בתשובה לאסף ברטוב, 15/05/01 19:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ידידי הטוב בר טוב, את השאלה אם עידו הרטוגזון כותב ורושם באופן גראפומני הייתי רוצה להשאיר בשלב זה פתוחה, ולא בכדי; רשמי מסעיו של הרטוגזון בניו יורק, ממש כרשמי מסעו והשוואותיו גרמניה/ישראל אוחזים בהחלט בגשטאלט ספרותי הלקוח מתחום הוידוי - ברם רגשות עמוקים ותהייה על מצבים פילוסופים מסויימים כמעט ואינם קיימים שם, לבד מתחושת אמביוולנטיות חריפה ואישית, המתוארת בקווים ספרותיים סבירים. הרטוגזון ניחן באכזריות קוקטית ואירופאית, הדרושה לניפוץ רסיסי חלומות יורדים ישראליים שונים, ועל כך יעידו תגובות מתגובות שונות לחלקו הראשון של מאמרו זה. אין ספק כי הסופר בוחר, במודע ובמתכוון, לעשות לו לעצמו במידה מסויימת 'חיים קלים' בדרך כתיבתו הספרותית; הרטוגזון בוחר לכתוב לקהל ביתי מסויים, אשר אל חולשותיו, תשוקותיו ותאוותיו מיודע הוא לחלוטין, ובשל כך לנסות ו'לזעזעו' בהיגדים רלבנטים מסויימים, העוסקים בתובנות הבנת קהל קוראים זה את עצמו; קהל קוראים זה - הרואה בארה"ב את מכורתו הרעיונית נפשית, ובגרמניה את דחייתו האולטימטיבית - הינו משחק בית קל בעבור הרטוגזון, היודע בבירור כיצד לפרוט על נימיו ופצעיו הפתוחים של אובייקט מפוצל זה, משל היה הילד האומר מילים אסורות - אך הנמלט בביטחה אל חיקה החם של אימו לאחר פליטות והיגדים שכאלו. בחלקו הראשון של סיפור-מסע זה בוחר הרטגזון להעלות רשמיו בנבכי העיר ניו יורק באופן שקט אך נמרץ, המזכיר סופרים גרמנים שונים בהתייחסותם לפרוייקט האמריקאי; כמחוייב לאמת קנטיאנית מסויימת, מפלס לו הרטוגזון דרכו ברחבי כרך זה ללא כחל וסרק, דבר המעמידו לדעתי בקרב שורת הכותבים הראשונה של יוצרים ישראלים עכשוויים, ולו מפאת יכולתו המופלאה להשתחרר מקומפלקס עורלתו האבודה, אם תרצה, ולכתוב בעברית המיועדת לגויים, נטולת כל 'השגחה' ו'הבדלה'. במילים אחרות: אם לפי מילון הגדרות מאן - בהשאלה מציטוטו של מאיר אריאל - השפה העברית הינה שפה, אשר 'בכל סוף משפט בעברית יושב אלוהים עם זקן, כיפה וערכת-מילה', הרי שהרטוגזון מסוגל לחסל במחי יד דמות ארכאית זו, ולכתוב כמעין גוי ציוני נטול כל עכבות יהודית. אין הדבר כך בחלק השני של רשמיו אלו; משקלה הכבד של היסטורית עמו מחזירו חיש קל אלי חיקה האהוב-שנוא של אמו מכורתו היהודית, שם הוא מחבר וכורך לראשו בקאתארזיס טראנסצנדנטי כיפה שחורה וענקית, אשר ממנה הולכים ומשתלשלים בהמשך פיאות, קפוטה ושאר סממנים דומים. אף סימני האמביוולנטיות הספרותית נעלמים להם בחלק זה כלא היו, ומפנים מקומם לאימפוטנטיות ביתית חמימה; הרטוגזון שב הביתה. צעידתו הבטוחה בנתיב ההשכלה והנאורות מתנפצת כבועת סבון אל רקע הכרת תת מודעו במחוייבותו לעורלתו הרוחנית, אליה נס הוא כמוכה אימה וכמתחנן על נפשו הרדופה. אמנם גילויו זה המחודש את יהדותו אינו אותנטי במיוחד - אך די בכוון זה על מנת להעמידו בדיספוזיציה מסויימת אל מול קהל קוראיו החילוני לכאורה, הנהנה הן למקרא חזרתו ושיבתו הביתה, והן מעצם נסיונו להרגיזם בהגות מחשבות אסורות בדמוי גילוי הגורל היהודי וכ' - הרגזות הרחוקות מלאיים כהתבוננותו הראשונית והשקטה ברסיסי החלום האמריקאי, ממש כהתבוננותו הפנימית בהוויות הקיום הגרמני/ישראלי. אהבתי עד מאוד את חלקו הראשון של רשמיו. חלקו השני היה לי לזרא. שלך אלכסנדר מאן |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי שחלקו השני היה לך לזרה. בחלקו השני עידו מתמודד עם יהדותו. יהדותך שלך מפחידה אותך ואינך מסוגל להתמודד עימה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, כל פורום מתחיל כאוסף קטן של אנשים שדנים על עניינים ברובו של עולם, בדיונים ענייניים ומנומסים. עם הזמן הפורום גדל, נוספים אנשים רבים שמשתתפים בדיונים, וכו'. ככל שמתרחב מעגל הדוברים, כך יורדת איכות הדיונים - האשמות אישיות חסרות שחר, פרסומות סמויות ולא סמויות, ועוד כל מיני רעות חולות. כל פורום, כמעט, מגיע לנקודה שבה רב הטפל על העיקר - ה'זבל' למיניו, דברים שלא מעניינים אף אחד, דברים שנכתבים רק מתוך כעס ורצון להכעיס, טקסטים בלתי קריאים לחלוטין וקרובי משפחתם, מהווים חלק כלכך גדול מהתוכן, עד שמעקב אחרי דיונים כן עניניים נעשה כמעט בלתי אפשרי. ואז, בתהליך טבעי למדי, הדיונים הנ''ל נפסקים, והפורום מת. האייל מתקרב במהירות לכיוון השלב הלפני אחרון - יחס טפל לעיקר גדול מהראוי. זה הזמן להתחיל להשתמש בזכותך (ויש יאמרו - חובתך), ולהתחיל למחוק הודעות שמקומן לא כאן, על-ימין ועל-שמאל. כי אם תוותר על זכותך זו, לא יקח לאייל זמן רב להגיע לתחתית שרשרת המזון הדיגיטלית. וחבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חורבנו של כל גוף הינו רצוי ומחויב המציאות בבוא היום. מותו הצפוי של האייל יתרחש לפני שיאבד מקומו בחיינו. אם בחישובי קיצין עסקינן, שעה זו אינה כה קרובה לדעתי, גם אם נמדוד אותה שנינו באותה מערכת יחוס. אם ברצונך לדחות את הקץ, לא מוכרת לי דרך מוצלחת יותר מן הדוגמה האישית, גם אם אין בה להבטיח שיפור. השתדל אתה לכתוב שלא מתוך כעס, לכתוב מעניין ולעניין, לחדש לנו. אני עצמי איני מוצלח בכך, אך תמיד שמח לקרוא דבריהם של המנוסים ממני בדרך חיים זו. נוסף על כך, אף אתה כמדומני אינך מחזיק בגישה האבסולוטית המשתמעת מדבריך. חביבים עלי דבריהם של לא-פלצנים, חביבים עלי שיחות בשפת בני-אדם, וכן מדשדשים. טעם טוב קשה לפריטה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |