 |
|
 |
||
|
||||
 |
האם באמת מוצרי צריכה הם בכלל גורם מאחד? מה המקום שתופסים מקדונלד או קוקה קולה או השידור הישיר של משחק כדורגל בעולמנו? אפס פסיק אפס אחד? אפילו באירועים "מאחדים" כביכול, אם בוחנים את המספרים בעיון, מתגלה תמונה אחרת. קחו את התוכנית "קחי אותי שרון" – אני מודה שלא ראיתי אותה, אבל מכל מקום זמזמו שזה הדבר ש"כולם רואים." ולמרות זאת, תוכנית הסיום שהייתה שיא המתח צפו רק כעשרה אחוז מתושבי המדינה. לשאר האנשים היו דברים חשובים יותר לעשות. באופן דומה, גם ההתייחסות לבוב דילן או לג'וזף הלר כמשהו ש"דור שלם קרא/שמע אותם" נגועה בהפרזה משמעותית. רק מיעוט קטן שמע את בוב דילן, רק קבוצה של כמה מאות אלפי אנשים לאורך השנים קראה את ג'וזף הלר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אין הכרח לצרוך את מוצר הצריכה, ודי במודעות לו ול"זמזום" שמתחולל סביבו, כדי להפוך אותו לגורם מאחד ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחושתי היא שהשפעתם של אלמנטים תרבותיים וצרכניים מסויימים היא הרבה פעמים עקיפה - באמצעות תוכן וצורת השיח שהם יוצרים, המוצרים והאסטטיקה שהם מקדמים, ההתנהגויות אותן הם מציגים ועוד... לשם הפצת אלו, אכן אין צורך ברוב החווה באופן ישיר את הגורם המשפיע אלא די במיעוט מתווך ומפיץ. צריך גם לשים לב שאנו מדברים על מוצרים (למשל) מאחדים במובן של "משותפים" או אפילו גם "מלכדים" לעומת "מאחידים". כפי שהדגים שמעון בתגובה 173509 לא ברור כלל שאותם מעט דברים מעטים המשותפים לחלק לא קטן של האנושות, אכן תופס חלק מרכזי בחייהם של אלו. לדוגמא: נראה שרוב מה שאנו אוכלים/צופים/מאזינים/אומרים עדיין אינו אותו המעט שכן משותף לנו ולשאר העולם המערבי. אני גם נוטה לחשוב שהיום, יותר מאי פעם בעבר, השונות והגיוון האנושיים באים לידי ביטוי. האינטרנט היא רק כוח נוסף בכיוון זה, בהעניקה לגיטימציה (ע"י הכרת דומים, גם אם רחוקים גאוגרפית) וביטוי לשונות האישית (בנוסף למשותף כמובן), של כל אחד מאיתנו, כמו גם של קבוצות שלמות של בעלי מקצוע, תחביבים, דעות בנושאים שונים ועוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מודעות של מי? כפי שאמרתי, יש כאן הפרזה רבתי בהערכת עצם המודעות למוצר. מעבר לכך, איך יכולה המודעות להפוך גורם מאחד? אם אני, לדוגמה, מודע לכך שקיימת חנות איקאה בארץ, אך מעולם לא ביקרתי בה, איך בדיוק אני הופך חלק מ"תרבות איקאה," נאמר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן אני מסכימה עם כותב המאמר - מוצרי צריכה הם גורם מאחד. נסה להיזכר באימייל המעצבן שרץ מדי פעם שכותרתו "אתה יודע שגדלת בשנות השמונים אם..." וכולל רשימה של תכניות מהחינוכית, משחקי מחשב לקומודור ולהיטי מוזיקה מהתקופה. מילא הישראלים, אבל גם לאמריקאים יש את הגירסה שלהם לאותו האימייל בדיוק, והם מתמוגגים בה במידה כשהם קוראים אותו. ז"א, גם באומה ענקית של 300 מליון, לילידי שנות השבעים יש כמה מכנים משותפים מובהקים, שעניינם צריכה ותרבות. כך שבניגוד למה שמוצע במאמר, עדיין לא איבדנו את המכנים המשותפים הדוריים הללו. אני גם לא חושבת שהם יאבדו - האם לא יהיה לנו "דור הארי פוטר" בקרוב? "דור הפלייסטיישן"? "דור הפורומים והבלוגים"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה המתבקשת היא: 1) מה רע בכך? 2) מה האלטרנטיבה? אני מודע לכך שיש מי שיגיד - לא אמרנו שיש בכך משהו רע, לא קבענו קביעה שיפוטית, אבל אני מתעקש כי אני כן חושב שיש "צליל" שלילי אינהרנטי למושג "תרבות צריכה". אני כן חושב שמי שמשתמש במושג הזה מעביר ביקורת, גם אם הוא לא אומר זאת בפה מלא, על כך שאיבדנו איזה משהו שהיה כאן קודם (תרבות גבוהה?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חו''ח. רק הבעתי את דעתי השונה מזו של כותב המאמר בנוגע לקיומה של תרבות דורית מאחדת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפורומים מסויימים גם חיוך וחיבוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מסכים שמוצרי צריכה הם דבר מאחד. הם בהחלט התחלה טובה, מאחר והם _עשויים_ ליצור פתיחות, אבל אפשר להניח שגם באל קעידה שותים קוקה קולה. למשל, החוויה האמריקאית של מקדונלדז, הburger joint הזול שבכל פינת רחוב, שונה מהישראלית בה זה סמל לתרבות המערבית שיצר בעיות בצומת גולני, או מקום לאכול עם המשפחה בבוקר יום שישי, כי כל ארוחה זה עשרות רבות של שקלים. גם היפנים צורכים מוצרים אמריקניים, אולי יותר מכל מקום אחר בעולם, וזה לא תורם משמעותית לשינוי ההרכב החברתי שם. כאחד שביצע מעבר מישראל לארה"ב (זמני, כמובן), אני יכול לציין את ההפתעה שלי מהתרבות האמריקאית. בישראל חשבתי שאנחנו כמעט אמריקאים בתרבותנו, אבל אנחנו כל כך לא (ועדיין מדובר בשתי תרבויות מהקרובות ביותר בעולם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענתי שהישראלים והאמריקאים חולקים את אותה התרבות ולו לרגע. כמי שמתגוררת כבר 4 שנים בארה"ב, אני הראשונה להסכים בנוגע לשוני בין שתי התרבויות. אם הבנתי נכון, אתה טוען שמוצרי הצריכה של הישראלים ושל האמריקאים הם זהים. גם אם נדבוק לצורך הדיון בתזת "מוצרי הצריכה", הרי שאת בני דורי הישראלים הגדירו גם מגוון סרטים ישראלים, תכניות טלוויזיה ישראליות, מוסיקה מקומית והתרחשויות פוליטיות מקומיות, ומכאן שמוצרי הצריכה לא יכולים היו להיות זהים. (בני דורי גם לא חוו את מקדונלדז, אבל זה כבר סיפור אחר.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת? מה ההבדלים בתרבות? ובואי נתייחס לאילו בחברה הישראלים שכביכול דומים לאמריקאים, לא לחרדים או מתנחלים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צוחק? החל מהרגלי נימוס וטון הדיבור, וכלה בשמירה על נורמות חברתיות שהשתרשו כאן אבל לא בארץ*. חוש ההומור שונה, הטעם המוסיקלי שונה, מקומות הבילוי שונים. קל מאוד לזהות ישראלים בניו-יורק ממרחק גדול לפי שפת הגוף לבדה וסגנון הלבוש. קל לזהות ישראלים בכל מקום בעולם בשל הטונים הגבוהים בהם הם נוהגים להשתמש (וזו לא ביקורת, אלא יותר הודאה באשמה). לעומת נורמות הנימוס הנהוגות בניו-יורק (שנחשבת לעיר גסת-רוח בהשוואה לשאר ארה"ב), הישראלים הם גסים באופן שקשה לתאר. *לאחרונה במהלך הרצאה לסטודנטים לתואר ראשון בה נכחתי, נתן המרצה כדוגמא לנורמות חברתיות אלמנטריות, כדי להדגים את חשיבותן בחיי היום-יום, את ההליכה בצד ימין כשצועדים על המדרכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, דווקא האמריקניים הרבה יותר בולטים ברעשנותם מחוץ לגבולות מדינתם היות שאינם מכירים בתרבות שונה. באירופה יצא לשמוע מספר פעמים אנחות בתוספת הפטרה: "אה.. אלו תיירים אמריקנים, בטח." לעומת זאת, משפטים אמריקניים קלסיים הם: "לא, אני לא דובר..., בשבילי אנגלית מספקת." או, "את מי מעניין מה קורה ב...?" או, "שיגמרו אתם כבר.", "שיחסלו אותם.", "מי צריך אותם בעולם שלנו." עוד ניסיון שאני מציע הוא למצוא שידור כדורגל בארה"ב, למשל. (וכן, באירופה די קל למצוא ספורט אמריקני.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי מה המטריקה (המדד) המתאימה למדוד בה קרבה בין תרבויות. אפשר להציע, כנקודת התחלה, את רמת הפורמאליות ביחסים בין אנשים. החברה האמריקאית פורמאלית בהרבה מזו הישראלית. ישראלי ממוצע יראה לאמריקאי הממוצע גס רוח באופן מחריד, והאמריקאים נראים לנו מלאכותיים ובעלי נימוסים מופרזים. אותו היחס קיים גם בין התרבות האמריקאית והיפנית -- היפנים פורמאליים בהרבה מהאמריקנים. המזרחן ברנרד לואיס כתב פעם שאחד הגורמים המקשים על הסדר בין הישראלים לפלסטינים היא העובדה שהחברה היהודית-ישראלית היא אחת מהבלתי פורמאליות ביותר בעולם, והחברה הערבית היא מהפורמאליות ביותר (אר אם תרצו, זהו סכסוך בין הקבוצה גסת הרוח ביותר לבין הקבוצה המנומסת ביותר). בעיני היהודים הערבים הם חנפנים, ובעיני הערבים היהודים הם שחצנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נקודת פתיחה יפה. הייתי מציע כנקודות נוספות: קודי לבוש, יחסים בין-משפחתיים, מודעות לשימור סביבתי, התנהגות בתורים, רמת "רעש עצמי" (ספרת הרעש של אדם, ויכולתו לעבוד ב cubicles), היחס שעות פנאי-עבודה, תרבות דיון, וזוהי רק ההתחלה... לגבי ברנרד לואיס: ניתוח שנראה לי לא כל כך רציני. בסך הכל, מגעים לא נכשלים על גינונים, אלא על מחלוקות קשות יותר, והיתפשות ל"הוא שחצן" נראית לי כעילה (ותו לא) להתחמקות מדיון ענייני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכל זאת המגעים נכשלים - קח לדוגמה את הסיפורים שמהלכים במערב על משאים ומתנים עסקיים מול אנשי עסקים יפאניים. היפאני נעלב כי המערביים לא הקדישו תשומת לב לכרטיס הביקור שלו, או ששלחו אליו נציג צעיר מאוד של החברה (שכנראה נתפס בעיניו כ''ילד'' או כזוטר), והנה העסקה נפלה. אני יכולה רק לתאר לעצמי איך הסיפור הזה נשמע מהצד היפאני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות לגבי האמריקאים, אין סיכוי שלא נתנו כבוד לכרטיס הביקור... לגבי הסיפורים העסקיים - אעדיף דוגמאות מוחשיות יותר, ולא אגדות של איזה salesman כושל, שמחפש תרוץ לנפילת עסקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר בישראלים שנפגשו עם יפאנים. דוגמאות מוחשיות יותר? הנה. אתה יכול לוותר על הסרקאזם כאסטרטגיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי פיספסתי משהו, אבל לא ראיתי בקישור דוגמאות לכישלונות, אלא דיווח רגיל בנימת ''יש פערים תרבותיים, וצריך להבין אותם כדי להצליח''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין מה את רוצה: המאמר דיבר בפירוש על "איך לשחזר הצלחה של חברה X", ולא דיבר כלל על כישלונות. הפרשנות שלי: מי שלא מבין את הניואנסים יצליח פחות בחדירה מחברה X. אני חוזר שוב על מה שאמרתי קודם, שהדוגמה שלך לא סתרה (ואולי אף חיזקה): לא סביר שמו"מ עסקי או כלכלי, בו לשתי הצדדים אינטרס מסויים, יכשל בגלל גינוני טקס. לכל היותר תוצאותיו יהיו לא אופטימליות בשל בעיות שפה ותרבות. פוליטיקאי (או איש עסקים) שטוענים שנכשלו בשל פער תרבותי, בד"כ מחפים על בעיה אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"יצליח פחות בחדירה" כמו גם "תוצאותיו לא יהיו אופטימליות" הוא בסך הכל שפה מכובסת ל"ייכשל בחלק מהעסקאות". אנחנו מתווכחים על הטענה שלך, שהסיבות התרבותיות הן רק "תירוצים" של בעלי העסקים, במערב או במזרח. לטענתי אלה סיבות מאוד מוחשיות, ומי שלא יטרח להתעמק בתרבות הצד השני לא יצליח להתערות בשוק הזר (אבל לזה אתה מסכים, נכון?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אני לא מסכים, ובגלל זה כל הדיון בינינו. אולי שורש הבעיה הוא בכך שלא מוגדרים כל התנאים, כי פער תרבותי זה לא מצב שבהכרח יוביל לתוצאה אחת או אחרת. הדבר תלוי בגורמים נוספים: אם לחברה ישראלית, המתנהגת בשחצנות ישראלית, ואינה טורחת ללמוד את התרבות במדינה אליה היא מגיעה, יש מוצר או שירות ייחודי, היא תחדור למרות הפערים, ולמרות שכמה יפנים או אמריקאים יקבלו אולקוס מבני שיחם, הם יעדיפו לספור את הכסף. אם אין לה מוצר ייחודי, והיא בתחרות קשה, היא בהחלט עלולה להפסיד חוזים ופלחי שוק למתחרים, אם היא לא תיכנס לדקויות רבותיות, העשויות לתת לה את ה EDGE. האם הניסוח מקובל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. בניגוד למה שאולי הבנת, לא שפטתי את היפאנים שהכשילו את העסקה. 2. כאן נכנסים לשאלה אחרת - מהם המניעים של חברה א' לעשות עסקים עם חברה ב' (ולא עם חברה ג'). יש תיאוריות שונות ומנוגדות לגבי זה, אבל גם הגורם האנושי וגם הגורם הטכנולוגי משפיעים להרגשתי במידה שווה. חברה שיש לה טכנולוגיה נהדרת, אבל היא לא מסתדרת עם שותפתה, תראה את העסקים המשותפים מתמסמסים. לא רק אני יודעת את זה, גם עושי העסקאות. אני לא מכירה מקרים שבהם אנשים בלעו את רוקם כאשר הקולגות נראו להם דוחים, שחצנים או לא אמינים, ועשו את העסק בכל זאת. במקרים שבהם זה כן קרה, העסק הפך לפיאסקו (ראה מקרה מדינול הישראלית ובוסטון סיינטיפיק האמריקנית, עסקת הפצה שהתחילה ברוח טובה והפכה לכר של השמצות הדדיות לאורך שנים). יש יוצא דופן אחד - כאשר תאגיד ענק קונה חברה קטנה, וממילא יכול אחרי הרכישה לפרק אותה לגורמיה, לפטר את אנשיה ולהישאר עם הטכנולוגיה. עסקת "שווה מול שווה" לא תצא לפועל בלי גורם אנושי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי בעיה עם התאורים שלך ב -2, שמכתיבים את מסקנתך בסיום: יש הבדל בין קולגות _שחצנים_ לקולגות _לא אמינים_. אי אמון מזיק לביזנס, אבל אינו קשור לתרבות, אלא להתנהגות העסקית של החברה. בנוסף, את מתארת את עסקת מדינול "שהתחילה ברוח טובה". כלומר, ניתן להגיד שהבעיה לא היה פער תרבותי, אלא בעיות אחרות, שצצו מאוחר יותר. אני לא מכיר היטב את היפנים, אבל לגבי האמריקאים אני יודע שהם עשויים לבלוע רוק או להרים גבה יותר מפעם אחת בדיון עם ישראלים, שגם שכשהם כבר מעורים יותר בתרבות האמריקאית עדיין עושים שגיאות פה ושם, כמו גם תסכול ישראלי מהלשון האמריקאית העקיפה והפורמלית, אבל אי נוחות זו לא עצרה עסקים, גם במקרי "שווה מול שווה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדינול, כפי שציינתי בראש סעיף 2, שייכת לאופרה אחרת - לנושא האמון הבין-אישי בעשיית עסקים. אתה חוזר ואומר "אי אמון מזיק לביזנס". אבל אתה עדיין חושב שאפשר לעשות ביזנס כשיש אי אמון. ובכן, לטענתי אי אפשר (ומכאן והלאה אנחנו סתם מתנצחים, אלא אם אחד מאיתנו יביא הוכחות או סטטיסטיקה). ומהפסקה השנייה שלך אפשר לגזור גם מסקנות אחרות. אחת: האמריקאים סובלניים יותר מהיפאנים. שתיים: אם האמריקאים מתכננים לרכוש את החברה הישראלית, הם יחליפו את ההנהלה שלה תוך שבוע מהרכישה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד לינק מצוין, אנימציה של גינוני נימוס יפאניים בעסקים (מי הולך לפני מי, איך קדים קידה וכן הלאה): |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שבמצב אי אמון אפשר לעשות עסקים. להיפך, אי אמון מחרב עסקים. מה שאמרתי בתגובה הקודמת הוא שמצב של אי אמון קשור להתנהגות עסקית של חברה ולא לפערים תרבותיים. כנראה שלא הייתי ברור די הצורך, ואין באמת בינינו ויכוח כאן. אפשרי שהאמריקאים סבלניים יותר מהיפנים, אבל על סמך ההתנסויות שלי וההכרות גם עם לאומים אחרים, אני טוען שפער תרבותי אינו הגורם לכישלון עסקים. לגבי נושא החלפת ההנהלות: זהו מנהג אמריקני כמעט בכל מיזוג, גם כשמדובר בשתי חברות אמריקניות. גם כאן יש יוצאים מהכלל, כשקיים יתרון להחזיק בהנהלה הקודמת בשל קשריה או ביצועיה, גם אם היא לא-אמריקאית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר מקרה שבו בחורה נשלחה כנציגה של חברה ישראלית לפגישה עם נציג יפאני של חברה יפאנית והדבר אמנם גרם לאי נעימות מסויימת בהחלט לא הכשיל את העיסקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודי לבוש, יחסים בין משפחתיים, שימור סביבתי1, התנהגות בתורים, רמת "רעש עצמי" ותרבות דיון הם כולם ממדים של הפורמאליות בחברה. היחס שעות עבודה-פנאי נראה לי לא רלוונטי למדד שאנחנו מנסים ליצור, כי הוא תוצר של תנאים כלכליים, ולא של תרבות. 1 במובן של שמירה על נקיון, בעיקר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המילה שאת מחפשת היא “אתוס”. במובנים רבים כל ה"דורות" והגורמים המאחדים הללו הם פיקציה, שאת נוטה להאמין לה בנקודות שבהן את שותפה לפיקציה ונוח לך לחשוב שמיעוט (נבחר, כזה שאת נמנית עליו) עף ומנחיל את האתוס המסוים הזה לדור ודור. זה פשוט לא נכון. אני נזכר בסמינריון שבו השתתפתי לפני שנים רבות (מכפי שנוח לי להודות). בשעור הראשון ניסתה המרצה להסביר לנו (תואר ראשון וכל זה) מהו "אתוס" באמצעות תיאור נעוריה בבית הספר לילדי עובדים ברמת גן, קן הצופים, האחזות הנח"ל בצאלים, וכן הלאה. אני באופן אישי יכולתי להזדהות עם הטענה שלה ש"כולם" בישראל חיו לאור האתוס הזה, מאחר וזו בערך הביוגרפיה והאתוס שעליו גדלו הורי – אך כמובן שהטענה הייתה מוטעית לחלוטין. רוב תושבי ישראל אז (שנות הארבעים והחמישים) לא גדלו על האתוס הזה ואפילו לא הגיעו לנקודה של כפירה בו, משום ברוב המובנים הם אפילו לא ידעו על קיומו. ובמלים אחרות, החברות בחוג השותפים לאתוס מוגבלת לשותפים לאתוס ובדרך כלל אינה סוחפת אחריה את כל השאר, לא מכוח השמועה ולא מכוח שום דבר אחר. עניין מקושר שהוא שגגה לוגית נוספת מזן "שגגת הסופר" שאוזכרה לעיל, היא ההנחה שלך שעצם ההשתתפות באירועים גוררת אחריה גם רגש דומה ביחס אליהם. סביר להניח כי כל מי שגדל בשנות השבעים או השמונים ראה בזמן זה או אחר את הסדרות שהוקרנו אז. הקבוצה שלה אומרים הדברים משהו מבחינה רגשית מצומצמת הרבה יותר בהיקפה. אני מוכן לנחש שהתוכנית "אות אות אות" אומרת לי ולבני גילי משהו אבל לך היא לא אומרת כלום (אם גדלת בשנות השמונים) וכנ"ל "פרפר נחמד" שמן הסתם קרובה לליבך הרבה יותר מלליבי. מעבר לכך, אפילו אם אקבל שהייתה אכן שותפות-גורל וכו-לם ראו אותן תוכניות, שיחקו בקומודור ושמעו את בנזין ותיסלם המכנה המשותף הזה הוא גורם מאחד שטחי ביותר. אוקי, כולנו ישבנו על הספה בדיוק באותו זמן וראינו את דה לוסט איילנד – זו לא בדיוק אהבה מקודשת בדם ולא משהו שמאחד בינינו. זה לכל היותר הזנק ראשוני לשיחה עם מישהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, אז לנו יש או אין אתוס? לי נדמה שמוצרי צריכה פשוט החליפו את האתוס הציוני. מוצרי צריכה הם לא "אתוס" כי אין להם מערכת ערכים ורעיונות שיהוו אתוס, וכמובן שזהו מכנה משותף מהסוג הרדוד וחסר-המשמעות ביותר (לעומת מכנים משותפים ערכיים). כיוון שטענת כותב המאמר היתה שמוצרי צריכה כבר לא מאחדים דורית, בניגוד לעבר, טענתי שלמוצרי צריכה עדיין יש את אותו התפקיד שהיה להם בעבר. לא טענתי שהם-הם *ה*גורם בעל המשמעות שגורם לי להרגיש חלק מקבוצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שאין אתוס. ובניגוד לטענת הכותב, גם לא היה מעולם. הטענה הנוספת שלי היא שגם למוצרי צריכה אין תפקיד מאחד (דורית או אחרת) ומעולם לא היה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי היה פעם אתוס שלם, שהניב דור הומוגני מבחינה ערכית. בעוד הדור שלנו מאוחד ע''י שירי פתיחה מתכניות של החינוכית, הדור של סבא וסבתא שלי מאוחד ע''י חלומות משותפים, ערכים, עקרונות, תחושת שליחות. בדור שלנו אין חלום משותף למי שמתבגר בארץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדור הזה נראה מאד הומוגני לעצמו, בגלל שהוא דאג למנוע מזרים להכנס אליו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |