מיסיסיפי בלוז 106654
טלי יום ד', 13/11/2002, 3:07
מאז שפורסם, קראתי את השיר כמה עשרות פעמים. אודה על האמת, לא התפעמתי באף אחד מהן. למרות העניין שבפתרון "כתב החידה" חסרה לי איזושהי חוויה רגשית שהשיר לא הצליח ליצור, לפחות אצלי. לא מצאתי את עצמי נזכרת ביצירות אחרות, השיר לא הצליח לגייס את עולם התוכן הקודם הקיים אצלי כדי להשלים פערים, ואפילו המקצב או המצלול לא הותירו אותי פעורת פה.

עם זאת, לטובתו ייאמר שעם הקריאות איכותו משתבחת, ונעשה שימוש בכמה "טכניקות שירתיות" כדי ליצור אפקטים מעניינים.

השיר משתמש בתיאורים חושיים ברורים:
חוש השמיעה משחק תפקיד בתחילתו: הצללים חורקים, המקצב;
בהמשך אנחנו משתמשים בעיקר בחוש הראייה: מבט אחרון, הסכין שטופת הדם.
ובסוף בחוש הטעם (או לפחות במגע ישיר), כאשר הלילה נתחב לפה.
החשיפה לחושים השונים אמורה לפחות ליצור את האפקט הטוטאלי של החוויה.

המילה "חורקים" (עם הח' הגרונית שבה) בהחלט חורקת (לעומת מיסיסיפי מיסורי, למשל, שמתחלקים היטב על הלשון).
שימוש דומה במצלול נעשה ב"לאטנו אנו" (שאי אפשר לקרוא מהר). מסיבה זו גם לא ברור לי כאן הצורך בחיבור ה"אלתוך", שכן המקצב המתבקש הוא מקצב איטי של צעד אחר צעד (לאטנו - אנו - פוסעים - אל - תוך).
אם להסתכל על השיר כולו, ייתכן ומטרתו של ה"אלתוך" היא לקשר בין שני חלקי השיר (מעמיקים אלתוך; נתחב אלתוך), אם כי השמת הביטוי בסוף השורה הלפני אחרונה בכל בית וחזרה מדוייקת על המילים היתה משרתת לדעתי בדיוק את אותה המטרה.

שבירת השורות משרתת לעיתים מטרה פיוטית, אך לעיתים נראתה לי מאולצת.
השבירה של השורה לאחר "לאטנו אנו" אכן מאטה את הקצב של הקריאה, ולכן משרתת מטרה ברורה.
שבירת השורה לאחר "סכין" (ומעבר בית) משאירה את האפקט החד לזמן נוסף ולפיכך משרתת מטרה.
שבירת השורה לאחר ה"אלתוך" בשני המקרים יוצרת קשר בין שני הבתים. בשני המקרים היא גם מחזקת במשהו את התמונה הנוצרת משום שהמקום המתואר לאחר ה"אלתוך" הוא מפתיע (דימוי הגרון האפל, תחיבת הלילה לתוך הפה).
עם זאת, התקשתי למשל למצוא סיבה טובה לשבירת השורה לאחר "שטופי", או לאחר "של".

חלקו הראשון של השיר לוקה בעיני מן הבחינה המצלולית. החזרה על "רוח" פעמיים לא נעמה לי, ויצרה תחושה של דלות שפה. חריקת הצללים לעומת זאת היא צירוף מעניין ומקורי, שמכניס לאווירה ה"אפלה" של השיר.
בקטנוניות אוסיף גם שהמקצב ההזוי, הג'אזי, והכותרת "מיסיסיפי בלוז" לא עזרו לי לדמיין צלילים ברורים. בוודאי לא היתה להם אותם השפעה כמו "הצללים חורקים" בשורה הראשונה, והם יצרו יותר בלבול מאשר השלמה של האווירה, במיוחד שכל אחד מהתיאורים הללו "מושך" לכיוון אחר.

הפסיעות האיטיות כאמור מתוארות בצורה סבירה, ואהבתי את דימוי הגרון האפל, שיש לו ערך ויזואלי וגם רמז מקדים ל"אלתוך פינו" של הבית השני.

אהבתי בשיר את תמונת השמיים. מיזורי או מיסיסיפי או הים שלנו, התמונה של השמיים החתוכות רצועות רצועות של אדום היא תמונה שניתן לדמיין, והיא מתוארת בצורה מעניינת ושונה, ועם אסוציאציה רלוונטית למוות שמתאימה לרוח השיר. אני חושבת שכאן עושה המשורר עבודה טובה. לו עלי "לקחת" מהשיר את השורות המועדפות עלי, הייתי כנראה בוחרת את הקטע המרכזי.

התיאור של הלילה החונק (ובכלל של החושך כדבר מוחשי, שיכול להיתחב לתוך הפה) הוא מוצלח, ופחות או יותר המקום היחיד בשיר שבו התעוררו אסוציאציות (חושך מצריים המתואר כחושך "סמיך").

הרמזים הסופניים בשיר מתחילים רק לקראת סוף הבית הראשון, כאשר מתוארים "גרונו האפל", "מבט אחרון", "סכין" - כולם בשורה אחת, עמוסה. לדעתי, מוטב היה לפזר את הרמזים בהדרגה קצת קודם (מעט נעשה בצללים החורקים של השורה הראשונה, אך לא די). הסופניות הזו נופלת עלינו בעצם בלי כל הכנה, ומקשה על המעבר בין תמונת שקיעה לבין תמונת מוות (התאבדות?).

דבר נוסף שחסר לי עד מאוד הוא תיאור מסויים של מניע, או לפחות הלך רוח, שיעזרו לנו "להיכנס לנעליו" של הדובר. לפחות מידה מסויימת של צער או ייאוש. החוסר הזה הופך את התמונה של המוות לסוריאליסטית מידי. השאלה "למה" תלויה מעל השיר. אני לא מנסה לטעון שאני מצפה לתשובה "שכלתנית" בנושא זה, אלא לפחות להיכנס לאווירה המתאימה לסופניות הזו. שמשהו מן המועקה של הדובר תצליח לעבור אלי כקוראת, ובכך להצדיק את הצעדה הזו לקראת גרונו האפל של הנהר.

שאלת השימוש במיסיסיפי-מיסורי נדונה ארוכות כבר למעלה. הבנתי והסכמתי עם דובי ואסתי לגבי בחירה במושגים שיעלו אסוציאציות רלוונטיות אצל הקוראים הפוטנציאלים (ואני מודה, שאני כנראה חוטאת לא מעט בטעות הזו, בין השאר בגלל מגורים בארץ זרה). אין פסול בעיני בבחירה במיסיסיפי-מיסורי ברמת העיקרון, אבל היא דורשת סיבה. האם באמת רצה המשורר מקום שהוא מחד מפורסם אך מאידך ריק חווייתית עבור קהל הקוראים? אם כן, הרי הבחירה היא טובה. אישית, במקרה הזה, הבחירה אינה מוצלחת בעיני, בייחוד שלא נעשה שום שימוש אפילו באסוציאציות המינימליות שמעלה הנהר אצל קהל הקוראים הממוצע (שאף הן הוזכרו לעיל). והריחוק המנטלי הקשה עוד יותר על אותה הזדהות שהוזכרה לעיל, שהיתה עוזרת לנו הקוראים לחוש משהו מהסופניות.

ואם לסכם, אני חושבת שבשיר יש כמה אלמנטים חזקים וטובים, אבל איזשהו ריק חווייתי, בשיר שהייתי מצפה ממנו על פי תוכנו לעורר תחושות ברורות.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות