פתח תקווה על גדות ההאדסון (חלק א') 513
"מה כבר יש לחפש בארה"ב?" שאל אותי חבר טוב כשנפרדנו יום קודם לנסיעתי, "הרי אנחנו מכירים אותה כל כך טוב. מה כבר אפשר לגלות על ארה"ב שעוד לא למדנו מהטלוויזיה?"

"בטח רק שקרים", הגבתי, "בגלל זה אני רוצה לנסוע לשם." אבל האמת היא שלא באמת רציתי לנסוע לארה"ב. בילדותי אולי רציתי, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. אחרי הכל, עברתי את גיל הדיסנילנד, ומה עוד יש לארה"ב להציע?!

אולם מכיוון ששני חברי ילדות שלי שנקלעו במקרה לניו־יורק תקועים שם מזה זמן מה, ומכיוון שממילא עמדתי לצאת מהארץ בתוך ימים אחדים לתקופה בלתי מוגבלת למטרת לימודים בגרמניה, החלטתי שזו יכולה להיות הזדמנות טובה לבקר סוף־סוף בארץ זו, שנדחקה לצדה השני של המפה כמו על מנת לרמוז, כך הרגשתי, כמה היא בעצם לא רלוונטית לגבי.

6.3.2001

"מדוע אנשים חיים בניו־יורק? אין ביניהם שום קשר, רק חשמליות פנימית שנובעת מההצטופפות הפרועה עצמה. תחושה מאגית של קירבה, ושל משיכה לכיוון מרכזיות מלאכותית. זה מה שהופך אותה לעולם אוטואטרקטיבי, שאין שום סיבה לצאת ממנו. אין שום סיבה אנושית להיות כאן, מלבד אקסטזת ההצטופפות הפרועה". (בודריאר, אמריקה, עמ' 30).

האמריקאים האלה נרקיסיסטים וחושבים שהם מרכז העולם, אני חושב. אני מביט על פקיד ההגירה שבודק את הוויזה שלי, אותה פיסת נייר יקרה שהוצאתה עלתה לי בכל כך הרבה מאמצים וכסף (274 ש"ח). איך הם מעזים לחשוב שאני רוצה לבוא לארץ המגעילה שלהם כדי להיות העבד שלהם, לנקות את השירותים שלהם, לבשל להם מזון מהיר, למלצר להם באירועים או להיות מוכר בחנות של כל פריט בדולר?! אבל אחרי שעתיים בלב ניו־יורק אני כבר מבין את הבעיה של רשויות ההגירה. לא נשארו להם אמריקאים בניו־יורק, עיר הכתר שלהם. המהגרים השתלטו על העיר. לא שזה היה שונה בעבר - ניו־יורק הייתה תמיד עיר מהגרים: אירים, גרמנים, רוסים־יהודים, איטלקים ועוד. קבוצות המהגרים בעיר הזאת התארגנו תמיד בקאסטות ובמעמדות חברתיים, אבל ההגירה בעשורים האחרונים היא משהו שונה. היא מגיעה, אבוי, מארצות העולם השני והשלישי: הודים, ישראלים, ערבים, רוסים, סינים והרבה הרבה היספאנים פורטוריקנים ודומיניקאנים. בדיוק החודש התפרסם בניו־יורק סקר האוכלוסין החד־עשורי של ה-Census Department, שגילה לנו ששיעור הלבנים בעיר ניו־יורק ירד מ-‏47 אחוז בשנת 1990 ל-‏35 כיום. עוד עולה מהסקר שההיספאנים כבר עקפו בסיבוב את השחורים, ועכשיו הם הקבוצה האתנית השנייה בגודלה בעיר: 26 אחוז. העיר עצמה, דרך אגב, עברה לאחרונה את ה-‏8 מיליון במספר תושביה.

התרשמותי בלילה הראשון שלי בניו־יורק היתה שככל שתרבה לחפש את האמריקאים, כן תמעט למצוא אותם. בניו־יורק אין אמריקאים, רק ציבור עצום של אנשים שמחפשים את האמריקאים ואת האמריקניות.

איך יסתדר פה התייר האמריקאי המצוי שאינו דובר שום שפה מלבד אנגלית? הרי הוא יאבד בעיר ולא ידע לאן הגיע! במיוחד אם נקלע לרחוב 96 ומעלה. באשר לי, אני חי בדירה מלאת עכברים במלון הדירות שב-‏216 על רחוב 100 (פינת ברודווי). רשמית בתוך הארלם, אבל לא בתוך הגטו. הבעלים היהודים סוחטים את הדיירים שמדי פעם מתאגדים בניסיונות למנוע הרעות נוספות בתנאים. מלון הדירות הזה ידוע גם בישראלים הרבים שחיים בו. למעליות צריך לפעמים לחכות 5 דקות, ובקומה שלי גרים מהגרים רוסים, משפחות היספאניות מרובות ילדים, זונות היספאניות ושחורות וישראלים רבים שכל הזמן מדברים על כסף גדול ומחפשים ג'ובים ב-Moving.

ערב

החבר שלי גיל עובד בחברה של דודו, ישראלי שירד מהארץ. כל יום הוא עובר עם מזלף בין אינספור גורדי השחקים של העיר ומשקה את הצמחים בבנייני המשרדים השונים. מש"ק ממטרות. זאת עבודה טובה יחסית - הוא מצליח לשרוד והעבודה די קלה. רוב הישראלים שבעיר עובדים 12 שעות ביום ב-Moving ובקושי מצליחים לראות את העיר.

ניו־יורק היא מטרופוליס. המטרופוליס. יש פה גזע אדונים לבן והרבה עבדים, תת־גזעים אדומים, צהובים, חומים ושחורים שמבצעים את כל העבודות הקשות והנחותות.

הדבר המבהיל באמת הוא שכל העבדים הללו אסירי תודה על שהניחו להם לשרת את האדונים, וזה מה שאיני מסוגל להבין בכל הסיפור הזה. מה גורם לכל האנשים האלה לבוא, לבקש, להתחנן, להתרפס על מנת להפוך לעובד השחור, התחתית של החברה האמריקאית?

והרי לך על רגל אחת הקפיטליזם המאוחר במיטבו. הדבר מוכיח שוב ושוב שהיאנקים הללו ידעו מה עושים. בארה"ב הכל קורה מסיבות מוניטריות: מלחמת העצמאות פרצה בגלל מיסוי, ומלחמת האזרחים לא הייתה אלא מערכה על הרפורמות שנדרשו כדי לבצע את המעבר מהקפיטליזם המוקדם לקפיטליזם המאוחר - מלחמה כלכלית בין כוחות הדרום הריאקציוניים שדגלו בכלכלה ישנה לבין הכוחות היאנקיים שייצגו כלכלה חדשה.

והעבדים החדשים קוראים: הרי אנו משועבדים מרצון, בשמחה, באושר! הו המשועבדים לעולם!

ובכל זאת ניתן לומר דבר מה לזכותה של החברה האמריקאית: היא אינה מתנשאת על גזע העבדים. הכסף פה, כמו שוורהול ציין, קונה שוויון מוחלט, והעובדים השחורים זוכים ליחס של כבוד. הכל יודעים שזקוקים להם כי הם שומרים על האיזון הכלכלי הקדוש של העיר. בגלל זה רשויות ההגירה, שעושות שרירים לפעמים, לא באמת מעונינות לגרש מהגרים או למנוע את כניסתם לעיר. בלי עבדים גם אדונים לא יהיו, ומטרופוליס תחרב. תפקיד רשויות ההגירה לווסת את זרם הנכנסים והיוצאים ולהשליט את החוק במקומות הנוחים לקפיטליזם ולפוליטיקה.

7.3.2001

אמריקה, האומה שחוללה סטריאוטיפיזציה של העולם כולו, יכולה להרשות לעצמה להיות המכלילה הגדולה כי היא הסטריאוטיפ הגדול ביותר. אמריקה היא הסטריאוטיפ של עצמה. הכושים מדברים כמו ראפרים, הסינים והקוריאנים מוכרים אוכל זול ופוחדים מהצל של עצמם, הישראלים עובדים ב-Moving ומתנהגים כמו בהמות והאמריקאים הם חיזיון נעלם. זוהי היפר־מציאות שמקצינה סטריאוטיפים לרמת גיחוך כמו בסרטים של טרומה. המציאות כבר אינה קיימת כאן - רק ההיפר־מציאות. העיר הזאת היא תאטרון ענק של דמויות הקומדיה דל־ארטה.

לאחר שיטוט ברחוב ודפדוף בעיתון ה-Village Voice:

אמריקה עברה לשלב הפוסט־פוליטי. אפילו דר' דרה כבר נראה מיושן כשאתה רואה שחורים והיספאנים חובשים כובעי מצחיה של NYPD. האם הכובעים מראפררים לסדרה המפורסמת בערוץ 2, או לחולצות השחורות של יציר השטן רודולף ג'וליאני, ראש העיר? מה זה משנה?! הייצוגים הפוליטיים נעלמו! לא נותרו סמלים, רק מותגים. הערב מופיעה ב-Village להקת "קדאפי" והאמריקאים יבואו בהמוניהם. זו הרי דרכם למגר את קדאפי בנבכי הסימולקרה.

8.3.2001

היופי האנושי נמזג לגוף העיר הזאת ביד רחבה. ריכוז הגזעים ברחובות מדהים, מציף את הרחובות באסתטיקה אך לא במיניות. האוכלוסייה כאן צעירה מאוד ולעיני המתבונן נחשפים יופי לבן, שחור, מזרחי, סיני, מולאטי, היספאני. הולדן קולפילד מתלונן שהרחובות של ניו־יורק בודדים. ואיך לא תהיה בדידות נוראה בעיר שרבות בה כל כך הבחורות היפות?!

9.3.2001

במסעדה הסינית על רחוב 100 וסנטרל פארק ווסט עובדת סינית צעירה ויפהפיה. זה היום הרביעי ברציפות שאני מבקר אותה. על הדלפק ליד הקופה ניצב פסל חרסינה של חתול והיא מקפידה לנקות אותו ברגעי השקט המועטים שיש לה בין לקוח מתפרץ לצלצול טלפון. שמה מאי. שאלתי אותה על החתול והיא אמרה ששמו נאקי והוא מביא מזל לעסקים ומסעדות.

האנגלית שבפיה משובשת ורצוצה; היא מדברת במבטא סיני פזיז, פסקני, קטוע ובלתי מובן אבל מתאמצת בחינניות להסביר את עצמה. כשאני שואל אותה מהיכן הגיעה היא מבטאת שם של עיירה ליד בייג'ינג ושואלת אם אני מכיר (לא הכרתי).

היא מספרת שהגיעה לניו־יורק לפני כשנה. היא עובדת 7 ימים בשבוע, מעשר בבוקר עד חצות, ומתגוררת בחדר הקטנטן שמעל למסעדה. כן, היא אוהבת את ניו־יורק, השפחה הקטנה של העיר.

10.3.2001

בוקר במסעדה הסינית. החנות שקטה בשעה זו. מדי פעם מתפרצים פנימה כמה מעובדי הניקיון של סנטרל פארק שמזמינים ארוחה ולפעמים אפילו לא מחכים עד שתוגש להם אלא יוצאים החוצה וחוזרים לאחר מספר דקות. בד"כ הם לא יאכלו את הארוחה בפנים. מאי מנגבת את החתול ושרה לעצמה שירים סיניים בעליצות חסרת עכבות כפי שהיא עושה לעיתים שעה שרק אני נותר במסעדה.

בחיוך נסוך על פניה ובשיר מנדריני מסורתי היא מתמסרת לבוקר הניו־יורקי, לעובדי הניקיון של סנטרל פארק, לכושים מהחנות הסמוכה, להיספאנים נמוכי הקומה, להודים ולכל התחתית החברתית של ניו־יורק.

יש כאן הודים, היספאנים, ישראלים, סינים, שחורים, ערבים וכל מי שהעולם נידה אותו לגיהנום הניו־יורקי.

ניו־יורק מלאה במיליוני אנשים שחיים בגיהנום ומשוכנעים שהם חיים בגן העדן.

ניו־יורק - אשליה של הצלחה דרך אשליה של גודל.

אני מגיע לבית כנסת ברחוב 66 על השדרה החמישית בדיוק כשכל היהודים העשירים עוזבים במכוניות גדולות ומבריקות. פספסתי את התפילה וכשאני נכנס להיכל התפילה נמצאים שם רק שני שחורים שאוספים את הסידורים בין שורות הספסלים. אני מתיישב לנוח ולהביט בבמה, ושומע את הדיאלוג הבא:
כושי א': All these fuckin' books, man!
כושי ב': Yeah! They sure can read

11.03.2001

שוב, במפתיע, מחזקת בי השהות בחו"ל את זיקתי למוצאי. בגרמניה התוודעתי מחדש למוצאי באמצעות הפחד, ופה באמצעות הגודל והניכור.

לאחר חמישה ימים בניו־יורק אני נמלא געגועים לכל דבר שהוא ישראלי או יהודי (בעיקר יהודי). זה התחיל כשהייתי בהופעה של "רומיאו ויוליה" בבלט הישראלי במשכן האומנויות. בשורה הסמוכה ישבו כמה יפנים. לפתע באמצע ההופעה הבחנתי באותיות העבריות שעל השלט "יציאה". עלה בדעתי שהאלף בית העברי הוא מערכת האותיות הקדומה ביותר הנמצאת בשימוש כיום, התמלאתי בגאווה והתאהבתי באלף בית העברי.

אני מוצא עצמי משוטט מבית כנסת אחד למשנהו, גומע בצמא את האותיות העבריות שעל הוויטראז'ים, קורא בשקיקה את ספרי הילדים היהודיים בחנות המתנות של המוזיאון היהודי ברחוב 93, הופך בידי קערות פסח. ראיתי במוזיאון תערוכה יפהפייה של שרלוט סלומון, ציירת יהודיה שנספתה בשואה. אלפי ציורי קומיקס אקספרסיוניסטיים בגרמנית וצרפתית המספרים את סיפור חייה של הציירת.

אני מבקר בבית כנסת ברחוב 87. הוא נבנה לזכר הילדים שנספו בשואה בהשקעה של 8 מיליון דולר. אני, שהייתי כל ימי חיי חובב כנסיות והדרתי את רגלי מבתי כנסת, מבין לראשונה את האסתטיקה היהודית. בלב פועם אני תופס כמה יפה בית הכנסת הזה, הרבה יותר מכל כנסייה שראיתי מעודי. אני חובש כיפה, מתרגש, נאבד בין שורות הספסלים האינסופיות של בני עמי. בשבילי, אפיקורוס מוחלט, היהדות היא אזוטריה, וככזו יש לה הרבה יותר להציע מאשר לנצרות המוכרת לעייפה. בית הכנסת נראה כאתר פגאני של דת ישנה ולא מוכרת. אני מתאהב באריות היהודיים האמיצים והיפים, במנורה ובשלל הסמלים היהודיים המרשימים המרמזים על יהדות המלכים שקדמה להיפוך הערכים הנוצרי של דת הכוהנים.

12.03.2001

בדרכים לא דרכים, בלי שאדע מראש לאן אגיע, מצאתי את עצמי במכון גתה הניו־יורקי ונתקעתי שם שעתיים עם אנתולוגיית שירה גרמנית כרסתנית. מוזר בעיני שהמקומות היחידים בניו יורק שבהם אני חש ניחוחות של בית הם בתי הכנסת ומכון גתה; הראשונים מייצגים מוסד שנמנעתי ממנו כל ימי והאחרון מייצג ארץ שמעולם לא הייתי חלק ממנה. אך כעת אני מבין לראשונה שכל מחשבותיי על היטמעות בגרמניה היו מוטעות. אני חש כיהודי גרמני, גם אם לא ניתן להסביר משפט זה בשום צורה הגיונית. אולם אין ספק שהתגלית האמיתית כאן היא היהדות. כל ימי חונכתי כישראלי, הגדרתי עצמי כישראלי והתכחשתי ליהדותי. מכאן הישראליות נראית כאפיזודה והיהדות מציבה אותי בהקשרים רחבים ומעניינים הרבה יותר, כחלק מקבוצה אמיתית, רחבה ומגוונת, כחלק ממורשת שאני גאה להשתייך אליה, בפעם הראשונה בחיי.

האם באמת שנאתי את היהדות אי פעם? את היהודים? סוף סוף מתברר לי שאני רוצה לברוח לגרמניה לא רק בגלל רצון להיות גרמני אלא גם, ואולי בעיקר, כדי להיות יהודי. אני מבין שבשום מקום לא ארגיש את היהדות שלי בעוצמה כמו בגרמניה. אני גם מבין שהמחשבה שהטרידה אותי כל העת, שיהדותי תרדוף אותי בגולה, אינה בהכרח שלילית. אני מבין שדווקא ישראל היא המקום למי שמנסה לברוח מיהדותו ונזכר באפריים קישון שאמר בראיון ל-Die Welt :"לא תודה, איני רוצה עוד להיות יהודי באירופה. אני ישראלי: פה [בישראל] אני הונגרי, מיליונר, זקן - רק 'יהודי', זה אני לא".

ישראל היא המקום היחיד שאפשר לא להיות בו יהודי. כל כך קל לא להיות יהודי בישראל. כל כך קל להיות יהודי בלי להשקיע בזה רגע מחשבה, והיהדות הזו טריוויאלית כל כך. במיוחד כשהיא בחברון, על אדמתו ועל אפו וחמתו של עם אחר הנמצא תחת כיבוש. היא כל כך טריוויאלית שהיא חדלה להיות יהדות כלל ועיקר.

על מנת להתעמת עם היהדות שלי, על מנת להביט בכלל על היהודים במבט לא משוחד, לא נגעל, לא קשור, לא תלוי, אני צריך להתרחק מהם קצת. קשה להיות יהודי בקרב יהודים רבים כל כך. קשה להיות יהודי בארץ שהפכה את היהדות ללאום שלה. ככל שאני ממשיך וחוקר אני מבין שמה שהניע אותי מאז ומתמיד היה יהדותי, או ליתר דיוק, ניסיוני להימלט ממנה ולמרוד בה - תגובת הנגד כלפיה. כמו בן המורד באביו על מנת להפוך לעותק מדויק שלו - או להיפוכו המוחלט.

13.03.2001

סנטרל פארק הוא התאום המהופך באופן מוחלט של מנהטן. בעוד שמנהטן אורבנית לחלוטין, מישורית לחלוטין ומורכבת כמעט כולה מרחובות ישרים, סרגליים ממש, הניצבים זה לזה בזוויות אנכיות, הרי סנטרל פארק מורכב מטבע ואין בו דריסת רגל לציוויליזציה, מלא בגבעות, מדרונות משופעים, ושבילים מתפתלים.

אבל מה פה הטבע ומה הציוויליזציה. מנהטן היא הכרך הטבעי ביותר בעולם שמתפתח לו כג'ונגל אורבני ללא כל חוק, טבע קמאי, בלתי ניתן לשליטה, כוורת דבורים אלימה וקדחתנית. סנטרל פארק לעומת זאת הוא פיסה מוזיאלית וסינתטית. ב-‏1858 סילקו אזרחי ניו־יורק (ביצעו טרנספר) את תושבי סנטרל פארק ובניצוחם של הארכיטקטים וקס ואולמסטד יצרו שם עולם "טבע" סינתטי מראשיתו ועד סופו. צמחיית סנטראל פארק ניטעה בידי פועלים, הסלעים הובאו ממקומות שונים, והמדרונות השונים נחפרו, דורגו ויושרו בידי פועלים. מאז נותר סנטראל פארק כמות שהיה, ללא כל התפתחות. סנטראל פארק הוא טבע מבוית, חתיכת גינה גדולה ללא עוצמה או יכולות היוליות של טבע אמיתי. סנטראל פארק הוא פיסת אדמה דוממת הקופאת על שמריה, מוזיאון לטבע. עוד אחד משלל המוזיאונים הניו־יורקים המנציחים את האובססיה המוזיאלית האמריקאית.

הניו־יורקים שרוצים לנפוש מהג'ונגל הניו־יורקי במעט ציוויליזציה ותרבות ישנה באים לסנטראל פארק, ההישג הטכנולוגי הגדול ביותר של ניו־יורק.


בין טבע לציביליזציה - נערה מחליקה על קרח בסנטרל־פארק (צילומים מאת המחבר)



פרגמנט דמיוני

סנטראל פארק מסוכן בלילה, או לפחות כך אומרים (אף שזה הזמן שבו הוא והנוף הניו־יורקי הנשקף ממנו יפים ביותר). עם שקיעת השמש יוצאות החלאות ממאורותיהן וגודשות את הפארק.

בדרך חזרה מביקור ערב במוזיאון גוגנהיים אני מחליט לחתוך דרך הפארק. עקבות הסערה עדיין ניכרים. אני מנסה לעשות קפנדרייה בדשא, מחליק על מעטה שלג, נוחת ופני בבוץ. אני מוסיף ללכת ורואה דמות מתקרבת לקראתי לאיטה, צעיר לבן וממושקף. ברגע שהוא מבחין בי הוא יורד על ברכיו, פניו מעוותות ובידיו 30 דולר בשטרות: "This is all my money. Don't kill me", הוא קורא. תמה אך טוב לב אני אוסף את הכסף מידיו וממשיך בדרכי. רק מאוחר יותר, בהגיעי לביתי בהארלם, שעה שכושי אחד קורא לי "Brother", אני מבין שהבוץ שכיסה את פני הפך אותי ל-Nigger. אני מבקש לשמור על התחפושת אך המקלחת מוחקת אותה מפני. עכשיו אני רוצה להפוך לסיני.

14.03.2001

הלקח הראשון של התייר בניו־יורק הוא שהכל בעיר הזאת עולה כסף. חיפשנו מועדון חשפנות. שחור אקראי ששאלנו ברחוב התעקש להוליך אותנו לפתח המקום ותבע גמול. לאחר שזה ניתן לו הגענו למקום אפלולי שבשמו לא אנקוב. נתקלנו בקשיים בסוגיית הגיל (שכחנו את הדרכונים) אבל בסופו של דבר התברר שבעל המקום הוא ישראלי לשעבר ואחרי שיחת "חולין" ישראלית על השירות הצבאי נכנסנו פנימה, לא לפני שהותרנו את מעילינו במלתחה (תענוג הכרחי הדורש 3$ נוספים). המקום מלא בנערות סיליקון וברוקרים בחליפות. על לוחות אלקטרוניים מופיעות תוצאות הבורסה ופרסומות לשירותים ארוטיים שונים.

מועדון החשפנות הוא מיקרוקוסמוס מוסרי של אמריקה. המתירנות המינית כביכול מסווה פוריטניות חשוכה וחוקים נוקשים ביותר. הרקדניות מנסות לשכנע את הברוקרים להסכים לריקוד ארוטי אישי (שמחירו 20$ בנוסף לעלויות כרטיס הכניסה והמשקאות שמסתכמים בסכום דומה או אף גבוה מזה). הן מתחככות בזכרים בצורה מתריסה, מבליטות את איבריהן כלפי סוכני הבורסה המפוחדים השרועים חסרי תזוזה, משותקים. תנועה אחת מצד הלקוח, ניסיון לגעת בבחורה, והוא עף מהמקום. ניו־יורק כולה משולה לחזה של חשפנית כזו: זהב שהמגע הופך אותו לפחם צורב.

האומה האמריקאית צמחה מתוך עולם הקומפלקסים ותסביכי הילדות של רחוב סומסום. עוגיפלצת כפרפרזה על המיתוס היווני של טנטאלוס.

טנטאלוס נענש על מזימתו להציג את האלים כקניבלים: הוא ניצב בתוך בריכת מים בהאדס מוקף בעצים עמוסי פרי, אך בכל פעם שיושיט את ידו לגעת במים או בעצי הפרי הם יעלמו. כך מוסיף הוא לעמוד לנצח בתוך השפע מבלי יכולת לרוות את צמאונו או להשביע את רעבונו התמידי.

וכמוהו עוגיפלצת, יצור אמריקאי בתכלית, בובה בולמית ובולמוסית, סאטירה על תאווה מושחתת וחסרת גבולות ועל חוסר היכולת לממשה. עוגיפלצת מנסה כל ימיו להגיע לעוגיות הנכספות אבל לוע הבובה שלו תפור ופירורי העוגיות תמיד מתפזרים ונופלים מצדי פיו, והוא נותר ברעבונו הנצחי ובתשוקה לעוגיות נוספות. עוגיפלצת הוא אימפוטנט, מעולם לא בא פרור לקיבתו, והוא גווע אט אט בין התקף בולמוס אחד למשנהו, תוך שהוא מתנפל על הררי עוגיות שפרוריהם מוצאים תמיד את דרכם לקרקע.

תסביך אמריקאי אחר הוא זה של הילד הרוצה "להיות שם". תמיד הוא מרגיש שמוקד ההתרחשות נמצא במקום אחר. תמיד הוא רוצה להיות שם, במקום האחר והבלתי מושג. "שם" כמושג אידילי ומיתי. זהו המסר שהפרסומות האמריקאיות מבקשות להעביר לנו.

15.03.2001

"תארו לכם: היא עמדה, העיר שלהם, ישרה כמו סרגל. ניו־יורק היא עיר עומדת. כבר ראינו כמובן ערים בחיים, ואפילו ערים יפות, וגם נמלים ראינו, ואפילו חשובים. אבל אצלנו הן הרי שוכבות הערים, על חוף הים או על שפת נהר, מתפרקדות על הנוף, מחכות לנוסע, ואילו זאת, האמריקאית, היא לא התמוגגה, לא, היא עמדה לה זקופה, בכלל לא מתחרמנת, זקופה פחד". (לואי פרדינן סלין, מסע אל קצה הלילה, עמ' 211).

יום חמישי בבוקר ואני ונועם, שהגיע עם עדי מדרום אמריקה, יוצאים שיכורים לחפש את פסל החרות - הליברטוטה. שלוש וחצי שעות אורכת האודיסיאה לליברטוטה. אנחנו מגששים ועושים את דרכנו בין רכבות הסאבווי, הרחובות הקרים ועל גב המעבורת המפליגה ל-Liberty Island. הליברטוטה רחוקה וקשה להשגה והמסע אליה נדמה כאודיסיאה אל החירות עצמה, זו שתגאל אותנו מהאי המקולל של מנהטן.

והנה היא שם באופק, הגברת בגלימה, על פיסת האדמה הקטנה החשובה ביותר בארה"ב, סמל כל הסמלים של התקווה, שאם יחריבוהו יאבד החלום האמריקאי. אנחנו מצביעים עליה בהתרגשות ואני מרגיש ביתר שאת כמהגר ונזכר בלואי פרדינן סלין ובראדאמי שלו שמגיע לאליס איילנד, המקום בו מיינו את המהגרים במאות הקודמות. גם הליברטוטה היא פוסט־פוליטית, היא איבדה את משמעויותיה האידיאולוגיות, היא עוד סמל בסימולקרה. את הליברטוטה באים לראות תיירים רוסים, סינים, יפנים, הודים, אוזבקיסטנים ואיראנים. כולם מצטלמים איתה, מזדהים איתה ומתמלאים תשוקה אליה, אל עלמת החמודות הצרפתיה. הסמלים שייצגה נעלמו והיא מקבלת אהבה ללא סייגים, היא עוד מוצר צרפתי־אמריקאי נחשק: כמו ליווייס, שאנל או קוקה־קולה.

ומהי הליברטוטה בסופו של דבר? הרי היא מעבר לכל סמל מיני העומד לנגד עיניו של מי שעולה לאי החרות לבעול אותה, לחדור לגופה ולהציץ לה מתחת לשמלה.

הליברטוטה לועגת לכולם, את התות שלה היא נותנת רק לבודדים. הפסל, כדאי להזכיר, הורכב בידי העבד פיליפ ריד ובערב חנוכתו, ב- 26 באוקטובר 1886, נאסר על נשים להשתתף בטקס. ברברה בבקוק כתבה על ליל חנוכת פסל החירות: "לו ירדה החירות מכנה לא הייתה יכולה להצביע לא בצרפת ולא באמריקה".

ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שמבטיחה גברת החירות היא מושג אירוני הלועג למקום המוגדר שהוקצה לכל אחד ואחד בעולם, בדיחה מטעם גברת שנוהגת להצביע בקביעות למפלגה הרפובליקנית וחברה ב-National Rifle Association. אחרי הכל, אל תשכחו שהליברטוטה היא לבנה, יפה, משכילה, עשירה ועם ספר ביד. היא אולי קוראת לעניים שיבואו אליה (Bring me your poor), אבל הסיבה היחידה לכך הוא רצונה למלא את המקומות החסרים בסדנאות הזיעה שלה. היא אומנם מבטיחה חופש, אך לקבוצה מצומצמת בלבד.


כשמסתכלים על הליברטוטה מלמטה, נדמה שהיא מחזיקה לא ספר, אלא כרטיס מחשב או דיסק קשיח.



על המזח שמוביל למעבורת הליברטוטה עומדים היפנים ומתמסרים לפולחן התצלומים שלהם, מקדשים את טבעה הפוסט־פוליטי של העיר ומצטלמים ליד אנדרטה לזכר קורבנות הצי האמריקאי באוקיאנוס האטלנטי במלחמת העולם השניה.

הלכנו ברחוב וול סטריט וחפשנו את דרכנו הביתה. נועם אמר "לאן הולכים עכשיו" כשלפתע התנפל עלינו אדם זר: "You are from Israel? I am also a Jew." ובלא שנשאל המשיך ואמר במבטא אמריקאי כבד "אבל אני לא יודע עברית, Only some Yiddish".

כששאל אותנו לאן אנחנו צריכים וענינו לו שלתחנה ברחוב 96 על ברודווי התכרכמו פניו לפתע ואמר
"Oh, but you've got to be careful there, you surely don't want to go there..."
וכשפגש בעינינו המשתוממות הוסיף מיד בטבעיות:
"Oh you know, because of all the Schwarzes".
חייכנו והסברנו לו שאנחנו מתגוררים שם ומסתדרים בסדר גמור, אבל הוא המשיך להשיא לנו עצות שלא להתקרב לאזור "Because of the Schwarzes, you know", מתעלם באלגנטיות מהעובדה שגוון עורו של נועם, שמוצאו ממשפחה מרוקאית, כהה למדי. נועם חייך כשנפרדנו אבל גם הודה שנפגע במקצת. כנראה שהתעוררה אצלו סוף סוף הגאווה השחורה.
קישורים
חלק ב' של המאמר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

דברים שרואים מכאן 22817
לא רואים מהדירות של המוברים ברחוב 110. (כלומר רואים חלק, אבל בכל זאת)

בשכונה שלנו אין שחורים ואין היספאנים. אם שחור עומד ברחוב יותר מ 5 דקות, יגש אליו שוטר, לרוב בלבוש אזרחי לברר מה הבעיה.

יש לנו בשכונה מעדנייה, "גן עדן" היא נקראת, מוכרים שם פלפל צהוב ישראלי ב 55 שקל לקילו.

בחנות הבגדים (ששייכת לישראלים), מכרו כשהגענו לכאן צעיפים מצמר פשמינה ב 400 דולר (ההיא מסקס והעיר הפכה אותם לאייקון), היום מוכרים את השאריות ב 60 דולר וגם על זה יתנו לך הנחה.

יש לנו כאן יותר חברים ישראלים, ביניהם חברי ילדות, במרחק הליכה או כמה תחנות תחתית משהיו לנו בישראל.

אין בניו יורק אמריקאים, הם לא שורדים כאן, אלו שכאן הם או יהודים או שבאו לפני שבוע מקנזס ויחזרו לשם בעוד שנה, עם או בלי כסף.

הכל כאן עולה הרבה כסף ואין שום דרך אמינה לברר האם משהו שווה את הכסף בלי להוציא אותו.

יש פה את המריחואנה הטובה ביותר בעולם ואת משטרת הסמים המטורפת ביותר.

קל הרבה יותר לחסוך כאן כסף מאשר בישראל, למרות שמשלמים 3000 דולר לחודש שכירות ולמרות שהמחירים מטורפים.

בעוד שנה, אחרי עוד קצת מיתון, יהיה הרבה יותר קל לחיות כאן, אבל כנראה גם פחות נחמד.

אני לא מעלה על דעתי לחזור לישראל כל עוד אני צריך לעבוד למחייתי. אני גם לא יכול לתאר לעצמי שמישהו ישלח אותי לירות על ערבים כדי להגן על מתנחלים ואני אסכים.

ורק עכשיו אני חושב איך היתה נראית לנו כתבתו של מר הרטוגזון אם הוא היה תושב נהריה שבא לגור בתל אביב, בדירה ליד התחנה המרכזית הישנה, בבניין של פועלים זרים...
סקרנות צמחונית 23367
איך אתה יכול לומר את המשפט "יש פה את המריחואנה הטובה ביותר בעולם"? מניין לך? מה קנה המידה שלך? אילו מדינות או מקומות משתתפים בהשוואה שלך?

מת מסקרנות.
תשובה אידיוטית לשאלה דומה 23378
ליכטנשטיין ואיי הבתולה (הבתולה הבריטית).
תשובה אידיוטית לשאלה דומה 23379
נו, אז מה התימוכין למשפט לעיל?
I love NY 22818
No, not really. But I have been living here for two years now, and the longer I'm here, the more Israel seems like a soreal, almost fictitious place. I spent my first year missing it greatly, searching endlessly for Hebrew music on napster and for Israelis in the streets. I spent my second year wondering how can anyone live in Israel and keep his sanity. What I am trying to say is that time is a factor. You have used so many cliches, the same cliches my friends use when I ask them why not New York. As you gain some distance from the life in Israel, you find yourself staring with horror at your sweetheart that had turned into a monster.

אפילו מינאפוליס עדיפה על ישראל 22819
ובכל זאת שנינו מוצאים את עצמנו קוראים את כתבי הקוואזי-אינטלקטואליה של ספרטה אשר על הירקון ומגיבים עליהם :-)
אפילו מינאפוליס?? 22820
Indeed. Why do I feel like I should advocate New York, or any life outside of Israel for that matter? I think that I'm troubled by the misleading picture one might get when spending his days in the infamous Israeli apartment hotel on 100th St.
אנלוגיה שאני נוהג להתשמש בה 22899
היא שהחיים בישראל הם כמו שחייה בשלולית חרא בגובה הצוואר. חם ונעים בשלולית, מדי פעם צונחת לתוכה איזו חתיכת חרא ומשפריצה לכל עבר, מה שהופך את החיים למעניינים יותר, גם אם לא מאד נעימים. רק אחרי שאתה יוצא מהשלולית, מתרחץ ומתנגב, אתה מבין כמה היה מסריח שם (למרות שחייבים להגיד שבאמת היה חם ונעים).

ועזרא הוא כבר לא מובר?
I love NY: the paradox 22838
If Israel is a monster, a place that is so negative you can't even think about it, how is it you find yourself reading articles in "Haayal" instead of enjoing with something more optimistic?

אבוי, זה לא נכון! 22823
עוגיפלצת הוא החבובה היחידה (לפחות מהצותת המקורי של ''רחוב סומסום'') שמסוגלת לבלוע, והוא אף עושה זאת במגוון הזדמנויות.
טרגדיה בבובתית מזעזעת 22827
יורשה לי לחלוק על דעתו המלומדה של כבודו.
אחרי צפיה מרובה בתוכנית המופת ''רחוב סומסום'', אני חייב להעיד כי היצור הידוע בכינויו ''עוגיפלצת'', לא בולע את העוגיות, אלא רק מפצפץ אותן ואז משליכן מפיו. למי שלא מתמצא, זוהי תופעה הידועה אצל הסובלים מבולמיה. אין לי אלא להביע ברבים את רחמי על תוצר אומלל זה של האבולוציה, אשר גופו לא מסוגל לעמוד בצורך הגנטי שלו בעוגיות.
טרגדיה בבובתית מזעזעת 22829
מר בן-קיפוד הנכבד, הגם שמידה לא מבוטלת של עוגיות פצפוצי-שוקלד ניתזת מפיו של עוגי החוצה, כושר-הבליעה שלו אינו מוטל בספק, וניתן להבחין בו גם כשהוא אוכל תפוחים, גזרים ושאר ירקות, כפי שקורה מעת לעת. צר לי, מר בן-קיפוד, שמעולם לא יצא לך לפגוש בעוגי באופן אישי, ואין לי אלא להביע ברבים צער על כי בניגוד מוחלט למסרים שהורייך היו רוצים שתעביר - מסרים של העדפת הפנימי על הצורה החיצונית - בחרת לאחרונה לעבור מטמורפוזה חיצונית מלאה בדמות שינוי כללי של מראך וקולך.
קיפי קיפוד הוא לותרני? חרב עולמי 22835
הוא באמת לא בולע... 29738
אבל איכשהו, משום מה, הוא חושב שהוא אוכל את העוגיות, והוא אפילו נהיה שבע מהן (לכמה שניות בודדות, אמנם, אך עדיין שבע...) ואני מבין מה שאני אומר... אני ראיתי ''רחוב סומסום'' מהרגע שהתחיל ועד הרגע שהפך לערבי, מה שדרך אגב גרם לי לדיכאון עמוק בחלק גדול מהחיים שלי...
And what about the chinese girl? 22842
Ido, you went to see this girl 4 days in a row and then you mention her no more?
Do you think she still thinks of you?
Do you think of her?
Or are we about to meet her again in Part B of your lovely article?
מאמר יפה 22844
מעניין מאד וכתוב ברגישות ובתבונה, נהניתי לקרוא.

אבל כמובן שבלי נוקדנות אי אפשר... במאמר ציינת שישראל היא מהעולם השלישי, למרות כל הקיטורים על ארצנו מולדתנו, היא נחשבת למדינה מפותחת (לא מתפתחת) ומתועשת, כזו שיכולה להכנס לאיחוד האירופי למשל.

מסיבות פוליטיות ישראל לא רצתה להכנס לרשימת המדינות המפותחות למרות ששר האוצר הקודם החליט לעשות מעשה ולהכניס את ישראל לרשימה של המדינות המפותחות.
מאמר יפה 22850
זו אכן טעות להכניס את ישראל באותה סירה עם מדינות העולם השלישי, מבחינה כלכלית ישראל שייכת ללא ספק למדינות המפותחות.
אבל נשאלת השאלה, מדוע מבין כל המהגרים הרבים לניורק (על פי עדותו של עידו) שהמכנה המשותף להם הוא מוצאם ממדינות עולם שלישי, ישנה קבוצה לא קטנה שמוצאה דווקא ממדינה מפותחת (ישראל)?

משהו יודע להעריך כמה מבין המהגרים הישראלים חיים את החלום האמריקאי וכמה עוסקים בmoving?
The movers issue 22854
Though unaware of any official numbers, I have never met an Israeli that LIVES HERE and still works as a mover. Movers are, by definition, illegal Israeli tourists - nice guys that just got off the army and came to NYC for 2-6 months. They mostly have no other legal choice but to take part in the moving industry. They do not represent the "American dream", they are just having a summer vacation in NYC.
I do know, on the other hand, a lot of computer programmers and lawyers, only our friend seems to have missed them.
And as for Izhar's remark - come on!!! I also read prose in Hebrew and speak in Hebrew with my family on the phone. What would you expect? IT IS my first language. I read online magazines in Hebrew AND English, if that is okay with you. And of course, I love Israel and care greatly for it, let us please not get into the very long conversation on what is wrong with Israel and why .
Correction 22856
Izhar - I have of course misread your comment, sorry for that, thought for a minute there that you are refering to language and not to content. Please disregard my previous comment. And I do regard this article as highly optimistic as far as Israel goes, won't you agree?
22896
ונדמה לי שיש שיטענו שהיהודים האמיתיים האחרונים שחיו אי-פעם היו קבוצה לא-גדולה של אנשים מעניינים שהסתובבו בברלין וסביבותיה בתקופה שבין מלחמות העולם (פרויד, לדוגמא) והתלבטו, כפי שראוי שיעשה יהודי אמיתי, על כל מיני דברים שברומה של תרבות. הייתכן כי ברלין שבין המלחמות (או שמא שלפני מלחמת העולם השנייה) היתה המקום האחרון שבו יכול היה אדם להיות ממש יהודי חילוני?
22900
Who could possibly prevent you from being a real secular Jew? You yourself.
:-0 22901
זה רק נדמה לי או שכבודו חושף לראשונה את שמו המלא?
:-| 22903
You're out of touch, O Daughter of Hen. I've been exposing it for the past day or so.
:-| 22908
אני במצב עופפות מתקדם לאחרונה...
Do America 22948
Just wanted to mention my many US friends who never travled out side the US because they think nothing is really interesting "out there".
למה כל כך שלילי? 22963
המאמר חביב, אבל שלילי מדי לטעמי. קצת חד-צדדי. יתכן שהפנטזיה על הביקור בארה"ב, שנבנתה זמן רב כל כך במוחך היא הסיבה שהרושם הכללי מהעיר הוא כה שלילי.
יכול להיות שהביקור היה קצר מדי מכדי להותיר רושם אמיתי. נסה לחזור לנ"י לתקופה קצת יותר ארוכה ותראה איך תשתנה דעתך אז. הזמן הוא אכן פקטור.

הדברים שהכי קסמו לי בביקורי הראשון בנ"י (בגיל 18) היו:
1. המגוון העשיר של האוכלוסיה. נפלא! המבטאים השונים, הלבוש השונה וכו'. (בנאלי, אבל נכון)
2. העובדה שאנשים ברחוב כמעט ולא מסובבים את הראש. כלומר, קשה מאוד להתבלט יתר על המידה מכיוון שכולם כבר ראו את הכל.
3. הגודל. לעולם לא תראה את כל נ"י, וגם את תנסה, תמיד יצוצו דברים חדשים. כל כך הרבה מקומות לבלות, לראות, מופעי רחוב ואפילו סתם טיפוסים מוזרים.
4. העובדה שקל כל כך לישראלי לבן עם מבטא אמריקאי משכנע להתחזות ל'אמריקאי'.
...
יש עוד. וניתן גם לציין את כל הדברים שנחמדים בארה"ב בכלל (לא רק נ"י), לעומת ישראל.
אני מניח זה הכל תלוי בגישה של המבקר בעיר.
למה כל כך שלילי? 22965
אכן, גם אני ביקרתי בניו-יורק, בקיץ שעבר, בהיותי 18. לא ביליתי יותר מדי זמן שם, אבל נסיוני היה טוב - מצד שני, לרוב שהיתי במנהטן. בוסטון יפה יותר, לטעמי.

אכן, נראה שהסופר חיפש ומצא את מה שרצה - דברים רעים לומר על ארה"ב.
Am I the only one 22968
האם אני היחידי שראיתי במאמא הזה הכל, חוץ מביקורת על ניו יורק, העיר והעולם?

קפיטליזם, ישראליות ויהדות, כור היתוך והכפר הגלובלי - על הכל בעצם, ועוד קצת - רוצה לומר, נ"י היא רק המדיום.

או שאולי באמת הגיע הזמן לישון?
Am I the only one 22969
אתה חי במתכונת משמרת לילה?
לא, סתם עייף 22974
רוב הזמן, כי האלטרנטיבה לשינה טובה היא דיסקרטית או חדוא, ועכשיו, כי לא הייתה נסיעה מוצלחת במיוחד הביתה.
ככה זה 22993
אני חושבת שלמרות עייפותך קראת את רוח הדברים שבמאמר בצורה נכונה, או לפחות דומה לשלי. אני חושבת שעידו אינו מחיל מושגים של טוב ורע על ניו יורק אלא אומר 'ככה היא', 'ככה זה', זו המציאות, או כפי שהוא מדגיש 'ההיפר-מציאות' של העיר.
במיוחד אהבתי את ההערה שלו שנוגעת לסנטראל פארק: דווקא הריאה הירוקה של העיר, המקום הכי טבעי לכאורה, הוא בעצם הכי מלאכותי, הכי לא משתנה לעולם, לעומת העיר שצומחת כמו ג'ונגל פראי. אני הרגשתי במלאכותיות הזו כשבקרתי בעצמי בסנטראל פארק, במיוחד כשהגעתי לטירה הדיסנילנדית שנבנתה בו (שמתחזה לטירה מימי הביניים) אבל לא הצלחתי לנסח לעצמי את הדברים בצורה כל כך טובה כמו שניסח עידו.
ככה זה 22995
Of all of Ido’s one-sided biased comments on Manhattan the worst were on Central Park, and you found them so profound and penetrating. On visiting Central Park he must have thought to himself, now how can knock this beautiful park? oh yes, it’s artificial, that’s what’s wrong with it. As they say: ‘give me a break’. What sort of park would you expect in the middle of a thriving city? a natural reserve with roaming grisly bears? If you want to see nature go to any of the many national parks not to Fifth Avenue.
And by the way, my hometown Ramat Gan used to pride itself for the many parks and gardens it had. I seem to remember that they were all artificial too.

Jew-York City 22994
האזרח כליל נאורי היקר,

התאכזבתי לגלות כי מה שאתה ועוד רבים אחרים שעיינו במאמר בצורה מדוקדקת דה יורה ומרופרפת דה פקטו גילו בו, היה רק ביקורת על התרבות האמריקאית. לא היה לי כל עניין לתפוס את התרבות האמריקאית בשרוול ולנפנף בדש המעיל המטונף שלה. זה קל מדי, זה נעשה יותר מדי פעמים. בקיצור - די משעמם.
לטעמי המרכז במאמר נמצא בפנימיות הכותב (היינו אני) ובעימותיה של פנימיות זו עם תופעות שונות בארה"ב של אמריקה. העסיקו אותי נושאים כמו יהדות, אהבה, פטישיזם, מטריאליזם, סימולאקרה, יחסי טבע-תרבות ועוד.
עלי להכחיש בלב צח ובפה שלם את טענתך שבאתי לארה"ב עם דעות מוקדמות שליליות שקבעו את יחסי אליה. אני מוצא בארה"ב נקודות עניין מרובות שגרמו לי להגיע אליה מלכתחילה. אם לא הייתי מוצא בה עניין, הרי לא הייתי מבקר בה. עם זאת, העניין המסוים (והגדול למדי) שאני מגלה בתרבות האמריקאית לא אמור למנוע ממני להשיל מעיני את משקפי העיוור הישראליות ולהבחין בריקבון הפושה בכל. אפילו אם אנשים מסוימים אוהבים ריקבון, אפילו אם ריקבון הוא לעיתים דבר בריא ואפילו אם גם אני עצמי צרכן ריקבון מדופלם בסיטואציות מסוימות.
מצד שני, לא הייתי כביכול 'שלילי' כיוצא מהודעתך, ומהודעות מספר מהמגיבים, משום שכביכול היו לי ציפיות גבוהות מדי מארה"ב. למען האמת אני חייב לציין שאכן ארה"ב, כפי שהצהרתי בתחילת המאמר, הייתה בדיוק כפי שציפיתי. הדבר היחיד בה שהיה שונה בה משציפיתי, היה, למרבה הפלא, אני. כמובן שזה היה הרבה יותר מעניין מכל מה שהיה לארה"ב להציע לי.

ובתשובה למר בר-גיל ברצוני לומר כי איני מכחיש את האטרקציות התיירותיות המרהיבות כמו גם ההנאות הקטנות המזומנות לתייר בניו-יורק כגון:
· בייגל בדולר
· טיפוס למרומי מגדל האמפייר סטייט בילדינג
· הופעות ברייק-דנס מוצלחות בפינה של 59 על השדרה החמישית, ליד הכניסה לסנטרל פארק.

ועם זאת, מבחינה זו לא הרגשתי צורך להתחרות עם דרך הסיקור המספקת בהחלט של מדריך התיירים 'שיחור' בו נעזרתי במהלך טיולי.

ולסיום, ברצוני להודות שוב לידידי אלכסנדר מאן המאפשר לי לקרוא את התגובות למאמר ולכתוב את תגובתי שלי ממחשבו הטבטוני שבקלן.

בברכה,
ע. הרטוגזון
בכל זאת, קצת שלילי מדי 23022
קשה לתפוס את המאמר כאובייקטיבי או לפחות נייטרלי. ביטויים כמו ''עבדים חדשים'' הם הרי ביטויים שמתארים מצב שלילי, לכאורה.
מה שאתה מכנה עבדות אחר מכנה חופש, כי הכל יחסי לארץ המקור. מה שאתה מכנה מעמדות יכול להחשב לססגוניות וגיוון בעיני אחר.
חבל רק שכמעט ובכלל לא טרחת לציין את הצדדים החיוביים. אני מניח שרוב האנשים שגרים בניו יורק (מנהטן) גרים בה מבחירה. כל מי שאני מכיר שגר שם עושה זאת מתוך אהבה ומשיכה למקום.
אמריקן גרפומניה 23377
הרטוגזון מיודענו חולק עמנו שוב רשמי מסע. זה טוב. תמיד מענין לקרוא רשמים אינטימיים של אדם אינטליגנטי. והנה לפנינו רשימה ארוכה ופזורת-דעת במקצת, על אודות חוויות אמיתיות ודמיונית של הרטוגזון בניו-יורק סיטי.

רציתי לשאול אתכם: האם זה רק אני, או שגם אתם מבחינים באיכות גרפומנית מסוימת בכתיבתו של הרטוגזון? האם רק את אוזניי מטרידות אמירות כגון "ואיך לא תהיה בדידות נוראה בעיר בה רבות כל-כך הבחורות היפות?"

הרטוגזון מספר לנו על התפעמות "יהודית" שחווה בבית כנסת בעיר. באיזה מובן היו רגשותיו המבולבלים רגשות של "יהדות"? את זה הוא לא מספר לנו. הנצרות "בנאלית", וליהדות יש "הרבה יותר מה להציע" לו. מה, למשל, יש ליהדות להציע לו? מטרת פרסום רשימה בסגנון זה צריכה להיות יותר מסיפוק המציצן הטבוע ברוב בני האדם - תן לנו תובנות, הרטוגזון; באר לנו משהו מנפשך. הרי אני לא חשתי את התרוממות הרוח שחשת אתה בבית הכנסת, ובכך שסיפרת לי שהתפעמת לא השכלתי במאומה. אם תנסה להסביר לי מדוע וכיצד קרה הדבר (מה גרם לך לשים כיפה על ראשך, למשל), אולי אוכל להפיק מרשמיך משהו לעצמי. והרי זה יסודה של ספרות טובה: ערך אינהרנטי של היצירה שהקורא יכול *לקחת* אליו. ובהחלט רשמי-מסע נכללים אצלי בסוגה "ספרות יפה", או עשויים להיכלל.

אני מדמה לחשוב שהרטוגזון עצמו מתייחס כך לרשמיו, שאם לא כן אין לי הסבר למאמציו בבניית תבניות סיפוריות (עלילת המשנה עם העובדת הסינית במסעדה, הפונה אוטומטית לתבניות שגורות במוחנו, למשל).

הרטוגזון מנסה לשתף אותנו בכוח בתחושות סובייקטיביות מאוד. אעז ואומר אף שלדעתי חלק מהתחושות נובעות מ"צורך סיפורי", היינו מהאסתטיקה של הרטוגזון, ואינן בהכרח תחושות אותנטיות של הכותב. למשל, נכתב "הרי היא מעבר לכל סמל מיני העומד לנגד עיניו של מי שעולה לאי החרות לבעול אותה, לחדור לגופה ולהציץ לה מתחת לשמלה." האמנם? האמנם כל מי שעולה לאי החרות רואה בפסל החירות אובייקט מיני? שימו לב למלה "הרי", בעזרתה אנו נמשכים אל תוך הקביעה הזו באחוות המובן מאליו. כן, כבר כתבו לפני הרטוגזון שפסל החירות הוא סמל מיני, אבל פרויד הזכיר לנו שלפעמים סיגר הוא רק סיגר, ולא כל דבר עם שפיץ הוא תחליף פאלי. אז "מעבר לכל סמל מיני"?

אני קורא לכותב המוכשר להרהר בדברי ומציע לו שתי חלופות לסגנון כתיבתו הנוכחי: א. כתיבה תמה יותר, חפה מניתוחים על כרעי תרנגולת ומרטוריקת המובן-מאליו המכליל. ב. מחויבות עמוקה יותר לכתיבה ספרותית, ומתן דגש על הערך לקורא ולאו דווקא על הנצחת ההרהור החולף.

אני מקווה שלא אעליב איש – דברי כנים וישירים, ומטרתם להביע דעה ואולי לעורר מחשבה, ותו לא.
הפוסל במומו פוסל 23388
גם אני אדבר אליך דברים ישירים וכנים, ואני אנצל את האפשרות להיות אלמוני כי תגובתי האגרסיבית שתבוא בהמשך מגעילה קצת גם אותי אבל הרבה יותר מזה הגעילה אותי התגובה שלך. אני לא חושב שיש טעם להתייחס באופן ענייני לתגובתך כי ברור לי לגמרי שבדברים שלך על היומן מסע של עידו רק הקנאה מדברת מגרונך. בדרך כלל התגובות שלך הן ביקורת על תגובות של אחרים, או על שגיאה בעברית או על איזה קוצו של יוד בנוגע לשם לטיני, או על נקודה שולית אחרת. לפעמים נדמה שמשלך אין לך כלום, שבעצם אתה סובל מאימפוטנציה ובגלל זה בעצם אתה מביא את הביקורות האלה שלך, אבל הפעם הגזמת! וגם אם אתה באמת לא הצלחת לראות את היופי או הכנות ביומן מסע של עידו אולי זה פשוט מוכיח שאתה גם קורא גרוע? ובקיצור, הפוסל במומו פוסל, הגרפומן הוא אתה.
הפוסל במומו פוסל 23415
אייל אלמוני,

הבאתי דברים ישירים כנגד מאפיינים מסוימים של כתיבתו של הרטוגזון במאמר הזה (ואומר בגלוי שטרם הספיקותי לקרוא את המאמר השני), ורציתי לדון בהם. אמנם השתמשתי במלה בוטה למדי ("גרפומניה"), אך לא הטחתי אותה בעידו אד הומינם; הפניתי אותה לכתיבתו במופע הספציפי במאמר זה.

אתה בוחר לתקוף את מניעי, שאתה מתיימר לפרש (קנאה; אימפוטנציה). לא אשחית מלים בתשובה לטענות הללו. בסוף אתה גם מציע את האפשרות שאני קורא גרוע. דווקא את האפשרות הזו אני מקבל – אולי אני קורא גרוע. משום כך שאלתי אם זה רק אני; חיפשתי תגובות *עניניות* לכאן או לכאן. תגובתך אינה ענינית, ומכיוון שעומדת לך הגנת האנונימיות, אני מזמין אותך להגיב לענין בשמך.

פריט אחד של ביקורת ענינית נכלל בתגובתך המתלהמת: אתה טוען שרוב תגובותי באייל הקורא עוסקות בתיקונים ובביקורת על כתיבתם של אחרים. אני מודה. מה רע בזה? האם בתיקון ציטוט שגוי, או בהערה מבהירה לגבי מקור ביטוי כלשהו, איני תורם משהו בעל ערך לקוראי האייל? אני חושב שיש כאן תרומה. אודה בפה מלא שאני מתקשה למצוא פנאי לכתוב מאמרים בנושאי היום, ועל-כן כתיבתי מצומצמת בד"כ לתגובות קצרות בלבד. אציין שבכל זאת תרמתי שני מאמרים פרי עטי לאייל, האחד בימיו הראשונים, שעסק בציון יום כיפור, והאחד ביום השנה המאה למותו של אוסקר וויילד, שהוכיח שוב שאין לאייל גוף קוראים משמעותי המעונין לשוחח על עניני תרבות, בדומה למאמרים על ג'ון קופר פואי ואחרים.

הגרפומן הוא אני? ישפוט הקורא.
Ich sehe das Nichts 23478
אסף ידידי,

כולי פליאה על שבחרת לענות ולהיענות לרפש אשר פלוני בן אלמוני בחר להטיל ולהטיח בך - כל זאת תוך אפולוגטיקה ישירה מצדך בדבר תרומתך הברורה לאתר זה, הן במישור הערכי והן במישור הדקדוקי-בלשני.

בסירטו המפורסם של אינגמאר ברגמן 'החותם השביעי' אומר בסצינת הסיום משרת-האביר (Knappe) ינס (Jens)בהביטו עם האביר אנטוניוס בלוך ומשתתפים נוספים אל מלאך המוות כי אינו רואה דבר מלבד הכלום
הריקני - וזאת בניגוד גמור להיגדיהם השונים של שאר הנוכחים אשר האימה מחלחלת לגרונם ולמבטם.

אף אני כשרת-האביר ינס. אינני רואה כלום בתגובות האלמוני למיניהם, לבד מהריק והשממה.

שלך

ידידך אלכסנדר
מי כאן הטיל רפש קודם? 23499
אדוני משרת-האביר: אני לא נגד התיקונים בעברית של מר ברטוב בתגובות שלו אבל זה עוד לא הופך אותו למבקר ספרות. לקרוא גרפומן לעידו שברור שהוא בנאדם כנה ורגיש וגם יש לו כשרון כתיבה זה לא להטיל רפש? לבוא אליו בפוזה כזו: הכתבה שלך חרתה ברתה כי לא עשית לי את זה, לא הזזת לי, חסר עומק במאמר שלך -זה יפה? זה אצילות נפש? לעטוף את החרא שלך שאתה זורק עליו בכל מיני מחמאות מזוייפות (אתה בחור אינטליגנטי וכאלה) זה לא צביעות והתנשאות?
Ich sehe das Nichts 24091
למר אלכסנדר מאן, השלום לך.
אכן, השגותיך מעשירות את הוויתנו, ושולפות אותנו לעיתים מביצה משמימה המשתרעת מלוא האופק. אבל מהי האסנציה הממיתה כך את נפשנו כאן? בקטע אחר בחותם השביעי שואל האביר אנטוניוס בלוך בעת התיחדות עם מלאך המוות, מהם סודותיו, מה עומד מאחורי כל זאת. הרי בוודאי מאחורי הכוח מצמית החיים חייבת להיות איזו מהות מטאפיסית גדולה ונסתרת.
"אין לי סודות" עונה המוות.
יוצא שמאחורי כל אקט של יצירה ועשייה אנושית
קיימת גם מגמת האיון, שכל עיקרה, רדוקציה של המלאות להרס ולהתפוררות, וכך ממילא לא נוסף כאן דבר. ניתן לאמר, מעין קלות ריקה של מעשה ההרס. הדבר מזכיר את יוסף ק. של קפקא המגלה שמאחורי הכובד לכאורה של ביורוקרטיית שופטיו מסתתרות להן חוברות פורנוגרפיות ירודות ובלות בהן הם מעיינים בזמן המשפט.
יצאתי אתמול לשוק הכרמל בתל אביב, ושאפתי עידוד רב מהחיוניות הנהדרת של האנשים העסוקים מאד האלה, ומהגוון העצום של מוצרי החקלאות. סביר אם כן שמאחורי הכובד המצמית של הריק כאן מסתתרות להן, פרט לשחיתות ולניוול האנושי, גם מחשבות חמוצות, קודחות והיסטריות שמקורם בבטלנות מובנית וחוסר יצרנות.
אלכסנדר, עליך להודות לכל מי שאתה מאמין בו
שהמובן מאליו של ארצך הינו המערכת הביורוקרטית המהוגנת והמארגנת ביותר באירופה. אתה חי בארץ מסוככת וקיומך מוגן ברמה הבסיסית ביותר. אני מצידי גדלתי בצילה של הביורוקרטיה המושחתת ביותר בעולם המערבי.
זוהי ביורוקרטיה המסתמכת הן על כמה דמויות יצוגיות מרשימות, והן על מנגנונים של ויקטימיזציה, המנקזים את תשומת הלב מהשחיתות הקשה הזאת כלפי דמויות מטרה כלפיהם מתנקזת כל האחריות. מכאן וועדות החקירה הרבות בארצנו ומסעות ציד המכשפות התכופים. המגמה ההיסטרית והצעקנית שנתקלים בה תכופות כאן אינה פועל יוצא של נירוזות או המצב היהודי, אלא לרוב פרי מוחם הקודח של צעירים מושחתים וציניים (יש האומרים שהסנטימנטליות היחידה שהם עשויים לחוש מתעוררת בהם בעת שהם ממששים בחמדה את הכספות בבנקים שוויצריים אליהם הוברחו כספי מדינה) השואפים למצוא חן בעיני אדוניהם בעזרת יוזמות תועמלניות הנשמעות חגיגיות מרוממות ומקפיאות. עליך להבין בבקשה, בעוד למשל חלקם הגדול של המאיישים את האדמיניסטרציה הצרפתית עברו בחינות קשות ולימוד מפרך ברמה גבוהה ב- ecole normale superieur, בבריטניה מדובר בבוגרי אוקספורד וקימברידג' ומסורת ללא דופי של מאות שנים של אנשי civil service, הרי כאן כל מה שנדרש מהמנוול המערכתי הינו הרטוריקה המתאימה. בשנות החמישים היה זה קצת מרקסיזם, והיום - בודריאר, סופרסטרוקטוראליזם וקמצוץ של פוסט מודרניזם - ואתה "מוברג" היטב, כפי שקוראים לזה כאן. ברור שמדובר באנשים ציניים החפים מכל אידאולוגיה, שהמגע איתם ממית כל דבר חי.
כך, פרשת אסון התמוטטות המבנה בתלפיות, התמוטטות בתי ספר על תלמידיהם, אסון גשר כפר המכביה, אינם רק כשל מערכתי של אי אכיפת תקנים לבניה ברמה נקודתית, אלא קצה הקרחון של שחיתות קולוסאלית ללא תקנה האוכלת כאן כל חלקה טובה. כך גם השממה התרבותית הקשה בארצנו. אנא, קצת אמפתייה כלפינו הנידונים לאינפרנו חסר התקווה הזה, המרכינים ראשם בפני מי ששפר עליהם גורלם.
השחיתות קיימת 24093
וכל אחד צריך לעשות כמיטב יכולתו כדי להיאבק בה . זה עדיף על שב ועל תעשה.
Ich sehe das Nichts 24104
אבל האם יש לך משהו מעבר לקינה להוסיף? האם יש לך פתרון למצב הקיים, דרך להפיל מעלינו את עול המושחטים? פתרון שלא יהפכנו למושחטים תוך כדי?
הפוסל במומו לאו דווקא פוסל 24006
אני חושב שמר ברטוב דווקא קלע בצורה כמעט מדוייקת לכתביו של הרטגוזון.

מר הרטגוזון כתב מעין מאמר פואטי שהצביע על דיעותיו הפוליטיות האידאות שלו על החיים ועל מיני זוטות אחרות שבמחשבותיו.ולכן זוהי הסיבה שאין להתייחס למה שכתב בצורה רצינית מדי על ניו יורק ועל מה שהיא באמת.כי אדם שכותב על ניו יורק רק כדי להישמע יפה ולספר על הפנימיות שלו, לא כותב באמת על ניו יורק.
הזמנה למסע, סכנה 24015
כל מסע בנוסף לעובדה שהוא מהווה פתח להרפתקה, טומן בחובו סכנה גדולה. מסע גיאוגרפי הוא מסע נפשי שבו הנוסע חושף את עצמו לאובייקטים לא מוכרים אשר דרכם הוא יראה בעל כורחו את נשמתו שלו.

האם היה זה מלארמה שאמר שלא משנה כמה
ירחיק אדם במסעותין, תמיד התחת שלו ילך עמו. כוונתו שכל מסע להכרת הסביבה הוא למעשה מסע להכרת עצמך, וכאן הסכנה. משום שלא כולם מודעים לעובדה הזו ולכן אינם מוכנים למה שיתגלה להם, או שיכולים לצוץ דברים מפנימיות הנוסע ואשר יכריחו אותו להתמודד איתם בניגוד לרצונו.

יתכן ועידו חטא לטעמו של מי זה בהיתיפיפות מיותרת או בשטחיות ודעה קדומה. לטעמי צריך לקרוא את הרפרוף המהיר שנערך בניו יורק
המדומינת/מציאותית כהמשך למאמר שהוא פרסם לפני זמן שבו חשף לפנינו את עצמיותו כפי שנגלתה לו במסע אחר, המסע לגרמניה.
תזכיר לי מי זה מלארמה ? 24024
תזכיר לי מי זה מלארמה ? 24575
סטפאן מלארמה היה משורר צרפתי בן המחצית השניה של המאה הי''ט. הוא ופול ורלן נחשבים לחשובים שבאבות זרם הסימבוליזם באמנות.
הפוסל במומו פוסל 24032
נו, ולך יש דברים מעניינים ואמיתיים להגיד על ניו יורק? אם כן, פתח פיך ויאירו דבריך. ואם לא, אז אולי מוטב שלא היית פותח אותו ומשאיר אותו סגור. מדבריך נודף ריח רע כמו זה של מר ברטוב.
הפוסל במומו פוסל 24033
מטיעונים מסוג זה נודף ריח רע, מר פלוני אלמוני.
אמריקן קליידוסקופ 23393
אסף,

אני לא חשתי באיכות גרפומנית, כלשונך, בכתיבתו של עידו. ואולי בעצם תסביר אתה מדוע צריכות להיות אוזנינו מוטרדות מהאמירה "ואיך לא תהיה בדידות נוראה בעיר שרבות בה כל כך הבחורות היפות?!" מה צורם במשפט הזה?
מה עוד שיש למשפט זה שני תפקידים נוספים מעבר לתוכנו. ראשית הוא מעניק לעידו הזדמנות לנהל דו-שיח קצרצר עם הולדן קולפילד, ושנית הוא משמש מעבר אלגנטי לפסקה הבאה, למפגש עם הנערה הסינית.

אני חושב שאחד הדברים היפים ביומן המסע של עידו זו הידיעה שהוא אינו הראשון שמגלה את אמריקה או את ניו יורק, ומצד שני מדריך הטיולים שלו אינו רק "מדריך שיחור למטייל" - עידו משתמש במדריכים נוספים כמו סלינג'ר או בודריאר. (וכמה אנשים שאלה מדריכי הטיולים שלהם אתה מכיר?) אבל גם בצטטו מבודריאר, למשל, הוא תמיד יודע להוסיף 'ספין' משלו, לדוגמא: אהבתי את הפסקה שבה הוא שואל האם כובעי ה-NYPD שחובשים השחורים וההיספאנים מרפררים לסדרה הטלוויזיונית או לחולצות השחורות של יציר השטן רודולף ג'וליאני; או הרעיון שבבואם בהמוניהם לצפות בלהקת "קדאפי" משתתפים האמריקנים באקט של מיגורו בנבכי הסימולקרה. אסף, לא תמיד צריך להמציא את הגלגל מחדש לעיתים די בלגלגל אותו או להתגלגל איתו. יש חן רב בקלות התנועה שבכתיבתו של עידו.

למה אתה דורש מעידו מחוייבות לכתיבה ספרותית? כשהוא ירצה להתחייב לכך בוודאי יעשה זאת; בינתיים הוא כותב באייל, ובכשרון רב, ויפה שהוא אינו מתבלבל במדיום.
ובכל זאת יש ביומן המסע של עידו איכות מיוחדת. הכתיבה המרפרפת, הלא מעמיקה לטענתך, יוצרת אפקט קליידוסקופי של ניו יורק, ואת האפקט הזה לא פשוט ליצור בכתיבה (כתיבה בסגנון כזה עלולה להפוך בידיו של כותב פחות מיומן ל"מישמש" סתמי).

כולנו היינו בניו יורק (וגם אם היינו שם רק בקולנוע ובטלוויזיה הרי זה לא כל כך משנה לשיטתם של בודריאר ועידו, מבחינתם זה היינו הך שכן טענתם היא שאיבדנו את היכולת להבדיל בין המציאות לבין ייצוגיה) ובכל זאת עידו מצליח לפרק ולצרף מחדש את ניו יורק למעננו לרגע, וגם אם הרגע הזה אינו מונומנטלי או נצחי אנו כקוראים יוצאים נשכרים.
אמריקן קליידוסקופ 23416
אבקש להבהיר משהו: לא פסלתי את המאמר של עידו. לא טענתי שהוא חסר ערך. כלל וכלל לא. אני מוצא בו ענין (כפי שציינתי בתגובתי המקורית), וקראתיו בשמחה. עם זאת, מצאתי בו גם דברים שלא נשאו חן בעיני, ועליהם הלנתי בתגובתי. אין בכך משום דה-לגיטימציה של המאמר, ואחרי הכל, הן זו רק דעתי.

ולענין: אתה אומר שהכתיבה קאליידוסקופית. אני חושב שהיא לא מספיק בהירה. אין מה להוסיף על כך, וניוותר חלוקים בדעותינו.

באשר לבודריאר ולגלגל: לא דרשתי חדשנות כהכרח. לא אמרתי שעידו צריך לספק לנו מדריך טיולים ייחודי וחתרני. אכן, ההערה על להקת קדאפי והמשמעות בסימולקרה בעלת ערך בעיני, למשל. שוב, אני *מוצא* ערך במאמר. ספציפית התייחסתי לשתיים-שלוש נקודות בעייתיות בעיני במאמר: אזכור חוויה כלשהי בבית הכנסת מבלי לשתף אותנו באמת בטיבה, למשל.

המשפט שציטטתי ושציטטת אחרי תלוש מהקשר. מתקבל הרושם שעידו כתב אותו וציפה למחיאות כפיים לאחריו. הוא משפט שהייתי מקבל כחלק מטקסט ספרותי, כהגיג או כהיגד של דמות בהקשר של אופייה ועולמה. זו הזיקה הספרותית עליה דיברתי בתגובתי המקורית – נדמה שהרטוגזון מנסה לממש ערכים אסתטיים ספרותיים בכתיבתו, כמו ממואר ספרותי, ומשפט זה כמו גם כל תיאור העובדת הסינית במסעדה הם חלק מאותו נסיון, לדעתי. על כך הערתי: אם הרטוגזון רואה את יומן המסע הזה כיצירה בעלת ערך ספרותי, יש לשופטה באמות מידה ספרותיות. כך עשיתי, ולכן גם חתמתי את תגובתי המקורית בהבהרה (בוטה, אולי אפילו יומרנית) של שתי דרכים להתיר את סבך העירוב של כתיבתו.
לא להיות שם 23407
ידידי הטוב בר טוב,

את השאלה אם עידו הרטוגזון כותב ורושם באופן גראפומני הייתי רוצה להשאיר בשלב זה פתוחה, ולא בכדי;
רשמי מסעיו של הרטוגזון בניו יורק, ממש כרשמי מסעו והשוואותיו גרמניה/ישראל אוחזים בהחלט בגשטאלט ספרותי הלקוח מתחום
הוידוי - ברם רגשות עמוקים ותהייה על מצבים פילוסופים מסויימים כמעט ואינם קיימים שם, לבד מתחושת אמביוולנטיות חריפה ואישית, המתוארת בקווים ספרותיים סבירים.
הרטוגזון ניחן באכזריות קוקטית ואירופאית, הדרושה לניפוץ רסיסי חלומות יורדים ישראליים שונים, ועל כך יעידו תגובות מתגובות שונות לחלקו הראשון של מאמרו זה.
אין ספק כי הסופר בוחר, במודע ובמתכוון, לעשות לו לעצמו במידה מסויימת 'חיים קלים' בדרך כתיבתו הספרותית; הרטוגזון בוחר לכתוב לקהל ביתי מסויים, אשר אל חולשותיו, תשוקותיו ותאוותיו מיודע הוא לחלוטין, ובשל כך לנסות ו'לזעזעו' בהיגדים רלבנטים מסויימים, העוסקים בתובנות הבנת קהל קוראים זה את עצמו;
קהל קוראים זה - הרואה בארה"ב את מכורתו הרעיונית נפשית, ובגרמניה את דחייתו האולטימטיבית - הינו משחק בית קל בעבור הרטוגזון, היודע בבירור כיצד לפרוט על נימיו ופצעיו הפתוחים של אובייקט מפוצל זה, משל היה הילד האומר מילים אסורות - אך הנמלט בביטחה אל חיקה החם של אימו לאחר פליטות והיגדים שכאלו.

בחלקו הראשון של סיפור-מסע זה בוחר הרטגזון להעלות רשמיו בנבכי העיר ניו יורק באופן שקט אך נמרץ, המזכיר סופרים גרמנים שונים בהתייחסותם לפרוייקט האמריקאי; כמחוייב לאמת קנטיאנית מסויימת, מפלס לו הרטוגזון דרכו ברחבי כרך זה ללא כחל וסרק, דבר המעמידו לדעתי בקרב שורת הכותבים הראשונה של יוצרים ישראלים עכשוויים, ולו מפאת יכולתו המופלאה להשתחרר מקומפלקס עורלתו האבודה, אם תרצה, ולכתוב בעברית המיועדת לגויים, נטולת כל 'השגחה' ו'הבדלה'.

במילים אחרות: אם לפי מילון הגדרות מאן - בהשאלה מציטוטו של מאיר אריאל - השפה העברית הינה שפה, אשר 'בכל סוף משפט בעברית יושב אלוהים עם זקן, כיפה וערכת-מילה', הרי שהרטוגזון מסוגל לחסל במחי יד דמות ארכאית זו, ולכתוב כמעין גוי ציוני נטול כל עכבות יהודית.

אין הדבר כך בחלק השני של רשמיו אלו;
משקלה הכבד של היסטורית עמו מחזירו חיש קל אלי חיקה האהוב-שנוא של אמו מכורתו היהודית, שם הוא מחבר וכורך לראשו בקאתארזיס טראנסצנדנטי כיפה שחורה וענקית, אשר ממנה הולכים ומשתלשלים בהמשך פיאות, קפוטה ושאר סממנים דומים. אף סימני האמביוולנטיות הספרותית נעלמים להם בחלק זה כלא היו, ומפנים מקומם לאימפוטנטיות ביתית חמימה; הרטוגזון שב הביתה.

צעידתו הבטוחה בנתיב ההשכלה והנאורות מתנפצת כבועת סבון אל רקע הכרת תת מודעו במחוייבותו לעורלתו הרוחנית, אליה נס הוא כמוכה אימה וכמתחנן על נפשו הרדופה. אמנם גילויו זה המחודש את יהדותו אינו אותנטי במיוחד - אך די בכוון זה על מנת להעמידו בדיספוזיציה מסויימת אל מול קהל קוראיו החילוני לכאורה, הנהנה הן למקרא חזרתו ושיבתו הביתה, והן מעצם נסיונו להרגיזם בהגות מחשבות אסורות בדמוי גילוי הגורל היהודי וכ' - הרגזות הרחוקות מלאיים כהתבוננותו הראשונית והשקטה ברסיסי החלום האמריקאי, ממש כהתבוננותו הפנימית בהוויות הקיום הגרמני/ישראלי.

אהבתי עד מאוד את חלקו הראשון של רשמיו. חלקו השני היה לי לזרא.

שלך

אלכסנדר מאן
לא להיות שם 23427
בוודאי שחלקו השני היה לך לזרה. בחלקו השני עידו מתמודד עם יהדותו. יהדותך שלך מפחידה אותך ואינך מסוגל להתמודד עימה.
על מחזור החיים של הפורום הא''י 23502
דובי,

כל פורום מתחיל כאוסף קטן של אנשים שדנים על עניינים ברובו של עולם, בדיונים ענייניים ומנומסים.
עם הזמן הפורום גדל, נוספים אנשים רבים שמשתתפים בדיונים, וכו'. ככל שמתרחב מעגל הדוברים, כך יורדת איכות הדיונים - האשמות אישיות חסרות שחר, פרסומות סמויות ולא סמויות, ועוד כל מיני רעות חולות.
כל פורום, כמעט, מגיע לנקודה שבה רב הטפל על העיקר - ה'זבל' למיניו, דברים שלא מעניינים אף אחד, דברים שנכתבים רק מתוך כעס ורצון להכעיס, טקסטים בלתי קריאים לחלוטין וקרובי משפחתם, מהווים חלק כלכך גדול מהתוכן, עד שמעקב אחרי דיונים כן עניניים נעשה כמעט בלתי אפשרי. ואז, בתהליך טבעי למדי, הדיונים הנ''ל נפסקים, והפורום מת.

האייל מתקרב במהירות לכיוון השלב הלפני אחרון - יחס טפל לעיקר גדול מהראוי. זה הזמן להתחיל להשתמש בזכותך (ויש יאמרו - חובתך), ולהתחיל למחוק הודעות שמקומן לא כאן, על-ימין ועל-שמאל. כי אם תוותר על זכותך זו, לא יקח לאייל זמן רב להגיע לתחתית שרשרת המזון הדיגיטלית.
וחבל.
על מחזורים, דינמיקה וחרטטנות 23505
חורבנו של כל גוף הינו רצוי ומחויב המציאות בבוא היום. מותו הצפוי של האייל יתרחש לפני שיאבד מקומו בחיינו.
אם בחישובי קיצין עסקינן, שעה זו אינה כה קרובה לדעתי, גם אם נמדוד אותה שנינו באותה מערכת יחוס.
אם ברצונך לדחות את הקץ, לא מוכרת לי דרך מוצלחת יותר מן הדוגמה האישית, גם אם אין בה להבטיח שיפור. השתדל אתה לכתוב שלא מתוך כעס, לכתוב מעניין ולעניין, לחדש לנו. אני עצמי איני מוצלח בכך, אך תמיד שמח לקרוא דבריהם של המנוסים ממני בדרך חיים זו.

נוסף על כך, אף אתה כמדומני אינך מחזיק בגישה האבסולוטית המשתמעת מדבריך. חביבים עלי דבריהם של לא-פלצנים, חביבים עלי שיחות בשפת בני-אדם, וכן מדשדשים. טעם טוב קשה לפריטה.
דעות קדומות או נסיון 23435
עידו,

אכן מאמר המפגין יכולת כתיבה מרשימה, אם כי סובייקטיבית במובהק, ולכן יש להתייחס אליו בערבון מוגבל (דבר שבהחלט הבהרת יפה)

יש לי שאלה אחת אליך - מה גרם לך לכנות את ראש העירייה רודולף ג'וליאני "יציר השטן"?
AMERICA 23892
ONE THING I HATE IN AMERICA IS ALL THOSE BITCH ASS ISRAELIES WHO TALK SHIT ABOUT ISRAEL. THE ONLY REASON THEY DO IT IS BECAUSE THIS IS THE FIRST TIME IN THEIR LIFE THEY SEE SOME MONEY. LIKE THAT BITCH ABOVE WHO DISCRIBED ISRAEL ASS A PILE OF SHIT. YEA RIGHT, LET ME GUESS YOU PROBEBLY WORKING IN A MOVING COMPENY AND GET 8 DOLLARS AN HOUR+A SMALL TIP, AND IF YOU REALY LUCKY SOME MONEY FOR SELLING MATERIALS. YOU KNOW WHAT KEEP ON LIVING IN YOUR ONE BED ROOM APPARTMET WITH TWO ROOM MATES, AND KEEP ON HOPING YOU WILL GET RICH ONE DAY. ISRAELIS COME HERE WITH THE FANTSEY THEY WILL GET RICH IN A DAY. WELL MY FRIENDS AS A PERSON WHO LIVES HERE FOR 4 YEARS LET ME TELL YOU THAT IF YOU COME HERE I HOPE YOU SERVED IN KRAVI, IN OTHER WORDS: WELCOME TO THE JUNGEL
AMERICA 23900
נחמד שיש לך מה להגיד, רק אם אפשר 3 הערות:

א. מקובל באינטרנט לכתוב אנגלית באותיות קטנות. כתיבה באותיות גדולות נחשבת "צעקה". האם רצית "לזעוק" על אותם ישראלים-אמריקאים חדשים?

ב. תיבול התגובה במילות גנאי שונות ומשונות לא מקובלת כל-כך במחוזותינו. אפשר להעביר את אותה ביקורת באותה חריפות גם בלי לנבל את המקלדת.

ג. מה רע בחלום שאתה מתאר? מפריע לך שישראלים מסויימים (ובאותה מידה מהגרים מג'אמייקה או מאוקראינה או מקולומביה) מנסים את מזלם ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" וקצת מקטרים על המצב בארץ מוצאם?
AMERICA 26304
עם ישראל ולהקתו מוחה לך כפיים על כך שאתה עושה הרבה כסף (לבריאות) ועל כך שהגעת לארה''ב עם משפחתך. סביר להניח ש''קושי'' היא לא בדיוק מילה דומיננתית בלקסיקון הדל שלך ומה שבטוח זה שאתה אחד מאותם פלצנים שעדין דבוקים לסינר של אבא ואמא. יקירי, יש לי חדשות בשבילך, רוב הישראלים שמגיעים לארה''ב מגיעים לבד (תתפלא אבל יש הרבה כאלה) מבקשים הזדמנות להצליח בחיים שלהם (זה לא חטא)ומשלמים מחיר יקר עקב המרחק. ובנוגע לפנטזיה שלהם, תשאל את אבא שלך, הוא יספר לך רבות על כך. כל שאני ממליצה לך הוא להתבגר, ובפעם הבא כשקופצים לך לראש שטויות אתה לא חייב לתת לאצבעות ללכת במקומך על גבי המקלדת ,אנחנו מעוניינים בדעות איכותיות יותר. להתראות ילדון.
N.Y? 23893
I CAME HERE WITH MY FAMILY 4 YEARS AGO, I LIVE IN L.A , I NOW WORK WITH MY DAD IN CONSTRUCTION(SOUNDS FAMILAR), I USED TO WORK IN MOVING THE MONEY IS GOOD, BUT I LIKE KNOWING WHEN I COMING BACK HOME FROM THE JOB. I LIKE L.A. I WOULD PROBEBLY LIVE HERE FOR SOME VERY LONG TIME, BUT NO MATTER WHAT I WILL ALWYAS LOVE AND CARE ABOUT ISRAEL. AND I KNOW YOU ALL FEEL THE SAME NO MATTER WHAT WHAT YOU SAY. PEACE YOU'LL
N.Y 23957
Dear Idan/JPC4L,
As I have written before, I would like to express again my disagreement with the blick portrayal of the lives of Israelis in NYC. Even though both me and my friends here are succeeding financially, money was hardly the incentive to move here. We have all moved to NYC because we were tired from life in Israel, tired from the hopeless political situation and from the constant feeling of agression in the air. I sympathize with your frustration as a construction worker, but please do not infer from your experience on all Israelis living abroad.

N.Y 24771
DEAR NOGA, FOR YOUR INFORMATION I AM NOT FRUSTRATED WITH MY JOB, I MAKE MORE MONEY THEN YOU CAN DREAM ON. I DONT REALY CARE WHY YOU CAME HERE, THERE ARE MANY ISRALIES HERE WITH SHIT LOAD OF REASONS. YOU SAID YOU CANT STAND THE LIFE IN ISRAEL, WELL FEEL LIKE HOME BUT DONT FORGET YOU ARE ONLY A GUEST
N.Y 24801
נראה לי שעברת את המכסה המותרת של המילה "SHIT" אנא עבור לדימויים אחרים.
Miscallenous 23916
I can't really read what was written here at the moment, so i'll be responding from memory. I also can't write hebrew fonts at the moment so you would have to excuse my english.

About calling me and my writing 'Graphomaniac' I can only respond by saying that it is a serious accusation. I surely hope it isn't so, but I must assert that sometimes I fear this feat is part of my character. If I sometimes sin in that aspect, I regret that. In any case, I did not feel that was the case here.

One accuses me a lot of being too scientific in literature and too literary in articles. For me the two are the same. This is maybe the fault of a person who doesn't distinugish life from literature and who wishes to alter reality to the use of his own art.
If that is the case. So be it, since I have no ideoligical resentment for this kind of world view.

Yours Sincerely,

Ido Hartogsohn
Miscellaneous 23941
עידו,

חשוב לי לשוב ולציין שלא כיניתיך ''גרפומן''. ציפיתי ממך לקריאה מדוקדקת יותר של הביקורת שהעברתי על כתיבתך. לא ביקרתי אותך כלל, וטענותי היו מכוונות לכתיבתך בלבד.

דבריך לעיל בענין החיים והספרות לא נראים לי רלבנטיים לביקורת שלי, על אף שמהודעתך ברור שאתה רואה בה תגובה לדברי. אשמח אם תמצא את הזמן לשוב ולקרוא את ההודעות דנן ולהגיב לענין.

מכיוון שדומה שמאוד ממהרים להיעלב בשמך, אשוב ואציין שאני מעריך את כתיבתך, כפי שקראתיה בפורומים אחרים בעבר. אותך אישית איני מכיר כלל, ועל-כן אין לי דעה בענינך.
bull shit 329752
אני רק רוצה להגיד שקראתי את הכתבה הפסימית שלך לגבי אמריקה קודם כל אם תרצה או לא היא בהחלט אימפרייה ואני גם אציין את זה שכל מדינה בעולם מתיימרת להיות כמוה.
חוץ מזה "העבדים השחורים" בוחרים הם לבוא לשם "ולשרת"את "האדונים" והרבה מהם יוצאים משם מאושרים כי סוף סןף יכולים ליסוע לטיול של אחרי צבא תוך כמה חודשים אחרי שסימו לשרת את "האדונים" כסף שבארץ לא היו מגיעים לרבע .
אז אם כל הכבוד למילים הגבוהות שהשתמשת בהם כדי להרשים אנשים שכן חושקים ליסוע לאמריקה יכול מאוד להיות שהרסת להם בעקבות הכתבה השלילית. הפסימיות שלך ורק שלך
כל אחד רואה את העולם דרך העיניים שלו.
אז לפני שאתה יוצא אם מאמרים כאלה תבין שיש בינך לבין "האדונים" פער במנטליות" ולהפוך את זה לשליליות מראה על צרות אופקים .
חוץ מזה שלא חידשת כלום לאף אחד על זה שארה"ב בנוייה על קפיטליזם (באנגלייה עד היום יש הבדל מעמדות)וקובה קומניסטית אז מה........זו המדינה שבחרת לסוע אליה.
עצה שלי: תעשה שעורי בית לפני שאתה נוסע למקום אולי זה יעזור לך להתגבר על ההלם תרבות והפסימיות שמתפתחת לך בעקבות חוסר ההבנה של מנטליות חדשה(שיכול להיות דבר מעניין ואולי אפילו ללמוד משהו חיובי לגבי מי ששונה ממך!
מקווה שתיקח את זה לתשומת לבך!

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים