיה חופשית וליברלית לחלוטין; שמערכת המשפט תהיה מגן מובהק יותר של זכויות הפרט והאדם וכן בלם כנגד גישה ביטחוניסטית משולחת וחסרת גבולות, ושתהיה פטורה מהתנכלותם של אנשים רעים וקטנים הרוצים בחיסולה; שלא יהיה שום הבדל בין יהודים ולא-יהודים ושערביי ישראל יזכו לשיויון מלא, מוחלט ואמיתי; שתפרח התרבות הישראלית בשלל גישות וסיגנונות ושתהיה פתוחה להשפעה מרחבי העולם ללא היבדלות והתנשאות אתנוצנטרית. ואם בתרבות עסקינן, בלי רשימות סיכום אי אפשר. להלן רשימת המיטב של המוזיקה, הסיפרות והקולנוע הישראלים: א. מוזיקה - הדיסקים הישראלים הטובים ביותר של מאה זמרים ולהקות לפי סדר הא"ב של האמנים. הרשימה כוללת את תחומי הרוק, הפופ והזמר העיברי ולא כוללת את הג'אז הישראלי ואת המוזיקה הערבית-ישראלית. לכן לא נזכרים כאן נגני ג'אז נפלאים כלהקת הפלטינה ואבישי כהן ולא זמרים ערבים-ישראלים מצוינים כאמאל מרקוס. אבטיפוס – כל האלבומים האחים והאחיות – המיטב אחרית הימים – אחרית הימים איזולירבנד- ישן וגם נחר אריק איינשטיין – ישן וגם חדש, מזל גדי, פוזי, שבלול, פלסטלינה, בדשא אצל אביגדור, סע לאט, האהבה פנים רבות לה, אריק איינשטיין ושלום חנוך בהופעה, חמוש במשקפיים, יושב על הגדר, שביר, פסק זמן, תוצרת הארץ, אוהב להיות בבית, על גבול האור, משירי אברהם חלפי, הייתי פעם ילד, לאן פרחו הפרפרים, מוסקט ושתי גיטרות בס תופים קורין אלאל- המיטב חווה אלברשטיין – כל האלבומים מירי אלוני – מיטב השירים אתי אנקרי - המיטב גרי אקשטיין – גרי אקשטיין / לא לשידור זוהר ארגוב – המיטב דפנה ארמוני – דפנה ארמוני מאיר אריאל – כל האלבומים שלמה ארצי – האוסף המשולש אתניקס – אתניקס, מסאלה, יללת תן, אדם ונחש, אתה ופופ בית הבובות - מדפים אהוד בנאי – אהוד בנאי והפליטים הבנות נחמה – הבנות נחמה דורי בן-זאב – דורי בן-זאב - האוסף בנזין – כל האלבומים דני בן-ישראל – חנטריש שלוש ורבע בצל ירוק – בצל ירוק משה בקר – חפצים אישיים דיוויד ברוזה – האישה שאיתי, זה הכל או כלום והמיטב הברירה הטבעית / בוסתן אברהם / אנסמבל מזרח מערב – כל האלבומים מיקי גבריאלוב - האוסף אבנר גדסי – האוסף הג'ינג'יות - הג'ינג'יות נורית גלרון – המיטב שלמה גרוניך, שם-טוב לוי ושלמה יידוב – כל האלבומים ביחד ולחוד הדג נחש – כל האלבומים ארקדי דוכין – רוצה ויהיה וארקדי דוכין שושנה דמארי – מכלניות עד אור אילן וירצברג – בציר טוב ובלוז קוסמי איגי וקסמן – כל האלבומים אריאל זילבר – רוצי שמוליק ואריאל זילבר החברים של נטאשה – החברים של נטאשה עוזי חיטמן – השירים היפים חלב ודבש – חלב ודבש החלונות הגבוהים – החלונות הגבוהים שלום חנוך – כל האלבומים אבי טולדנו – כל חיי היהודים – כל האלבומים חנן יובל – המיטב ליאור ייני – חדש וישן יפה ירקוני – יפה ירקוני מאז ועד היום 1948 – 1998 מזי כהן – מזי כהן כוורת / גזוז / דודה – כל האלבומים כנסיית השכל - אוטוביוגרפיה מתי כספי – מאחורי הצלילים, מתי כספי, הפעמון, ארץ טרופית יפה והמיטב הלהקות הצבאיות – כל האוספים ואלבומה של להקת חיל הים, וביום השלישי / רפסודה בכחול יעל לוי – כל האלבומים דני ליטני – יחס חם וסיכום ביניים מוניקה סקס – פצעים ונשיקות ויחסים פתוחים מופע הארנבות של ד"ר קספר – כל האלבומים מינימל קומפקט – כל האלבומים המכשפות – כל האלבומים משינה – העמותה לחקר התמותה רותי נבון – אל תקרא לי שחור ורותי נבון נושאי המגבעת – מי רצח את אגנתה פאלסקוג הנשמות הטהורות – הנשמות הטהורות נתנאלה – כל האלבומים שאנן סטריט – הבזק אור חולף אריק סיני - המיטב סקסטה - הכל זהב יהודה עדר – מר גרוסבארד היקר פוליאנה פרנק – כל האלבומים עוזי פוקס – עוזי והסיגנונות והאוסף רמי פורטיס – כל האלבומים צביקה פיק – האוסף המשולש הפרויקט של עידן רייכל – כל האלבומים פרימיירה – פרימיירה ענבל פרלמוטר – הקלטות אחרונות הצ'רצ'ילים – כל האלבומים רונה קינן – כל האלבומים הקליק – הקליק קצה השדה – קצה השדה שמוליק קראוס – כל האלבומים יהודית רביץ – כל האלבומים רוקפור – האיש שראה הכל יוני רכטר – ארבע עשרה אוקטבות, באופן קבוע וחד פעמי, העיקר זה הרומנטיקה ובכל פעם שאני מנגן שבק ס – כל האלבומים שוקולד מנטה מסטיק - האוסף גבי שושן – האוסף הכפול רונית שחר – כל האלבומים השלושרים – השלושרים שלישיית שריד – טוב ללכת בדרכים אפריים שמיר – כל האלבומים ששת - ששת שימי תבורי – אין לי אהבה תופעת דופלר – כל האלבומים תיסלם – כל האלבומים תמוז – סוף עונת התפוזים התרנגולים – תקליט ראשון / תקליט שני ב. סיפרות - עשרים וחמשת סיפרי הפרוזה הישראלים הטובים ביותר לפי סדר צאתם לאור: הרפתקאות חמור שכולו תכלת – נחום גוטמן מלך בשר ודם – משה שמיר כיבשת הרש – משה שמיר ארבעה סיפורים – ס. יזהר פצעי בגרות – חנוך ברטוב החי על המת – אהרון מגד עד מוות – עמוס עוז ZOO ארץ ZOO ? - אפריים סידון, ב. מיכאל, קובי ניב, דודו גבע וחנוך מרמרי תמונות יפואיות – מנחם תלמי זירמת חכמים – רם מואב עוזאי – ראובן קריץ החלום הרביעי – דוד מלמד החולה הנצחי והאהובה – חנוך לוין עת הזמיר – חיים באר רביעיית רוזנדורף – נתן שחם הזמן הצהוב – דוד גרוסמן רומן רוסי – מאיר שלו הזיקית והזמיר – בנימין תמוז מר מאני – א. ב. יהושע רשימות מבית היין – חיים גורי כל הסיפורים – א. ב. יהושע זה ייגמר בבכי – אהוד אשרי ויסקי זה בסדר – יהושע סובול לחפש את אנה – דורון ברוש לפיכך נתכנסנו – יוסי שריד ג. קולנוע - שלושים סרטי הקולנוע הישראלים הטובים ביותר לפי סדר צאתם לאקרנים: גבעה 24 אינה עונה עץ או פלסטיין ארבינקא השימלה תעלת בלאומילך השוטר אזולאי הגלולה בן-גוריון זוכר גבעת חלפון אינה עונה מסע אלונקות מבצע יונתן הלהקה רובה חוליות דיזינגוף 99 מתחת לאף מאחורי הסורגים בלוז לחופש הגדול ילדי סטאלין היומן של דוד פרלוב מסע הבחירות של מאיר אריאל אחד משלנו שורו סיפורי תל-אביב מארס תורכי יוסי וג'אגר מתנה משמיים הללויה מטאליק בלוז מדורת השבט עץ לימון חג שמח, האזנה ערבה, קריאה מהנה וצפייה נעימה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זו ארץ זו - זה פרוזה?? היומן של דוד פרלוב נקרא פשוט "יומן". מה חשיבותו של "הגלולה" מלבד חומר לימוד לסטודנטים לקולנוע? מהו ל(#$*&#$( הסרט "בן גוריון זוכר"? (ואת מי?) מהקטעים הספורים שראיתי מ"שורו", מדובר בסדרת פספוסים של תזמונים קומיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא שירה ולא מחזה. אפשר להגדיר את זה כפרוזה בצורה מסוימת. גם יומן החדשות נקרא יומן. צריך שיהיה ברור למה הכוונה. הגלולה הוא סרט סוריאליסטי מיוחד שתורם לגיוון של הקולנוע הישראלי לדורותיו. בן-גוריון זוכר הוא סרט תיעודי שנעשה בשנת חייו האחרונה של המנהיג המכונן ובעל חשיבות היסטורית ותיעודית רבה. שורו הוא סרט שמייצג את תל אביב בצורה קומית מיוחדת. הוא כבר הפך לציון דרך בתולדות הקולנוע הישראלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשוט תיקנתי את שמו המדויק של הסרט של פרלוב (אתה רשאי להמציא לו שם חדש כמובן). סרטים תיעודיים יש לשפוט לחוד. ברשימה שהבאת אתה מבלבל בין סרטים חשובים (קובעי תקדים תוכני או צורני), סרטים משפיעים (על יוצרים אחרים), סרטים פופולריים (בקרב הקהל) וסרטים טובים. החפיפה כלל אינה מובנת מאליה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשעושים רשימת סיכום על נושא כללי, מה גם שמצומצם למדי כמו הקולנוע הישראלי, כוללים את כל מה שטוב, חשוב, מיוחד או מהווה ציון דרך. מטבע הדברים נוצרת כך רשימה הכוללת מיגוון של תכנים, סיגנונות וגישות וזה מה שיפה בה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כרגיל, היופי בעיני המתבונן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכימה עם ארז. החלוקה שאת עושה - סרטים חשובים, סרטים משפיעים (על יוצרים אחרים), וכו', היא חשובה בחוג לקולנוע ולמבקרי קולנוע מקצועיים. ברשימה מהסוג שארז הביא ושמביאים כאן באייל, בד''כ, הקריטריון העיקרי הוא האם המגיב אהב את אותם סרטים, האם נהנה מהם והאם הוא חושב שאחרים ייהנו מהם ושכדאי להמליץ עליהם. שאר הקריטריונים - חשיבותם ומעמדם של אותם סרטים בתולדות הקולנוע וכיו''ב - הם בעלי חשיבות משנית, לצורך העניין המקומי הרגעי (ואפשר, כמובן, לדון בנושאים אלה וברשימות לפי חלוקה זו במאמר בפני עצמו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא כלל לא הציג את הרשימה כרשימת הסרטים שאהב (שאם כן, מי אני לחלוק עליו? אלה העדפותיו האישיות). להזכירך, הוא הכריז: "להלן רשימת המיטב של המוזיקה, הסיפרות והקולנוע הישראלים". לי זה נשמע כמו סיכום "ממלכתי-קולקטיבי" מסוג אלה שנערכים באמצעי התקשורת בהזדמנויות דומות, וביקרתי אותו בכלים שבהם הייתי מבקרת כל רשימה כזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשמתרשמים מספר או סרט אומרים עליו שהוא טוב, כמו למשל בתגובה 473224, וכשאוהבים אותו ממש מאוד-מאוד - הרבה פעמים אומרים על הספר/סרט שהוא "הכי טוב", ובשיחות היומיומיות הרגילות לא תמיד טורחים לציין: "הספר הזה הוא הכי טוב *לטעמי האישי*, אבל הביקורת שלי היא לא מקצועית, כמובן, אני בסך הכל מהנדס תוכנה ולא מבקר ספרות ואני מכיר בזכותם של אנשים אחרים לקבוע עליו דעות אחרות" - פשוט מסתמכים על השומע/שומעים, בייחוד אם הם ידידים מוכרים משכבר - שכבר יבינו את האבחנה הזאת בעצמם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה שהבאת לא היה כלל ניסיון להעיד על איכותו של הספר (אלא פראפראזה על האיחול ''מזל טוב''), אבל לא משנה. אני מצפה ממי שטרח והכין רשימה כזו, שגם יכתיר אותה בכותרת המתאימה ולא יצפה שכל קוראי האייל ידמו שהם ידידים מוכרים שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף, איזה נטיה לניטפוק יש לכם באתר הזה. בתגובה ההיא שוטה הכפר הגלובלי עשה פראפרזה על ה"מזל טוב", וברור שהיתה בפרפראזה הזאת אמירה חיובית על איכותו של הספר (מותר לי להגיד "נו באמת"?). אחר כך בעוד תגובה תגובה 473267 יש פירוט של החלק שהוא אהב יותר, כך שאפשר להבין ממנו שזה באמת עניין של הבדלי טעם אישיים. אפשר להניח שלו המגיב, שוטה הכפר, לא היה אוהב את הספר, הוא היה מחריש לגמרי או מציין שהוא לא אהב אותו, או שהיה אומר שזה לא ספר טוב (אבל יותר הגיוני שהוא היה מחריש, בגלל ההיכרות עם הכותבת), ולא היה אומר שאהב דוקא יותר את החלק הראשון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף, איזו נטייה לסטות מנושאי הדיונים יש לכם האלמונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני סקרן אם העדרו של "ע"ע אהבה"/גרוסמן מקרי? עניין של טעם אישי? למה "הזמן הצהוב" עדיף עליו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני סקרן לגבי העדרו של יעקב שבתאי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זיכרון דברים וסוף דבר הם ספרים בלתי קריאים. הם כתובים כמשפט אחד מהתחלה ועד הסוף. בוודאי שהם אינם מהספרים הישראלים הטובים ביותר. (בניגוד למבקרי מוזיקה, מבקרי סיפרות וקולנוע הם בלתי אמינים. הספרים שמבקרי הסיפרות מכריזים כחשובים הם משעממים כמו התגנבות יחידים או בלתי קריאים כימי ציקלג.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא נהנתי מ"התגנבות יחידים", לעומת זאת מ"עם מאכל מלכים" בכלל לא תגובה 157336. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי דיבר על מבקרים? [אבל אם כבר הזכרת אותם, באיזה מובן הם לא אמינים?] "זיכרון דברים" ו-"סוף דבר" הם מן הרומנים הטובים שקראתי, אפילו ללא הגבלה לספרות הישראלית לבדה. האם רק הסגנון (ברור שהוא משרת מטרה "אווירתית" מסויימת) הפריע לך? באותה מידה אפשר לטעון ששירה אינה קריאה כי השורות שבורות באמצע ולפעמים חסרים סימני פיסוק. אגב, גם בהתנהלות היומיומית אף אחד לא מחלק את שטף השיחה סביבך לכדי משפטים שלמים, פסקאות ופרקים. בכל מקרה, הסגנון התחבירי אמנם תורם, אבל אין הוא סתם גימיק. הרומנים לא היו מפסידים הרבה גם לו היו נכתבים באופן "הרגיל". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספר צריך להיות מענין ומהנה לקורא ולא תרגיל באמנות כדי לרצות את המבקרים. מהבחינה הזו הם לא אמינים בכך שהם משבחים ספרים משעממים (כמו אלה שהזכרתי) ופוסלים לא אחת ספרים טובים, אפילו טובים מאוד. זכורה תגובת המבקרים הבריטים שממש נדהמו כשבכמה סקרים בחרו הקוראים את שר הטבעות כרומן הטוב ביותר במאה הקודמת. ברשימה שלהם הם בחרו ביוליסס שחוץ מהם ספק אם מישהו קרא אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב זכרוני, "זכרון דברים" זכה בתחילה לביקורות צוננות (ואם אינני טועה, עורכים אף לא ששו לפרסמו). "סוף דבר" פורסם הרי לאחר מות המחבר, לאחר שהאחרון היה עסוק בערוב ימיו בשכתובו שוב ושוב (באופן כמעט אובססיבי). לא בדיוק "תרגיל באומנות כדי לרצות את המבקרים". לא שהרומנים אינם עומדים בזכות עצמם, אבל מכיוון שהביקורת שלך הייתה עקיפה-משהו, הרשה לי לשאול האם אתה מכיר את הביוגרפיה של שבתאי?.. לי עצמי אין שום רקע אקדמי בספרות או באומנות, וההנאה שלי משני הרומנים הנ"ל הייתה על טהרת העניין והאווירה הסוחפת, ולחלוטין לא בזכות "טריק" ספרותי כזה או אחר. ההפך הוא הנכון, יש משהו אמיתי להחריד בכתיבתו, ואולי זה אחד מקסמיה. נכון שיש מבקרים ספרותיים עכשיויים שכוללים את יצירתו של שבתאי בין פסגותיה של הספורת הישראלית. כאמור, אותי זה לא מפתיע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי בזמנו מבקרים לא קיבלו את היצירה אבל עכשיו הם הכתירו אותה כרומן הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים. ראה: http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/588/676.html (לצורך הענין, גם עורכים הם מבקרים.) הרשימה הזו כוללת לא מעט ספרים משעממים לצד כמה ספרים טובים שנכללו גם ברשימתי. לזה התכוונתי כשאמרתי שמבקרי סיפרות אינם אמינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי נעשה רשימה של הספרים הכי משעממים/גרועים שכל אחד קרא ( עד תום)? אני אתחיל (ללא סדר מסוים וללא יומרה לשלמות): עם, מאכל מלכים קץ הילדות המתופפת הקטנה His Master's Voice מהארץ אל הירח ( רק בקריאה שניה לאחר שנים גיליתי שהוא משעמם, וראו גם תגובה 331554).
A Scanner , Darkly |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את קץ הילדות דווקא אהבתי. צריך להתרגל לנראטיב הכוללני של קלארק (כמדומני שהוא למד אותו מאולף סטיייפלטון). אבל אם יש ספר אחד שממש שיעמם אותי ושהוא יותר מדי overrated זה כמובן מילכוד 22. וגם חולית זה לא משהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוסיף גם את הספר ההוא של סטפלטון לרשימה שלי. במקום לכתוב סיפור הוא כותב על מה היה הסיפור לו הוא היה כותב אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את קץ הילדות אהבתי, אבל הסוף היה מאכזב. כך גם עם ראמה הראשון (באחרים כבר לא טרחתי לגעת [במיוחד אחרי ששמעתי שהוא שילם למישהו אחר שיכתוב את זה וידביק גם את השם שלו סתם ככה {הרבה יותר חמור מפדופיליה לכאורה}]). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Catch 22 חוזר על עצמו יותר מדי. יש כמה רגעים ממש טובים, אבל שאר הספר... מי אמר במקור, ועל מה, "The covers of this book are too far apart"? חולית, למיטב זכרוני, מתחיל באמת רק בעמוד 200 בערך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החזרתיות ב"מלכוד" היא לדעתי אחד המאפיינים המהותיים בו, והתורמים לקסמו. (רקע: זה הספר האהוב עלי ביותר, ובהפרש ניכר מכל ספר אחר. הוא דווקא רחוק משלמות, ויש בו חסרונות קשים. אבל לטעמי זה לא אחד מהם.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה להמליץ שוב על חרב של כבוד/אוולין שו. נכון שאפשר לתאר את הספר כרומן מלחמה או רומן מפתח מימי מלה"ע ה-II, אבל אני מעדיף לראות אותו כגרסה מבוגרת ואנגלית של מילכוד 22. מומלץ בעיקר לאלו שההומור וה-understatement האנגלי מדבר אליהם. יחד עם זאת נראה לי שרבים לא הצליחו לצלוח את הספר, כולל כאלו ששלמו להם על כך (תיאורים שגויים של ארועי הספר, כולל על הכריכה האחורית שלו) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכל הפחות אפשר להבטיח שזה מסוג הספרים שיכול לככב הן ברשימות ''הטובים ביותר'' והן ''הגרועים ביותר'' לפי טעמם האישי של הבוחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלינק שנתת מביא ספוילר חופשי לספר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שאני זוכר, מה שכתוב בלינק כתוב גם על הכריכה האחורית של הספר, כך שמצפוני נקי. (ונוסף על כך, כאמור מה שכתוב גם לא לגמרי מדוייק). חלק גדול מההומור הסאטירי של הספר טמון בתיאור של ארועים ופכים קטנים המתרחשים בצידי קו העלילה הראשי, ולספר מסוג זה קשה מאוד ל''חבר'' ספוילר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סורק אפלה ברשימה?! אני בשוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זאת היתה גם פרובוקציה מכוונת. הספר נקרא כאוסף מבולבל של התחלות ללא סיום. במחשבה נוספת, זה קצת הזכיר לי מה שכתבת על סיינפלד- הגיבורים חסרי אונים מול החיים האורבניים וכל הזמן מחפשים פולחנים שיגנו עליהם ( אני נזכר בסיטואציה בה ניסו להפיק סם כלשהו (קוקאין?) מקרם שיזוף). בכלל, אחת הבעיות (ובעיני העיקרית) עם הספרים של פ.ק.ד. הוא שהשליש האחרון תמיד מדרדר לפנטזיה מסוממת חסרת הקשר לשאר הספר. הוא סופר טוב, אבל פגום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, בעיניי השריטות שלו (באישיות ובעלילה, כמו תקליט שרוט) הן מה שנותן יתר כוח לספרים. לא יודעת אם היה אפשר לכתוב ''סורק אפילה'' או ''ואליס'' מהוקצעים - הנושאים שלהם שרוטים מדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר ספרים משעממים של קלארק אז מזרקות גן העדן לוקח בגדול (למרות שגם הראמות לא משהו). עוד בתחום המד"ב: הסתברות לבנה. הספר הכי בלתי מובן שקראתי אי פעם הוא אמנות המערכה של שמעון נוה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההסתברות לבנה - זה הספר על הגזע שסוגד לפרחים? באמת לא משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
The Lord of the Rings חדו"א 2 של בן ציון קון משהוNeuromancer The Catcher in the Rye Generation X התנ"ך דוקטור פאוסטוס |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איבדתי את החוט המקשר כאן, התגובה הזאת זה בהמשך לרשימת הספרים הכי משעממים או בספרים הכי טובים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רשימת הספרים המשעממים של דורפל היא-היא רשימת הספרים הכי טובים! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכי משעממים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את רובם ולא השתעממתי מאף אחד מהם. רק לגבי דוקטור פאוסטוס, התרגום לעברית נוראי ופוגע קשות בהנאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא הלכתי על תרגום לאנגלית במקרה של הר דוקטור פאוסטוס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התנ"ך משעמם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסית לקרוא את התנ"ך כספר קריאה, מראשיתו ועד סופו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת שכן, וגם הצלחתי בזה. כל יום חמישה פרקים, אבל האמת שאז הייתי צעיר יותר. בכל אופן, יש בתנ''ך חלקים שמהנים לקריאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש חלקים מהנים לקריאה? בהחלט. אבל לקרוא אותו ברציפות כספר קריאה? זאת כבר לא הנאה, זה עונש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עניין של טעם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה לראות את מי שויקרא הוא הטעם שלו 1, על עלילתו המרתקת, והשיא האפי של השפרצת דם יונים על הקהל במקרה שנעשה שימוש בלולב טמא לטיטוא האוהל בעת שהאשה בנידתה. 1 אני לא באמת רוצה לראות אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזה נבחרת להיות היחצן של ויקרא. בי לפחות עוררת תשדקה עזה לקרוא את סופו האפי מיד, או לראותו על המסך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאל עתה מספריית הוידאו הקרובה למקום מגוריך: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שעניין התנ"ך חושף את נקודת התורפה של רשימות מסוג "הטובים ביותר" ובפרט "הגרועים ביותר", ובפרט בנוגע לספרים. על התנ"ך להגיד שהוא הטוב או המשעמם ביותר זה חסר משמעות. רוב הקוראים יסכימו שלצד רשימות גניאלוגיות וטקסטים ריטואליים/תאולוגיים חסרי עניין ישנם כמה מן הטקסטים הנעלים ביותר של פרוזה, פילוסופיה ותורת המוסר. בפרט בספרים גדולים בהקפם יש קטעים טובים יותר וטובים פחות. להגיד על התנ"ך שהוא המשעמם ביותר זו ממש יוהרה (אחרי הכל נראה שמיליארדים לאורך הדורות פסקו אחרת). לכל היותר אפשר לומר משהו כמו "אותי הוא שעמם". לגבי "ע"ע אהבה" איני מסכים אתך. לדעתי מדובר בכשלון מפואר בסד"ג היאה לנושא הספר. הוא נראה לי ראוי לאותה הערכה כמו הטבלה המחזורית/פרימו לוי המודה גם הוא בכשלון להתמודד עם הנושא שלו. הזמן הצהוב נראה לי הרבה יותר שגרתי והכשל שלו גם הוא שגרתי: נסיון של צד אחד לדבר בשם שני הצדדים. הפלשתינאים של גרוסמן נראים לי "ייצוגיים" מדי ולא אמינים (במובן של תואמי מציאות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ישנם כמה מן הטקסטים הנעלים ביותר של פרוזה, פילוסופיה ותורת המוסר" - אפשר דוגמאות? "להגיד על התנ"ך שהוא המשעמם ביותר זו ממש יוהרה" - לא אמרתי המשעמם ביותר שנכתב. אמרתי שהוא בין המשעממים ביותר שקראתי. כך או כך, אני ממש לא מבין מה יהיר באמירה שכזאת. זה יהיר לחשוב שלחלב יש טעם מגעיל, רק בגלל שדורות של מערביים שותים אותו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לגבי הפרוזה אפשר לנסות בשמואל ב' פרק יב: "ויאמר: בעוד הילד חי, צמתי ואבכה, כי אמרתי: מי יודע, וחנני ה' וחי הילד; ועתה מת, למה זה אני צם? האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו, והוא לא ישוב אלי.". המספר התנ"כי בגלל אופיו של הספר הוא צייר אומן המתמחה בתאור התמונה הגדולה באמצעות משיחות מכחול ספורות. משפט אחד, בד"כ בלשון הדיבור הפשוטה ביותר, מצליח לפעמים להעביר לך את כל עומק הרגשות של הדמויות ואת כל התפיסה התאולוגית-תיאוסופית שלהן. זוכר את "הרצחת וגם ירשת?"?. ב. אני לא מתוכח על מיקומו של התנ"ך בדירוג שלך. אני בעד קו המחשבה הבא: אני יודע שמיליארדים קראו בתנ"ך לאורך הדורות, מכאן שהוא אינו משעמם הרבה מאוד אנשים. אותי אישית הוא משעמם, אבל זה כנראה עניין של טעם (ושיעורי תנ"ך רבים מדי?). הספר כנראה לא נכתב עבורי. כאשר אני מארגן רשימה של "הספרים המשעממים ביותר בעולם", האם מטרתי להעליב את חצי האנושות ולרמוז שכל מה שמעניין אותה הוא נחות/משעמם? הייתי מנסה לארגן רשימה של ספרים שרק חריגים מעטים ימצאו בהם עניין ולא מכליל ספרים שסתם אינם לטעמי או בתחום העניין שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הרצחת וגם ירשת'' הוא משפט חביב ביותר כשמשתמשים בו מטאפורית, אבל, למיטב זכרוני, נאמר בתנ''ך בהקשר מילולי לחלוטין. כך שהתנ''ך הוא מקור לביטוי ציורי יפה, אבל הוא עצמו לא זוכה כאן ממני לקרדיט רב על הספרותיות שלו. אבל הדוגמה השניה (הראשונה) דווקא נחמדה. אני לא חושב שאמרתי שאין בתנ''ך שום דבר מעניין. אם כן - אני לא חושב כך. אבל העניין הוא ברובו לא כיצירה, ולא נובע מאיכות הכתיבה, אלא בעניין ההיסטורי (תפיסות העולם והמנטליות של אותן תקופות). יש, כמובן, יוצאי דופן גם כאן, אבל גם הם לא נשגבים לרוב יתר על המידה, ומה שעומד לזכותם הוא במידה רבה זכות הראשונים (או לכל אופן זכות המוקדמים), ההקשר רב ההוד וההדר שיש לתנ''ך בתרבות שממנה צמחנו, ולארכאיות החביבה של השפה התנ''כית. הכל לדעתי, כמובן. אם להעליב חצי מהאנושות הוא תנאי הכרחי להבעה מנומסת של דיעותיי ללא ייפוי שלהן... זה מחיר שאני מוכן שחצי מהאנושות תשלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. ''''הרצחת וגם ירשת'' - תקרא שם באיזור את פרשת בת שבע ואוריה החתי ומשל כבשת הרש. אם לצטט את מאיר אריאל - ''סיפור חזק וטוב''. (אני רק מקווה שלא התבלבלתי עם אליהו ואחאב). ''תה פלחי תפוח'' לא יזיק. ב. נראה לי שתוקפים יותר מדי את ערכו ההיסטורי של התנ''ך. ברור שהתנ''ך אינו היסטוריה במובן האקדמי של ימינו מכיוון שלמספר יש אג'נדה ברורה במסגרת ''תפיסות העולם והמנטליות'' שלו ומדובר בעירוב של עובדות ומיתוסים. יחד עם זאת המספר משחק, מגלה ומסתיר, מעצים וממזער את המקורות ההיסטוריים והמיתולוגיים שלו, אבל הוא אינו ממציא אותם או את העובדות. מדובר בהיסטוריה כתובה קדומה שאין לה כמעט מקבילות בהיסטוריה האנושית. (השוואה ראוייה היא עם מקורות היסטוריים ''כשרים'' כמו כתובות הנצחון של הפרעונים וכו' שהם יותר תעמולה מאשר היסטוריה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אליהו... אחאב... התבלבלת... עדיין, סיפור חזק וטוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצוקות הגיל המתקדם ... מה לעשות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תקפתי את ערכו הספרותי של התנ''ך, לא את ערכו ההיסטורי. לטעמי, גם לרשימת מכולת מאותה תקופה יש ערך היסטורי, ולמסמך כמו התנ''ך כמובן וכמובן. הערך הוא פשוט לא בקריאה נאיבית ואמונה בכל מה שכתוב, אבל את זה כולנו יודעים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2 טריוויות שאולי רלאבנטיות לתגובתך (היסטוריה טובה יכולה להיות ספרות טובה מאד): 1. צ'רצ'יל זכה בפרס נובל לספרות על ספרו על תולדות מלה"ע ה-II. 2. באיטלקית המילה "היסטוריה" באה מ-"לה סטוריה" (הסיפור). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3. תגובה 34131. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. הצלחת לצלוח אותו1? אם כן סבורתני שמגיע *לך* פרס נובל. 1 כמדומני, אגב, לא הוא כתב אותו אלא שורה של סופרי צללים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צ'רצ'יל זכה בפרס נובל לסיפרות על ההיסטוריה של העמים דוברי האנגלית ולא על סיפרו על תולדות מלחמת העולם השנייה (שדרך אגב, אני פעם קראתי את כולו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הכבוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזמן הצהוב איננו נסיון של צד אחד לדבר בשם שני הצדדים. הזמן הצהוב בכלל איננו ספרות. הזמן הצהוב הוא רפורטז'ה, דיווח עיתונאי (וככזה הוא פורסם במקור). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי פעם ספר של גרוסמן שזכור לי ממנו במעורפל תאור של רועה ערבי זקן מאזור חברון שקרובו הצעיר הוא מחבל או לא מחבל וכיוב',האם זהו "הזמן הצהוב" או שבלבלתי בין שני ספרים? אם בכל זאת זה אותו ספר, הרי זה לזכותו של גרוסמן שאפילו רפורטז'ה עיתונאית שלו שוקעת בזכרון כספרות עלילתית (בהשוואה נניח עם עמוס עוז/"מפה ומשם בא"י" שאינו יותר מרפורטז'ה עיתונאית מורחבת). ועוד שאלה, האם יש קשר סיבתי בין "הזמן הצהוב הוא רפורטז'ה" לבין "הזמן הצהוב איננו נסיון של צד אחד לדבר בשם שני הצדדים"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אתה מתכוון ל"חיוך הגדי" שלו? (ספר פרוזה לכל הדעות, שגם הוסרט). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עשרות מיליוני אנשים בעולם עושים זאת, פרק בשבוע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספר דומה חותך לבניו חלק מהזין. כנראה שהנאה היא לא בראש מעיניהם, או שלפחות יש להם טעם... יחודי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברית זה כואב - בטוח. לעומת זאת, אם היית מעודך בבית כנסת, שעמום או סבל אין שם (לפחות לא בזמן שהחזן מקריא). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תמיד נורא השתעממתי בבית הכנסת. אפילו כשהייתי בשנות הטיפש-עשרה המוקדמות (מאוד מוקדמות), ופלירטטתי קצרות (קצרות מאוד) עם היהדות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה מין פלירט זה היה? אני מקווה שמצאת בנות מעניינות יותר! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא מתכוון שפלירטט עם בנות יהודיות, וכמו שכבר איבחן וודי אלן - בנות יהודיות הן אולי מעניינות, אבל נורא לא סקסיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה מעוניין לשלב את הטעמים, בשר הטבעות יש קטע שבו מתברר שאראגורן, לאגולס וכל החבר'ה נימולים1. 1 בתרגום לבנית לעברית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי את התרגום הנ''ל, אבל במקור האנגלי, למיטב זכרוני, אין קטע כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש. לבנית תרגמה את "... like the heathen kings of ancient times" בתור (ציטוט חופשי) "מלכי הערלים של ימי קדם". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה עדיין מתייחס למה שכתוב בעברית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאות (ויותר) מיליוני אנשים בעולם עושים זאת, חמישה ימים (ויותר) בשבוע. ___ 1 כמו שאמר פולי: "גם סיוד זה חוויה." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) ספרי עיון לא נחשבים. 2) קראת את התנ"ך עד הסוף? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. ששר הטבעות הוא אטלס של ממלכה דמיונית ומשעממת לגמרי זו בדיוק הטענה שלי נגדו. 2. לא; המורה להיסטוריה דפקה לנו ספוילר עצבני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם מאכל מלכים אכן מככב ברשימת המשעממים של כל הזמנים. אחריו מיכאל שלי ולסיום הספר אני חתול של נטסומה סוסקי. אם לא שמעתם עליו, לא הפסדתם כלום (למרות שלפי הכריכה האחורית של הספר הוא נחשב כיום לגדול הסופרים היפנים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי גם כל אחד שמוסיף לרשימה יסביר גם למה הוא בכל זאת המשיך לקרוא את הספר (עד תום)? ___ האייל האלמוני, שלא גמר 31 עמודים של אף ספר ששיעמם אותו עד עמוד 30. כולל ספרי חובה לבגרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מנחם בן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא. פשוט יש כל כך הרבה ספרים מעניינים שאני לא אספיק לקרוא בשלושים השנה שעוד נותרו לי לחיות, שאני לא מבין למה לבזבז זמן קריאה יקר על ספרים לא מעניינים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק בדקתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כמו המגיב מתגובה 478383 ותגובה 478411, ואולי יותר קיצוני: אני כבר מרגיש שנשארו לי כל כך מעט ספרים לקרוא בחיי (וההספק שלי לא מרשים), שאני נוטה להפעיל סינון די רצחני על מה אני מתחיל בכלל לקרוא, ואני לא מצליח להיזכר ולו בספר אחד ששיעמם אותי (ו/או שהפסקתי לקרוא באמצע) בערך מאז הצבא. הכי קרוב הוא "זמן סגירה", ג'וזף הלר - מצד אחד אני זוכר שכשקראתי אותו נהניתי במידה סבירה, מצד שני האסוציאציה שהוא עושה לי בדיעבד היא של שעמום ובזבוז זמן. באזור גיל 17-18 הייתי יותר פזרן בפנאי שלי, וכנראה גם מבחר הספרים הנגישים לי היה צר יותר (ספריית הקיבוץ), ואני יכול להיזכר בכמה ששיעממו אותי. על חלקם אני חושד שלא הייתי בשל, והיום אולי הייתי נהנה ("נפילה חופשית", ויליאם גולדינג, "חייו וזמניו של מיכאל ק"', קוטזי). על עוד אחד אני חושד שגם היום עדיין איני בשל, ואשתעמם - "דיוקנו של אמן כאיש צעיר". נשארו שניים שעולים עכשיו בזכרוני ואני מרגיש קצת יותר בטוח (באמת רק קצת) לומר שזה לא אני, זה הם, משעממים: "ריקשה : קורותיו של גורר הרישקה סיאנג-דזה, "הגמל"", לאו שה - ייתכן שהבעיה היא בתרגום; ו"זכרונותיו של צייד שועלים", זיגפריד ששון: בטוח שהתרגום נורא, אבל אני די בטוח שגם המקור משעמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
""הגמל"", לאו שה"? מה זה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איבדת את ספירת המרכאות (ואני לא מאשים אותך). שמו של הספר נתון להלן בין הקווים: ----- ריקשה : קורותיו של גורר הרישקה סיאנג-דזה, "הגמל" ----- "הגמל" הוא כינויו של גורר הריקשה סיאנג-דזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, הבנתי. ומיהו לאו שה? אולי התכוונת ללאו צה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שם הסופר הוא לא מהזיכרון שלי, אלא מאזכור של הספר בגוגל. אם את חושבת שזו טעות, או שהוא מוכר גם בתעתיק אחר, את מוזמנת לחקור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אתה צודק. זה פשוט לאו אחר.:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מזכיר לי שכשלמדתי באוניברסיטה, חבר למד ספרות וסיפר שהמרצה שלימד את ימי צקלג, הודה שלא סיים לקרוא את כל הספר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא רק הוא. גם ירון לונדון ורוגל אלפר הודו בזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אתווכח על טוב או לא טוב, אבל את סוף דבר קראתי בנשימה עצורה (ולא מפני שאין בו כמעט עצירות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עיין ערך אהבה הוא ספר משעמם ועוסק בנושא מרכזי בהווייתנו אבל מאוס למדי. הזמן הצהוב הוא ספר הרבה יותר חשוב מכיוון שהוא חשף את הוויית הכיבוש עוד לפני האינתיפאדה הראשונה ולמרבה הצער אקטואלי גם כיום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עיין ערך אולי לא כולו מעניין, אבל בפרק הראשון יש תרגיל חכם מאוד, ובאחד הפרקים הבאים הוא מפנה לברונו שולץ ורק בשביל זה שווה לקרוא... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה ספרים נשכחו ממני ונשמטו ברשימה אז הנה עוד חמישה וכך אנחנו מגיעים גם לשלושים ספרים: שביל קליפות התפוזים - נחום גוטמן סיפורי ערב - אליהו נאוי סיפורי אבו נימר - דן בן אמוץ סיפורי המזרח התיכון החדש - אליהו נאוי הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט - ירמי פינקוס |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיפורי המזרח התיכון הישן כמובן. (בלי שום חוכמולגיות טוקבקיסטית של מתנגדי אוסלו) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשו סיימתי את שנים-עשר הכסאות של איליה אילף ויבגני פטרוב. זהו חלק ראשון, והמשכו הוא ''עגל הזהב''. למי שאהב את ההומור של בולגקוב (הם היו בחברה),מובטח צחוק עז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שממש רוצה לצחוק משנים-עשר הכסאות שילך לראות את הסרט שעשה עליהם מל ברוקס. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |