המיתוס המופרך של הכפר הגלובלי | 1635 | |||||||||||
|
המיתוס המופרך של הכפר הגלובלי | 1635 | |||||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
אבל מעניין המאמר ככל שיהיה, אני סבורה שאני יכולה (ויותר מכך- שאף הכותב יכול) לכתוב בצורה דומה מאמר הפוך, שיוכיח שהעולם הוא אכן כפר גלובלי. האם המציאות כיום עונה על התחזית של מקלוהן? בהחלט כן. האם טבע האדם אמנם נוטה לקהילה קטנה ולחוסר קבלת זרים בקהילה? זה כבר נתון לפרשנות. הפורומים באינטרנט הם לא פחות ממהיפכה, אבל קצת מוקדם, עדיין, להסיק ממנה מסקנות.תת קבוצות בתוך קהילה לא הופכות אותה לפחות קהילתית, וגם תת-חוקי משחק בתוך פורום עם חוקי משחק ברורים זה עניין נפוץ. תילי מלים עוד ייכתבו על הנושא הפופולרי, במחלקות לתקשורת, בעיתונות, בספרות וכו". העמימות שוב תהיה פתח למאמרים מבריקים לצד גיבובי מילים מיותרים. בכל מקרה, לטעון שהמיתוס של הכפר הגלובלי "מופרך", זה קצת מרחיק לכת, מה עוד שאין ציטוטים מהמאמר המקורי של מקלוהן כדי שנבין מה, בדיוק, מופרך. |
|
||||
|
||||
אם יביאו ציטוטים מהמאמר המקורי של מקלוהן, נבין עוד פחות מה מופרך ומה לא (או מה בדיוק הנושא). מדובר בחיבור כה מסורבל, עד שאפילו ספרי הלימוד עצמם מעבירים על כך ביקורת. |
|
||||
|
||||
המאמר אכן מסורבל, אבל אפשר לדעתי לומר בוודאות, שעיקרו *אינו* היעלמות הלאומיות כפי שצויין במאמר. יש מאמרים מוצלחים יותר לתקיפת הנושא מזווית זו (פוקיומה?). |
|
||||
|
||||
אני עדיין חושב שלמרחקים הגיאוגרפיים(וגם לפעמים עניין השפה)יש השפעה על קהילות אינטרנטיות , כי יש הבדל עצום בין קהילה שמשתמשת באינטרנט ככלי תקשורת וחבריה נפגשו או נפגשים (לפחות חלקם) ובין קהילה בין לאומית (אפילו קטנה) שחבריה לעולם לא יראו איש את ראהו (אולי פרט למצלמות אינטרנט). חוץ מזה גם נושא המדינות השונות והתרבויות עדיין משפיע ומהווה גורם דומיננטי בדרכים מסוימות באינטרנט ( כמה אתם ששים לדבר בחופשיות עם אנשים ממצרים באיי סי קיו?) ולהגיד שהאנגלית והליברליזם והשוק החופשי פותרים הכל או שיפתרו בעתיד זה רחוק מאוד מהמציאות לעניות דעתי. |
|
||||
|
||||
בנוסף, ישנם הבדלים תרבותיים המתקשרים להבדלים גיאוגרפיים. שפה, היא ההבדל הגדול ביותר. אני לא אכנס לפורום צרפתי, גרמני או רוסי, למשל, והם לא יכנסו לאייל. אפילו לפורומים באנגלית, יש לפעמים העדפה למקומיים בויכוחים על ''המצב'' לדוגמא. |
|
||||
|
||||
המאמר מעניין ואבחנותיו מעניינות גם אם ניתן לחלוק עליהן במידה כזו או אחרת, כפי שעשתה גילית תגובה 173429. אחד הדגשים במאמר הוא שלמרות הגלובליזציה (מונח חלופי כמעט ל"כפר הגלובלי"), אין הייצור התרבותי חוצה גבולות עד כדי כך שאנחנו באמת יכולים לדבר על "כפר גלובלי". תימוכין מסויימים לכך ניתן למצוא במאמר שכותרתו Globa - lie - zation. לטענת מחברו "שומרי התרבות המקומית" אינם צריכים להזדעק בכל פעם שנפתחים במדינה כלשהי סניפים חדשים של מקדונלד, או הוליווד מפיצה שובר קופות חדש, שכן, הייצור התרבותי המקומי ברוב המדינות עדיין גדול מאוד, כך לדוגמה: בהודו, המוסיקה המקומית מהווה 96% מכלל המכירות; במצרים 81%; בברזיל 73%. ב-2001, ב-60 המדינות העשירות ביותר, 70% מתוכניות הטלוויזיה היו מייצור מקומי. המאמר המלא: http://www.techcentralstation.com/040403C.html מצד שני, גם מספרים כגון אלה עלולים להטעות. באיזו מידה תכנית כמו "מי רוצה להיות מליונר" היא ישראלית? היא הרי העתק מדויק של תכנית בריטית, כמדומני, אף שעל חלק מהשאלות יכול להשיב רק ישראלי. ובאיזו מידה שונה סדרה כמו "אסתי המכוערת" מסדרה אמריקנית כזו או אחרת? אמנם השחקנים מקומיים ודוברים עברית אך מה התרבות הנשקפת ממנה? האין זו תרבות הקפיטליזם המאוחר על כל סממניה? האם מבחינה מורפולוגית (צורנית) יש הבדל גדול בין איזשהו סיטקום אמריקני ל"אסתי המכוערת", המשקף הבדלי תרבות משמעותיים? אבי טען בצדק במאמרו שבכל הנוגע לתרבות הצריכה יש מגמת גלובליזציה, והבדיל בין תרבות הצריכה לבין רעיונות תרבותיים (הדוגמאות של הלר, וונגוט, דילן וכו'). הבעייה היא שכיום, כפי שאמר פרדריק ג'יימסון, "הייצור התרבותי השתלב בייצור הסחורות" (דיון 1176), במילים אחרות, חלק ניכר מהייצור התרבותי הלוקלי והגלובלי גם יחד אינו אלא ייצור של מוצרי צריכה. חוששני, שקשה להמלט מהמסקנה, שבמידה רבה הבעיה אינה שהרעיונות התרבותיים הלוקליים אינם חוצי גבולות אלא גרוע מכך, תרבות הצריכה הגלובלית דחקה אותם לשוליים. מדברי אלה ניתן להסיק שבעצם התהליך שהתפתח מאז שנות ה-60 של מקלוהן הוא שהעולם הפך ל"כפר גלובלי צרכני". אולם בינתיים דנה תגובה זו בעיקר במדיות כמו טלוויזיה ותעשיית המוסיקה, אך היות שלמדנו ממקלוהן כי "המדיום הוא המסר" נשאלת השאלה האם האינטרנט, שגם עליו דיבר אבי במאמרו, משנה מגמה זו באורח משמעותי, האם האינטרנט באמת יוצר מגמה הפוכה של חזרה ללוקליות? (והאם הלוקליות הזו יכולה לדמות ל"לוקליות של פעם" או שמא אינה אלא כיס או בועה שאליה נמלטים לרגע מתרבות הצרכנות?) היות שהתגובה הזאת התארכה לי לא אנסה להמשיך לענות עליה, בינתיים, ורק אציין שוב, שמאמרו של אבי בהחלט מעורר מחשבה. |
|
||||
|
||||
אני לא בטוח איך, אבל אני חושב שהמושג "גלוקליזציה" צריך להכנס כאן איפשהו. גלוקליזציה היא יצירת מוצר להפצה גלובלית, אבל באופן כזה שבכל אזור הוא יותאם לצרכים המקומיים. גלוקליזציה יכולה להתייחס להבדלים לשוניים (כמובן), תרבותיים, אבל גם חוקיים: המשחק "קרמגדון" עבר שינויים גרפיים ניכרים לפני הפצתו במדינות אירופאיות מסויימות (למשל, באנגליה האנשים הנדרסים הוחלפו בזומבים, ובגרמניה ברובוטים), כדי לעמוד בתקנים המקומיים. |
|
||||
|
||||
זה לא רק בהקשר תרבותי, ונוטים לקרוא גם לתופעה זו mass customization. |
|
||||
|
||||
(מצטערת שאין לי שום דבר יותר ענייני להגיד, אבל גם זה משהו). |
|
||||
|
||||
שבו אני גדלתי היתה לנו בילדותינו ליגת כדורגל מקומית. כפרנו היה מלבן ששני רחובות מחלקים אותו לרוחבו. כל פינת רחוב החזיקה קבוצה כך שהיו לנו שמונה קבוצות. הנאמנות לקבוצה היתה עזה והמשחקים היו לוהטים ולא אחת הסתיימו בבכי. אך כששיחקנו נגד ישובים אחרים אםפנו את השחקנים הטובים מכל הקבוצות הפינתיות והקמנו קבוצה אחת. האם אין זה כך גם באינטרנט? סבורני שהמרחק שעשיתי מן הכפר הקטן שלי, ועד לגלובלי שבו אני מתרוצץ כבר כמה שנים בהמון פינות רחוב אינטרנטיות, מרחק זה נשאר בדיוק כמו המרחק שביני לביני. כלומר מרחק כפרי קטן של אנשים כפריים. (גם אם הם גרים בניו יורק, תל אביב או סטוקהולם.) |
|
||||
|
||||
האם באמת מוצרי צריכה הם בכלל גורם מאחד? מה המקום שתופסים מקדונלד או קוקה קולה או השידור הישיר של משחק כדורגל בעולמנו? אפס פסיק אפס אחד? אפילו באירועים "מאחדים" כביכול, אם בוחנים את המספרים בעיון, מתגלה תמונה אחרת. קחו את התוכנית "קחי אותי שרון" – אני מודה שלא ראיתי אותה, אבל מכל מקום זמזמו שזה הדבר ש"כולם רואים." ולמרות זאת, תוכנית הסיום שהייתה שיא המתח צפו רק כעשרה אחוז מתושבי המדינה. לשאר האנשים היו דברים חשובים יותר לעשות. באופן דומה, גם ההתייחסות לבוב דילן או לג'וזף הלר כמשהו ש"דור שלם קרא/שמע אותם" נגועה בהפרזה משמעותית. רק מיעוט קטן שמע את בוב דילן, רק קבוצה של כמה מאות אלפי אנשים לאורך השנים קראה את ג'וזף הלר. |
|
||||
|
||||
אולי אין הכרח לצרוך את מוצר הצריכה, ודי במודעות לו ול"זמזום" שמתחולל סביבו, כדי להפוך אותו לגורם מאחד ? |
|
||||
|
||||
תחושתי היא שהשפעתם של אלמנטים תרבותיים וצרכניים מסויימים היא הרבה פעמים עקיפה - באמצעות תוכן וצורת השיח שהם יוצרים, המוצרים והאסטטיקה שהם מקדמים, ההתנהגויות אותן הם מציגים ועוד... לשם הפצת אלו, אכן אין צורך ברוב החווה באופן ישיר את הגורם המשפיע אלא די במיעוט מתווך ומפיץ. צריך גם לשים לב שאנו מדברים על מוצרים (למשל) מאחדים במובן של "משותפים" או אפילו גם "מלכדים" לעומת "מאחידים". כפי שהדגים שמעון בתגובה 173509 לא ברור כלל שאותם מעט דברים מעטים המשותפים לחלק לא קטן של האנושות, אכן תופס חלק מרכזי בחייהם של אלו. לדוגמא: נראה שרוב מה שאנו אוכלים/צופים/מאזינים/אומרים עדיין אינו אותו המעט שכן משותף לנו ולשאר העולם המערבי. אני גם נוטה לחשוב שהיום, יותר מאי פעם בעבר, השונות והגיוון האנושיים באים לידי ביטוי. האינטרנט היא רק כוח נוסף בכיוון זה, בהעניקה לגיטימציה (ע"י הכרת דומים, גם אם רחוקים גאוגרפית) וביטוי לשונות האישית (בנוסף למשותף כמובן), של כל אחד מאיתנו, כמו גם של קבוצות שלמות של בעלי מקצוע, תחביבים, דעות בנושאים שונים ועוד. |
|
||||
|
||||
מודעות של מי? כפי שאמרתי, יש כאן הפרזה רבתי בהערכת עצם המודעות למוצר. מעבר לכך, איך יכולה המודעות להפוך גורם מאחד? אם אני, לדוגמה, מודע לכך שקיימת חנות איקאה בארץ, אך מעולם לא ביקרתי בה, איך בדיוק אני הופך חלק מ"תרבות איקאה," נאמר? |
|
||||
|
||||
כאן אני מסכימה עם כותב המאמר - מוצרי צריכה הם גורם מאחד. נסה להיזכר באימייל המעצבן שרץ מדי פעם שכותרתו "אתה יודע שגדלת בשנות השמונים אם..." וכולל רשימה של תכניות מהחינוכית, משחקי מחשב לקומודור ולהיטי מוזיקה מהתקופה. מילא הישראלים, אבל גם לאמריקאים יש את הגירסה שלהם לאותו האימייל בדיוק, והם מתמוגגים בה במידה כשהם קוראים אותו. ז"א, גם באומה ענקית של 300 מליון, לילידי שנות השבעים יש כמה מכנים משותפים מובהקים, שעניינם צריכה ותרבות. כך שבניגוד למה שמוצע במאמר, עדיין לא איבדנו את המכנים המשותפים הדוריים הללו. אני גם לא חושבת שהם יאבדו - האם לא יהיה לנו "דור הארי פוטר" בקרוב? "דור הפלייסטיישן"? "דור הפורומים והבלוגים"? |
|
||||
|
||||
השאלה המתבקשת היא: 1) מה רע בכך? 2) מה האלטרנטיבה? אני מודע לכך שיש מי שיגיד - לא אמרנו שיש בכך משהו רע, לא קבענו קביעה שיפוטית, אבל אני מתעקש כי אני כן חושב שיש "צליל" שלילי אינהרנטי למושג "תרבות צריכה". אני כן חושב שמי שמשתמש במושג הזה מעביר ביקורת, גם אם הוא לא אומר זאת בפה מלא, על כך שאיבדנו איזה משהו שהיה כאן קודם (תרבות גבוהה?). |
|
||||
|
||||
חו''ח. רק הבעתי את דעתי השונה מזו של כותב המאמר בנוגע לקיומה של תרבות דורית מאחדת. |
|
||||
|
||||
בפורומים מסויימים גם חיוך וחיבוק. |
|
||||
|
||||
לא מסכים שמוצרי צריכה הם דבר מאחד. הם בהחלט התחלה טובה, מאחר והם _עשויים_ ליצור פתיחות, אבל אפשר להניח שגם באל קעידה שותים קוקה קולה. למשל, החוויה האמריקאית של מקדונלדז, הburger joint הזול שבכל פינת רחוב, שונה מהישראלית בה זה סמל לתרבות המערבית שיצר בעיות בצומת גולני, או מקום לאכול עם המשפחה בבוקר יום שישי, כי כל ארוחה זה עשרות רבות של שקלים. גם היפנים צורכים מוצרים אמריקניים, אולי יותר מכל מקום אחר בעולם, וזה לא תורם משמעותית לשינוי ההרכב החברתי שם. כאחד שביצע מעבר מישראל לארה"ב (זמני, כמובן), אני יכול לציין את ההפתעה שלי מהתרבות האמריקאית. בישראל חשבתי שאנחנו כמעט אמריקאים בתרבותנו, אבל אנחנו כל כך לא (ועדיין מדובר בשתי תרבויות מהקרובות ביותר בעולם). |
|
||||
|
||||
לא טענתי שהישראלים והאמריקאים חולקים את אותה התרבות ולו לרגע. כמי שמתגוררת כבר 4 שנים בארה"ב, אני הראשונה להסכים בנוגע לשוני בין שתי התרבויות. אם הבנתי נכון, אתה טוען שמוצרי הצריכה של הישראלים ושל האמריקאים הם זהים. גם אם נדבוק לצורך הדיון בתזת "מוצרי הצריכה", הרי שאת בני דורי הישראלים הגדירו גם מגוון סרטים ישראלים, תכניות טלוויזיה ישראליות, מוסיקה מקומית והתרחשויות פוליטיות מקומיות, ומכאן שמוצרי הצריכה לא יכולים היו להיות זהים. (בני דורי גם לא חוו את מקדונלדז, אבל זה כבר סיפור אחר.) |
|
||||
|
||||
באמת? מה ההבדלים בתרבות? ובואי נתייחס לאילו בחברה הישראלים שכביכול דומים לאמריקאים, לא לחרדים או מתנחלים. |
|
||||
|
||||
אתה צוחק? החל מהרגלי נימוס וטון הדיבור, וכלה בשמירה על נורמות חברתיות שהשתרשו כאן אבל לא בארץ*. חוש ההומור שונה, הטעם המוסיקלי שונה, מקומות הבילוי שונים. קל מאוד לזהות ישראלים בניו-יורק ממרחק גדול לפי שפת הגוף לבדה וסגנון הלבוש. קל לזהות ישראלים בכל מקום בעולם בשל הטונים הגבוהים בהם הם נוהגים להשתמש (וזו לא ביקורת, אלא יותר הודאה באשמה). לעומת נורמות הנימוס הנהוגות בניו-יורק (שנחשבת לעיר גסת-רוח בהשוואה לשאר ארה"ב), הישראלים הם גסים באופן שקשה לתאר. *לאחרונה במהלך הרצאה לסטודנטים לתואר ראשון בה נכחתי, נתן המרצה כדוגמא לנורמות חברתיות אלמנטריות, כדי להדגים את חשיבותן בחיי היום-יום, את ההליכה בצד ימין כשצועדים על המדרכה. |
|
||||
|
||||
לדעתי, דווקא האמריקניים הרבה יותר בולטים ברעשנותם מחוץ לגבולות מדינתם היות שאינם מכירים בתרבות שונה. באירופה יצא לשמוע מספר פעמים אנחות בתוספת הפטרה: "אה.. אלו תיירים אמריקנים, בטח." לעומת זאת, משפטים אמריקניים קלסיים הם: "לא, אני לא דובר..., בשבילי אנגלית מספקת." או, "את מי מעניין מה קורה ב...?" או, "שיגמרו אתם כבר.", "שיחסלו אותם.", "מי צריך אותם בעולם שלנו." עוד ניסיון שאני מציע הוא למצוא שידור כדורגל בארה"ב, למשל. (וכן, באירופה די קל למצוא ספורט אמריקני.) |
|
||||
|
||||
לא ברור לי מה המטריקה (המדד) המתאימה למדוד בה קרבה בין תרבויות. אפשר להציע, כנקודת התחלה, את רמת הפורמאליות ביחסים בין אנשים. החברה האמריקאית פורמאלית בהרבה מזו הישראלית. ישראלי ממוצע יראה לאמריקאי הממוצע גס רוח באופן מחריד, והאמריקאים נראים לנו מלאכותיים ובעלי נימוסים מופרזים. אותו היחס קיים גם בין התרבות האמריקאית והיפנית -- היפנים פורמאליים בהרבה מהאמריקנים. המזרחן ברנרד לואיס כתב פעם שאחד הגורמים המקשים על הסדר בין הישראלים לפלסטינים היא העובדה שהחברה היהודית-ישראלית היא אחת מהבלתי פורמאליות ביותר בעולם, והחברה הערבית היא מהפורמאליות ביותר (אר אם תרצו, זהו סכסוך בין הקבוצה גסת הרוח ביותר לבין הקבוצה המנומסת ביותר). בעיני היהודים הערבים הם חנפנים, ובעיני הערבים היהודים הם שחצנים. |
|
||||
|
||||
נקודת פתיחה יפה. הייתי מציע כנקודות נוספות: קודי לבוש, יחסים בין-משפחתיים, מודעות לשימור סביבתי, התנהגות בתורים, רמת "רעש עצמי" (ספרת הרעש של אדם, ויכולתו לעבוד ב cubicles), היחס שעות פנאי-עבודה, תרבות דיון, וזוהי רק ההתחלה... לגבי ברנרד לואיס: ניתוח שנראה לי לא כל כך רציני. בסך הכל, מגעים לא נכשלים על גינונים, אלא על מחלוקות קשות יותר, והיתפשות ל"הוא שחצן" נראית לי כעילה (ותו לא) להתחמקות מדיון ענייני. |
|
||||
|
||||
ובכל זאת המגעים נכשלים - קח לדוגמה את הסיפורים שמהלכים במערב על משאים ומתנים עסקיים מול אנשי עסקים יפאניים. היפאני נעלב כי המערביים לא הקדישו תשומת לב לכרטיס הביקור שלו, או ששלחו אליו נציג צעיר מאוד של החברה (שכנראה נתפס בעיניו כ''ילד'' או כזוטר), והנה העסקה נפלה. אני יכולה רק לתאר לעצמי איך הסיפור הזה נשמע מהצד היפאני. |
|
||||
|
||||
לפחות לגבי האמריקאים, אין סיכוי שלא נתנו כבוד לכרטיס הביקור... לגבי הסיפורים העסקיים - אעדיף דוגמאות מוחשיות יותר, ולא אגדות של איזה salesman כושל, שמחפש תרוץ לנפילת עסקה. |
|
||||
|
||||
מדובר בישראלים שנפגשו עם יפאנים. דוגמאות מוחשיות יותר? הנה. אתה יכול לוותר על הסרקאזם כאסטרטגיה. |
|
||||
|
||||
אולי פיספסתי משהו, אבל לא ראיתי בקישור דוגמאות לכישלונות, אלא דיווח רגיל בנימת ''יש פערים תרבותיים, וצריך להבין אותם כדי להצליח''. |
|
||||
|
||||
אני לא מבין מה את רוצה: המאמר דיבר בפירוש על "איך לשחזר הצלחה של חברה X", ולא דיבר כלל על כישלונות. הפרשנות שלי: מי שלא מבין את הניואנסים יצליח פחות בחדירה מחברה X. אני חוזר שוב על מה שאמרתי קודם, שהדוגמה שלך לא סתרה (ואולי אף חיזקה): לא סביר שמו"מ עסקי או כלכלי, בו לשתי הצדדים אינטרס מסויים, יכשל בגלל גינוני טקס. לכל היותר תוצאותיו יהיו לא אופטימליות בשל בעיות שפה ותרבות. פוליטיקאי (או איש עסקים) שטוענים שנכשלו בשל פער תרבותי, בד"כ מחפים על בעיה אחרת. |
|
||||
|
||||
"יצליח פחות בחדירה" כמו גם "תוצאותיו לא יהיו אופטימליות" הוא בסך הכל שפה מכובסת ל"ייכשל בחלק מהעסקאות". אנחנו מתווכחים על הטענה שלך, שהסיבות התרבותיות הן רק "תירוצים" של בעלי העסקים, במערב או במזרח. לטענתי אלה סיבות מאוד מוחשיות, ומי שלא יטרח להתעמק בתרבות הצד השני לא יצליח להתערות בשוק הזר (אבל לזה אתה מסכים, נכון?). |
|
||||
|
||||
לא, אני לא מסכים, ובגלל זה כל הדיון בינינו. אולי שורש הבעיה הוא בכך שלא מוגדרים כל התנאים, כי פער תרבותי זה לא מצב שבהכרח יוביל לתוצאה אחת או אחרת. הדבר תלוי בגורמים נוספים: אם לחברה ישראלית, המתנהגת בשחצנות ישראלית, ואינה טורחת ללמוד את התרבות במדינה אליה היא מגיעה, יש מוצר או שירות ייחודי, היא תחדור למרות הפערים, ולמרות שכמה יפנים או אמריקאים יקבלו אולקוס מבני שיחם, הם יעדיפו לספור את הכסף. אם אין לה מוצר ייחודי, והיא בתחרות קשה, היא בהחלט עלולה להפסיד חוזים ופלחי שוק למתחרים, אם היא לא תיכנס לדקויות רבותיות, העשויות לתת לה את ה EDGE. האם הניסוח מקובל? |
|
||||
|
||||
1. בניגוד למה שאולי הבנת, לא שפטתי את היפאנים שהכשילו את העסקה. 2. כאן נכנסים לשאלה אחרת - מהם המניעים של חברה א' לעשות עסקים עם חברה ב' (ולא עם חברה ג'). יש תיאוריות שונות ומנוגדות לגבי זה, אבל גם הגורם האנושי וגם הגורם הטכנולוגי משפיעים להרגשתי במידה שווה. חברה שיש לה טכנולוגיה נהדרת, אבל היא לא מסתדרת עם שותפתה, תראה את העסקים המשותפים מתמסמסים. לא רק אני יודעת את זה, גם עושי העסקאות. אני לא מכירה מקרים שבהם אנשים בלעו את רוקם כאשר הקולגות נראו להם דוחים, שחצנים או לא אמינים, ועשו את העסק בכל זאת. במקרים שבהם זה כן קרה, העסק הפך לפיאסקו (ראה מקרה מדינול הישראלית ובוסטון סיינטיפיק האמריקנית, עסקת הפצה שהתחילה ברוח טובה והפכה לכר של השמצות הדדיות לאורך שנים). יש יוצא דופן אחד - כאשר תאגיד ענק קונה חברה קטנה, וממילא יכול אחרי הרכישה לפרק אותה לגורמיה, לפטר את אנשיה ולהישאר עם הטכנולוגיה. עסקת "שווה מול שווה" לא תצא לפועל בלי גורם אנושי. |
|
||||
|
||||
יש לי בעיה עם התאורים שלך ב -2, שמכתיבים את מסקנתך בסיום: יש הבדל בין קולגות _שחצנים_ לקולגות _לא אמינים_. אי אמון מזיק לביזנס, אבל אינו קשור לתרבות, אלא להתנהגות העסקית של החברה. בנוסף, את מתארת את עסקת מדינול "שהתחילה ברוח טובה". כלומר, ניתן להגיד שהבעיה לא היה פער תרבותי, אלא בעיות אחרות, שצצו מאוחר יותר. אני לא מכיר היטב את היפנים, אבל לגבי האמריקאים אני יודע שהם עשויים לבלוע רוק או להרים גבה יותר מפעם אחת בדיון עם ישראלים, שגם שכשהם כבר מעורים יותר בתרבות האמריקאית עדיין עושים שגיאות פה ושם, כמו גם תסכול ישראלי מהלשון האמריקאית העקיפה והפורמלית, אבל אי נוחות זו לא עצרה עסקים, גם במקרי "שווה מול שווה". |
|
||||
|
||||
מדינול, כפי שציינתי בראש סעיף 2, שייכת לאופרה אחרת - לנושא האמון הבין-אישי בעשיית עסקים. אתה חוזר ואומר "אי אמון מזיק לביזנס". אבל אתה עדיין חושב שאפשר לעשות ביזנס כשיש אי אמון. ובכן, לטענתי אי אפשר (ומכאן והלאה אנחנו סתם מתנצחים, אלא אם אחד מאיתנו יביא הוכחות או סטטיסטיקה). ומהפסקה השנייה שלך אפשר לגזור גם מסקנות אחרות. אחת: האמריקאים סובלניים יותר מהיפאנים. שתיים: אם האמריקאים מתכננים לרכוש את החברה הישראלית, הם יחליפו את ההנהלה שלה תוך שבוע מהרכישה. |
|
||||
|
||||
ועוד לינק מצוין, אנימציה של גינוני נימוס יפאניים בעסקים (מי הולך לפני מי, איך קדים קידה וכן הלאה): |
|
||||
|
||||
לא אמרתי שבמצב אי אמון אפשר לעשות עסקים. להיפך, אי אמון מחרב עסקים. מה שאמרתי בתגובה הקודמת הוא שמצב של אי אמון קשור להתנהגות עסקית של חברה ולא לפערים תרבותיים. כנראה שלא הייתי ברור די הצורך, ואין באמת בינינו ויכוח כאן. אפשרי שהאמריקאים סבלניים יותר מהיפנים, אבל על סמך ההתנסויות שלי וההכרות גם עם לאומים אחרים, אני טוען שפער תרבותי אינו הגורם לכישלון עסקים. לגבי נושא החלפת ההנהלות: זהו מנהג אמריקני כמעט בכל מיזוג, גם כשמדובר בשתי חברות אמריקניות. גם כאן יש יוצאים מהכלל, כשקיים יתרון להחזיק בהנהלה הקודמת בשל קשריה או ביצועיה, גם אם היא לא-אמריקאית. |
|
||||
|
||||
אני מכיר מקרה שבו בחורה נשלחה כנציגה של חברה ישראלית לפגישה עם נציג יפאני של חברה יפאנית והדבר אמנם גרם לאי נעימות מסויימת בהחלט לא הכשיל את העיסקה. |
|
||||
|
||||
קודי לבוש, יחסים בין משפחתיים, שימור סביבתי1, התנהגות בתורים, רמת "רעש עצמי" ותרבות דיון הם כולם ממדים של הפורמאליות בחברה. היחס שעות עבודה-פנאי נראה לי לא רלוונטי למדד שאנחנו מנסים ליצור, כי הוא תוצר של תנאים כלכליים, ולא של תרבות. 1 במובן של שמירה על נקיון, בעיקר |
|
||||
|
||||
המילה שאת מחפשת היא “אתוס”. במובנים רבים כל ה"דורות" והגורמים המאחדים הללו הם פיקציה, שאת נוטה להאמין לה בנקודות שבהן את שותפה לפיקציה ונוח לך לחשוב שמיעוט (נבחר, כזה שאת נמנית עליו) עף ומנחיל את האתוס המסוים הזה לדור ודור. זה פשוט לא נכון. אני נזכר בסמינריון שבו השתתפתי לפני שנים רבות (מכפי שנוח לי להודות). בשעור הראשון ניסתה המרצה להסביר לנו (תואר ראשון וכל זה) מהו "אתוס" באמצעות תיאור נעוריה בבית הספר לילדי עובדים ברמת גן, קן הצופים, האחזות הנח"ל בצאלים, וכן הלאה. אני באופן אישי יכולתי להזדהות עם הטענה שלה ש"כולם" בישראל חיו לאור האתוס הזה, מאחר וזו בערך הביוגרפיה והאתוס שעליו גדלו הורי – אך כמובן שהטענה הייתה מוטעית לחלוטין. רוב תושבי ישראל אז (שנות הארבעים והחמישים) לא גדלו על האתוס הזה ואפילו לא הגיעו לנקודה של כפירה בו, משום ברוב המובנים הם אפילו לא ידעו על קיומו. ובמלים אחרות, החברות בחוג השותפים לאתוס מוגבלת לשותפים לאתוס ובדרך כלל אינה סוחפת אחריה את כל השאר, לא מכוח השמועה ולא מכוח שום דבר אחר. עניין מקושר שהוא שגגה לוגית נוספת מזן "שגגת הסופר" שאוזכרה לעיל, היא ההנחה שלך שעצם ההשתתפות באירועים גוררת אחריה גם רגש דומה ביחס אליהם. סביר להניח כי כל מי שגדל בשנות השבעים או השמונים ראה בזמן זה או אחר את הסדרות שהוקרנו אז. הקבוצה שלה אומרים הדברים משהו מבחינה רגשית מצומצמת הרבה יותר בהיקפה. אני מוכן לנחש שהתוכנית "אות אות אות" אומרת לי ולבני גילי משהו אבל לך היא לא אומרת כלום (אם גדלת בשנות השמונים) וכנ"ל "פרפר נחמד" שמן הסתם קרובה לליבך הרבה יותר מלליבי. מעבר לכך, אפילו אם אקבל שהייתה אכן שותפות-גורל וכו-לם ראו אותן תוכניות, שיחקו בקומודור ושמעו את בנזין ותיסלם המכנה המשותף הזה הוא גורם מאחד שטחי ביותר. אוקי, כולנו ישבנו על הספה בדיוק באותו זמן וראינו את דה לוסט איילנד – זו לא בדיוק אהבה מקודשת בדם ולא משהו שמאחד בינינו. זה לכל היותר הזנק ראשוני לשיחה עם מישהו. |
|
||||
|
||||
רגע, אז לנו יש או אין אתוס? לי נדמה שמוצרי צריכה פשוט החליפו את האתוס הציוני. מוצרי צריכה הם לא "אתוס" כי אין להם מערכת ערכים ורעיונות שיהוו אתוס, וכמובן שזהו מכנה משותף מהסוג הרדוד וחסר-המשמעות ביותר (לעומת מכנים משותפים ערכיים). כיוון שטענת כותב המאמר היתה שמוצרי צריכה כבר לא מאחדים דורית, בניגוד לעבר, טענתי שלמוצרי צריכה עדיין יש את אותו התפקיד שהיה להם בעבר. לא טענתי שהם-הם *ה*גורם בעל המשמעות שגורם לי להרגיש חלק מקבוצה. |
|
||||
|
||||
זהו, שאין אתוס. ובניגוד לטענת הכותב, גם לא היה מעולם. הטענה הנוספת שלי היא שגם למוצרי צריכה אין תפקיד מאחד (דורית או אחרת) ומעולם לא היה. |
|
||||
|
||||
לדעתי היה פעם אתוס שלם, שהניב דור הומוגני מבחינה ערכית. בעוד הדור שלנו מאוחד ע''י שירי פתיחה מתכניות של החינוכית, הדור של סבא וסבתא שלי מאוחד ע''י חלומות משותפים, ערכים, עקרונות, תחושת שליחות. בדור שלנו אין חלום משותף למי שמתבגר בארץ. |
|
||||
|
||||
הדור הזה נראה מאד הומוגני לעצמו, בגלל שהוא דאג למנוע מזרים להכנס אליו. |
|
||||
|
||||
הנה קישור למאמר בנושא מהאתר STRAIGHTDOPE למי שמכיר |
|
||||
|
||||
כשהאדם הקדמון משה רצה להתקשר עם הדוד שלו אברם מן המערה שמעבר לואדי, הוא עלה על ההר שמעל פתח המערה שלו, נתן את שתי ידיו מסביב לפיו, ושאג: "אוו" מהדהד. הדוד אברם ששמע את השאגה מעבר לואדי, עלה גם הוא על פתח המערה ושאג: "אוואוואוו!" שזה בקדמונית: "הא, אחי, מה המצב?". איציק מהמערה השלישית שמע, והצטרף לשיחה בשריקה שפירושה: "בא לכם לקפוץ אלי למערה, יש לי למטה בואדי כמה חיות כוסיות שחבל על הזמן. תביאו איזה בשר איילים". "אנחנו מכירים אותך?" ענו לו ההם. כך התחילה להתפתח הקהילה הראשונה. האדם לא השתנה מאז, רק הטכנולוגיות. בטבע האדם נמצא גם הרצון להתחבר, להשתלב כמו שקוראים לזה כאן, גם להתבדל ולזהות את עצמו על פי צבע, על פי דגל, על פי קבוצת כדורגל אהודה. האינטרנט מפרק את הכפרים שהיו, ובונה במקומם כפרים חדשים. ומתי כל הכפרים באמת מתאחדים? כשיש אויב משותף. אז היכונו לביאת החייזרים. רק אז יהיה כפר גלובלי אמיתי. |
|
||||
|
||||
בעיניים שלי ראיתי את הכפר של איציק ואברם הולך תופס דיבור עם החייזרים, תאמין לי, מכרו אותנו בזול. הבת אחות של גיסתי, הבן שלה, יש לו דיבור צפוף עם איזה חייזרית מה שנותנת לו בשר איילים מוכשר לפי קילו. אני אומר נדבר עם החייזרים, נגיד להם שהכפר שלנו היה בעדם עוד מימי הטורקים. שיחסלו את הכפרים האחרים. מה אכפת לי אני. גם כן טבע האדם. מה, לא? :-) |
|
||||
|
||||
ובכל אופן, הוא לא משתנה בגלל האינטרנט. |
|
||||
|
||||
משפט זה תבע חתן פרס נובל לכלכלה לפני עשרות בשנים בספרו בשם זה. הספר דן בהצדקה של קיומם של ארגונים קטנים ויעילים בהשוואה למגמה שרווחה בשנות ה60-70 של המאה הקודמת בארה"ב של יצירת ארגוני על . הסיפור של מגדל בבל ממשיל היטב את הרעיון של הצורך בקיומן של חברות קטנות. בני אדם זקוקים לתמיכה, לאינטימיות ולכן לא בחינם אין תחליף יעיל למוסד המשפחה. צבאות כולל צה"ל מצליחים להחדיר את הנכונות להקרבה על סמך יצירת "החברות" המתקיימת ביחידות הקטנות. לכן מחלקה הינה 7 איש ופלוגה בפועל מונה כמה עשרות. גם בקיבוצים, למרות שבהם כל אחד הכיר כל אחד, היה צורך להקים ענפים שמנו מספר מצומצם של חברים שהיתה תלות הדדית בינהם. בקבוצות קטנות מושגים ערכים כמו אחריות אישית, תלות הדדית, הנכונות לסייע - אלטרואיזם. האינטרנט מאפשר השגת קבוצות אינטימיות שלא על בסיס גאוגרפי אלא על בסיס אידאולוגי וצרכים אחרים אך הוא לא ישנה את האופי הנפשי של בני האדם. |
|
||||
|
||||
את זה כתב פעם פיטר האמיל (גם חתן מוכשר) - נכון, כל כך נכון. בינתיים, כל השינויים הטכנולוגיים, עדיין לא שינו את אופי האדם. תודה על ההפניה לספר (גם כרטיס האשראי שלי מוסר דרישת שלום). |
|
||||
|
||||
בהמשך לההתייחסות של שמעון תגובה 173509 לגבי הליכת העולם בכיוון של קפיטליזם שהביאה לתהליך שבו תרבות הצריכה דחקה את הרעיונות התרבותיים. אפילו יותר מכך, גם כאשר כבר מגיע מישהו עם רעיון (ואני בכוונה מעדיף לדבר על רעיון בודד ולא על אתוס או מושג תרבותי אחר מקיף יותר: גם אם יש רק כמה אחוזים באוכלוסיה שנוהים אחרי רעיון מסויים, זה הרבה, הרבה מאד אפילו, כמו שכל פרסומאי ישמח לאשר :-) הדרך להוליך את הרעיון הזה בעולם קפיטליסטי היא דרך צרכנית. שנת 1985 Live Aid - בוב גלדוף (עוד לא סר), מפיק פסטיבל ענק שתכליתו עזרה לרעבים באפריקה. רעיון? בהחלט. רגישות חברתית? גלובלית. Live Aid? מוצר צרכני פר-אקסלנס. שמונה עשרה שנה קודם לכן, מארגני פסטיבל מונטריי 1967 סירבו להרויח ממנו כסף. מטרתם הייתה להעביר את הרעיון של מוסיקה ואהבה. כשנכנסו גורמים מסחריים, המארגנים המקוריים איימו לעזוב, עד שהובטח להם שכל ההכנסות יתרמו ואיש לא יעשה רווח כספי. האם "הרעיון" של מזון בריאותי ברשת מקדונלדז בשנה האחרונה (בארה"ב, ואגב נגה תגובה 173958, אני לא בטוח שההשוואה התרבותית הנכונה של ישראל צריכה להיות לניו-יורק, קליפורניה קנדידטית הרבה יותר מעניינת), הוא רעיון, או מוצר צרכני? ברמה הצינית, כמובן שזה מוצר צרכני שנועד למכור יותר, אבל הרעיון עצמו של מזון הבריאות, הוא רעיון חברתי מסויים (שאפשר לדבר עליו רבות בזמן שלועסים חתיכה טובה של סינטה), אשר ההולכה שלו היא הולכה צרכנית. יותר אנשים ידברו על זה (בתקשורת, ביום שישי על פיצוחים) בגלל כניסתו לתפריט של מקדונלד, מאשר בגלל עמותת מזון בריא כזאת או אחרת. לגבי תוכניות טלויזיה, לא הערגה לתוכנית ילדים מסויימת מהווה את ההאחדה (וצודק אוריתגובה 174069, אין בכך יותר מאשר הזנק ראשוני לשיחה), אלא הרעיונות שמולכים דרך הסדרה. זה היה קיים גם בעבר הפחות קפיטליסטי ("מסע בין כוכבים" הפופולרית הייתה כלי ליוצרי הסדרה להעביר מסר של שוויון על ידי נתינת תפקידים שווי זכויות לנשים, לשחורים וכו') כמו שזה קיים היום (יש הטוענים כנגד "24" שהיא מטיפה למבנה משפחתי שמרני ולשנאת זרים). אבל שתי הסדרות, למרות הרעיונות וההטפה, הן בעליל קודם כל - מוצרים צרכניים (מוצרים שחיים מרייטינג ומפרסומות, בניגוד לפסטיבל מונטריי הנ"ל). גם מזוית הראיה של הצרכן קיימת אותה עמימות. מנצ'סטר יונייטד למשל. מוצר צריכה מתוחכם וחובק עולם. אבל את האוהדים זה לא ממש מעניין נכון? הם עצובים כשמפסידים ושמחים כשמנצחים. האהדה לקבוצת כדורגל היא משהו אישי, קהילתי, רגשי, מאחד, כל מיני סופרלטיבים שמגדירים בדרך כלל רעיון. אבל מנצ'סטר יונייטד (ולא רק היא) מונפקת בבורסה, מנהלת מועדון לקוחות מתוחכם ותעשייה של מוצרי צריכה. ואם כבר נגענו בכדורגל, אני רוצה להמליץ המלצה חמה לכל מי שהדיון הזה מעניין אותו (גם אם כדורגל לא) על ספרו של אמיר בן-פורת "ממשחק לסחורה, הכדורגל הישראלי 1948-1999" שיצא לאור בשנה שעברה בהוצאת אוניברסיטת בן-גוריון. התימה שמוביל הספר היא המעבר של הכדורגל בישראל לכיוון של סחורה צרכנית. שתי נקודות הופכות את הספר למעניין במיוחד: ראשית נקודת המוצא של הכדורגל בישראל היא פוליטית, מחוברת היטב לשיח הפוליטי ולגורמי התרבות בישראל הצעירה. שנית, בן-פורת אינו עושה לעצמו חיים קלים (כמו כמה סופרים אנגלים שתקפו את אותו נושא) בהתייחסות לקפיטליזציה כתהליך שדחפו הטלויזיה והבעלות הפרטית בעשור או שניים האחרונים, אלא חוקר ומנסה לזהות את הסממנים הראשונים של צמיחת הקפיטליזם בישראל של שנות השישים והשפעותיהם התרבותיות. מרתק מאד. בהרחבת מושג מוצר הצריכה לא הייתה כוונתי למוצר ספציפי שיוצר האחדה (קוקה קולה), אלא לרעיון שהוא במקרה הטוב מולך על ידי פרדיגמה צרכנית, ובמקרה הרע, מסווה לשיווק צרכני מתוחכם וציני. כפי שכותב אפופידס תגובה 173705 כאשר הרעיון מולך על ידי מוצר תרבות, אין צורך שהמוצר עצמו יחווה על ידי הרוב ומספיק מיעוט מתווך. כך למשל המושג "מילכוד 22" הוא מושג מילוני שמשמש אצל הרבה אנשים עבור סיטואציה של חוסר מוצא מול שרירות לב שלטונית גם אם לא קראו את הספר. האם מישהו יזכור בעוד עשר שנים את התפריט הבריאותי של מקדונלד? מה זוכרים מ Live Aid אחרי עשרים שנה? את הרעב באפריקה או את ההופעות החיות (איש איש והלהקה החביבה עליו)? לעומתם, גם אחרי יותר משלושה עשורים, נשאר פסטיבל מונטריי בזכרון הקולקטיבי כאחד משיאי קיץ האהבה של 1967. האם ההולכה הצרכנית של רעיונות (טובים ונשגבים ככל שיהיו) אכן מחזיקה מים? |
|
||||
|
||||
שעדיין בערך 75% מאוכלוסיית העולם רחוקה מאוד מגישה לאינטרנט (מיליארד סינים, מיליארד הודים, רבע מיליארד אינדונזים, כל אפריקה ועוד ועוד). אז לדעתי זוהי שגיאה להתיחס לאינטרנט כאל תופעה גלובלית, למרות שעבור הישראלי הממוצע זה נראה מובן מאליו. |
|
||||
|
||||
לא שאין משהו במה שמקלוהן אומר, זה פשוט לא כל כך תופס במקרה של קהילות מקוונות, שלהשקפתי דווקא ממלאות את הצורך של הפרט בקשרים אינטימים וסגורים יותר. אבל נשים רגע את מקלוהן בצד. קהילה מקוונת היא בראש ובראשונה *קהילה* - הווה אומר סוג של פלטרפורמה ליחסים חברתיים, דבר שלא כל כך מתקבל על הדעת בהקשרים גלובליים רחבי היקף. בשביל להיות בקהילה שמחזיקה מים יש צורך בבסיס משותף כלשהו. בשביל שהקהילה גם תתפקד ככזו צריכים להתמלא כמה תנאים, שהראשון שבהם: הגדרת גבולות של קהילה. עצם הגדרת הגבולות די מבטלת את חזון הכפר הגלובלי במקרה הזה. לגבי חזונו של א.ס. קארד: המונח הסוציולוגי/תקשורתי הקרוב ביותר למודל שמציעה הקהילה הוירטואלית הוא זה של "רשת חברתית" (Social Networking) - ברשת חברתית הדגש הוא לאו דווקא על כמות הנמענים למסר שאותו אתה רוצה להעביר אלא האיכות שלהם (רוצה לומר: הרלבנטיות שלהם כלפיך וכלי המסר שלך). ובתרגום למציאות מקוונת: נניח שקיים פורום באינטרנט שעוסק במוזיקה. בקהילה שמהווה את הפורום ישנם, נגיד, כ50 איש. 50 איש, על פניו, זה ציבור חסר כל משקל במונחים של שוק ושל תקשורת המונים. אבל אם מתוך 50 האנשים האלה, 20 עוסקים בצורה כזו או אחרת בתעשיית המוזיקה או בתקשורת הנלווית אליה, אז להמלצות המועברות בפורום הנ"ל יש משקל סגולי גדול בהרבה. בחקר תקשורת ההמונים קוראים לכך "מודל הזרימה הדו שלבית", כאשר השלב הראשון הוא אנשים שמוגדרים כ"מובילי דעה". שלא במפתיע, זוהי גם שיטת הפירסום והשיווק האפקטיבית ביותר. לכן, לוק ודמוסתנס עכשויים בהחלט יכולים להזיז דברים ולשווק רעיונות מהפכניים, אפילו מבלי שידעו עד כמה הם מצליחים בכך (אני יודע שא.ס קארד התכוון למשהו אחר, אבל גם גרהאם בל רצה לעזור לחרשים כשהמציא את הטלפון). ולגבי הכפר הגלובאלי? הוא קיים ומשגשג ברמת המאקרו (תאגידי הבידור והתקשורת הגדולים, למשל). העובדה שבתוכו פועלות אלפי ומליוני קהילות קטנות ומגוונות לא סותרת את חזונו של מקלוהן. במידה מסויימת היא אפילו משרתת אותו. |
|
||||
|
||||
אני לא זוכר אם יצא לנו לדבר בעבר על פרויקט לו"ד שלפחות ברמה הרעיונית ניסה לגבש פלטפורמה שעל פיה לוק ודמוסתנס עכשויים ישווקו רעיונות (מהפכניים?). העניין הוא שמובילי דיעה הם כבר מושג הרבה יותר חמקמק מפעם. בתיאוריות השיווק של לפני עשר ועשרים שנה מובילי דיעה אכן מככבים. הנחת הבסיס היא שמישהו מפורסם, או בר-סמכא שסמך את ידו על משהו, יביא בעקבותיו המונים. זה עובד יפה מאד במודל של תקשורת המונים קלאסית. למשל כאשר יש מספר מצומצם של תחנות רדיו, כניסה לפלייליסט שלהן משפיעה בגדול. כאשר יש מספר מצומצם של בעלי טור מובילים בעיתון, טור שלהם משפיע בגדול. כך גם למשל פרשנים בטלויזיה. אבל מה קורה ברשתות מחשבים? הללו כבר אינן מכילות את אותם אורים ותומים, כיון שהידע, המידע והמומחיות מבוזרים מאד. בתחום המחשבים האישיים למשל. היה זמ שבחירת העורך בעיתון BYTE הייתה עבור חברה שמפיצה את המוצר שקולה לרשיון להדפיס כסף. היום אם אתה מחפש אינפורמציה ברשת על כרטיס מסך חדש, תמצא מאות דיעות של מומחים ואנשים פרטיים. נכון שלכל עיתון יומי יש עדיין מספר מוגבל של כתבים שמסקרים את תחום המיחשוב, אבל ברשת זה לגמרי אחרת. לעומת הירידה היחסית בכוחם של מובילי דיעה ברשת, אמצעי שיווקי אחר דווקא עולה כפורח: פל"א - פה לאוזן. מאז ומתמיד הוכר פל"א כתהליך שיווקי רב עוצמה, מכיון שאנשים מייחסים לו אמינות סובייקטיבית רבה (אתה נוטה להאמין לשכן הרבה יותר מאשר למודעה). מצד שני זה תהליך קשה מאד למניפולציה (מעבר ליצירת מוצר טוב ותקווה שעוף השמים יוליך את הקול). ברשת, כאמור, היכולת למניפולציה של אמצעי כזה הרבה יותר גבוהה. יתר על כן, הפלטפורמה המקוונת נותנת את עצמו הרבה יותר טוב להולכה מפה לאוזן. אז נכון שפורום מוסיקה עם עשרים אנשי רדיו ועיתונאים כמשתתפים קבועים יעשה יופי של יחסי ציבור, אבל במדיומים "קלאסיים" (רדיו ועיתון). האם מצבור גדול של קהילות עם "סתם" אנשים, שבהם תתקיים הולכת מסר מפה לאוזן לא יעניקו הולכה אפקטיבית יותר? וגם אם לא עכשיו, אולי בעתיד הקרוב? קשה לי להשתחרר מהתחושה שחיבור נבון בין כללי ממטיקה לפלטפורמות מקוונות יכול להיות מאד אפקטיבי. מצד שני, הזילות של הרעיונות, או (כפי שניסיתי לפרט ב תגובה 174201) ההולכה הצרכנית שלהם, די מוציאה את החשק :) |
|
||||
|
||||
הבוס שלי קיבל לפני כמה זמן פרוספקט עם פוסט איט בכתב יד בו כתוב - <שמו הפרטי של הבוס>, כדאי לך לקרוא, מאוד שימושי, <חתימה> דיק ההנחה היא ,כנראה, שעצם ההמלצה האישית תגרום לאנשים להתייחס לפירסומת, עוד לפני שהם קולטים שהם לא מכירים שום דיק. |
|
||||
|
||||
לא כך עובדות כל הודעות הספאם? |
|
||||
|
||||
הפוסט איט והכתב יד זה ההבדל. אגב, מעוניינת בעסקה בניגריה? |
|
||||
|
||||
פוסט איט עם כתב יד והקדשה אישית קיבלתי לראשונה בשנת 94', כשגרתי בארץ. גם אותי זה עצבן, במיוחד בגלל שריחמתי על הפקידה המסכנה שיושבת כל היום וכותבת פוסט-איטס. |
|
||||
|
||||
בגדול, אתה מדבר על מועדוני חברים באנגליה, על מגרשי גולף שמחיר החברות בהם הוא 6 ספרות בדולרים, ועל מועדונים שלא תיכנס אליהם אם אתה לא מכיר דוגמן/ית. אז מה בעצם עשה האינטרנט? מה חדש? |
|
||||
|
||||
החידוש הוא כמובן שבקהילות אינטרנטיות, הנכסים שמביאים החברים (ובעצם, תנאי הסף לקבלה) הם לא כספיים ולא קשורים ל''ייחוס'' זה או אחר. ההון האינטרנטי הוא ידע (ממוקד או מקיף), דעות (מגובשות או מתגבשות) וכושר ביטוי ממוצע ומעלה. |
|
||||
|
||||
האינטרנט מעולם לא הפך להיות תחליף למגע האנושי. בני אדם עדיין רוצים להיפגש, עדיין רוצים למשש את המלונים בשוק, להסתכל אחד לשני בעיניים ולהחזיק ידיים בטיילת. ולחיצת עכבר או לא לחיצת עכבר, עדיין הקהילות ה''משמעותיות'' באמת (וכשאני אומר משמעותיות אני מתכוון לרמת החשיבות שמייחסים לקהילה חבריה) הן כאלו שלא רק שהן מצומצמות בגודלן, הן גם מתרכזות פחות או יותר באיזור גיאוגרפי אחד, או לפחות הגרעין הקשה שלהן הוא כזה. מי יודע, אולי יום אחד שימציאו כפפות מישוש ותלת מימד והגלישה תהפוך לחוויה יותר ''אנושית'' אז החזון יתקרב למימוש. |
|
||||
|
||||
מאוד נהנתי לקרוא את המאמר ובהחלט גרם לי להבחין במספר דברים שלא הבחנתי בהם קודם. עוד דבר שאני חושב שמונע מחזון הכפר הגלובלי להתממש, הוא מחסום השפה. קהילות נוטות להתגבש סביב שפה מסויימת, גם רשמית ומוכרת וגם סלנג שחברי הקבוצה עצמה פיתחו ומשתמשים בו בינם לבין עצמם. |
|
||||
|
||||
יותר דומה לגלקסיה או ל MRI של המוח, אם תשאלו אותי. תמונה של האינטרנט כאן: http://www.newscientist.com/news/news.jsp?id=ns99994... |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
או בלעז - גלוקליזציה אפשר לראות פירוט כאן וזה קצת מרחיב על מה שטוען כותב המאמר |
|
||||
|
||||
לצערנו, הדף שביקשת אינו קיים. זה לפחות מה שנאמר בקישור.:) |
|
||||
|
||||
הוא בטח התכוון לזה: |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |