 |
מיסיסיפי בלוז II | 1227 |  |
|||||||||
 |
|
 |
||||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
זה שיר זה? נסה לחרוז יותר טוב בפעם הבאה |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הַצְּלָלִים חוֹרְקִים בָּרוּחַ = אני יודעת שאין דבר כזה, שצללים לא יכולים לחרוק. אני יודעת שאילן וייס המציא את זה כדי לגרום לי לחשוב משהו חדש על צללים ועל רוח, או כדי לתאר תחושה רגעית שלו. אני לא יודעת מהי. הלשון הציורית הזו מתבזבזת עלי 1. וחבל. אולי אלו צללי עצים שחורקים ברוח? אולי. שְמֵי-מִסוּרִי שְׁטוּפֵי הַדִּמְדּוּמִים, הַמִּקְצָב הַהֲזוּי, הַגֶּ'אזִי שֶׁל הָרוּחַ = השיר הזה רוצה להיות דברים שהוא לא. הישראלי הזה היה במיזורי, או רוצה להיות במיזורי, או רוצה להרגיש שהוא במיזורי - בדיוק מה שאני רוצה כשאני משמיעה לעצמי בלוזים ישנים. הולך. לְאִטֵּנוּ אָנוּ = מי זה "אנו"? לא ידוע, ועד סוף השיר לא ייוודע, אם הכוונה היא לזוג, לקבוצה או לישות קולקטיבית. אולי עם שלם? מאיפה הגחנו בכלל, אותם "אנחנו"? מייד אחרי ה"לאטנו". באנו מן האיטיות, וממשיכים בה. פּוֹסְעִים אֶלְתּוֹךְ הַמִּיסִיסִיפִּי, מעֲמִיקִים אֶלְתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ הָאָפֵל = הנהר בלע אותנו. פסענו לא עליו אלא אלתוכו 2, נכנסנו אליו כבני אנוש, שהבגדים נרטבים להם וההליכה קשה בתוך המים. אין לנו יעד גיאוגרפי אלא כנראה מטרה, שלא תתברר גם היא עד סוף השיר. אולי טבילה לשם טהרה, אולי רצון לפענח סוד, אולי שאיפה להרס עצמי. ולנהר יש גרון? כן. זו האנשה, תגיד לכם כל מורה לספרות. למה להאניש את המיסיסיפי? אולי כי זה אחד מהנהרות בעלי האופי החזק ביותר, גם בטבע, גם בספרות ובתרבות. ההיסטוריה שלו רשומה עליו. האם השיר הזה מחזק את הדימוי ההיסטורי של המיסיסיפי? מַבָּט אַחֲרוֹן = אחרון לפני מה, לפני המוות? האם השיר הזה שהתחיל בצללים הולך לגרוף אותנו אל הקרקעית? לא, לא טביעה. שיסוף. תיכף תראו. סַכִּין שְׁטוּפָה בְּדָם, חוֹתֶכֶת רְצוּעוֹת-רְצוּעוֹת שֶׁל שְׁמֵי דִּמְדּוּמִים = דימוי קרניבורי מרשים - הלילה כאורגניזם חי, שמבתרים אותו לרצועות. אבל מי מחזיק בסכין? למה לחתוך את הלילה? למה לבלוע אותו? אם ללילה יש דם, מהו הדם הזה? השעות? החשיכה? הכוכבים? הפחד? אנחנו (?) טובעים בסביבה לא מוכרת, שחוקיה אינם ידועים לנו. וְלַיְלָה נִתְחָב אֶלְתּוֹךְ פִּינוּ = בלענו את הלילה, כמו שהנהר בלע אותנו. עכשיו אנחנו בתוך הנהר, והלילה בתוכנו. משמע, הנהר מכיל את הלילה פעמיים ויותר, ואיננו מלא. אבל גם כאן, מי תוחב? מי מפעיל אותנו? נכנסנו למקום מוגדר אך לא מוכר, בלי מטרה ידועה, וכוח עלום פועל עלינו, שאין לנו כל ידיעה עליו. או אולי יש כל כך הרבה ידיעה, שאין לנו מה להזכיר אותו בכלל. הרצח הזה מתואר בזמן אמת, והוא מזוויע. יצאתי מהשיר ואני יודעת עוד פחות מאשר כשנכנסתי אליו. עצוב למות באמצע המיסיסיפי, אבל אם היה ברור למה, אולי "היינו" מקבלים את ידיעת המוות הזו יותר בשלווה. 1 אולי כמו הזמן שאני מעבירה באתרים שבהם גוערים בי השכם והערב? לא, לא ככה. אחרת. 2 חיבור המילים נראה לי, בשיר קשה-דימויים שכזה, לא שייך ומיותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשאלה כאן השאלה מי הם ה"אנו", אלה שלקראת סוף השיר הולכים ונרצחים. האם הדובר ובת זוגתו, או הדובר ובני עמו, או כלל האקזיסטנציאליות האנושית (ולמה דווקא במיסיסיפי? כנראה צריך לדעת את ההיסטוריה של המקום, לשוות את הנהר הזה לנגד עיניך). אבל אני בכלל, כשאני קורא או כותב שירים שיש בהם גוף ראשון רבים, חושב על אפשרות אחרת: האנו שקיימים בתוך כל אחד, הוויותיו השונות, גלגוליו ונסיונותיו בחיים של הפרט, ההופכים אותו כל יום למשהו חדש. אולי מישהו אחר יגיד: כל התאים שבגוף. הכותב לא כותב "אני נכנס אל תוך" הסיטואציה הזאת של טביעה–הטבעה–רצח–רדת ליל, כי זה מין רגע של אמת שבו הוא יודע שאין "אני" אחד משום שהזכרונות או מה שמרכיב את נסיונות החיים זה דבר כל כך גדול, אבל אולי תחושת ה"אנו" מבטאת גם איזה רעידה, פחד או יראה מן הדבר שקורה, שהוא המפרק לדובר את תחושת הבטחון המוצק שלו ב"אני". זהו, אלה הערותי הראשונות. אשמח אם תרבו בשירים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי השיר דווקא מזכיר כמה מן ההרפתקאות המופלאות של תום סויר הקלברי פין וחבורתם על גדות המיסיסיפי. את מקור הפחד המצמית שחשים גיבורי השיר איני יכול שלא ליחס לג'ו האינדיאני. רוצח חסר עכבות אשר משוטט לו כל גדות הנהר צמא דם ושוחר נקם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שאתה מזכיר את תום סוייר והאקלברי פין,כי יש לי שיר,"מיסיסיפי בלוז I",שטרם פורסם,שמתייחס, הממ,בצורה מאוד,או די מיוחדת לדמויותיהם של תום והאקלברי פין. בכל אופן,עברו שנים מאז שקראתי את "תום סוייר",ואולי אני מתחיל להיות סנילי,אבל באמת ובתמים שאני לא זוכר משם כמעט כלום,כולל את ג'ון האינדיאני. הפחד שחש/ים הדובר/ים בשיר הוא מן הלילה הקרב,החשיכה,ואולי זה מן הדברים הדוחפים אותו/אותם להתאבדות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי לראות כאן התאבדות. הבית הראשון אמנם אקטיבי והפעולות בו נעשות כמו מבחירה, אבל בבית השני נראה כי ההתרחשויות נכפות: הסכין חותכת רצועות - בלי שנדע מי אוחז בה, והלילה נתחב - באופן סביל - אל תוך פינו (ע"י מישהו אחר), במה שמתקשר אצלי לפחות למעשה אלים כמו רצח או אונס. ___________ נראה לי קצת מוזר להתדיין על פירושים שונים של שיר עם מי שכתב אותו. אולי פשוט תסביר למה התכוונת (אם זו לא "רמאות" מבחינתך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שלי המיסיסיפי דווקא הפריע. אנחנו כאן בישראל, אוטובוסים מתפוצצים וערימות זבל ממלאות את הרחובות. איפה דמדומים ואיפה מיסיסיפי. כאילו שבזמן האחרון זה יותר מדי לבקש מכותבים עבריים שיהיו מחוברים למציאות הישראלית שבה הם יוצרים. מצד שני, אולי זה אסקפיזם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז ככה : קודם כל ,את השיר הזה כתבתי לפני כמעט כשלוש שנים,לפני שהתחילה האינתיפאדה הנוכחית,ושנית,בניגוד לרמי סערי,לי לא קוסם להגיב בכל מחיר,ולכתוב שירים פוליטיים, מצטער,אבל זה מה שקוסם לי כשאני יושב לכתוב שיר,הדמדומים, שהיא השעה המועדפת עלי כרקע לשירים,ומחוזות רחוקים,מה לעשות. בנוגע לערימות הזבל,משום מה הן לרוב לא משרות עלי השראה, אם כי,פעם,לפני כמה שנים,היה לי שיר שהושפע במידת-מה מערימת זבל דוחה במיוחד,כשעוד פעם היתה שביתה... :-) חוץ מזה,מותר לו לכל אחד האסקפיזם שלו,ולא כל אחד חייב להיות משורר פוליטי. דרך אגב,בנוגע למיסיסיפי,שעושה רושם שדי מפריע לחלק מהמגיבים פה,אז ההשראה למיזורי,מיסיסיפי וכו', באה מביקור בחנות דיסקים,כשראיתי שם עטיפה של דיסק של קית' ג'ארת' וצ'ארלי היידן,בשם- "beyond missouri sky",והצירוף של שמי מיסורי,מאוד קסם לי משום מה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת אומרת שאף פעם לא היית במיסיסיפי? אוהו.... האמת היא שאת התשובה "לא כל אחד חייב להיות משורר/סופר/אמן/יוצר פוליטי" אני מקבלת מכל האמנים/משוררים/סופרים/כותבים/יוצרים שאני מדברת איתם. ובשנה האחרונה יצא לי לדבר עם הרבה כי אני מנהלת איזשהו פורום באיזשהו פורטל ברשת שקשור לנושא 1. וזה שאף אחד לא רוצה להיות פוליטי 2 (חוץ מכמה מדור הנפילים הקודם שכבר נלעס עד דק כל מה שיש להם להגיד) - זה אומר דרשני. יש לנו דור צעיר של יוצרים שמתרחק מפוליטיקה ואני לא בטוחה אם זה כי הפוליטיקה מגעילה אותו או כי אין לו מה לומר 3. _________ 1 לא נעשה פרסומות סמויות. 2 וכמובן שלא כל דבר צריך להיות פוליטי 3 ההערות שוליים האלו מתחילות למצוא חן בעיניי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אילן, תיקון קל, התקליט "Beyond the Missouri Sky" הוא בביצוע צ'רלי היידן (באס) ופאט מתיני (גיטרות) ולא קית' ג'ראת. איני יודע אם גם הקשבת למוסיקה או רק התרשמת מעטיפת הדיסק, מכל מקום, זהו תקליט נהדר, שקט מאוד ומרגיע. ולעניין דמדומים, הנה שיר של ח.נ. ביאליק, שנכתב בדיוק לפני 100 שנה, וכותרתו "עם דימדומי החמה": עם דמדומי החמה אל-החלון נא-גשי ועלי התרפקי לפתי היטב צוארי, שימי ראשך על ראשי - וכה עמי תדבקי. ומחושקים ודבקים, אל-הזהר הנורא דומם נשא עינינו; ושלחנו לחפשי על-פני ימי האורה כל-הרהורי לבנו. והתנשאו למרום ביעף שוקק כיונים, ובמרחק יפליגו, יאבדו; ועל-פני רכסי ארגמן, איי-זהר אדמונים, ביעף דומם ירדו. הם האיים הרחוקים, העולמות הגבוהים זו בחלומות ראינום; שעשונו לגרים תחת כל-השמים, וחיינו - לגיהנום. המה איי-הזהב זו צמאנו אליהם כאל ארץ מולדת; שכל-כוכבי הליל רמזו לנו עליהם באור קרן רועדת. ועליהם נשארנו בלי-רע ועמית כשני פרחים בציה; כשני אובדים המבקשים אבדה עולמית על פני ארץ נכריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה,תודה על הציטוט,זה השיר של ביאליק ,האהוב עליי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם הוא אהוב עליך למרות, משום או תוך הכרת הפרשנות הקצת פחות רומנטית עליו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם-כול, אילן - לא רק ניקדתי את שירך ב"דג אנונימי?", גם אהבתי אותו. אבל: אין כל סתירה בין כתיבה על הקסם של שעת הדמדומים (למשל) - לבין כתיבה על הזוועה/הכאב/הזעם/התסכול (בחר לפי תחושתך) שמכתיבה מציאות חיינו הנוראה. אי-אפשר שלא תכתיב. ואם אינך כותב על פן כל-כך דומיננטי של חיינו - זה אכן אסקפיזם, ובמקרה זה - כזה שאינו נראה לי. לא מכל דבר מותר למשורר לברוח. דפדוף בדפיוצר שלי ב"במה חדשה" "http://stage.co.il/Authors/960" יוכיח לך שאפשר לכתוב גם - וגם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי מעט מוזר לשבת במזרח התיכון ולכתוב על המיסיסיפי דווקא בהשפעת דיסק מינורי של קית' ג'ארת. חובה נעימה להזכיר את הלהיט הקלאסי וההיסטרי של להקת הרוק הכבד Mountain | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נורא מזכיר לי את הסצינה המאוחרת על החוף הדיגיטלי ב''נוירומנסר''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם מישהו יכול להגיד לי כיצד אתם מנקדים את דברי השירה בכזו מיומנות? האם זו תוכנה? ואם כן מהי וכיצד ניתן להשיגה? תודה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערנו לא ניתן להשיגה עדיין, בחנות המחשבים הקרובה לביתך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לבד משירותיו של יעקב שי-שביט, יש אכן תוכנת ניקוד עברית שנמכרת בשוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה גם מה אתה רוצה לעשות - לנקד בעצמך (בהנחה כמובן שאתה יודע את כללי הניקוד) או שהתוכנה תדע את הכללים. לְנַקֵד בְּעצמךָ זו לֹא בּעיָה בִּכְלָל ולא צריך תוכנה מיוחד. מספיק ווינדוס 2000 או XP. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לְנַקֵד בכל הווינדוסים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יעקב שביט דנן הוא מחבר הספר "מסע בתולעת ספרים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על כריכת ''מסע בתולעת ספרים'' מופיע השם ''יעקב שביט''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ארכז כמה תגובות שיש לי,לתגובות שפורסמו פה: ליעקב שי-שביט,אני שמח ששירי מצא חן בעיניך,ומלבד זאת,קודם כל,כפי שציינתי,השיר נכתב בזמנים המאושרים ההם,שבהם עוד לא היתה שום אינתיפאדה,ושנית,צר לי לומר,אבל לא כל אחד יכול וחייב להיות גם משורר פוליטי,את מה שיש לי לומר על המצב,אני מעדיף להגיד בפורומי אקטואליה/פוליטיקה,או לפעמים בהודעות אוף-טופיק בפורום הספרים שאני משתתף בו,למשל,ראיתי אתמול בכמה וכמה מקומות,את השלט עם כרזת הבחירות-"העם רוצה שרון",יש לי בהחלט מה להגיד על זה,אבל,צר לי לומר,זה לא מתנסח לי כשיר,ועם כל הכבוד לארצנו המטורפת,ולמצב המחורבן,לא חייבים להכריח כל אוחז בעט,לכתוב על "המצב",מצטער לומר,אולי(לא אולי,בטוח),אני אסקפיסט,אבל כשאני לוקח ספר-שירה ליד,אז בא לי לקרוא על משהו אחר מלבד "המצב". קניתי לאחרונה,את ספרו החדש של רמי סערי,רק כדי לגלות שכולו-כולו!- שירים פוליטיים,ואני לא יכול להגיד שהספר הסב לי הנאה מרובה באופן מיוחד. בנוגע לדיסק האמור,אכן טעיתי וככל הנראה קית' ג'ארת' לא מעורב בו,טעות שלי,בכל אופן שמעתי ממנו רק קטע אחד,שלא הרשים אותי יותר מדי,למען האמת. דרך אגב,כרמית,האם את במקרה המנהלת של פורום הספרים בפורטל המסויים שבלע את יואל? (סליחה,"התמזג" איתו...) בכל אופן,בקשר לסכין,שכמה מהמגיבים העירו עליה,ובכן האמת ניתנת להיאמר,שזו סכין מטפורית לחלוטין,אני לא אוהב לדבר על סמלים,אבל היא מסמלת כאן את אווירת האלימות והמוות, מצד אחד,ומצד שני,לדובר/ים בשיר,שפונה/פונים להביט אחרונית,למעשה להיפרד מהעולם,שמי-הדמדומים המורכבים כביכול מרצועות-רצועות של אודם דמדומים/שקיעה,ושל חשיכה, נראים כמו משהו שאיזו סכין חתכה,כשכמובן הדימוי של הסכין מושפע גם מהפחד שחש/ים הדובר/ים בשיר,ומאווירת המוות והאלימות,שגורמים לדימוי האלים הזה. מאידך,יכול להיות שהדובר/ים לא נמצא במצב צלול לחלוטין,ולכן הוא גם מדמה סכין הדם שמכתים את "הסכין",הוא,אני חושש,פשוט אודם/ארגמן השקיעה/הדמדומים,שמדומה/נראה בעיני הדובר/ים כדם. (רוני סומק כתב פעם שיר על השקיעה,שבו,אם אני לא טועה,הוא טען,אם אני זוכר נכון, שהמשורר העברי מדמה את השקיעה לדם.) בכל אופן,כרמית,האם חלק מהתגובה שלי ל"מצב",אמור להיות לשביתת עובדי הרשויות,ולערימות הזבל??... אם בא לך לקרוא על שביתת עובדי-זבל וערימות זבל,אז אני חושש-זו אמנם לא שירה,אלא פרוזה-שטריסטן אגולף עשה את זה יותר טוב ממני... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין שקיעה ודם, זה לא רק דימוי של "המשורר העברי". זו השפה עצמה- "שעת דמדומים"... [ולגבי זריחות, אומרים שהשמש "מפציעה", ואולי זה מתקשר ל"פצע"..] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן,גם אני חושב כך,זה בהחלט יכול להיות... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובינתיים חשבתי הלאה, למה השיר שלך לא דיבר אליי (וסליחה..)- וזה גם עניין המקום הרחוק שלא נוגע אליי, במיוחד לא כרגע, כמו שאמרו אחרים כאן. (ואסקפיזם צריך שיהיה בו עוד משהו, מעבר ל"מקום אחר", כדי שיהיה בו עניין). וגם, בעצם, הדובר/דוברים כבר מת/ים. שזו זווית-ראיה בעייתית. כלומר, אם הדובר היה הרוצח, או טובע שניצל ברגע האחרון ומספר איך הוא חש על סף המוות.. אבל כמו שהאירוע מופיע כאן, זה משהו שקשה להרגיש אותו, או איתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי שאלה אלייך,אסתי,ואל יתר המגיבים. מצטער אבל פשוט נשבר לי לשמוע פה מהמגיבים כמה השיר הזה לא אקטואלי לחיינו פה ואסקיפיסטי וכו' וכו',אז נכון שהשיר הזה אכן לא אקטואלי/רלוונטי,אבל קודם כל אדגיש שוב,שהוא נכתב לפני פרוץ האינתיפאדה הנוכחית,ושנית,למען השם,האם כשאתם נוטלים לקריאה ספר שירה של משורר ישראלי,זה כל מה שאתם מצפים למצוא בו,שירים פוליטיים,פוליטיקה,אקטואליה וכד' כיוצא בזה?.... אני מצטער לומר,אבל כשאני נוטל לידי ספר-שירה,גם של משורר ישראלי,אז מעניין אותי למצוא ולקרוא שם משהו אחר,שהוא לא ע ו ד התייחסות ל"מצב" הבלתי נגמר,והבלתי נלאה. את אומרת,אסתי,שבמצב הנוכחי בארץ,השיר שלי עם המיסיסיפי, לא דיבר אלייך לאור המצב וכד',אני אשאל אותך בכנות: נראה לך שבעתיד הקרוב/השנים הקרובות,המצב עתיד להשתנות לטובה/להשתפר??... לי נראה,שלמרבה הצער-לא,אז מה עושים?... יושבים וכותבים רק שירים מגוייסים,ומתעסקים בלי ליאות ב"מצב",בפוליטיקה וכד'?... אני מצטער,אבל כמו שכבר אמרתי,כשאני נוטל שירה ליד,גם של משורר ישראלי,אני מצפה למצוא בו קצת יותר מהערות על "המצב",וחיטוט בלתי-פוסק בפופיק הלאומי. זו גם הסיבה שספרו החדש של רמי סערי,כה איכזב אותי. תראו,אני לא אומר שלא צריך,למי שמסוגל,לכתוב ולהתייחס ל"מצב",לחרוז שירים פוליטיים וכד',אבל למען השם,יש עולמות שלמים ומרתקים מלבד החיטוט הבלתי-נלאה ב"מצב".... מצטער,אולי אני לא מייצג כלום,אבל כשאני ניגש לקרוא משורר ישראלי,איזה שלא יהיה,מעניין אותי הרבה יותר לקרוא שיר שלו על המיסיסיפי/טימבוקטו/התנסויות-הסמים שלו,ולא עוד איזה שיר פוליטי... וכן,מה שרציתי לשאול : לפני כחודש,השיר שפורסם פה היה גם כן,רחמנא ליצלן,שיר אסקיפיסטי למדי,על איי-הדרום,האם גם למשורר שכתב את השיר ההוא,הצקתם בשאלות על מדוע הוא לא כותב שירה פוליטית?... ועוד משהו,בקשר לפרשנות שלך,אסתי,אני חוזר ואומר שוב,שאני לא התכוונתי לתאר כאן רצח,אלא התאבדות,והטובע/ים גם לא ניצל/ים בסוף,על סף המוות,אלא הוא מביט,מבט אחרון אל העולם,רואה את השמיים המפחידים,שנראה כאילו שסכין שיספה אותם,ואז פוסע/ים אל תוך המיסיסיפי, כש"לילה",כלומר מי-המיסיסיפי,והמוות,נתחבים אל פיו/פיהם,כשהוא/הם מעמיק/ים אלתוך הנהר. ועוד שאלה : בעקבות הרתיעה שלך,אסתי,מקריאת שירים אסקפיסטיים בעיתות אשר כאלה,האם כשאת יושבת לקרוא שירה, כאמור בימים טרופים אלה,האם את מחפשת רק שירים פוליטיים/מגוייסים?... והערה לכרמית,כמובן שזו לא אשמתך,אבל ל"מיזוג" בין יואל לוואלה,יהיה נכון יותר להתייחס בדיוק כך,שוואלה פשוט בלעו את יואל.... :-(( |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל אתה לא חייב להגיד "אסתי" כל רגע, אילן. כבר לאחר השניים-שלושה אסתים הראשונים התחיל לעלות בי חשד-מה שאתה מתכוון אלי... כשאמרתי שהשיר לא מדבר אליי כי הוא לא שייך לכאן לא התכוונתי שהאלטרנטיבה היא שיר "אקטואלי", שעוסק בפוליטיקה או במצב הבטחוני. אבל זה כן צריך להיות שיר שקשור /איכשהו/ לחיים שלנו, אם לא כישראלים אז כבני אדם. זה יכול להיות שיר על אהבה נכזבת, או מאושרת, או על ריב עם השכן, או על נסיעה באוטובוס. כל דבר ששייך אלינו, איכשהו. ואפשר להכניס לשיר כזה גם אלמנטים קסומים, כמו שעשתה למשל אחת המשתתפות באייל, טלי, בשיר הזה- ושוב אני שואלת- מי הוא הדובר בשיר שלך? המתאבד? מתי הוא מדבר? אחרי שנפח את נשמתו? או שבשניה האחרונה של חייו מה שמעניין אותו זה לפנות לקהל ולהרשים אותו בתיאורי שקיעה?! השיר שלך מזוייף. מה לך ולמיסיסיפי? אפילו לא היית שם! השיר לא מבטא חוויה אמיתית שלך, והוא סתם עשיית רוח, נסיון להרשים. אפילו לא שמת לב לקשר הלשוני בין "דם" ו"דמדומים"! כשכותבים שיר המלים הן /חומר הגלם/. אתה השתמשת בהן בלי טיפת רגישות לצליל, ולמשמעות שלהן. למה שלא תדאג פחות לרושם החיצוני, ויותר למה בעצם אתה רוצה לומר, ולמה. לא התכוונתי להגיד את כל זה, אבל אתה פחות או יותר הזמנת את זה. לגבי השיר על איי הדרום- זה היה שיר על "כאן", ולא על "שם", תקרא אותו שוב ותראה. (הוא איננו יודע דבר על איי הדרום. רק ריח הים שמגיע אל נחיריו ביושבו על המרפסת, מגיע אולי משם...) ואגב, אני הייתי באזור המיסיסיפי, והנוף שם שטוח ומשעמם, ובהרבה קטעים בכלל לא רואים את הנהר בגלל ה"לוויז", שהן חומות-עפר שהוקמו לאורכו כנגד השטפונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העובדה שהמשורר טרח להגדיר את נושאי השיר עבור קוראיו אין פירושה שאפשר להתקיף אותו על דברים לא רלוונטיים. לא רלוונטי אם המשורר ביקר במקום עליו נכתב השיר. לא רלוונטי אם מיסיסיפי של השיר דומה למיסיסיפי שראית במציאות. זה שיר ולא יומן מסע. לא רלוונטי שטלי כותבת שירים קסומים. ומה זה "שיר שקשור לחיים שלנו, אם לא כישראלים אז כבני אדם"? מה בדיוק "שייך אלינו"? ומיהם אותם "אנחנו"? הביקורת שלך על "מזויף" ועל "ניסיון להרשים" היא לגיטימית, אבל האם היא נובעת מן השיר עצמו או מהשיחה עם המשורר? האם השיר השתנה מול עינייך לאחר שאילן וייס התחיל להגיב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התחייבתי בשום מקום להגביל את עצמי למה שרלוונטי. אנחנו- בני האדם. הבקורת על זיוף היתה מהרגע הראשון אבל השתדלתי להתאפק מלהגיד את זה, כדי שלא לפגוע. וגם הייתי מצליחה להמשיך להתאפק, אני חושבת, לולא "נאום האסתים". אני, מה לעשות, שונאת שאומרים "אסתי" בכל משפט שני. אה, ואגב- גם זה לא רלוונטי! עוד משהו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הביקורת שלך גלשה מביקורת השירה לביקורת המשורר. ואני לא באה להאשים אותך בזה, אלא לבחון שוב את הטיעון האומר ש"הטקסט עומד בפני עצמו". לא תמיד זה נכון. במקרה הזה הטקסט קיבל משמעות נוספת מתוקף העובדה שהכותב לא היה במיסיסיפי - אולי הוא העמיק, אולי הוא התרדד מתוקף העובדה הזו. בכל אופן, כיוון שהשיר היה בעייתי גם לי, אני לא בטוחה שהייתי צריכה או רוצה לדעת לאן אילן וייס נסע. בכל אופן, אם הייתי ממשיכה לא לדעת, והייתי קוראת את השיר שוב, הייתי אולי משתכנעת שהוא מוצא חן בעיני. האם היה עדיף לי לדעת פרטים ביוגרפיים של הכותב, שישנו את התייחסותי לשיר, וימעיטו מהנאתי? מה המטרה בקריאת יצירה? האם היא הגעה לאמת או הנאה אסתטית? זהו, זה כל מה שרציתי לומר :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני מצידי התחרטתי (שניה אחרי ששלחתי, כרגיל) על התוקפנות שבתגובתי בכלל, ועל ה''עוד משהו'' בפרט. זה לא הגיע לך, וסליחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אם פה הם יישבו או יישבו שם ממול היחדלו להיות בני חתול? חתול הוא חתול". זה ציטוט מאחד משירי החתולים של אברהם חלפי. "אני התמנון, אימת החיות הקטנות שמתחת לפני המים. כאן קוראים לי מפלצת. כשאני מתבונן בבבואתי שבמים המקיפים אותי גם אני נבהל". ציטוט משירה של רחל חלפי 1 "נאום התמנון". אלה שתי דוגמאות לשירה נפלאה שאינה עוסקת ב"אנחנו בני האדם". ומצד ההפך - גם אם נכתוב על קקטוס, תמיד נחזור ל"אנחנו בני האדם". ככה "אנחנו". 1 ממש לא בכוונה יצא ששניהם חלפי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא רלוונטי? אני חושבת שכל ביקורת היא רלוונטית, גם אם היא הממ.. מעצבנת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרמטרים לא רלוונטיים לאיכותו של השיר - למשל, יש שירים נהדרים שנכתבו על מקום שהמשורר לא ביקר בו, ושירים גרועים שנכתבו על מקום שהמשורר ביקר או אפילו מתגורר בו. כמו שאמרתי, הידיעה שהוא ביקר/לא ביקר שם יכולה להשפיע על תפיסת השיר בעיני הקורא. אבל לא ברור בכלל שהיא תשפיע לשלילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן כללי ובלי להתייחס ספציפית לשיר הזה, אני דווקא כן חושבת שזה רלוונטי אם הכותב ביקר במקום עליו הוא כתב או לא. זה רלוונטי לאותנטיות של היצירה ובסך הכל הכללי, תורמים לאיכותה ובעיקר לאופייה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"תורמים לאיכותה"? או גורעים מאיכותה? כי שני המקרים אפשריים. ואם במקרים מסוימים הם תורמים ובמקרים מסוימים הם גורעים - זה יהיה לא רלוונטי לומר שהשיר לא טוב *בגלל* שהמשורר לא ביקר במיסיסיפי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי ''איכות'' במובן של טיב, אופי. זה לא נכון לומר בהכרח שהשיר לא טוב בגלל שהמשורר לא ביקר במיסיסיפי (ואני לא אומרת שזה המקרה כאן, אני מדברת בכלליות), אבל זה יכול להיות. זה בעיניי כן נכון לומר שהעובדה שהמשורר לא ביקר במיסיסיפי משפיעה על אופי השיר (לטובה או לרעה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי זה ה"אלינו" הזה? מי אתם שהמשורר כל-כך חייב לכם? לדעתי התיאורים מאד חושניים וחזקים. הם מעניינים ומחדשים לי. במיוחד ההתייחסות אל שמי-הערב כאל בשר, אני יכולה ממש לראות איך ענני-שקיעה הופכים לרצועות וורודות מדממות וכולי. אחרי שקראתי את פרשנות המשורר לשיר (שמצאתיה בעייתית מאד לקריאה) גיליתי פערים מאד גדולים בין הכוונות שלו לבין החוויה שעברה אלי, ניסיתי לקרוא את השיר לפי הפרשנות שלו והוא היה קצת פחות מוצלח בעיני. ((*לכן* כשפורסם כאן השיר שלי העדפתי לא לפרסם את הפרשנות שלי אליו, כי היא כלכך שולית.)) אני מאד משתדלת לא להקלע לקריאת שירה פוליטית. המעט שיוצא לי לקרוא זה מה שמתפרסם במוסף הארץ (לצערי זהו המיינסטרים של השירה העברית העכשוית) ועדיין לא ראיתי שם שיר שגרם לי לקרוא אותו שוב, להוציא מספר שירים של אגי משעול שאת חלקם קראתי קודם. (אני כמובן לא באה לטעון משהו נגד שירה פוליטית או אומנות מגוייסת בכלל, רק שיש לה נטיה פה ושם לשלם באיכותה תמורת הפוליטיות.) אה כן, ואיך אפשר לעבוד בתנאים כאלה. עלמתכם/ן הנצחית, עינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה אמרתי משהו בעד כתיבת שירה פוליטית? תקראו (את, אילן, ותומר) את דבריי ותראו שאין שם שום קריאה ליצירת אמנות (שירה, או משהו אחר) פוליטית, לאומית, או כל דבר שדומה לזה. אמנם אמרתי משהו על "אם לא כישראלים אז כבני אדם" אבל ה"ישראלים" היה התייחסות למה שאחרים אמרו פה, ורק ה"בני אדם" הוא שלי. אולי זה מה שמטעה אתכם? אני מודעת לכך שאכן יש כאלה שטוענים שבשעה טרופה זו ראוי לכתוב שירה שקשורה למה שמתקרא "המצב". ונראה לי שאתם לוקחים ומשליכים מהטוענים כך- עליי. ובכן, אני לא טוענת כך. ואם כבר מדברים, את (השירה של) לאור אף פעם לא סבלתי, ואת סערי שהוזכר כאן אני לא מכירה ולא נראה לי שאתאמץ להכיר. אז כפי שעינייך רואות, שלושתכם התפרצתם פה להרבה דלתות פתוחות. אוקיי, קורה. שנסגור עניין עכשיו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני איתך בעניין הזה (נראה לי). "כאן ועכשיו" זה לאו דווקא "המצב". זה יכול להיות סתם חוויית הישראליות, וחוויית היותנו מי שאנחנו. אנחנו לא על גדות המיסיסיפי, אנחנו לחוף הים התיכון. זה לא שחסרים לנו נופים, חוויות, מאפיינים ודימויים ישראלים/עבריים, שאנחנו צריכים לייבא את שמי מיסורי לכאן. לא יודע, לי המילים "שמי מיסורי" לא עושות כלום. לא הייתי במיסורי, לא ראיתי את השמיים שלה ואין לי מושג מה זה אומר. אין לי שום אסוציאציות עם המקום "מיסורי". זאת, לעומת "שמי הים התיכון", למשל, או "שם הרי גולן" או "אוויר הרים צלול כיין" - לכולם יש משמעות פיזית עבורי, אפילו אם לא הייתי באיזשהו מקום (לא עולה לי שום דבר בראש כרגע), הרי שכישראלי יהיו לי אסוסיאציות מסוימות שיתקשרו לי למקום הזה (בין אם הן מציאותיות או לא). כשב"מאמי" שרים על "חור בדרום", או כשטיפקס שרים על "מעלה אבק", אני יודע על מה הם מדברים, ואני יכול להעלות תמונה שתהיה, פחות או יותר, אותה תמונה כמו רוב הישראלים. אז מה יש למשורר לחפש במיסורי? אין לו מה להגיד על מיסורי, ולי אין שום דרך להבין את מה שהוא כן מנסה להגיד. כאן ועכשיו זה לא רק "המצב". לא כל רגע מחיינו אנו עסוקים במצב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא רק הבנת את כוונתי אלא גם ביטאת אותה טוב ממני. תודה, דובי. ולסיכום עניין ה"כאן": אם החוויה שבה עוסק השיר היא התאבדות בטביעה- מה רע בירקון? אפשר לטבוע בו לא פחות טוב מאשר במיסיסיפי.. :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את נקודתכם - הייתי במופע Missouri Skies של ג'ון מקלחלין והשני בפסטיבל הג'אז במונטרו, שוויץ. הם חיממו את הקוורטט האגדי של ויין שורטר לפני קהל של מיליונרים אמריקאים בחופשה, ולמרות שעשיתי כמיטב יכולתי להנות מהרגע, לא ממש התחברתי. שכבנו על הפרקט בזולה כששני הזקנים התפייטו על הגיטרות זה לזה, האמריקקים מסביב התמוגגו בעיניים עצומות, וגם לנו היה נחמד לשמוע אותם מספרים לכולנו כמה כיף להם לנגן ביחד שוב. וזהו. ויין שורטר לעומת זאת... גאון אמיתי, אגדה מהלכת, אין מילים לתאר את השלמות המוסיקלית של כל אחד ואחד מהנגנים בקוורטט שלו. תענוג למנוע עששת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ריאיינו היום בטלוויזיה זמרת אחת בשם שפרה פרץ, ששרה שיר יפה למדי בשם "בית סבא". השיר נפסל להשמעה ברשת ג' בגלל בעיה אחת: הפזמון שלו מושר בערבית מרוקאית )מה שלא מפריע להם להשמיע שיר של שלמה ארצי שחלקו בשפה זו והשיר מהאירוויזיון של ש. חדד(. כשאני שומע דברים שנאמרים כאן שהם בסגנון "הרי גולן עושים לי את זה" אני שומע תביעה סמויה: "ראבאק, תכתוב על הרי גולן/על דברים מקומיים" ובלשון אחרת: כמשורר אסור לך לחלום על דברים שרחוקים מכאן, שנמצאים בארץ אחרת אולי בעולם אחר. תהיה רלוונטי רק לגיאוגרפיה של ארץ ישראל. אני מקווה שלא נגיע מכאן לחוקי כתיבה שיזכירו את הקריטריונים של רשת ג' אם כי עוד כמה שנים של לימור לבנת כשרת החינוך לא נהיה רחוקים מכך למשל שמשרד החינוך יתנה הכללה של משוררים בתכנית הלימוד, למשל, רק אם הם אכלו מאותו מסטינג עם רחל על שפת הכנרת ואולי בכלל נגיע לפואטיקה שתשתדל לחקות את "לא קלה היא לא קלה הדרך" ואת "הילדים של חורף 37" ותו לא). מיטב השיר חלומו, גם אם הוא משתמש בארצות/ פלנטות אחרות כדי להמחיש את זה, והכנרת והטירונות בבסיס פשוט לא עושים לו את זה. שיר פוליטי/עדכני/רלוונטי יכול להיות יפה או לא יפה, אבל מטרתה של השירה כשל האמנות בכלל היא מעל לכל אסתטיקה ואם יש מישהו שעצם צלצלול השם "מיסורי" עושה לו את זה אז אם הוא מצליח להעביר את זה בכלים שיריים )ניגון, מטאפורות, אוירה( שיהיה לו לבריאות! אגב תמיד כשאני שומע את השם "מיסורי" זה כה דומה בצליל אם כי לא בכתיב למלה misery שמשמעותה בין השאר: סבל, צער, עצבות, פורענות, ויש מן האוירה של כל זה גם בשיר הנ"ל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רשת ג'. תודה רבה. הרי גולן לא עושים לי כלום, אבל אני יודע על מה מדובר. אני יודע איזו אסוציאציה *אמורה* להיות לי לביטוי הזה, אני יודע איזה נוף אני אמור לדמיין, ואני יודע (פחות או יותר) את ההסיטוריה הגלומה במקום הזה, שרלוונטית לשיר. הבעיה היא לא בכתיבה "אוניברסלית". אין לי בעיה עם כתיבה אוניברסלית (כלומר, שלא מתייחסת לשום מקום, או למקום לא קיים - פלנטה אחרת), אלא עם כתיבה מקומית, אבל לא של המקום שלנו. אם מישהו היה כותב שיר על קריפטון, אז האסוציאציות של כל אדם בעולם המערבי תהיינה אותן אסוציאציות1, וכולנו נבין למה הוא מתכוון, פחות או יותר. אבל הכותב לא לקח מקום אוניברסלי, או שמוכר לקהל היעד של השיר שלו - הוא לקח את מיסורי, שהיא, מה לעשות, חור, פור אול פרקטיקל ריזונז, שרובנו לא יודעים עליו כלום. אם הוא היה כותב על ניו-יורק, אז יש אסוציאציות ברורות לניו-יורק. אני כתבתי פעם שיר על לונדון, אונטריו (בקנדה), שנבע ישירות מהחוויות שלי כשהייתי שם. אבל הקהל הישראלי יתקשה להבין מה אני רוצה ממנו בשיר הזה, כי הוא טבוע עמוק מידי באסוציאציות האישיות שלי שמנותקות מאלו הנפוצות בחברה2. פעם במדור התפרסם שיר בשם דוצ (דיון 1021), שכל כולו, כך מסתבר בדיעבד, אסוציאציות אישיות של הכותב, שאיש אינו יכול לפרשן נכון, כי אנחנו, מה לעשות, לא מכירים את נבכי נפשו, והוא לא נתן לנו מספיק רמזים לה. אממה? הקוראים יכלו לתת פרשנות משלהם לפי האסוציאציות האישיות שלהם לתיאורים בשיר. מה יעשה אדם שניגש לשיר על מיסורי, אבל מיסורי לא אומרת לו כלום? לא רק שאת כוונת המשורר לא נוכל לדעת, אלא אפילו לא נוכל לתת לשיר פרשנות משלנו. זאת הסיבה שרבים הרגישו מנוכרים מהשיר הזה. הוא לא נוגע להם, אין להם שום "קרסים" להתפס בהם כשהם מנסים להבין את השיר, והוא די חולף לידם בלי לגרות4. זהו. 1 לא מדוייק, כמובן. סביר להניח שילדים שגדלו על סרטי סופרמן יחוו את התיאור אחרת מאשר אלו שלא, וילדים אמריקאיים שאספו את חוברות הקומיקס יחוו את זה שונה מילדים ישראלים. אבל באופן כללי - מספיק קרוב. 2 גם הקנדים לא יבינו על מה אני מדבר, כי זה כתוב מנקודת מבט ישראלית למדי3. 3 אם לומר את האמת, לא שיר משהו בכל מקרה... 4 אני אומר "להם" כי אני בכל מקרה אף פעם לא מבין שירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יוצא מכך שכדי להבין שיר חייבים להיות בעלי ידע גיאוגרפי, היסטורי וכו' רחב, במידה המשאירה את משתתפי ה"מיליונר" נכלמים. ומשום כך גם אין טעם לתרגם שיר ישראלי למשל כלשהו לשפה אחרת. ולא רק שיר. תמיד תהיתי לעצמי על פי איזה קריטריונים החליטה ועדת פרס נובל לתת את הפרס לעגנון, הם הרי בטוח לא קראו אותו במקור, וקשה לדעת איך ניתן לתרגם אותו בלא לאבד את הלשון המשנאית המיוחדת שלו. אבל אנחנו בשירה עסקינן, ואני חושב שבשיר עשויים להיות קריטריונים מלבד הקריטריון של הבנה, ההופכים אותו ליצור אסתטי בפני עצמו, למשל המצלול המסויים של השם 'מיסורי' שמזכיר misery ומתחבר עם ה'מיס' גם ל'מיסיסיפי' (מי יודע, אולי הוא חשב על איזה מיס בשעה שהוא כתב את השיר. לא מעט שירים מסתתרת אחריהם, גם באופן לא גלוי, בחורה). מי שמיסורי לא אומרת לו כלום עדיין יכול, אם השיר טוב, להיכנס לאווירה של 'מיסורי' — מיסורי שבנפשו של המשורר. אני לא הייתי במיסורי, אבל כאזרח העולם המערבי והמדינה הרוצה להיות ה–15 בארצות הברית, שמעתי הרבה אמריקה בחדשות, בשירים, בספרות, בסרטים כך שבהחלט בצירוף שאר הגורמים בשיר מצטיירת לי איזה תמונה אמריקאית שיכול להיות שגם אני, לו הייתי מצייר לי מין תמונה כזאת, היה מתאים לי להכניס מסיבות אסוציאטיביות שם כמו מיסורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי הדברים שלך ושל אסתי, ניסיתי למצוא כמה דוגמאות של שירים "משם" שעדיין ידברו אל הקורא "מכאן", ולמצוא את ההבדלים בינם לבין השיר הזה (שגם לדעתי חוטא באנונימיות נטולת האסוציאציות של המיסיסיפי). ביל הורטון / אם הייתי כושי שמן על גדות המיסיסיפיhttp://stage.co.il/Stories/119284 השיר הזה משתמש במעט האסוציאציות שיש לנו (הקוראים הישראלים) - כושי מנגן במפוחית, שמש קופחת, התיפוף על הפח - אותן תמונות סטריאוטיפיות הנראות בסרטים. המקצב שלו גם מצליח לתת את אותה תחושה שאולי חסרה לקורא הישראלי, כאילו השיר עצמו מתופף יחד עם ג'ו. בבית האחרון יוצר המשורר את הקישור לחוויה האנושית תוך ניתוק מהחוויה הספציפית ל"שם" ("אני לא כושי שמן על גדת המיסיסיפי... אין לי חבר שקוראים לו ג'ו...") - בסופו של דבר - שיר געגועים ("למה עזבת אותי, אישה?"). עופר גורדין / האגם ההואhttp://stage.co.il/Stories/147265 השיר עוסק ב"אגם ההוא בשוויץ". בניגוד לשיר הזה: א) הוא משתמש באותן אסוציאציות בסיסיות מוכרות שיש לנו, הקוראים הישראלים, על שוויץ (שלווה, אגמים, הרי האלפים). ב) הוא נותן תמונה שלמה, כך שגם מי שלא היה במקום חווה את האווירה הפסטורלית ("בשקט הזה, בשלווה הזאת / בין האלפים המושלגים האלה / פה פרה, שם פרה /...") ג) הקישור לחוויה הישראלית (קישור של ניגוד) הוא ברור: ("עם הבתים האלה (הבונבוניירות) / שאין בהם ולו / קיר אחד מחורר / או איזו אנדרטה בצד הדרך"). ובעצם על הפער הזה השיר. לאור גת יש סידרה שלמה של "שירי חו"ל" שהם מעין יומני מסע. לדוגמא על ניו יורק: http://stage.co.il/Stories/26262 לונדון: http://stage.co.il/Stories/154349 פריז: http://stage.co.il/Stories/154534 סאן גימיגנאנו, איטליה: http://stage.co.il/Stories/154540 ... השירים מדברים בעד עצמם. ויכולתי להמשיך עוד ועוד (אבל אני צריכה להיכנס לישיבה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרת, וגם לא אמרתי שאמרת. לא זכור לי שכתבתי אסתי אפילו פעם אחת במכתב הזה, וכמובן (ואם זה לא מובן אז הריני להבהיר) שלא הייתה כאן שום התקפה אישית או משהו כזה. באמת באמת שלא. הייתה זו תגובה כללית לשיר ולדברים שנאמרו בעקבותיו, בה מחיתי על מספר דברים שנאמרו על-ידי מספר אנשים (ביניהם את, אבל זה בכלל לא משנה כאמור.) (וכן, אני בעד לסגור בזאת עניין.) בברכה וגו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אילן, אני מסכים אתך. המצב עצוב. "אבות" השירה היום, יצחק לאור ורמי סערי (להטוטן השפות), מחלחלים תחושה שאם שיר אינו מדבר על "ווי כמה מגניב לכתוב טורי אקטואליה דרך כאילו-שירה-כזה" אז השיר, איך לומר - מה הוא שווה. זו בעייה; אך ככתוב: אל תחת. (וזה אקטואלי?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק שצריך לכתוב על אקטואליה - נסה לכתוב אחרת על אקטואליה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד משהו על האקטואליה/פוליטיקה. בוא נאמר,שאם הייתי משורר מבוסס וידוע,היה אולי טעם לבוא אליי בטענות,על אסקפיזם,ואי-התייחסות למצב. אבל אני,רחמנא ליצלן,לא נביא ולא מוכיח בשער,ולא מתיימר להיות,אני בסה"כ משורר,שלמרות שמפרסם כבר כמה שנים,עדיין, אני חושב שדי עושה את צעדיו הראשונים,מנסה להתבסס,לקנות לעצמו מעמד וכד',וכאמור,לא נביא,ולא מוכיח בשער,או כיוצא בזה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסתי, דומני שהקשר בין פצע להפצעה הוא זה: הפצעה, פרושה חדירה, הבקעה. השמש המפציעה, חודרת ומבקיעה את הרקיע, כפת השמים. כשאנחנו נפצעים משהו חודר ומבקיע את עורנו. ולכן, כשאנחנו חוטפים מכה שאינה חודרת את העור ואיננו זבים דם, אנחנו נוטים לדבר על כך שנחבלנו או נפגענו, שחטפנו חבורה וכו'; עוד דוגמא: אנחנו מדברים על "נפגעי הלם" ולא על "פצועי הלם" (עם זאת, המונח פצוע, בפרט כשמדובר בפגיעה פנימית קשה, מוחל גם במקרים שבהם אין דימום חיצוני). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה נשמע נכון. אבל מעניין שלא אומרים "דמדומים" על שחר, אלא רק על דמדומי ערב. ובאמת רק שקיעות צובעות את כל השמיים סביבם באופן הדרמטי שניתן לקשרו לדימום. וכשהשמש עולה, זה עיגול "נקי" יחסית שעולה (די מהר, יחסית לשמש היורדת, משום מה) בלי לצבוע את כל המזרח באופן שניתן לתיאור כ"דימום". סתם, תהיה בצהרי יום, למה ההבדל הזה בין מראה הזריחה למראה השקיעה. (היש עשרת אלפים פיזיקאים בקהל?..) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי (ואני אומר את זה בזהירות, כי אני ממש לא בטוח), שההבדל בין השקיעה לזריחה טמון בגאוגרפיה של ארץ ישראל. כידוע, ממערב לנו נמצא הים, ואנחנו רגילים לראות את השמש שוקעת בים, מעבר לאופק. לעומת זאת ממזרח נמצאים הרים, וכאשר השמש עוברת את קו הרקיע שלהם, זה כבר די הרבה אחרי הזריחה. נקודה נוספת היא שמאופי חיינו, אנחנו (רובנו לפחות), רואים הרבה יותר שקיעות מזריחות. את הבנליות שבהן אנחנו מנפים מהזכרון. מה שנשאר בתודעה הן השקיעות המרשימות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא רק נדמה לך. ביפאן יש התייחסות הפוכה לזריחה ולשקיעה מאשר בארץ. הזריחות כאן זה משהו שצריך להתרגל אליו במיוחד אם אתה חי על קו החוף. תדמיין שקיעה ישראלית הפוכה ותקבל את ארץ השמש העולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום שזריחה זה בבוקר, בזמן שהמוח שלנו עובד לאט, והכל נראה מהר, ושקיעה זה בערב, בזמן שהמוח שלנו עובד מהר, והכל נראה רגיל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסתי, נתקלתי גם ב''דמדומי שחר'', כך נקרא אחד מספריו של ניטשה (תרגום עברי ישראל אלדד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, לקחתי בחזרה את "אין ביטוי כזה". אבל לא את הטענה ששקיעות יותר יפות מזריחות. [וההוכחה הניצחת: הנסיך הקטן לא מזיז את כיסאו ממקום למקום סביב הכוכב שלו כדי לראות זריחות..] | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל נכון ששקיעות עושות עצוב וזריחות עושות שמח? וששקיעות צריך לראות ביחד וזריחות הכי כיף לראות כשאת לבד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי יותר עדיף גם להתעורר עם מישהי בזריחה. אנשים נראים טוב יותר באור הרך של הבוקר, ההורמונים ממילא גואים וקשה לי לחשוב על מוטיבציה טובה יותר לזוז מהמיטה בשבילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון... אף פעם לא חשבתי על זה ככה. מה שזה עוד מזכיר לי זה כשהייתי בן 17 ופרץ "האינטרנט", קניתי מחשב, מודם וחשבון (יקר להחריד) והתיישבתי מול ה-IRC לראות מה כל העניין. שוחחתי בין השאר עם איזה בחור מקליפורניה ומרוב התרגשות מהכלל-עולמיות של כל העסק לא שמתי לב שהזמן עובר עד 5 או 6 בבוקר, כשהלילה נגמר והשמש התחילה לזרוח. אמרתי לו "היי, יש כאן זריחה!" והסתבר שאצלו בדיוק באותו זמן הייתה שקיעה: תארנו זה לזה את המופע עד שהזריחה שלי והשקיעה שלו הסתיימו וסיכמנו שקיבלתי באופן רשמי את השמש שלו. אני לא יודע איך זה היה נראה לי היום – אז זה היה ממש מרגש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה רק לי נדמה או שהכלל עולמיות באינטרנט ננטשה לטובת התבוססות בביצתיות המקומית? ולא רק אצלנו... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי דווקא לא. לפני האינטרנט היה הרבה יותר קשה לדבר עם אנשים ממדינות אחרות באופן בלתי-אמצעי, ולכן תקשורת כלל-עולמית היה אחד מהמאפיינים הבולטים והמתוקשרים ביותר שלה, הרבה לפני ששאר היתרונות שלה התפתחו. אולי זה לא נעלם, אלא שפשוט היום תקשורת מקוונת זה לא דבר נדיר, ולכן אנחנו משתמשים באינטרנט גם לפעילויות נוספות ובתחומים נוספים בחיים שלנו שרובם הגדול היה ונשאר בביצה המקומית. אבל אני זה לא דוגמה -- רוב הפעילות שלי (אלק) באינטרנט היא בינלאומית ולא ישראלית. האייל זה יוצא דופן מבחינתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מאמינה, בחור שמתרגש משקיעות וזריחות... מצד שני אתה גם מתרגש ממחשבים(?!), אז זה מתאזן איכשהו. :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי זריחה אחת מעל דנמרק (וזה פחות או יותר כל מה שראיתי מדנמרק, יש להודות ולהיבוש), והיא היתה קסומה ונהדרת לא פחות מן היפות בשקיעות לתוך הים בארץ. דנמרק היא ארץ מישורית להחריד (הנקודה הגבוהה ביותר במדינה היא הגשר מעל הים הצפוני), ומיקומה הצפוני מושך את הזריחה כך שגם אחרי שעתיים זה עוד לא לגמרי יום. איזה כיף לתת למח להתעורר לאט לאט מבעד לחלון הקרון, כשיערות עד מיטלטלים ברוח השחר העזה במלוא תפארתם לרגליך, ולהרגיש חו"ל (-: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן אני מוואלה. אבל דווקא פורום הספרים בוואלה לא בלע את זה של IOL ולא התמזג איתו. זה אותו פורום שמאז ומעולם היה בוואלה, בהתחלה בניהול של אריאנה מלמד, אחר כך של חיה הופמן ועכשיו שלי, הענייה ממעש. הפורום ב-IOL למעשה "בוטל" עם המיזוג וקיים רק כארכיון. מעולם לא ניהלתי אותו ואין לי קשר אליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאז שפורסם, קראתי את השיר כמה עשרות פעמים. אודה על האמת, לא התפעמתי באף אחד מהן. למרות העניין שבפתרון "כתב החידה" חסרה לי איזושהי חוויה רגשית שהשיר לא הצליח ליצור, לפחות אצלי. לא מצאתי את עצמי נזכרת ביצירות אחרות, השיר לא הצליח לגייס את עולם התוכן הקודם הקיים אצלי כדי להשלים פערים, ואפילו המקצב או המצלול לא הותירו אותי פעורת פה. עם זאת, לטובתו ייאמר שעם הקריאות איכותו משתבחת, ונעשה שימוש בכמה "טכניקות שירתיות" כדי ליצור אפקטים מעניינים. השיר משתמש בתיאורים חושיים ברורים: חוש השמיעה משחק תפקיד בתחילתו: הצללים חורקים, המקצב; בהמשך אנחנו משתמשים בעיקר בחוש הראייה: מבט אחרון, הסכין שטופת הדם. ובסוף בחוש הטעם (או לפחות במגע ישיר), כאשר הלילה נתחב לפה. החשיפה לחושים השונים אמורה לפחות ליצור את האפקט הטוטאלי של החוויה. המילה "חורקים" (עם הח' הגרונית שבה) בהחלט חורקת (לעומת מיסיסיפי מיסורי, למשל, שמתחלקים היטב על הלשון). שימוש דומה במצלול נעשה ב"לאטנו אנו" (שאי אפשר לקרוא מהר). מסיבה זו גם לא ברור לי כאן הצורך בחיבור ה"אלתוך", שכן המקצב המתבקש הוא מקצב איטי של צעד אחר צעד (לאטנו - אנו - פוסעים - אל - תוך). אם להסתכל על השיר כולו, ייתכן ומטרתו של ה"אלתוך" היא לקשר בין שני חלקי השיר (מעמיקים אלתוך; נתחב אלתוך), אם כי השמת הביטוי בסוף השורה הלפני אחרונה בכל בית וחזרה מדוייקת על המילים היתה משרתת לדעתי בדיוק את אותה המטרה. שבירת השורות משרתת לעיתים מטרה פיוטית, אך לעיתים נראתה לי מאולצת. השבירה של השורה לאחר "לאטנו אנו" אכן מאטה את הקצב של הקריאה, ולכן משרתת מטרה ברורה. שבירת השורה לאחר "סכין" (ומעבר בית) משאירה את האפקט החד לזמן נוסף ולפיכך משרתת מטרה. שבירת השורה לאחר ה"אלתוך" בשני המקרים יוצרת קשר בין שני הבתים. בשני המקרים היא גם מחזקת במשהו את התמונה הנוצרת משום שהמקום המתואר לאחר ה"אלתוך" הוא מפתיע (דימוי הגרון האפל, תחיבת הלילה לתוך הפה). עם זאת, התקשתי למשל למצוא סיבה טובה לשבירת השורה לאחר "שטופי", או לאחר "של". חלקו הראשון של השיר לוקה בעיני מן הבחינה המצלולית. החזרה על "רוח" פעמיים לא נעמה לי, ויצרה תחושה של דלות שפה. חריקת הצללים לעומת זאת היא צירוף מעניין ומקורי, שמכניס לאווירה ה"אפלה" של השיר. בקטנוניות אוסיף גם שהמקצב ההזוי, הג'אזי, והכותרת "מיסיסיפי בלוז" לא עזרו לי לדמיין צלילים ברורים. בוודאי לא היתה להם אותם השפעה כמו "הצללים חורקים" בשורה הראשונה, והם יצרו יותר בלבול מאשר השלמה של האווירה, במיוחד שכל אחד מהתיאורים הללו "מושך" לכיוון אחר. הפסיעות האיטיות כאמור מתוארות בצורה סבירה, ואהבתי את דימוי הגרון האפל, שיש לו ערך ויזואלי וגם רמז מקדים ל"אלתוך פינו" של הבית השני. אהבתי בשיר את תמונת השמיים. מיזורי או מיסיסיפי או הים שלנו, התמונה של השמיים החתוכות רצועות רצועות של אדום היא תמונה שניתן לדמיין, והיא מתוארת בצורה מעניינת ושונה, ועם אסוציאציה רלוונטית למוות שמתאימה לרוח השיר. אני חושבת שכאן עושה המשורר עבודה טובה. לו עלי "לקחת" מהשיר את השורות המועדפות עלי, הייתי כנראה בוחרת את הקטע המרכזי. התיאור של הלילה החונק (ובכלל של החושך כדבר מוחשי, שיכול להיתחב לתוך הפה) הוא מוצלח, ופחות או יותר המקום היחיד בשיר שבו התעוררו אסוציאציות (חושך מצריים המתואר כחושך "סמיך"). הרמזים הסופניים בשיר מתחילים רק לקראת סוף הבית הראשון, כאשר מתוארים "גרונו האפל", "מבט אחרון", "סכין" - כולם בשורה אחת, עמוסה. לדעתי, מוטב היה לפזר את הרמזים בהדרגה קצת קודם (מעט נעשה בצללים החורקים של השורה הראשונה, אך לא די). הסופניות הזו נופלת עלינו בעצם בלי כל הכנה, ומקשה על המעבר בין תמונת שקיעה לבין תמונת מוות (התאבדות?). דבר נוסף שחסר לי עד מאוד הוא תיאור מסויים של מניע, או לפחות הלך רוח, שיעזרו לנו "להיכנס לנעליו" של הדובר. לפחות מידה מסויימת של צער או ייאוש. החוסר הזה הופך את התמונה של המוות לסוריאליסטית מידי. השאלה "למה" תלויה מעל השיר. אני לא מנסה לטעון שאני מצפה לתשובה "שכלתנית" בנושא זה, אלא לפחות להיכנס לאווירה המתאימה לסופניות הזו. שמשהו מן המועקה של הדובר תצליח לעבור אלי כקוראת, ובכך להצדיק את הצעדה הזו לקראת גרונו האפל של הנהר. שאלת השימוש במיסיסיפי-מיסורי נדונה ארוכות כבר למעלה. הבנתי והסכמתי עם דובי ואסתי לגבי בחירה במושגים שיעלו אסוציאציות רלוונטיות אצל הקוראים הפוטנציאלים (ואני מודה, שאני כנראה חוטאת לא מעט בטעות הזו, בין השאר בגלל מגורים בארץ זרה). אין פסול בעיני בבחירה במיסיסיפי-מיסורי ברמת העיקרון, אבל היא דורשת סיבה. האם באמת רצה המשורר מקום שהוא מחד מפורסם אך מאידך ריק חווייתית עבור קהל הקוראים? אם כן, הרי הבחירה היא טובה. אישית, במקרה הזה, הבחירה אינה מוצלחת בעיני, בייחוד שלא נעשה שום שימוש אפילו באסוציאציות המינימליות שמעלה הנהר אצל קהל הקוראים הממוצע (שאף הן הוזכרו לעיל). והריחוק המנטלי הקשה עוד יותר על אותה הזדהות שהוזכרה לעיל, שהיתה עוזרת לנו הקוראים לחוש משהו מהסופניות. ואם לסכם, אני חושבת שבשיר יש כמה אלמנטים חזקים וטובים, אבל איזשהו ריק חווייתי, בשיר שהייתי מצפה ממנו על פי תוכנו לעורר תחושות ברורות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקווה שאין זה מעשה שלא ייעשה 1 לנצל במה זו על מנת להזמין את כל המתעניינים בשירה בכלל ובשירה אמריקאית בפרט לערב שירה שייערך ביום ב', 18/11 ב"מרתף 10" (רח' ירושלים 23, חיפה) בשעה 20:30. הערב יורכב משני חלקים, בראשון יקראו שחקנים ומשוררים מתוך הספר "עד שהאצבעות יתחילו לדמם", אוסף משירת צ'רלס בוקובסקי, בתרגום דורית וייסמן. בחלק השני יקראו מספר משוררים צעירים ומקומיים משיריהם, וכן יהיו קטעי מוזיקה ותיאטרון. אשמח מאוד אם תבואו (חיפאים, חובבי שירה, ובכלל). 1 ואם זהו מעשה שלא ייעשה, מוזמנים העורכים להסיר את הודעתי, ואז אדע להבא... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי בערב השירה הקודם באותה מתכונת (המתרגמת הקריאה חלק גדול מהשירים, וחוץ ממנה היו גם שניים שלושה שחקנים סימפטיים). נחמד מאוד. אבל, לא תאמינו, אסור היה לעשן והייתה רק בירה. טובורג. ירוק1. 1 לדעתי צריך לעשות יום מיוחד בשנה ובו ילמדו את מורשת בוקובסקי, כדי שמקרים כאלה לא יישנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפילו אני התתרן הקטן מזועזע | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערב בחיפה לא יהיה בדיוק ב"אותה מתכונת" - מסיבות פרוזאיות, יהיה צוות שחקנים/קוראים שונה מאשר בערבים הקודמים שעסקו באותו ספר. כמו-כן, כאן יהיה בוקובסקי רק בחלק הראשון של העבר, ובהמשך - משוררים צעירים וכו'. ובירה טוב יש שם, למיטב זכרוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם היית מעוניין שבדיון על שירך "שירה לילית", שהועלה באייל הקורא, היה עולה כותב מסויים ומפרסם ערב שירה אגב התעלמות גמורה משירך; עדיף, במקום ההתנצלות המצחיקה הזו שלך, שהיית כותב: "השיר הזה מעניין לי את ה*** בואו תראו איזה שירים מדגדגים לי את ה**** ועושים אותי שמח" פחות צבוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיון בשאלה. עניתי כאן: תגובה 106795 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל עדיף מבכלל לא. בשל קריסתו הסופית של מחשבי הנושן (פנטיום 133 שקניתי עוד משומש במקום ה-486) נמנעה ממני כל גלישה באינטרנט. אך כעת, מצויד במחשב חדש שמנועיו נשמעים בכל הבית בערך, אני יכול להגיב לשיר הנחמד הזה. ובאמת אהבתי את השיר. אף שמגבלותיו לא נעלמו ממני אני מתחבר מאוד לסוג זה של שירה: שירה חושית. שיר הפונה אל החושים, המתאר מראות, המעביר צלילים. שיר שאינו עוסק קודם כל באיזו פילוסופיה או טענה אידאולוגית (לשם כך יש פרוזה) אלא פונה אל חושיו של הקורא ומעלה בפניו כהרף עין עולם ומלואו, או ליתר דיוק, תחושה של עולם ומלואו. קודם כל השיר קצר, מה שמאפשר "הכלה" שלו. לא הולכים לאיבוד בין הפרטים הרבים, המידע המועבר ניתן לתפיסה חושית פשוטה. מה שמתואר במראה אחד תואם את מה שהיינו קולטים במראה אחד. דומני כי מאפיין הבולט של התיאור השיר הוא שימוש במה שנקרא "איכויות נטולות גוף". אם תשימו לב, כל התיאורים בשיר הם אמורפים: צללים, רוח, נהר מימי, שעת שקיעה. הכול נוזלי, לא מוצק, משקף מעבר. כך גם השימוש בגוף ראשון רבים. הדובר מדבר מתוף קבוצה ומכניס את הקורא גם לתוכה. זה לא "הם": קבוצת אנשים רחוקה שניתן להצביע עליה אלא "אנחנו", דבר שקשה לראות כי האחרים מקיפים אותך וגם בכלל חושך. כל אלו נושאים, אף שזה סתם פרט חסר חשיבות למען האמת, איכויות סימבוליסטיות בולטות בסגנון "ליל קיץ" האלתרמני ואחרים, וכן מטענים סימבוליים: נוף של מעבר, של נוזליות, של התחלפות. אווירה חגיגית של הטבע לקראת איזה מעשה גדול שנעשה בו. אבל זה לא העיקר פה. העיקר פה לדעתי, או ליתר דיוק, לתחושתי ולחושיי (ןזה העיקר בשירה לראייתי), הוא התמונה המשוחזרת. צללים חורקים ברוח. קודם כל שימו לב לדמיון בין צללים לצלילים. המילה כאילו משחקת על שניהם. אני קראתי צלילים בתחילה. צללים הם חמקניים, נוזליים. מה שחורק הוא מה שהם צמודים אליו, כמו ענפים של עצים ישנים או חלון בבית נטוש. התיאור אינו ישיר אלא עקיף, מיטונימי. לא החלון חורק אלא הצל שלו. משהו רחוק ולא ידוע מרעיש, הרוח מגיע מרחוק בקצב מסוים, אנו (מי? לא ידוע) צועדים לאטנו. לאט, לא ברור, בין עמידה לתזוזה. קשה לראות בחושך, קשה לדייק. אנו נכנסים אל הנהר, דמויות אפלות במים שחורים, איכויות נוזליות מתמזגות. נקודת התצפית היא מתוך החבורה (אנו) קדימה, אל הנהר. שומעים צלילים, מביטים אל המים ופוסעים אליהם. מבט אחרון משקף לדעתי את מה שנראה טרם הכניסה למים, תמונה אחרונה לפני הטבילה אל השמיים ואז אל המים. לילה נתחב לתוך פינו מתאר לראייתי פשוט בליעת המים השחורים. הגבול בין המים לאוויר נחצה כבר מזמן. דמות שחורה הולכת בלילה אל מים שחורים. המים נתחבים לפה כמו שמטפחת נתחבת לפה כדי להשתיק או להרדים. כאילו הטבע מוציא פה איזה גזר דין לאדם. חונק אותו ובולע אותו אל קרבו.כך עולה גם מן הנימה העצובה משהו של השיר. השיר הקצר שומר על אחידות תצפיתית - מן הדמות הלאה - מה שמקל הקליטה וההחייאה של המתואר. השיר חושי מאוד, חי מאוד. ראשית מתואר המראה והצליל ומושרית התחושה הכללית ואז מתחיל המהלך באופן שמאפשר לנו להרגיש אותו ממש. בה כוחו של השיר לדעתי, אבל אני משוחד, לדעתי זה מה שצריך להיות כוחו של כל שיר. עם זאת, יש לשיר המגבלות שלו. הסכין המדוברת יכולה להיות רק הנהר עצמו, אשר במרחק נראה כנוגע בשמיים. נזכור גם כי הארץ מחשיכה מלמטה למעלה: קרוב זה חושך כשרחוק נראה עוד קצת אור. אף שלסכין קשר לבליעה של הנהר ולאווירת גזר הדין אין זה דימוי טוב לגזר דין שמוציא הטבע (עדיף מים מטביעים) אך יתרה מזו: כבר נאמר כי הנהר הוא גרון. אז גם גרון וגם סכין, שני דימויים לאותו דבר ועוד סותרים, זה קצת מקשה לדעתי. שבירת השורות נראית גם לי מאולצת במקצת ובעיקר לא כבונה או תורמת, גם הצירוף אלתוך נראה לי לא במקום אם כי צירוף שתי המילים האלה דווקא הוא בחירה טובה. נהניתי לקרוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני נהניתי לקרוא את הניתוח שלך... :-) שתיים-שלוש הערות: בשירים שאני כותב באחרונה אני נוטה בהחלט לשבירת שורות, לפעמים בין שורה לשורה,ולפעמים אף בין בית לבית,ראיתי שבירה כזו לראשונה בזמנו בשירים של אשר רייך,ואימצתי לי אותה,סיבות?... קשה לומר,אולי עדיף שלשיר,לפחות בשירים שלי,אני לא מדבר על שירים של אחרים,תהיה איכות של חלון שבור,הפוער שיני-זאב חדות,מאשר של חלון שלם. הצירוף "אלתוך",הוא צירוף שאני משתמש בו באופן קבוע,אולי אני צריך קצת להיגמל ממנו... הסכין שבסיום השיר,היא,לטעמי לפחות לא הנהר,הסכין היא לא סכין ממשית,או מטפורית,אלא זו רק תחושה של הדובר/ים בשיר, כאילו שמי-הדמדומים הנראים כרצועות-רצועות של אודם ושל חשיכה,נראים כמשהו שסכין חתכה אותו,וכן גם השמיים האדומים,נראים כבשר חי,שנחתך ע"י סכין,אבל בהחלט לא התכוונתי שהסכין היא הנהר.... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלא המעשה. או ליתר דיוק, התוצאה. לרצף סמנטי יש תכונה מוזרה: כאשר מחברים את כל המילים המדויקות מקבלים תוצאה שאינה סכום החלקים אלא משהו אחר, לעתים יותר, לעתים פחות. מה ההבדל בין ציור לצילום? השני מדויק מן הראשון ובכל זאת, לראשון יכול להיות אפקט חזק מזה של השני, גם אם הוא מדויק פחות. על המשורר, לדעתי לפחות, להקפיד לא רק להעביר את שרצה להעביר אלא גם לא להעביר את מה שלא רצה להעביר. השיר כולו מתאר מראה ולכן הבנתי את הסכין כמטפורה למשהו שממוקם במרחב. זו המשמעות שמקנה הרצף לנקודה אחת בו. וידוי פתאומי פשוט לא מסתבר מן החומרים. לגבי שבירת השורות, אני אישית סולד מזה. המקרה היחיד שאני מצדיק את התופעה היא ביצירת אפקט נקודתי: צלילי, תחבירי, סמנטי, עמימות או דברים כאלה. יצירת הקבלה כללית בין הצורה הגרפית לזו של המשמעות, היא, איך לומר, קצת מפוספסת לדעתי, כללית מדי. אני אישית סבור כי שירים מובנים ברמת הנקודה ולא ברמה הגלובלית. כדאי למשורר לדעתי לראות עצמו קודם כל כקורא, להתמקד קודם כל במה שמובן בטוח: מילים, צלילים, תחביר. אנלוגיות מורכבות וגלובליות הן קצת יותר קשות להבנה ולכן קלות לפיספוס. והכי חשוב: כאשר המסר הכללי ומתוחכם פוגע בהבנה הנקודתית ההדיוטה, יש לשים לב לדברים ולבחון אם זה שווה את זה. בדרך כלל, מה שקובע רושם משיר הוא הנאת הקריאה הראשונית, המגע התמים והטהור. לא איזה תיחכום פילוסופי בעל מסר כזה או אחר. כך זה אצלי לפחות.שיר הוא דבר חושי. הוא מדלג על השכל ונקלט קודם בחושים: צליל, צבע, מגע. בואו נשאיר אותם כך ונותיר את ההתפלספות לפרוזאיקונים (שמוטב שישאירוה לפילוסופים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב,נשאיר את ההתפלספויות לפרוזאיקונים,אבל אני,בכל אופן, בכל זאת כשאני כותב,חש נטייה לשבירה של השורות,וזה הגיע כבר עד-כדי-כך,שכשאני קורא שירה,לא פעם זה מפריע לי אם השורות שם לא שבורות גם כן... אז כאמור,ללא התפלספויות,אני פשוט מעדיף,או חש נטייה כשאני כותב לשבירת השורות,מי יודע- וכאן שוב באה התפלספות- :-) אולי בדומה איכשהו לסינקופות בג'אז... אולי באמת,אם מזכירים מוסיקה,יש לי כאן נטייה,בשבירת-השורות,מצד אחד ליצור משהו שהוא לא-הרמוני ונעים,עם קצוות מעוגלים,אלא משהו דיסהרמוני,אני רק אציין שאני מאוד אוהב מוסיקה קלאסית מודרנית,כמו גם ג'אז חופשי/אוונגרדי,כך שאולי יש לי נטייה ליצור משהו דומה, לא-הרמוני,כאמור,ואולי עם נשימה לא אחידה,וכאמור יכול להיות שאני מושפע באיזשהו אופן מהמוסיקה החביבה עליי... דרך אגב,לא היתה לי שום כוונה ליצור צורה גרפית של חלון שבור,אלא התכוונתי רק באופן כללי לכך,שכשאני כותב,האיכות של חלון שבור מעניינת אותי יותר מן החלון השלם,אולי זו נטייה,או התעניינות,במה שהוא פגום ולא שלם... טוב,סליחה על ההתפלספות... :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שהדג שתיקתו בכל, והוא עלה על הקרקע, כמו שאומרים, והקים מאחז בלב האייל. זה מסתדר עם החוק הבינ-מגזיני ? לגבי השיר, הפכתי בו ולהלן הערותי : הערה שולית - האם אפשר, לדעתך, לוותר על ההאים (הצללים, הדמדומים, המקצב, ההזוי, הג'אזי) בתחילת המילים המפורטות בסוגריים ? הערת משפט (עודף ?) - האם 'לאטנו אנו פוסעים אלתוך המיסיסיפי' נחוץ ? (נראה לי שדי ב 'המיסיסיפי, אנו מעמיקים אלתוך גרונו האפל') המשפט הראשון אינו מוסיף אינפורמציה חיונית לשיר. סיום שיר - הייתי תוחב משהו אחר אל פינו, לא לילה. מכיוון שיש דמדומים ויש אפל, הלילה נמצא ברקע, ולא צריך לתחוב אותו לפינו, הקוראים. תחיבת דבר מה אחר לפה, תעשה את הסוף טוב יותר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |