 |
לא רואים מהדירות של המוברים ברחוב 110. (כלומר רואים חלק, אבל בכל זאת)
בשכונה שלנו אין שחורים ואין היספאנים. אם שחור עומד ברחוב יותר מ 5 דקות, יגש אליו שוטר, לרוב בלבוש אזרחי לברר מה הבעיה.
יש לנו בשכונה מעדנייה, "גן עדן" היא נקראת, מוכרים שם פלפל צהוב ישראלי ב 55 שקל לקילו.
בחנות הבגדים (ששייכת לישראלים), מכרו כשהגענו לכאן צעיפים מצמר פשמינה ב 400 דולר (ההיא מסקס והעיר הפכה אותם לאייקון), היום מוכרים את השאריות ב 60 דולר וגם על זה יתנו לך הנחה.
יש לנו כאן יותר חברים ישראלים, ביניהם חברי ילדות, במרחק הליכה או כמה תחנות תחתית משהיו לנו בישראל.
אין בניו יורק אמריקאים, הם לא שורדים כאן, אלו שכאן הם או יהודים או שבאו לפני שבוע מקנזס ויחזרו לשם בעוד שנה, עם או בלי כסף.
הכל כאן עולה הרבה כסף ואין שום דרך אמינה לברר האם משהו שווה את הכסף בלי להוציא אותו.
יש פה את המריחואנה הטובה ביותר בעולם ואת משטרת הסמים המטורפת ביותר.
קל הרבה יותר לחסוך כאן כסף מאשר בישראל, למרות שמשלמים 3000 דולר לחודש שכירות ולמרות שהמחירים מטורפים.
בעוד שנה, אחרי עוד קצת מיתון, יהיה הרבה יותר קל לחיות כאן, אבל כנראה גם פחות נחמד.
אני לא מעלה על דעתי לחזור לישראל כל עוד אני צריך לעבוד למחייתי. אני גם לא יכול לתאר לעצמי שמישהו ישלח אותי לירות על ערבים כדי להגן על מתנחלים ואני אסכים.
ורק עכשיו אני חושב איך היתה נראית לנו כתבתו של מר הרטוגזון אם הוא היה תושב נהריה שבא לגור בתל אביב, בדירה ליד התחנה המרכזית הישנה, בבניין של פועלים זרים...
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש