 |
|
 |
||
|
||||
 |
הרטוגזון מיודענו חולק עמנו שוב רשמי מסע. זה טוב. תמיד מענין לקרוא רשמים אינטימיים של אדם אינטליגנטי. והנה לפנינו רשימה ארוכה ופזורת-דעת במקצת, על אודות חוויות אמיתיות ודמיונית של הרטוגזון בניו-יורק סיטי. רציתי לשאול אתכם: האם זה רק אני, או שגם אתם מבחינים באיכות גרפומנית מסוימת בכתיבתו של הרטוגזון? האם רק את אוזניי מטרידות אמירות כגון "ואיך לא תהיה בדידות נוראה בעיר בה רבות כל-כך הבחורות היפות?" הרטוגזון מספר לנו על התפעמות "יהודית" שחווה בבית כנסת בעיר. באיזה מובן היו רגשותיו המבולבלים רגשות של "יהדות"? את זה הוא לא מספר לנו. הנצרות "בנאלית", וליהדות יש "הרבה יותר מה להציע" לו. מה, למשל, יש ליהדות להציע לו? מטרת פרסום רשימה בסגנון זה צריכה להיות יותר מסיפוק המציצן הטבוע ברוב בני האדם - תן לנו תובנות, הרטוגזון; באר לנו משהו מנפשך. הרי אני לא חשתי את התרוממות הרוח שחשת אתה בבית הכנסת, ובכך שסיפרת לי שהתפעמת לא השכלתי במאומה. אם תנסה להסביר לי מדוע וכיצד קרה הדבר (מה גרם לך לשים כיפה על ראשך, למשל), אולי אוכל להפיק מרשמיך משהו לעצמי. והרי זה יסודה של ספרות טובה: ערך אינהרנטי של היצירה שהקורא יכול *לקחת* אליו. ובהחלט רשמי-מסע נכללים אצלי בסוגה "ספרות יפה", או עשויים להיכלל. אני מדמה לחשוב שהרטוגזון עצמו מתייחס כך לרשמיו, שאם לא כן אין לי הסבר למאמציו בבניית תבניות סיפוריות (עלילת המשנה עם העובדת הסינית במסעדה, הפונה אוטומטית לתבניות שגורות במוחנו, למשל). הרטוגזון מנסה לשתף אותנו בכוח בתחושות סובייקטיביות מאוד. אעז ואומר אף שלדעתי חלק מהתחושות נובעות מ"צורך סיפורי", היינו מהאסתטיקה של הרטוגזון, ואינן בהכרח תחושות אותנטיות של הכותב. למשל, נכתב "הרי היא מעבר לכל סמל מיני העומד לנגד עיניו של מי שעולה לאי החרות לבעול אותה, לחדור לגופה ולהציץ לה מתחת לשמלה." האמנם? האמנם כל מי שעולה לאי החרות רואה בפסל החירות אובייקט מיני? שימו לב למלה "הרי", בעזרתה אנו נמשכים אל תוך הקביעה הזו באחוות המובן מאליו. כן, כבר כתבו לפני הרטוגזון שפסל החירות הוא סמל מיני, אבל פרויד הזכיר לנו שלפעמים סיגר הוא רק סיגר, ולא כל דבר עם שפיץ הוא תחליף פאלי. אז "מעבר לכל סמל מיני"? אני קורא לכותב המוכשר להרהר בדברי ומציע לו שתי חלופות לסגנון כתיבתו הנוכחי: א. כתיבה תמה יותר, חפה מניתוחים על כרעי תרנגולת ומרטוריקת המובן-מאליו המכליל. ב. מחויבות עמוקה יותר לכתיבה ספרותית, ומתן דגש על הערך לקורא ולאו דווקא על הנצחת ההרהור החולף. אני מקווה שלא אעליב איש – דברי כנים וישירים, ומטרתם להביע דעה ואולי לעורר מחשבה, ותו לא. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני אדבר אליך דברים ישירים וכנים, ואני אנצל את האפשרות להיות אלמוני כי תגובתי האגרסיבית שתבוא בהמשך מגעילה קצת גם אותי אבל הרבה יותר מזה הגעילה אותי התגובה שלך. אני לא חושב שיש טעם להתייחס באופן ענייני לתגובתך כי ברור לי לגמרי שבדברים שלך על היומן מסע של עידו רק הקנאה מדברת מגרונך. בדרך כלל התגובות שלך הן ביקורת על תגובות של אחרים, או על שגיאה בעברית או על איזה קוצו של יוד בנוגע לשם לטיני, או על נקודה שולית אחרת. לפעמים נדמה שמשלך אין לך כלום, שבעצם אתה סובל מאימפוטנציה ובגלל זה בעצם אתה מביא את הביקורות האלה שלך, אבל הפעם הגזמת! וגם אם אתה באמת לא הצלחת לראות את היופי או הכנות ביומן מסע של עידו אולי זה פשוט מוכיח שאתה גם קורא גרוע? ובקיצור, הפוסל במומו פוסל, הגרפומן הוא אתה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אייל אלמוני, הבאתי דברים ישירים כנגד מאפיינים מסוימים של כתיבתו של הרטוגזון במאמר הזה (ואומר בגלוי שטרם הספיקותי לקרוא את המאמר השני), ורציתי לדון בהם. אמנם השתמשתי במלה בוטה למדי ("גרפומניה"), אך לא הטחתי אותה בעידו אד הומינם; הפניתי אותה לכתיבתו במופע הספציפי במאמר זה. אתה בוחר לתקוף את מניעי, שאתה מתיימר לפרש (קנאה; אימפוטנציה). לא אשחית מלים בתשובה לטענות הללו. בסוף אתה גם מציע את האפשרות שאני קורא גרוע. דווקא את האפשרות הזו אני מקבל – אולי אני קורא גרוע. משום כך שאלתי אם זה רק אני; חיפשתי תגובות *עניניות* לכאן או לכאן. תגובתך אינה ענינית, ומכיוון שעומדת לך הגנת האנונימיות, אני מזמין אותך להגיב לענין בשמך. פריט אחד של ביקורת ענינית נכלל בתגובתך המתלהמת: אתה טוען שרוב תגובותי באייל הקורא עוסקות בתיקונים ובביקורת על כתיבתם של אחרים. אני מודה. מה רע בזה? האם בתיקון ציטוט שגוי, או בהערה מבהירה לגבי מקור ביטוי כלשהו, איני תורם משהו בעל ערך לקוראי האייל? אני חושב שיש כאן תרומה. אודה בפה מלא שאני מתקשה למצוא פנאי לכתוב מאמרים בנושאי היום, ועל-כן כתיבתי מצומצמת בד"כ לתגובות קצרות בלבד. אציין שבכל זאת תרמתי שני מאמרים פרי עטי לאייל, האחד בימיו הראשונים, שעסק בציון יום כיפור, והאחד ביום השנה המאה למותו של אוסקר וויילד, שהוכיח שוב שאין לאייל גוף קוראים משמעותי המעונין לשוחח על עניני תרבות, בדומה למאמרים על ג'ון קופר פואי ואחרים. הגרפומן הוא אני? ישפוט הקורא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסף ידידי, כולי פליאה על שבחרת לענות ולהיענות לרפש אשר פלוני בן אלמוני בחר להטיל ולהטיח בך - כל זאת תוך אפולוגטיקה ישירה מצדך בדבר תרומתך הברורה לאתר זה, הן במישור הערכי והן במישור הדקדוקי-בלשני. בסירטו המפורסם של אינגמאר ברגמן 'החותם השביעי' אומר בסצינת הסיום משרת-האביר (Knappe) ינס (Jens)בהביטו עם האביר אנטוניוס בלוך ומשתתפים נוספים אל מלאך המוות כי אינו רואה דבר מלבד הכלום הריקני - וזאת בניגוד גמור להיגדיהם השונים של שאר הנוכחים אשר האימה מחלחלת לגרונם ולמבטם. אף אני כשרת-האביר ינס. אינני רואה כלום בתגובות האלמוני למיניהם, לבד מהריק והשממה. שלך ידידך אלכסנדר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדוני משרת-האביר: אני לא נגד התיקונים בעברית של מר ברטוב בתגובות שלו אבל זה עוד לא הופך אותו למבקר ספרות. לקרוא גרפומן לעידו שברור שהוא בנאדם כנה ורגיש וגם יש לו כשרון כתיבה זה לא להטיל רפש? לבוא אליו בפוזה כזו: הכתבה שלך חרתה ברתה כי לא עשית לי את זה, לא הזזת לי, חסר עומק במאמר שלך -זה יפה? זה אצילות נפש? לעטוף את החרא שלך שאתה זורק עליו בכל מיני מחמאות מזוייפות (אתה בחור אינטליגנטי וכאלה) זה לא צביעות והתנשאות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למר אלכסנדר מאן, השלום לך. אכן, השגותיך מעשירות את הוויתנו, ושולפות אותנו לעיתים מביצה משמימה המשתרעת מלוא האופק. אבל מהי האסנציה הממיתה כך את נפשנו כאן? בקטע אחר בחותם השביעי שואל האביר אנטוניוס בלוך בעת התיחדות עם מלאך המוות, מהם סודותיו, מה עומד מאחורי כל זאת. הרי בוודאי מאחורי הכוח מצמית החיים חייבת להיות איזו מהות מטאפיסית גדולה ונסתרת. "אין לי סודות" עונה המוות. יוצא שמאחורי כל אקט של יצירה ועשייה אנושית קיימת גם מגמת האיון, שכל עיקרה, רדוקציה של המלאות להרס ולהתפוררות, וכך ממילא לא נוסף כאן דבר. ניתן לאמר, מעין קלות ריקה של מעשה ההרס. הדבר מזכיר את יוסף ק. של קפקא המגלה שמאחורי הכובד לכאורה של ביורוקרטיית שופטיו מסתתרות להן חוברות פורנוגרפיות ירודות ובלות בהן הם מעיינים בזמן המשפט. יצאתי אתמול לשוק הכרמל בתל אביב, ושאפתי עידוד רב מהחיוניות הנהדרת של האנשים העסוקים מאד האלה, ומהגוון העצום של מוצרי החקלאות. סביר אם כן שמאחורי הכובד המצמית של הריק כאן מסתתרות להן, פרט לשחיתות ולניוול האנושי, גם מחשבות חמוצות, קודחות והיסטריות שמקורם בבטלנות מובנית וחוסר יצרנות. אלכסנדר, עליך להודות לכל מי שאתה מאמין בו שהמובן מאליו של ארצך הינו המערכת הביורוקרטית המהוגנת והמארגנת ביותר באירופה. אתה חי בארץ מסוככת וקיומך מוגן ברמה הבסיסית ביותר. אני מצידי גדלתי בצילה של הביורוקרטיה המושחתת ביותר בעולם המערבי. זוהי ביורוקרטיה המסתמכת הן על כמה דמויות יצוגיות מרשימות, והן על מנגנונים של ויקטימיזציה, המנקזים את תשומת הלב מהשחיתות הקשה הזאת כלפי דמויות מטרה כלפיהם מתנקזת כל האחריות. מכאן וועדות החקירה הרבות בארצנו ומסעות ציד המכשפות התכופים. המגמה ההיסטרית והצעקנית שנתקלים בה תכופות כאן אינה פועל יוצא של נירוזות או המצב היהודי, אלא לרוב פרי מוחם הקודח של צעירים מושחתים וציניים (יש האומרים שהסנטימנטליות היחידה שהם עשויים לחוש מתעוררת בהם בעת שהם ממששים בחמדה את הכספות בבנקים שוויצריים אליהם הוברחו כספי מדינה) השואפים למצוא חן בעיני אדוניהם בעזרת יוזמות תועמלניות הנשמעות חגיגיות מרוממות ומקפיאות. עליך להבין בבקשה, בעוד למשל חלקם הגדול של המאיישים את האדמיניסטרציה הצרפתית עברו בחינות קשות ולימוד מפרך ברמה גבוהה ב- ecole normale superieur, בבריטניה מדובר בבוגרי אוקספורד וקימברידג' ומסורת ללא דופי של מאות שנים של אנשי civil service, הרי כאן כל מה שנדרש מהמנוול המערכתי הינו הרטוריקה המתאימה. בשנות החמישים היה זה קצת מרקסיזם, והיום - בודריאר, סופרסטרוקטוראליזם וקמצוץ של פוסט מודרניזם - ואתה "מוברג" היטב, כפי שקוראים לזה כאן. ברור שמדובר באנשים ציניים החפים מכל אידאולוגיה, שהמגע איתם ממית כל דבר חי. כך, פרשת אסון התמוטטות המבנה בתלפיות, התמוטטות בתי ספר על תלמידיהם, אסון גשר כפר המכביה, אינם רק כשל מערכתי של אי אכיפת תקנים לבניה ברמה נקודתית, אלא קצה הקרחון של שחיתות קולוסאלית ללא תקנה האוכלת כאן כל חלקה טובה. כך גם השממה התרבותית הקשה בארצנו. אנא, קצת אמפתייה כלפינו הנידונים לאינפרנו חסר התקווה הזה, המרכינים ראשם בפני מי ששפר עליהם גורלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכל אחד צריך לעשות כמיטב יכולתו כדי להיאבק בה . זה עדיף על שב ועל תעשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל האם יש לך משהו מעבר לקינה להוסיף? האם יש לך פתרון למצב הקיים, דרך להפיל מעלינו את עול המושחטים? פתרון שלא יהפכנו למושחטים תוך כדי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שמר ברטוב דווקא קלע בצורה כמעט מדוייקת לכתביו של הרטגוזון. מר הרטגוזון כתב מעין מאמר פואטי שהצביע על דיעותיו הפוליטיות האידאות שלו על החיים ועל מיני זוטות אחרות שבמחשבותיו.ולכן זוהי הסיבה שאין להתייחס למה שכתב בצורה רצינית מדי על ניו יורק ועל מה שהיא באמת.כי אדם שכותב על ניו יורק רק כדי להישמע יפה ולספר על הפנימיות שלו, לא כותב באמת על ניו יורק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל מסע בנוסף לעובדה שהוא מהווה פתח להרפתקה, טומן בחובו סכנה גדולה. מסע גיאוגרפי הוא מסע נפשי שבו הנוסע חושף את עצמו לאובייקטים לא מוכרים אשר דרכם הוא יראה בעל כורחו את נשמתו שלו. האם היה זה מלארמה שאמר שלא משנה כמה ירחיק אדם במסעותין, תמיד התחת שלו ילך עמו. כוונתו שכל מסע להכרת הסביבה הוא למעשה מסע להכרת עצמך, וכאן הסכנה. משום שלא כולם מודעים לעובדה הזו ולכן אינם מוכנים למה שיתגלה להם, או שיכולים לצוץ דברים מפנימיות הנוסע ואשר יכריחו אותו להתמודד איתם בניגוד לרצונו. יתכן ועידו חטא לטעמו של מי זה בהיתיפיפות מיותרת או בשטחיות ודעה קדומה. לטעמי צריך לקרוא את הרפרוף המהיר שנערך בניו יורק המדומינת/מציאותית כהמשך למאמר שהוא פרסם לפני זמן שבו חשף לפנינו את עצמיותו כפי שנגלתה לו במסע אחר, המסע לגרמניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סטפאן מלארמה היה משורר צרפתי בן המחצית השניה של המאה הי''ט. הוא ופול ורלן נחשבים לחשובים שבאבות זרם הסימבוליזם באמנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, ולך יש דברים מעניינים ואמיתיים להגיד על ניו יורק? אם כן, פתח פיך ויאירו דבריך. ואם לא, אז אולי מוטב שלא היית פותח אותו ומשאיר אותו סגור. מדבריך נודף ריח רע כמו זה של מר ברטוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מטיעונים מסוג זה נודף ריח רע, מר פלוני אלמוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסף, אני לא חשתי באיכות גרפומנית, כלשונך, בכתיבתו של עידו. ואולי בעצם תסביר אתה מדוע צריכות להיות אוזנינו מוטרדות מהאמירה "ואיך לא תהיה בדידות נוראה בעיר שרבות בה כל כך הבחורות היפות?!" מה צורם במשפט הזה? מה עוד שיש למשפט זה שני תפקידים נוספים מעבר לתוכנו. ראשית הוא מעניק לעידו הזדמנות לנהל דו-שיח קצרצר עם הולדן קולפילד, ושנית הוא משמש מעבר אלגנטי לפסקה הבאה, למפגש עם הנערה הסינית. אני חושב שאחד הדברים היפים ביומן המסע של עידו זו הידיעה שהוא אינו הראשון שמגלה את אמריקה או את ניו יורק, ומצד שני מדריך הטיולים שלו אינו רק "מדריך שיחור למטייל" - עידו משתמש במדריכים נוספים כמו סלינג'ר או בודריאר. (וכמה אנשים שאלה מדריכי הטיולים שלהם אתה מכיר?) אבל גם בצטטו מבודריאר, למשל, הוא תמיד יודע להוסיף 'ספין' משלו, לדוגמא: אהבתי את הפסקה שבה הוא שואל האם כובעי ה-NYPD שחובשים השחורים וההיספאנים מרפררים לסדרה הטלוויזיונית או לחולצות השחורות של יציר השטן רודולף ג'וליאני; או הרעיון שבבואם בהמוניהם לצפות בלהקת "קדאפי" משתתפים האמריקנים באקט של מיגורו בנבכי הסימולקרה. אסף, לא תמיד צריך להמציא את הגלגל מחדש לעיתים די בלגלגל אותו או להתגלגל איתו. יש חן רב בקלות התנועה שבכתיבתו של עידו. למה אתה דורש מעידו מחוייבות לכתיבה ספרותית? כשהוא ירצה להתחייב לכך בוודאי יעשה זאת; בינתיים הוא כותב באייל, ובכשרון רב, ויפה שהוא אינו מתבלבל במדיום. ובכל זאת יש ביומן המסע של עידו איכות מיוחדת. הכתיבה המרפרפת, הלא מעמיקה לטענתך, יוצרת אפקט קליידוסקופי של ניו יורק, ואת האפקט הזה לא פשוט ליצור בכתיבה (כתיבה בסגנון כזה עלולה להפוך בידיו של כותב פחות מיומן ל"מישמש" סתמי). כולנו היינו בניו יורק (וגם אם היינו שם רק בקולנוע ובטלוויזיה הרי זה לא כל כך משנה לשיטתם של בודריאר ועידו, מבחינתם זה היינו הך שכן טענתם היא שאיבדנו את היכולת להבדיל בין המציאות לבין ייצוגיה) ובכל זאת עידו מצליח לפרק ולצרף מחדש את ניו יורק למעננו לרגע, וגם אם הרגע הזה אינו מונומנטלי או נצחי אנו כקוראים יוצאים נשכרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבקש להבהיר משהו: לא פסלתי את המאמר של עידו. לא טענתי שהוא חסר ערך. כלל וכלל לא. אני מוצא בו ענין (כפי שציינתי בתגובתי המקורית), וקראתיו בשמחה. עם זאת, מצאתי בו גם דברים שלא נשאו חן בעיני, ועליהם הלנתי בתגובתי. אין בכך משום דה-לגיטימציה של המאמר, ואחרי הכל, הן זו רק דעתי. ולענין: אתה אומר שהכתיבה קאליידוסקופית. אני חושב שהיא לא מספיק בהירה. אין מה להוסיף על כך, וניוותר חלוקים בדעותינו. באשר לבודריאר ולגלגל: לא דרשתי חדשנות כהכרח. לא אמרתי שעידו צריך לספק לנו מדריך טיולים ייחודי וחתרני. אכן, ההערה על להקת קדאפי והמשמעות בסימולקרה בעלת ערך בעיני, למשל. שוב, אני *מוצא* ערך במאמר. ספציפית התייחסתי לשתיים-שלוש נקודות בעייתיות בעיני במאמר: אזכור חוויה כלשהי בבית הכנסת מבלי לשתף אותנו באמת בטיבה, למשל. המשפט שציטטתי ושציטטת אחרי תלוש מהקשר. מתקבל הרושם שעידו כתב אותו וציפה למחיאות כפיים לאחריו. הוא משפט שהייתי מקבל כחלק מטקסט ספרותי, כהגיג או כהיגד של דמות בהקשר של אופייה ועולמה. זו הזיקה הספרותית עליה דיברתי בתגובתי המקורית – נדמה שהרטוגזון מנסה לממש ערכים אסתטיים ספרותיים בכתיבתו, כמו ממואר ספרותי, ומשפט זה כמו גם כל תיאור העובדת הסינית במסעדה הם חלק מאותו נסיון, לדעתי. על כך הערתי: אם הרטוגזון רואה את יומן המסע הזה כיצירה בעלת ערך ספרותי, יש לשופטה באמות מידה ספרותיות. כך עשיתי, ולכן גם חתמתי את תגובתי המקורית בהבהרה (בוטה, אולי אפילו יומרנית) של שתי דרכים להתיר את סבך העירוב של כתיבתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידידי הטוב בר טוב, את השאלה אם עידו הרטוגזון כותב ורושם באופן גראפומני הייתי רוצה להשאיר בשלב זה פתוחה, ולא בכדי; רשמי מסעיו של הרטוגזון בניו יורק, ממש כרשמי מסעו והשוואותיו גרמניה/ישראל אוחזים בהחלט בגשטאלט ספרותי הלקוח מתחום הוידוי - ברם רגשות עמוקים ותהייה על מצבים פילוסופים מסויימים כמעט ואינם קיימים שם, לבד מתחושת אמביוולנטיות חריפה ואישית, המתוארת בקווים ספרותיים סבירים. הרטוגזון ניחן באכזריות קוקטית ואירופאית, הדרושה לניפוץ רסיסי חלומות יורדים ישראליים שונים, ועל כך יעידו תגובות מתגובות שונות לחלקו הראשון של מאמרו זה. אין ספק כי הסופר בוחר, במודע ובמתכוון, לעשות לו לעצמו במידה מסויימת 'חיים קלים' בדרך כתיבתו הספרותית; הרטוגזון בוחר לכתוב לקהל ביתי מסויים, אשר אל חולשותיו, תשוקותיו ותאוותיו מיודע הוא לחלוטין, ובשל כך לנסות ו'לזעזעו' בהיגדים רלבנטים מסויימים, העוסקים בתובנות הבנת קהל קוראים זה את עצמו; קהל קוראים זה - הרואה בארה"ב את מכורתו הרעיונית נפשית, ובגרמניה את דחייתו האולטימטיבית - הינו משחק בית קל בעבור הרטוגזון, היודע בבירור כיצד לפרוט על נימיו ופצעיו הפתוחים של אובייקט מפוצל זה, משל היה הילד האומר מילים אסורות - אך הנמלט בביטחה אל חיקה החם של אימו לאחר פליטות והיגדים שכאלו. בחלקו הראשון של סיפור-מסע זה בוחר הרטגזון להעלות רשמיו בנבכי העיר ניו יורק באופן שקט אך נמרץ, המזכיר סופרים גרמנים שונים בהתייחסותם לפרוייקט האמריקאי; כמחוייב לאמת קנטיאנית מסויימת, מפלס לו הרטוגזון דרכו ברחבי כרך זה ללא כחל וסרק, דבר המעמידו לדעתי בקרב שורת הכותבים הראשונה של יוצרים ישראלים עכשוויים, ולו מפאת יכולתו המופלאה להשתחרר מקומפלקס עורלתו האבודה, אם תרצה, ולכתוב בעברית המיועדת לגויים, נטולת כל 'השגחה' ו'הבדלה'. במילים אחרות: אם לפי מילון הגדרות מאן - בהשאלה מציטוטו של מאיר אריאל - השפה העברית הינה שפה, אשר 'בכל סוף משפט בעברית יושב אלוהים עם זקן, כיפה וערכת-מילה', הרי שהרטוגזון מסוגל לחסל במחי יד דמות ארכאית זו, ולכתוב כמעין גוי ציוני נטול כל עכבות יהודית. אין הדבר כך בחלק השני של רשמיו אלו; משקלה הכבד של היסטורית עמו מחזירו חיש קל אלי חיקה האהוב-שנוא של אמו מכורתו היהודית, שם הוא מחבר וכורך לראשו בקאתארזיס טראנסצנדנטי כיפה שחורה וענקית, אשר ממנה הולכים ומשתלשלים בהמשך פיאות, קפוטה ושאר סממנים דומים. אף סימני האמביוולנטיות הספרותית נעלמים להם בחלק זה כלא היו, ומפנים מקומם לאימפוטנטיות ביתית חמימה; הרטוגזון שב הביתה. צעידתו הבטוחה בנתיב ההשכלה והנאורות מתנפצת כבועת סבון אל רקע הכרת תת מודעו במחוייבותו לעורלתו הרוחנית, אליה נס הוא כמוכה אימה וכמתחנן על נפשו הרדופה. אמנם גילויו זה המחודש את יהדותו אינו אותנטי במיוחד - אך די בכוון זה על מנת להעמידו בדיספוזיציה מסויימת אל מול קהל קוראיו החילוני לכאורה, הנהנה הן למקרא חזרתו ושיבתו הביתה, והן מעצם נסיונו להרגיזם בהגות מחשבות אסורות בדמוי גילוי הגורל היהודי וכ' - הרגזות הרחוקות מלאיים כהתבוננותו הראשונית והשקטה ברסיסי החלום האמריקאי, ממש כהתבוננותו הפנימית בהוויות הקיום הגרמני/ישראלי. אהבתי עד מאוד את חלקו הראשון של רשמיו. חלקו השני היה לי לזרא. שלך אלכסנדר מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי שחלקו השני היה לך לזרה. בחלקו השני עידו מתמודד עם יהדותו. יהדותך שלך מפחידה אותך ואינך מסוגל להתמודד עימה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, כל פורום מתחיל כאוסף קטן של אנשים שדנים על עניינים ברובו של עולם, בדיונים ענייניים ומנומסים. עם הזמן הפורום גדל, נוספים אנשים רבים שמשתתפים בדיונים, וכו'. ככל שמתרחב מעגל הדוברים, כך יורדת איכות הדיונים - האשמות אישיות חסרות שחר, פרסומות סמויות ולא סמויות, ועוד כל מיני רעות חולות. כל פורום, כמעט, מגיע לנקודה שבה רב הטפל על העיקר - ה'זבל' למיניו, דברים שלא מעניינים אף אחד, דברים שנכתבים רק מתוך כעס ורצון להכעיס, טקסטים בלתי קריאים לחלוטין וקרובי משפחתם, מהווים חלק כלכך גדול מהתוכן, עד שמעקב אחרי דיונים כן עניניים נעשה כמעט בלתי אפשרי. ואז, בתהליך טבעי למדי, הדיונים הנ''ל נפסקים, והפורום מת. האייל מתקרב במהירות לכיוון השלב הלפני אחרון - יחס טפל לעיקר גדול מהראוי. זה הזמן להתחיל להשתמש בזכותך (ויש יאמרו - חובתך), ולהתחיל למחוק הודעות שמקומן לא כאן, על-ימין ועל-שמאל. כי אם תוותר על זכותך זו, לא יקח לאייל זמן רב להגיע לתחתית שרשרת המזון הדיגיטלית. וחבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חורבנו של כל גוף הינו רצוי ומחויב המציאות בבוא היום. מותו הצפוי של האייל יתרחש לפני שיאבד מקומו בחיינו. אם בחישובי קיצין עסקינן, שעה זו אינה כה קרובה לדעתי, גם אם נמדוד אותה שנינו באותה מערכת יחוס. אם ברצונך לדחות את הקץ, לא מוכרת לי דרך מוצלחת יותר מן הדוגמה האישית, גם אם אין בה להבטיח שיפור. השתדל אתה לכתוב שלא מתוך כעס, לכתוב מעניין ולעניין, לחדש לנו. אני עצמי איני מוצלח בכך, אך תמיד שמח לקרוא דבריהם של המנוסים ממני בדרך חיים זו. נוסף על כך, אף אתה כמדומני אינך מחזיק בגישה האבסולוטית המשתמעת מדבריך. חביבים עלי דבריהם של לא-פלצנים, חביבים עלי שיחות בשפת בני-אדם, וכן מדשדשים. טעם טוב קשה לפריטה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |