|
||||
|
||||
I've read the article carefully, and I'm afraid I entirely disagree. Research on crime and punishment is what I do for a living, and I find it very hard to relate to anecdotal material such as the cases related in the article. Nevertheless, I believe that the other side of the argument - supported by extensive sound research - should not be cast aside for vindictiveness and fear.
The handful of cases presented in the article, so as to support a supposed "trend" in violence, are extremely atypical. Any analysis of the types of crime brought before courts - in Israel and abroad - will show that vicious murders such as that of the taxi driver, though undoubtedly horrifying and shocking, are extremely rare. Most homicides occur in very different contexts. And homicides do not nearly constitute such a significant share in the world of crime. I would therefore be very, very cautious, to express such a punitive approach toward crime in general. Even limiting the argument to homicide itself, I have several times commented in this forum about the questionable nature of the deterrent article. I also don't believe much in incapacitation, for both economic and moral reasons. Research conducted in the 1980s about rehabilitation pointed to the problematic nature of those problems, but they don't make things any worse than incapacitation does - and they are much cheaper. As to the author's observations about the nature of imprisonment, I sadly have to disagree again. I have visited various corrective institutions in connection with my practical and academic work, and, though the conditions certainly differ between different institutions, I find it very hard to wish the horrible experience of incarceration on anyone. My main argument against mass imprisonment is a utilitarian, though: prisons have become warehouses which do not do much to eradicate crime - in any way - and which absorb resources which could be implemented into social welfare - a movement which might do much more for crime than incarceration. This is, of course, not to say that the handful of crimes paraded in the article are not heinous and horrible. They are. But this type of argument, and particularly the numerous cheerful responses after it - make me very afraid. They remind me of cheering audiences before the gallows in Early-Modern Europe. I would like to see more sound data, a more thorough analysis, and last but not least - some compassion for the numerous people subjected to the system, whose cases are more multifaceted than those presented here. For anyone interested in another perspective (and I hope there are such folks around), I strongly recommend David Garland's new book The Culture of Control. |
|
||||
|
||||
באשר לרגשות ההמון המריע לפני הגרדומים, במקומך לא הייתי מודאג, טבעם של הרגשות הוא שהם מתלהטים, הדם מתחמם (ולא לטובה) עם קריאת המקרים הספציפיים, ובכל זאת אין איש (או אייל, אני מקווה) התומך בעונשים דרקוניים ("אם היה זה אפשרי הייתי נותן עונש מוות לכל פשע"), כשחושבים על קונטקסט רחב יותר (כמו מקרה שוקי בסו שרצח את אביו המתעלל) עשויה להיות סימפטיה כלשהי לפושע, ובכלל, רגשות הלינץ' שאתה נסער מהם הם אפיזודה קריאתית מודגשת בעיקרם. בנוסף, נראה לי שהחרדה האמיתית בארץ נובעת מההרגשה שהפשע כבר לא עושה לנו חשבון. זה מתלווה להרגשה של התרופפות הנורמות הכלליות, בפוליטיקה וחברה. התוספת של פשעים מסוג שאיננו רגילים לקרוא ולשמוע עליהם (נסיונות חיסול בלב אוכלוסיה תמימה, רציחות שלא על בסיס התלהטות יצרים רגעית - שגם הן נוראיות אבל שגרתיות יותר) פשוט מגדישה את הסאה. ושוב נשאלת השאלה, מה מטרתם של מתקני ענישה/שיקום? עד כמה הם מתקדמים לשיקום אם בכלל? באיזו מידה בידוד מהחברה ושיקום בתנאים לא אמיתיים מסייעים בקליטה מחדש? איזה עבודה פסיכולוגית נעשית על האסירים, ואיזו הערכה נעשית טרם שחרורם? אלו שיטות אלטרנטיביות יש ובמי הן עשויות לגעת? |
|
||||
|
||||
עד אמצע המאה ה-19 היה באנגליה עונש מוות על מגוון רחב של עברות, כולל גניבה בערך פעוט. התוצאה היתה שגנבים העדיפו להרוג את קורבנותיהם ואת רודפיהם, כי העונש על גניבה ועל רצח היה זהה. מסיבות אלה שינו את החוק. |
|
||||
|
||||
ניוגייט - מול פלנדרס. ידוע. הציטוט הוא לא עמדה שלי אלא עמדתו השנונה של דראקו (אתונה -600 בערך) נדמה לי שהיא הייתה יותר משעשעת ברשעותה. |
|
||||
|
||||
דראקו הקרוי בעברית דראקון, עם החוקים הקרויים על שמו כ"חוקי דראקון" או "חוקים דרקוניים"? |
|
||||
|
||||
המממ... לגבי דראקו/דראקון איני יודע, אני אסמוך עלייך. לגבי "החוקים הדרקוניים", כן, לזה התכוונתי. |
|
||||
|
||||
You haven't been mugged yet, huh?
|
|
||||
|
||||
"דמוקרט הוא רפובליקני שטרם אנסו את ביתו"? |
|
||||
|
||||
אכן אני מכיר וריאציה די קרובה, ואליה כיוונתי. |
|
||||
|
||||
I'm sorry to shatter the stereotypes, but yes, I actually have been a victim of crime. I just make a distinction between my personal experiences and my professional opinion, which is based on sound research and not on my private case. Naturally, when this happens to you personally you are shocked; but policies made based on such personal reactions tend toward the unmeasured and perhaps draconic. When folks launch into policy discussions based on emotional anecdotes, it makes me concerned.
|
|
||||
|
||||
האם יש מחקרים שהראו תועלת כלשהי לאורגיית השיקום שתיאר אסף במאמר, או שפשוט לא מצאו נזק ניכר בשיקום? |
|
||||
|
||||
קשה לי להשיב, כי אני לא מקבלת כנתון את קיומו של מה שקראת לו "אורגיית שיקום". בניגוד להתרשמותו של אסף, תקציבי מערכות ענישה בכל העולם המערבי הולכים וקטנים, ויש פחות ופחות תכניות שיקומיות. בשנות השבעים פורסם מטא-מחקר של מרטינסון תחת הכותרת "What Works?". המחקר בדק מחקרי הערכה של תכניות שיקום מסוגים שונים בבתי כלא. חרף בעיות מתודולוגיות בעריכתו (ולשם ההגינות, קשה מאוד לבצע מטא-מחקר מושלם מבחינה מתודולוגית) הוא חשף שהתכניות אינן מועילות במידה מובהקת. תוצאות המחקר הביאו את הימין השמרני בארה"ב להעלות על סדר היום אג'נדה של "חוק וסדר" ולהחמיר בענישה תוך קיצוץ בחלופות ענישה ובתכניות שיקום. מאז התפרסמו מטא-מחקרים חדשים בעלי ממצאים אופטימיים יותר לגבי תכניות שיקום. המסקנה: שיקום עובד, בחלק מהמקרים, לגבי חלק מהאנשים. ראיתי מחקרי הערכה חיוביים לתכניות כמו Boot Camps לנוער, ולתכניות טיפול באלימות במשפחה. |
|
||||
|
||||
היכן בדיוק מצאת שזו ההתרשמות שלי? אם אכן קראת את המאמר היטב כפי שטענת היית מוצאת אזכור שסכום של 300,000 ש"ח, אשר המדינה לא מוכנה לשחרר, מונע אפשרות שיקום חלקי לעברייני מין. גם לדעתי יש פחות ופחות שיקום ויותר אילתורים ומחדלים של המדינה אשר נושאים את התואר 'תכניות שיקום' רק על מנת לשחרר את הלחץ בבתי הסוהר. |
|
||||
|
||||
ראיתי גם מחקרים אופטימיים במיוחד לגבי מודלים של הפגשת נאשמים עם קורבנות, בקשת מחילה, החלטות משותפות על פיצוי וכפרה: למודלים האלה קוראים בספרות המקצועית reintegrative shaming או restorative justice. המודלים האלה מצליחים במיוחד במקומות שיש בהם מסגרת קהילתית חזקה, ולו יושמו בישראל, הם קרוב לוודאי לא היו מצליחים באותה מידה בכל מקום. |
|
||||
|
||||
בשמחה. המודלים האלה מבוססים במידה מסויימת על עבודה של קרימינולוג אוסטרלי, John Braithwaite, שמבקר את השימוש של מערכת הענישה הפורמלית ב"ביוש" - הצמדת סטיגמה לעבריינים והכנסתם למסגרת המכוסה על ידי הרשת המדינית - בלא שנלווית לכך משמעות קהילתית. הרעיון הוא לבייש, אבל אז לבצע הליכים שיובילו לראינטגרציה ולתחושת מחוייבות של העבריין. מאז שהרעיון נהגה, נעשו מספר נסיונות ב"צדק מאחה" - שבינתיים גם התקרבו, מבחינת טכניקה, לגישור בהליכים אזרחיים. בפעם האחרונה שטיפלתי בתיק פלילי בישראל, זכור לי שהתחילו לדבר על האפשרות להפגיש קורבנות עם עבריינים - הלקוח שלי ואני בדקנו את האפשרות הזו ברצינות באותה עת, אבל בסופו של דבר החלטנו לחכות עם זה. ישנם מקומות בעולם שבהם השיטה הזו מתנהלת בנוסף לשיטה הפלילית הרגילה, ולפעמים היא ממירה חלקים מהשיטה הרגילה. למשל, בניו זילנד, כל מערכת בתי המשפט לנוער לא נכנסת לפעולה למעט אם הצדדים מסרבים לפתרון ברוח "צדק מאחה". איך זה עובד? הרעיון הוא לבטל את המבנה המכאני והאדברסרי של השיטה המשפטית וליצור מצב שבו הדיון בעבירה הוא דיון בין הצדדים שהושפעו ממנה, לאו דווקא הצדדים הפורמליים להליך (התביעה והנאשם). בהליך כזה יהיו, כמובן, נציגי משטרה ותביעה, אבל גם הקורבנות ומשפחותיהם, הנאשמים ומשפחותיהם, נציגי קהילה שונים שהושפעו מהעניין ויש להם מה להגיד, וכדומה. בניו זילנד, שהיא בחלקה חברה מאורית מסורתית, התהליך גם מנוהל כך שהוא נפתח ומסתיים בטקס קהילתי כזה או אחר. אחרי הפתיחה, נציגי החוק מסבירים מה קרה: תנאי להשתתפות בעניין הוא שהעבריין "לוקח אחריות" על מעשיו (= מודה באשמה: ועל זה ארחיב עוד מעט) כך שאין ויכוח על העובדות, או לפחות לא ויכוח משמעותי. בהמשך, הקורבן ומשפחתו/ה מסבירים את ההשפעה שהיתה לעבירה עליהם, ונציגי קהילה שונים מציעים להם, ולמשפחת העבריין, את תמיכתם. בהמשך, המגשר/ת משוחח/ת עם הצדדים לחוד, ואז כולם נפגשים ומסכימים על התנצלות ומעשי כפרה שהנאשם יבצע - התנדבות במוסדות שונים, טיפול וכדומה. במחקרים שבוצעו במקומות שמיישמים את השיטה הזו, כל הצדדים הביעו שביעות רצון מכך שניתן להם להישמע בהליך, ומהתוצאה, שלפיה העבריין חוזר להיות חבר מלא בקהילה לאחר שהוא מכפר כפרה מלאה על מעשיו. יש כאן, כמובן, שתי אבני נגף רציניות שעלולות לשלול את האפקטיביות של המודל הזה בחברה ישראלית עירונית. קודם כל, עניין ההודאה באשמה. העסק הזה לא עובד אלא אם כן העבריין לוקח אחריות על המעשה. במשפטים "כבדים", מערכת עסקאות הטיעון בהליך הפלילי הפורמלי כמובן מאפשרת לקבל הקלה בעונש אם אדם מודה, כך שיש "תמריץ" להודאה. החמשבה על הודאה באשמה כ"קבלת אחריות" וכפתיחה להליך מאחה במקום כחולשה היא משהו שיצטרך להשתנות. אבן הנגף השנייה היא העובדה שהעסק הזה עובד יותר טוב בקהילות מגובשות ומסורתיות, שבהן לנציגי הקהילה יש סמכות לנהל דבר כזה וליצור אווירה של מחוייבות הדדית (כמו "סולחות" בין חמולות, שלעתים נתמכות על ידי מערכת המשפט הישראלית ונלקחות בחשבון כחלק מתהליך סיום התיק/ים). קשה לי קצת לראות דבר כזה עובד בחברות רב-תרבותיות. |
|
||||
|
||||
אולי אצל חרדים (למרות שנראה שהם מסתדרים לבד מהבחינה הזו). אולי בישובים קטנים או שכונות מגובשות? אם תהיה עבירת רכוש או אלימות בקרית-גת, לדוגמה, התהליך הזה יכול להיות רלבנטי? |
|
||||
|
||||
זו אבחנה מעניינת - בין הודאה באשמה לבין קבלת אחריות. אני זוכרת ראיון עם נהג ישראלי שהואשם בביצוע תאונת פגע וברח, ובטשטוש מסיבי של הראיות (כולל סחיבת הגופה באמצע הלילה). רוב הראיון הוא יילל על הצער והכאב שהוא חש, על חייו שנהרסו ועוד ועוד. לא היה שם שמץ של קבלת אחריות על המעשה, של הבנה שהוא לא המסכן בסיפור הזה, אלא ההרוג ומשפחתו. באותו אופן, נדמה לי (וזה אנקדוטלי, על סמך סיפורים שהגיעו לתקשורת) שאסירים מורשעים רבים תופסים את הפשע שלהם כמעידה, כבעיה טרגית שנקלעו אליה, כחלק מתלאות הגורל שפקד אותם - ככל דבר, חוץ מאשר כמעשה שהם גרמו לו במודע ובצורה אקטיבית. התפיסה הרומנטית הזו של הפשע מתקשרת בעיני לחוסר אמפתיה קיצוני לזולת. |
|
||||
|
||||
בדיוק עכשיו שמעתי ב"יומן" ראיון עם דוד אטיאס, הרוצח השכיר שהפליל את האחים קקון (ולא הצליח להפליל את רוזנשטיין). הוא הודה באשמה בפה מלא, אבל הכחיש כל אחריות. אני חייבת לציין שהרעיון היה מדהים: בן אדם מספר בנינוחות ואף בסיפוק מסוים על הרציחות שביצע, מסביר שהרוויח עליהן יפה והיה זקוק לרווחים האלה כתשלום לנערות הליווי שהזמין בחופשותיו מהכלא (אותן חופשות שבהן גם המשיך לרצוח), ומגיע לטונים עצבניים יותר רק כשהוא מדבר על העוול שגרם לו בית המשפט - משום שדווקא עם האחים קקון, ששלחו אותו לרצוח, הגיעו לעסקת טיעון (מבישה באמת - 16 שנות מאסר), בעוד הוא עצמו מרצה מאסר עולם. לא ייאמן. |
|
||||
|
||||
זה גם קשור אולי לעידן חוסר האחריות האישית בו אנו חיים, בו אדם נחשב כתוצר הסביבה וקורבן הנסיבות - כפי שאומרים בחו''ל על מעשי טבח הערביים ''מעניין מה גרם לשנאה כזו''... וגם כמו שמכרה ציטטה לי פעם את בנה (המופרע) שצרח עליה באופן מידי לאחר שנתפס בקלקלתו ''תראי מה גרמת לי לעשות''. כמובן, ככל שמצבו של אדם רע יותר או שמעשיו נוראים יותר, יש לו יותר סיכוי להיחשב כקורבן האמיתי בעיני חוגים רחבים - ולהפנים זאת לבסוף (או מלכתחילה). |
|
||||
|
||||
הייתי אומר שבדיוק להפך: אמפתיה לסבל האחר היא מותרות שלעולם אינן מצויות בידו של מי שחש מאוים. ואין קשר למציאות הפיסית. כתבתי "חש מאוים" ולכך התכוונתי. |
|
||||
|
||||
מסכימה איתך. מה ש"מצחיק" הוא שאמפתיה לסבל האחר מקלה גם על תחושת הפחד\שנאה כלפיו. כי מה יותר מפחיד ממה שלא מבינים? |
|
||||
|
||||
נכון... אבל רק מרגע שכבר יש אמפתיה. דרושה נכונות התחלתית, לפחות. לוותר על ההתגוננות. זה כבר יותר ממה שאני מוכן לדרוש ממי שאיום כלא ממשי תלוי מעל ראשו. |
|
||||
|
||||
אבל יכולה להיות קשת רגשות אחרת ולא זו חסרת האמפתיה והנרקיסיסטית. למשל, נקמה - הרוצח 1 היה יכול לטעון "אני שמח שהרגתי את X, הגיע לו, ואין לי בעיה לשבת בכלא על זה כי עשיתי את הדבר הנכון". או כעס ושנאה - "X היה מנוול של ממש, ועד עכשיו הוא הורס לי את החיים, כי בגללו אני יושב בכלא". במקום זאת, הוא מסכים של-X לא הגיע כלל וכלל להירצח, אבל ממקד את הסבל במקום הלא נכון - אצלו ולא אצל הקורבן. 1 וכאן אנחנו לא מדברים על מקרי כרמלה בוחבוט/שוקי בסו. |
|
||||
|
||||
דווקא מה שמבינים עלול להיות הרבה, הרבה יותר מפחיד. אם מישהו רודף אחרייך ומנסה לרצוח אותך, אולי עדיף לא לדעת למה זה ולקוות שהוא יפסיק לרדוף אחרייך אחרי זמן כלשהו או אם תברח רחוק מספיק, מאשר לדעת שזה מישהו שיש לו משהו אישי נגדך וירדוף אחרייך עד לקצוות תבל (ושאין לך סיכוי לעצור אותו). |
|
||||
|
||||
מה זה אומר? קרבן האונס צריכה לשבת עם האנס ולהחליט ביחד על פיצוי, כפרה וסליחה? |
|
||||
|
||||
I stand corrected. Please receive my apology.
|
|
||||
|
||||
משעשע, לפני כמה ימים ראיתי הערה על דיון טלוויזיוני שהיה בארה''ב בין שני פוליטיקאים בסוגיית המחקר על תאי גזע. הדיון היה בין רפובליקני קיצוני שהתנגד למחקר, ורפובליקני מתון, שתומך בהם. המתון, כצפוי, הוא בעצמו חולה סרטן. ההערה הייתה ש''רפובליקני מתון הוא רפובליקני קיצוני שהוא או אחד מבני משפחתו חלה במשהו''. |
|
||||
|
||||
נדמה לי שננסי רייגן התבטאה בנושא. משהו שקשור לאלצהיימר של רונלד רייגן המנוח. או שאולי אני מבלבל עם מישהו אחר. |
|
||||
|
||||
לא מבלבל: |
|
||||
|
||||
כשאת מודיעה שאת שוללת לגמרי את המאמר, מה בדיוק את שוללת? את הדרישה לטפח מנגנון ציבורי ומערכתי על השיפוט בארץ? את הדרישה לא לשחרר פושעים מורשעים לחפשי כאשר המערכת האמונה על שחרורם סבורה שהם מסוכנים לציבור? התגובה שלך מזכירה לי ראיון ששמעתי לא מזמן בגל"ץ. רזי ברקאי, אם אינני טועה, מראיין אדם אשר מציע להפעיל מכשיר המסוגל לזהות גם רמה מזערית של אלכהול בדמו של הנהג על ידי נשיפת אוויר לתוכו (לא המכשיר הקיים כיום אלא משהו יותר מתוחכם) התגובה האוטמטית של השדר היתה "האם זו לא פגיעה בחופש הפרט שלי" מבלי להפנים שחופש הפרט שלו נפגע כמעט בכל רגע בחייו. השאלה אם מחיר הפגיעה בחופש הפרט גבוה מהפגיעה בחברה עצמה לא נשאלת, גם לא על ידך. המקרים הספורים שהבאתי הם על קצה המזלג מקרים שאני חוויתי ומתארים רשלנות פושעת של הגופים האחראים על שלום הציבור. את טוענת שהם נדירים אבל מתעלמת שהשכיחות של מקרים כאלה עלתה בעשור האחרון. אי אפשר לעצור את הפשע לחלוטין, גם לא בסינגפור, אבל בטח שלא צריך להיות שותפים למקרים אלו ע"י רשלנות וחובבנות. שוב, השאלה היא האם מחיר הפגיעה בפרט לא מצדיק את ההגנה על החברה. אני מניח שאם את או מישהו מילדייך היה נופל קרבן לעבריין 'משוקם' כבני סלע, לא היית מתנחמת בעובדה שאלו רק מקרים נדירים. יותר מאלפיים עבירות מין כנגד ילדים בשנה המבוצעות ע"י עבריינים שנכלאים, משתקמים ואונסים שוב. יכול להיות באמת שפשוט צריך להסביר למשפחת ספיר שבתם שילמה את המחיר שאנו כחברה מוכנים על מנת לקדש ערכים ליברלים מתקדמים ובכל מקרה, זה בסך הכל מקרה נדיר. לא ברורה לי ההתיחסות שלך למחקר בנוגע לענישת עבריינים. את טוענת שמדובר בגול עצמי ערכי וכלכלי ויותר מזה, שתהליך השיקום לא נושא יותר נזק מעונש מאסר והרחקה מהחברה. נשמע מוזר בלשון המעטה. אם תפרטי יותר זה יהיה מעניין לשמוע כמה שווים חיי אדם. את משום מה מייחסת לי את התפיסה האמריקאית של מערכת כליאה המונית. את טועה. צריך גם להזכיר שעידוד כליאה מתבצע בארה"ב על רקע של הקצאת תקציבים למחוזות על פי מספר תושבים כאשר האסירים הנמצאים במתקני הכליאה במחוז נספרים גם הם. את הפסקה האחרונה שלך אני דוחה לחלוטין. משרד המשפטים משחרר עבריינים סדרתיים אשר על פי המדיניות שלו אינם ברי שיקום ואת מדברת על המון צמא דם ומחסור ברחמים כלפי הפושע. הייתי יכול לשחרר כמה הכללות מאוסות המתייחסות לציבור הפסאדו ליברלי וזה בטח לא היה עוזר כאן. אני דווקא בכלל לא מתייחס למוטיב הנקמה בענישה ובמידה ותציגי תכנית ישימה וריאלית של שיקום עבריינים לא תהיה לי שום בעיה לתמוך בה. את מתייחסת לתנאים המזעזעים במתקני הכליאה, אני חייב להזכיר לך שגם בקבר לא כל כך נח. |
|
||||
|
||||
אתה מדבר שטויות. |
|
||||
|
||||
אני לא בטוח שרק במשפט האחרון. |
|
||||
|
||||
אסף, נדמה לי שהתגובה האחרונה שלך הלכה מעט רחוק מדי, לתוך תחומי הדמגוגיה. בניגוד למשתמע מדבריך, לסטטיסטיקה יש ויש מקום בקביעת מדיניות. הטענה של "אם את או מישהו מילדייך... היית מדברת אחרת" היא לא רלבנטית. אילו הייתי, חלילה, חולה במחלה נדירה שהתרופה לה אינה בסל הבריאות, הייתי תומך בהגדלת הסל גם בעשרה מיליארד דולר כדי להינצל. אין זאת אומרת שזו מדיניות נכונה. הדר, הואיל ואת עוסקת בתחום, שמא תוכלי להביא לנו קצת נתונים כדי שיהיה לנו בסיס לדיון מעמיק יותר. לדעתי, נתונים כאלה צריכים לכלול, למשל: 1. שיעור החזרה לפשע בקרב כמה קבוצות מרכזיות של פושעים: רוצחים, עברייני מין, עברייני אלימות לסוגיה, עברייני סמים, עברייני רכוש. ניתן גם לעשות תת-חלוקה לעבריינים המכורים לסמים וכאלה שאינם מכורים. 2. שיעורי ההצלחה של תכניות גמילה ושיקום למיניהן בקרב אותן קבוצות. 3. המשך הממוצע של תקופות מאסר כפי שעבריינים מרצים אותן בפועל בעברות שונות, ביחס לעונש המקסימום הקבוע בחוק וביחס לפסיקת בית המשפט. 4. קשרים (אם נמצאו כאלה) בין חקיקה וענישה לבין רמות פשיעה במדינות שונות, או בין שינויי חקיקה לבין רמות פשיעה במדינה נתונה. כמו כן: מה דעתך על חוקים מהסוג המגדיל אוטומטית את העונש לעבריין שנתפס בעבירה חוזרת - למשל, מאסר עולם על עבירת אלימות שלישית? |
|
||||
|
||||
לקחתי את זה בחשבון. זו תגובה אוטומטית כאשר מתייחסים לאלפי נפגעי עבירות מין בשנה כאל נתון סטטיסטי קר וזניח. אם בהחלטה מחושבת תחליט החברה כי זה מחיר סביר שעלינו להקריב על מזבח ערך ליברלי זה או אחר אזי תשתנה התמונה. אני לפחות לא מוכן להקריב את ילדי הוירטואלים על מנת לחסוך בכסף או להציל את בני סלע מתנאי מאסר קשים. לגבי סטטיסטיקה, קשה לי לקחת את הנתונים כפשוטם מהסיבות שעלו כבר בתגובה אחרת. העלו כאן נתונים על פשיעה ביפן. במדינה שראש הממשלה לשעבר אומר שאונס קבוצתי היא פעילות בריאה לגברים צעירים קשה לדעת כמה מעבירות המין מדווחות וכמה מעבירות המין נעשות כאשר לקרבן לא ברור בכלל כי מדובר בעבירה. גם צריך לבדוק מי מביא את הנתונים ומה עשה איתם קודם. בשנת 1999 אם אני לא טועה החליטו במשטרה לפתוח תיק פלילי נפרד לכל עבירה בודדת בשימוש בסם. כלומר אם עד כה היה נפתח תיק פלילי אחד לפרשה הרי שעכשיו היו נפתחים עשרה תיקים לאותה פרשה בדיוק היות ועישנת עשר פעמים. הנתונים זינקו ביותר משלוש מאות אחוזים באותה שנה. הודעות לתקשורת, פרסים, טקסים ומכתבי הוקרה. הכל בגלל הוספת כמה ספרות במסוף המשטרתי. הסטטיסטיקה נראתה מצויין. |
|
||||
|
||||
ראש הממשלה הזה של יפן או ישראל? |
|
||||
|
||||
יפן, האשימוטו (לא זה מהבדיחה) חזר בו מדבריו שלטענתו נאמרו שלא לציטוט. ראש המטרופולין של טוקיו דווקא לא חוזר בו מדבריו לגבי חוסר התועלת בנשים מבוגרות שאינן תורמות לחברה (לא עושות ילדים) וגם כבר לא נראות טוב. |
|
||||
|
||||
טוב ממש לא באותה ליגה אבל רוהמ של ישראל מביט ברגליים של מזכירות |
|
||||
|
||||
להביט מותר אבל להודיע על כך במסיבת עיתונאים זה כבר משהו אחר. |
|
||||
|
||||
להודיע ''על כך'' במסיבת עיתונ אים זה עוד ניחא. להודיע במסיבת עיתונאים שנשים מבוגרות הן מיותרות, זה משהו שמייתר מאוד את אומרו. |
|
||||
|
||||
True; I'll try and find some time to supply data as a basis for discussion. Since I do have a life outside cybserspace (really!) it might take a while, but I'll do my best to come back with some of it.
I really, really , really dislike Third Strike types of rules. Any sentencing mechanism that limits flexibility leads to problems, errors, and inhumane assumptions, unless it's very carefully designed. Even sentencing guidelines have their faults. If anyone wants to read more, Frank Zimring has a great book out about Three Strikes rules. |
|
||||
|
||||
אני חושב שחוקי ''פסילה שלישית'' היו הרבה פחות נפוצים אילו השופטים היו מגלים קצת יותר גמישות במידת הגמישות שהם מפגינים כלפי נאשמים - כלומר, אם הם היו מכירים בכך שלפעמים כדאי להיות גם קצת יותר קשוחים איתם. אבל כששופט נתקל שוב ושוב באותו עבריין וממשיך ''להתחשב'' במצבו, זה נעשה מגוחך. |
|
||||
|
||||
צר לי, אבל אני שוב שואלת: מאין לנו שהשופטים "נתקלים שוב ושוב באותו עבריין וממשיכים להתחשב במצבו"? מחקרים על גזרי דין שיפוטיים שבים ומאששים שישנם שני גורמים מרכזיים שנלקחים בחשבון: חומרת העבירה ועבר פלילי. ה"התחשבות במצב", שכל מחקר עושה לה אופרציונליזציה בצורה אחרת, אינה משפיעה במידה מובהקת על מידת העונש. |
|
||||
|
||||
אולי (בהנחה והמציאות לא תפריע כמובן :)) תוכלי להביא סטטיסטיקה המחולקת לשניים? סטטיסטיקה של מקרים קשים (בני סלע) וחסרי תקנה כשם הדיון, וסטטיסטיקה לפושעים שגרתיים. אם מישהו בדק באיזו תכיפות נעשית "טעות" בשני המקרים (ברור שטעות תזוהה רק כשיש לה השלכות ידועות, ייתכן פושע קל ששחרורו היה טעות, שב לפשוע ולא נתפס או שיש אוזלת יד כלפיו, כמדומני זלמן שושי הוא קל כרוני שעונה לקריטריונים האלה.), אולי יהיה קל יותר לאנשים לישון בלילה, בידיעה שמקרה נדיר הוא אכן נדיר (הכל יחסי). נראה לי שתקופות שונות קוראות לחוקים שונים. בתקופה בה אנשים מנצלים יתר על המידה את הליברליות, תגיע נוקשות, כשהנוקשות מחמירה מדי (דוגמת מול פלנדרז שהזכירו לי) המערכת תרוסן. לא ברור לי כמה זמן עובר בין שינוי לשינוי, אבל נראה לי שזה תלוי אקלים חברתי. בוודאי קשה לחיות בתפר בין תקופות, כשדעתך האישית מקדימה את השינוי החברתי שצריך להתרחש. |
|
||||
|
||||
As I suspected, I think we're talking about two very different levels of discussing data, and observing them from perspectives that don't facilitate dialogue. Based on anecdotes about serious crime, you suggest that the Israeli policies about corrections are wrong, and lead to the release of dangerous criminals. I have yet to see the evidence supporting this claim (and I mean serious research, not unsubstantiated anecdotes). I'm sorry to repeat myself, but saying "Beni Sela" five hundred times doesn't make him into five hundred rapists.
I also have yet to see clear distinctions between the various institutions you call "the system" and their input on what is happening. You accuse the Ministry of Law, and judges, of things that are under the authority of correctional offices, and vice versa. I fail to understand what you mean by "the demand to develop a public mechanism". Isn't that the judicial system? But suppose we do want to focus on the judicial system: there's also the issue of errors in judgment. Your article focuses on one side of possible judicial errors (and yes, judges are not infallible): lenient sentencing of dangerous criminals. The other side, which is hidden from the part of the public with which you align yourself in the article(the innocent society, which includes potential victims of crime; will it surprise you to hear that every second Israeli citizen has a police record?), is that of making a mistake in the opposite direction: harshly sentencing someone who, in fact, isn't all that dangerous. Naturally, the harmful consequences of not investing in the person are hidden, because they occur behind bars or after the sentence is served, but that does not mean they do not happen. There's more to say, but I confess I'm put out by some of your unpleasant ad-hominem insinuations. This is precisely where I didn't want this discussion to go, and certainly not where I want to spend my energy. If this is what we're doing here, I think I'll pass. As to the comments about liberals and the comforts of the grave, I should think that for the benefit of fruitful argument it'd be best to leave those aside. |
|
||||
|
||||
נכון, לא צריך לחזור על המנטרה 'בני סלע' על מנת להמציא 500 אנסים. הם קיימים גם כך. 3000 עבירות מין בשנה, 2500 עבירות מין נוספות כנגד קטינים די מייתרים את אזכורו של בני סלע. אם נסתמך על הנתונים של משרד המשפטים (קראת את פרוטוקול הדיון?) מדובר בקצת יותר מחמש מאות עבריינים רצידיביסטים אשר משתחררים מהכלא כאשר המערכת יודעת כי יחזרו לסורם. את לא מוצאת את הקורלציה בין בתי המשפט למערכת הענישה. שופטים מבקשים תסקירי מעצר כחלק נכבד מהשיקולים להחלטות מעצר, מאסר ושחרור, תהליך חשוב שהפך לפארסה: משרד המשפטים קוצב בצורה עיוורת את ענשם של אסירי עולם. המנגנון לפיקוח על שופטים יכול לבוא בצורת מינויים בהליך שיכלול גם שקיפות או מעורבות הציבור, פרסום נתוני פעילות תקופתיים לגבי כל שופט ועוד אמצעים שונים. בטח לא בצורה בה הם נבחרים ופועלים כיום. מנגנון הביקורת צריך לפעול לשני הכיוונים, שופטים המחמירים מעבר לדרוש ישבו בסירה אחת עם שופטים מקלים. הערתי על כך כבר בשתי תגובות, אין לי שום דבר כנגד מערכת שיקום אפקטיבית. מה שיש היום בישראל היא מערכת הנושאת את השם כאשר כל מטרתה היא להפחית את הלחץ בבתי הסוהר ותו לולו. אני מצטער ומתנצל על הרגשתך הרעה, קחי בחשבון שגם אני לא מתלהב כאשר הופכים אותי לאיש קש. |
|
||||
|
||||
אם כך, צריך להבחין בין שני עניינים: א. התרעומת כלפי מערכת שיקום בלתי מועילה שאין מאחוריה מאמץ אמיתי לשיקום. בעניין הזה ודאי שאני מסכימה שצריך לבדוק בקפדנות "מה עובד". הנטייה שלי - לאור המידע על בתי כלא - היא להעדיף פתרונות אלטרנטיביים לשיפוט פלילי וכליאה כל אימת שהם מתאפשרים. ב. התרעומת כלפי ההקלה בעונשם של העבריינים שאת סיפוריהם הבאת במאמר. בעניין הזה קשה לי להסכים בלי לבדוק בסבלנות נתונים לגבי רצידיביזם של עבריינים קשים (לפחות לגבי רוצחים, כפי שציינתי במקומות אחרים, רצידיביזם הוא פחות שכיח). הערכות של סיכון הן מטבע הדברים עניין שניזון מחששות ופחדים, וכדאי לחכות עם החששות לבדיקות מסודרות יותר. וניטפוק קטן - מעצר ומאסר הם שני עניינים שונים לחלוטין. מעצרים הם באחריות המשטרה, מאסרים באחריות שב"ס. קבלת שליש על התנהגות טובה של אסיר שפוט היא עניין לוועדת השחרורים. ואגב, הנסיון שלי עם משרד המשפטים לא היה שקציבת מאסרי עולם היא "עיוורת". בתיק שבו טיפלתי ההחלטה (שהיתה, אגב, לא לקצוב) ניתנה באופן מאוד לא אוטומטי, ובהינתן כמות אסירי העולם (שאינה גדולה ביחד לכמות האסירים בעלי עונש קצוב מראש), אני מוכנה להניח לטובת אנשי משרד המשפטים שהם שוקלים כל מקרה לגופו. האם הם שוקלים נכון? על זה כבר אפשר להתווכח. |
|
||||
|
||||
א. "לבדוק בקפדנות מה עובד" צריך, אך מהמידע שעולה כאן במספר לינקים אנחנו יודעים לפחות מה "לא עובד". אני מקווה שלא תפלי מהכסא אבל גם אני חושב שיש ציבור גדול מאוד של עבריינים שמקומם לא בבית הסוהר. עברייני שימוש בסמים למשל. מבלי לוותר על ענישה, כל מסגרת אחרת תהיה הרבה יותר פרודוקטיבית עבורם ועבור החברה. מצד שני ישנם עבריינים שההפרדה שלהם מהחברה צריכה להיות הרמטית ולצמיתות כל עוד לא תמצא תרופה כנגד מסוכנותם (אני נגד סירוסים כימיים, כריתת אונות ושוקים חשמליים). התייחסת למקרים קיצוניים ואמרת שלדעתך הם נדירים. בואי ונניח לרגע לויכוח על שכיחותם. האם את יכולה לקבל מצב, נדיר ככל שיהיה, בו עבריין ייפרד מהחברה לשלום עד יום מותו או עד שיוכח כי אינו מסוכן יותר? אפשר גם להוציא את מוטיב הכלא הנורא ולהציע שנבנה עבור אותם מקרים מועטים כפר נופש מוגן עם נוף פסטורלי. את מתמקדת ברוצחים, מה לגבי עברייני מין? מה עם פדופילים? קצת קשה לדבר על נדירות המקרים בהתייחס לנתונים של השנים האחרונות. האם לא מדובר כאן באחוז גדול של עבריינים רצידיביסטים. האם גם אותם אין בעיה מבחינתך לשחרר בידיעה שמעבר להפסקה הקצרה בזמן המאסר הם חוזרים לחברה באותה רמת סיכון או אפילו ברמה גבוהה יותר? קחי את המילה שלי, את סדר הדין הפלילי אני מכיר. מעצרים הם באחריות המשטרה אך מעצר עד תום הליכים הוא באחריות בית המשפט. כמה מקרים את מכירה בהם בית המשפט העניש עבריין בעקבות הפרת מעצר בית? האם לשופט ישנה זכות מורלית לשחרר לביתו נאשם בנסיון רצח עם גליון עבירות אלימות עשיר? אדם בעל מערכת ערכים כה מעורערת הגורמת לו לשוב ולדקור אזרחים אחרים יחשוב פעמיים אם זה בסדר להפר את מעצר הבית בזמן שהוא רוצה להפגש עם חברים בקניון? בעניין קציבת מאסר העולם אני לא מרשה לעצמי להניח. מאסר עולם הוא מאסר עולם ולא בכדי. קציבתו או שחרור אסירים לזרועות החברה בזמן ריצויו צריכים להיות היוצא מן הכלל. בפועל הפכנו את היוצא מן הכלל לכלל וכיום אין מאסר עולם בישראל. |
|
||||
|
||||
את כותבת: "לפחות לגבי רוצחים ... רצידיביזם הוא פחות שכיח" ואני משתומם. אדם רצח אדם, ואני אמור להתרשם מזה שהסיכוי לרציחה חוזרת פחות שכיח מחזרה על אונס או גניבה? כאזרח פחדן, נראה לי נכון והולם שמי שיחכה לאותן "בדיקות מסודרות יותר" יהיה האדון רוצח, וחדר ההמתנה הראוי הוא בכלא שמור היטב. את זכויות האדם שלו היא איבד, בעיני, ברגע שהוא נטל את הזכות הבסיסית ממישהו אחר, ועד שלא תימצא הבדיקה שמוכיחה מעל לכל ספק סביר שהוא לא יחזור לסורו, אין מה לדון בכלל בשחרורו. אחרי שתהיה בידינו בדיקה כזאת אפשר יהיה להתחיל לדבר על צדק, הרתעה ונקמה. _______________ שכ"ג, תמה אם עוד מישהו מהאיילים מצדד בעונש מוות למקרי רצח מסויימים. |
|
||||
|
||||
כן אבל בשביל כך נדרשת הוכחה מעל ספק סביר. ואת זה המשטרה שלנו תתקשה לספק. |
|
||||
|
||||
את יכולה אולי לספר קצת על ההבדלים בין בתי הסוהר הפרטיים לאלה הציבוריים? האם את תומכת בהפרטת בתי בתי סוהר באופן כללי? |
|
||||
|
||||
This is a pretty hot issue in the last few years, and there's various considerations that should be taken into account. When a prison is privatized, the company which manages it provides a service. This service can be better or worse than services provided by the state, and that would depend a lot on what kind of prison it is, what industries it relies on, etc. While I'm not completely opposed to privatization, what concerns me is that this might lead to merely economic considerations which would not do much to reduce crime. On the other hand, with proper regulation, it may free resources to fight poverty, encourage social welfare, etc. - not that it's guaranteed to work that way for all institutions.
The institutions I've come across were all public - civilian and military prisons in Israel, and San Quentin prison in California, so I haven't seen a private prison firsthand, only read about them. |
|
||||
|
||||
תודה.:) לא הבנתי למה התכוונת באפשרות שההפרטה "תשחרר משאבים למלחמה בעוני, לעידוד רווחה" וכיו"ב. האמת היא שתהיתי גם מי מחליט לאיזה בית סוהר ילך פושע מסוים? ידוע לך במקרה? |
|
||||
|
||||
In Israel, the decision is made by the correctional services (I believe the judge can make recommendations). In the US, since prisons are classified according to their security level, sending someone to a certain level of prison can be plea-bargained.
|
|
||||
|
||||
תודה.:) |
|
||||
|
||||
כשאת אומרת שבתי כלא נותנים שירות - למי? מי הלקוח של בית הכלא? מובן שלא הכלואים עצמם. אז מי כן? המדינה? |
|
||||
|
||||
שאלה טובה. במובן הכלכלי הפשוט, מקבלת השירות היא המדינה. אבל במובן סיפוק הצרכים המיידיים, אלה שצרכיהם מסופקים הם האסירים. אפשר לומר שמקבלי השירות הם כל אזרחי המדינה, אבל בניגוד לכמה מהמשיבים כאן, אני לא רואה קו מפריד בלתי חדיר בין האזרחים ה''טובים'' (''אנחנו'') ובין ה''רעים'' (אלה שבכלא). בתי כלא מספקים סוגים שונים של שירותים למגזרים שונים ולכן נתונים למערכת לחצים מכיוונים שונים, לחצים שמקובל לחשוב שבריא יותר לאזנם על ידי רגולציה מאשר על ידי שוק חפשי ויעילות כלכלית. בייחוד כשעל חייהם, בריאותם ואחזקתם הבטוחה של אנשים מדובר. |
|
||||
|
||||
אני מנצלת את התגובה שלך לכמה הרהורים משלי. אין לי נתונים מהסוג של "כמה אנשים שפשעו יחזרו לפשוע". אני כן יודעת שכ 3% מהגברים וכ 1% מהנשים סובלים ממה שקרוי הפרעת אישיות אנטיסוציאלית, שהופכת אותם למועדים מאוד לביצוע פשעים חוזרים ונשנים. זה נתון מטריד בפני עצמו, מטרידה יותר ממנו העובדה שלמיטב ידיעתי אין היום טיפולים יעילים מאוד לאנשים כאלה (מה שקשור מאוד לכך שרובם לא מעוניינים כלל בטיפול). תמיד כאשר מדברים על שיקום פושעים, אני תוהה מהן השיטות שכתובות בספרים שלכם ולא מופיעות בספרים שלנו. שאלה נוספת העולה בספרות (שלנו) היא האם ניתן לזהות מראש את אלה שיהפכו לאנטיסוציאלים אחר כך. יש חילוקי דעות, לדעתי קשורים בתקינות פוליטית במידת מה. מכל מקום, יש ילדים שמגלים כבר בגיל צעיר נטיות לפשיעה (ולחוסר חרטה, ולחוסר אמות מידה מוסריות בסיסיות כאשר ילדים אחרים בגילם כבר פיתחו את התכונות הללו). (ואם ניתן לזהות, מה נעשה אז?) ומשהו אחר: בניגוד לאנטיסוציאלים המבצעים פשעים מתוך שיפוט מציאות תקין, ולכן יכולים לעמוד לדין ולהישפט, קיימת קבוצה אחרת של פושעים שהיו חולי נפש עם פגיעה בשיפוט מציאות בזמן הפשע, ולכן לא ניתן להענישם על הפשע אותו ביצעו. החולים הללו מופנים למחלקות פסיכיאטריות סגורות (בכלא או מחוץ לכלא) וישוחררו בקלות יחסית, כאשר הם יהיו מאוזנים מבחינה תרופתית. אלא שאז הם יכולים, עד מהרה, להפסיק את הטיפול ולחזור במהירות למצבם הקודם. אלר"מ 1, אבל החוק לא מציע פתרון טוב להגבלתם של החולים הללו ומניעת פשיעה חוזרת. (קיימת אופציה של טיפול מרפאתי כפוי, אבל האכיפה שלה מינימלית ביותר). 1 אני לא רופאה משפטית |
|
||||
|
||||
בעיניי הבעיה החמורה ביותר, אולי, בנושא הענישה, היא בדיוק זו הנוגעת לנפגעי נפש כרוניים/זמניים. דעתי היא שמן הראוי היה לקבוע את עונשם בדרך "הרגילה", כאשר הם מתחילים את ריצויו באגף הפסיכיאטרי בכלא - ועם התאוששותם עוברים לתנאי מאסר רגילים ליתר התקופה. |
|
||||
|
||||
אבל קיים גם הצד השני: כיצד אתה יכול להעניש אדם שהיה במצב שבו הוא אינו אחראי למעשיו? |
|
||||
|
||||
רוצה תשובה כנה? ממש ממש? בכנות? לא יודעת. כלומר, הטענה שעליה הגבת היא הטענה "הנורמלית" שלי. כך אני חושבת בכל פעם שאני שומעת על מקרה של אדם שביצע פשעים איומים (בעיקר רצח או אונס) ויצא זכאי מטעמי אי שפיות כללית או זמנית. ומחשבתי זו מתחזקת עוד יותר אם אני שומעת על מקרה שבו אותו אדם שהשתחרר מהטעמים הנ"ל חזר לבצע פשעים מסוג זה. ואחר כך אני נתקלת בשאלות כמו שלך, ומוצאת את עצמי במבוכה איומה. לא מזמן, למשל, שמעתי על בחור שרצח את אמו משום שחשב שהיא נחש, פשוטו כמשמעו. ולפי התיאור הוא בחור חביב ועדין להפליא ושוחר טוב. וייתכן מאוד שגם ייצא לחופשי בעתיד הנראה לעין. והאמיני לי, אין לי מושג מה באמת צריך לעלות בגורלו. ומאידך גיסא - מה יעלה בגורלנו? גם זו שאלה. בסופו של דבר, לא מן הנמנע שאתקל בו יום אחד והוא יניח שאני אשמדאי, או לפחות איזו תולעת מזיקה... אז מה את מציעה? ועוד שאלה - יש לך איזה הסבר איך זה שבפשעי הצווארון הלבן, למשל, כמו מעילות גדולות וכדו' - אין תופעות כאלה של אי-שפיות? (או כך לפחות נדמה לי). |
|
||||
|
||||
אין לי פתרון. יש לי כמה הרהורים לא מגובשים. אולי צריך לשפר מערכת אכיפה לטיפול תרופתי לחולים שמועדים לביצוע פשעים אלימים. כמו שאמרתי, יש היום פרוצדורה של "טיפול מרפאתי כפוי", אבל הפרוצדורה הזו היא חסרת שיניים. אם טיפול מרפאתי כפוי היה בעל תוקף ממשי (למשל, אם מי שלא מגיע לטיפול בזמן, מוכנס לאשפוז כפוי ל X זמן), אז החולים היו מקפידים יותר על לקיחת התרופות. (היום אני עומדת מול חולים שמפסיקים לקחת תרופות חסרת אונים לגמרי. כל עוד הם לא מסוכנים מיידית, אין בידי שום כלי שיכול לחייב אותם לחזור לטיפול, גם אם הם עושים לעצמם או לאחרים נזקים גדולים בטווח הארוך). שני שינויים בחוק שאולי היו עוזרים לשיפור המצב: 1. צמצום ככל האפשר את המונח "מחלת נפש" (בהגדרתה החוקית) אך ורק למקרים שבהם יש פגיעה אמיתית בבוחן מציאות (איש שחושב שאמא שלו היא נחש, למשל), והשתת אחריות מלאה על כל מי שלא נכנס בקטגוריה הזו. 2. ביחס למיעוט המקרים הנכנס בקטגוריה של מחלה, דהיינו: אנשים שסובלים מהפרעה הפוגעת בשיפוט, הייתי נותנת הרבה יותר תשומת לב מן האספקט החוקי - הייתי מתייחסת לאיומים מילוליים שלהם ברצינות (היום החוק כמעט לא מאפשר זאת), והייתי מתייחסת לזלזול בטיפול תרופתי בחומרה. פשעי צוארון לבן הם פשעים שדורשים ארגון ותכנון. המחלות הקשורות בבפגיעה בבוחן מציאות הן מחלות שלא מאפשרות (ברוב המקרים) תהליכים קוגניטיביים גבוהים. כן נתקלתי אגב בחולי סכיזופרניה שהסתבכו בעבירות צוארון לבן, פשוט בגלל חוסר תובנה ובגלל שרומו על ידי אחרים (אמרו להם, והם עשו. הם לא הבינו את התרחיש הכללי). |
|
||||
|
||||
זה מעניין. האם חוסר האונים שלך לאכוף טיפול על חולה קיים גם במקרה של עבריין מורשע? |
|
||||
|
||||
אין לי הרבה אינטראקציה עם עבריינים מורשעים, משום שהם מופנים בדרך כלל למחלקות המשפטיות או למחלקה פסיכיאטרית בכלא, במקרים של עונשים כבדים. (אני אנסה לשאול מישהו שעובד במחלקה כזו, ואחזור עם תשובה מהימנה יותר). אבל בגדול (ובהסתמך על האוכלוסיה שאני כן עובדת איתה): יש חולים שפשעו ולא הורשעו משום שנמצא שלא היו כשירים לעמוד לדין בעת ביצוע הפשע. חולים כאלה יאושפזו בד"כ בכפייה, ואחרי השחרור תוצא הוראת טיפול מרפאתי כפוי, שלא ממש תאכף. לעומתם יש חולים שהורשעו משום שלא ביצעו את הפשע מתוך אי שפיות (במובנה האמיתי - פגיעה בבוחן מציאות). עבור חולים כאלה, הטיפול התרופתי הוא לא "פיתרון הרמטי" בכל מקרה. הלקונה החוקית היא סביב החולים שפשעו ולא הורשעו דווקא (אלה שאין מחלוקת לגבי ביצוע הפשע, אך שלא ניתן להרשיעם בגינו). |
|
||||
|
||||
תודה. הנתונים שלך די מחזקים את עמדת משרד המשפטים לגבי עבריינים בדרגת סיכון גבוהה אשר משתחררים לחפשי כאילו מדובר בכח עליון נגדו אי אפשר לעשות כלום ממש כמו גשם בפורים. |
|
||||
|
||||
האם יש זיהוי ביולוגי לגורמים של מחלות אלו, או שמדובר במחלות המזוהות על פי הסמפטומים. אני יכול להביא מקרה של ילדה אשר גדלה "פרא" במשך 3 שנותיה הראשונות. היא היתה מחטטת חופשי בתיקים של אחרים, מתעסקת עם כל דבר, וחסרת כל הבנה למה מותר ומה אסור. לאחר שנתיים במשפחה אחרת, דברים אלו נעלמו במידה רבה. האם לזה את מתכוונת? |
|
||||
|
||||
האבחנה היא סימפטומטולוגית (קיום סדרה של תנאים). אבל ישנם מתאמים גבוהים לאבחנה עם מדדים ביולוגיים (בעיקר בדיקות הדמיה דינמיות). זה נכון לפסיכיאטריה באופן כללי. גם סכיזופרניה מאובחנת סימפטומטולוגית. הגורם להפרעה (אם להתייחס לפסקה השניה) לא ברור, אבל סביר להניח שהוא מורכב מגורמים סביבתיים וגנטיים ביחד. (למיטב זכרוני, פורסמו עבודות הקושרות הזנחה בילדות עם הפרעת אישיות אנטיסוציאלית בהמשך, ואף מצאו גן ספציפי שמתקשר להבדל בין אנשים שונים שנחשפו להזנחה). הילדה שאתה מתאר - ייתכן והיתה בעלת מערך גנטי מוצלח שאפשר לה לצאת בריאה בנפשה למרות תנאי הגידול הקשים. |
|
||||
|
||||
מה הן אותן בדיקות הדמיה דינאמיות? למה את מניחה שיש פה מרכיבים גנטיים? האם ההזנחה אינה מספיקה על מנת להסביר את ההתנהגויות המוזרות? מניין ילדה אשר גדלה בלי שמישהו דאג באופן עקבי היכן היא נמצאת בבוקר ובערב, שאף אחד לא שיחק איתה ואף אחד לא לימד אותה מה מותר לעשות למבוגר או לילדה אחרת ומה אסור לעשות אמורה ללמוד דברים מעין אלו? אני יודע שחלק מהילדים הם יותר ביישנים מטבעם וחלקם יותר מעיזים מטבעם, אבל אני מניח שאינך מדברת על נטייה גנטית של 20-50% מהאוכלוסיה. |
|
||||
|
||||
בדיקות הדמייה דינמיות יכולות להראות על איזורי פעילות מוחית בתגובה לגירויים שונים. יש דרכים שונות להדמייה דינמית. למשל, להחדיר חומר מסומן רדיואקטיבית שמצוי יותר באיזורים פעילים, ולהקליט את הפעילות על פי ריכוז החומר, או למדוד זרימת דם למקום. נטיות גנטיות (כלשהן) יש ל 100% מהאוכלוסיה. ההנחה שיש מרכיב גנטי להתנהגות היא הנחה מבוססת למדי. כמו שאמרתי קודם, יודעים היום שיש אינטראקציה בין הגנטיקה לבין תנאי הסביבה. הנה שתי דוגמאות ספציפיות לקשרים כאלה בילדים עם התנהגויות אנטיסוציאליות: אתה צודק, שאם לא נלמד ילד את "הכללים", הוא באמת לא ידע את הכללים. אני טוענת שלא כל ילד שתלמד אותו את הכללים (אחרי שלא לימדת אותו בזמן) יצליח ללמוד. ואולי אפילו שיש ילדים שלא משנה מה שתעשה, הם לעולם לא ילמדו. |
|
||||
|
||||
את הלינק הראשון לא הבנתי. השני לא מתייחס לגנטיקה. השאלה הכי חשובה, לדעתי, היא מה יוצא לנו מזה? האם היום אנו יכולים לזהות את הילדים עם הגנים הפגועים? לא. האם אנו יכולים להניח שילד הוא חסר סיכוי? ודאי שלא. מה נשאר לנו חוץ מעבודה סיזיפית של ללמד את הילדים הללו איך להתנהג? האם יש תרופות לדברים מעין אלו? מה עוד אפשר לעשות? |
|
||||
|
||||
מסכימה בעיקרון. ולא, אין תרופות שיתקנו את האישיות. |
|
||||
|
||||
הנה משהו על דיכאון וסביבה: (מתאבן: "A child's social environment may have only a modest effect on whether very young children become depressed, according to new Australian research." - פינקר בטח לא מופתע במיוחד) |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |