 |
אני כמו המגיב מתגובה 478383 ותגובה 478411, ואולי יותר קיצוני: אני כבר מרגיש שנשארו לי כל כך מעט ספרים לקרוא בחיי (וההספק שלי לא מרשים), שאני נוטה להפעיל סינון די רצחני על מה אני מתחיל בכלל לקרוא, ואני לא מצליח להיזכר ולו בספר אחד ששיעמם אותי (ו/או שהפסקתי לקרוא באמצע) בערך מאז הצבא. הכי קרוב הוא "זמן סגירה", ג'וזף הלר - מצד אחד אני זוכר שכשקראתי אותו נהניתי במידה סבירה, מצד שני האסוציאציה שהוא עושה לי בדיעבד היא של שעמום ובזבוז זמן.
באזור גיל 17-18 הייתי יותר פזרן בפנאי שלי, וכנראה גם מבחר הספרים הנגישים לי היה צר יותר (ספריית הקיבוץ), ואני יכול להיזכר בכמה ששיעממו אותי. על חלקם אני חושד שלא הייתי בשל, והיום אולי הייתי נהנה ("נפילה חופשית", ויליאם גולדינג, "חייו וזמניו של מיכאל ק"', קוטזי). על עוד אחד אני חושד שגם היום עדיין איני בשל, ואשתעמם - "דיוקנו של אמן כאיש צעיר". נשארו שניים שעולים עכשיו בזכרוני ואני מרגיש קצת יותר בטוח (באמת רק קצת) לומר שזה לא אני, זה הם, משעממים: "ריקשה : קורותיו של גורר הרישקה סיאנג-דזה, "הגמל"", לאו שה - ייתכן שהבעיה היא בתרגום; ו"זכרונותיו של צייד שועלים", זיגפריד ששון: בטוח שהתרגום נורא, אבל אני די בטוח שגם המקור משעמם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש