 |
שעה חופשית | 1850 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
שלא נעשה בו שימוש דיו השתעמם וברח לו |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
איזה טעם יש לשירים? יש להם טעם של כלום לועסים הקוראים לועסים בפנים עטויות שעמום שירים בטעם קלקר בשקל עשרה כל הניקוד בעולם לא ישפר ת'סחורה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הביקורת היה כמעט טעים ולו דגים מוכרת בשוק הפשפשים אולי עדיף היה לשים טיפה של מלח שן שום בפומפיה וקצת לימון בפלח כי ככה בלי תיבול ביקורתך אך רהב תפלה, זרועת בילבול וקהה הלהב מלודביג בברכה תשובה זולך שלוחה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חי נפשי חזיז ורעם לשיר ה-ז-ה שלך יש טעם ! יהא שכרי זה, לודויג ואן קונה-מוכרת (כמובן) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מודה מאוד על הדמים אך לא אני מכרתי לך שכן ביקשתי הסברים ולא ציון של גנאי או שְׁבח כי שיר אינו מלמד בקר ואין הוא שבט הביקורת לכך דרוש טיעון מוכר ולא ריחות עשן של קטורת לכן קנית חתול בשק של לודויג ואן; בריה אחרת. שתנורה אולי מוסק אך טיעונה אינה גוררת. כך יצא שכרך נפסד, והטעם לא-נמדד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב כבוד וחן תפארת לכותב בזה החרט ידידי המלומד היקר והנחמד גם מִצלֶפֶת המַלמָד מידך – שיכר וּתמָד ! בקיצור, הבעיה היא בציפיות, אתה מבין, אני חדשה במשכן הזה. השיר אינו בוגר, ואין את נפשי להרחיב מעבר לכך, כי דווקא את הקורספונדציה האלתרמנית בינינו אהבתי.:-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל אני שמח שנהנית. כפי שהבנת מה שהפריע לי היה שחלק מהביקורות כאן מועלות ללא נימוק. אין לי בעיה "לקטול", אבל נראה לי שנאה יותר לעשות זאת בליווי ביקורת רצינית או להימנע מכך כלל. אחרת, מה ייצא לאותו משורר מלבד מגינת נפש? אגב, גם אני נהניתי מהתחלופה הקוואזי-פואטית, אבל לכנותה "אלתרמנית" זה כמו לכנות כל בלש ארספואטי עם בעיות שכרות קלות ונסיון להיות שנון, "צ'נדלרי". במילה אחת, קטונתי. אגב, בניגוד אולי למה שאפשר לחשוב מריבוי תגובותיי הנובעות מיצר ווכחנות מפותח, גם אני איני כותב וותיק כאן בינתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי. מצליח להעביר את הבנאליות של המוות ובייחוד כפי שזו נתפסת בעיניו של מישהו אחר שאינו קשור רגשית לכך (בניגוד למורה ללשון עצמה). זה נעשה דרך שני מישורי אדישות שונים: 1. הטריוויאליות של זה בכך שהתבטל שיעור בלשון - המוות מתגלם ב"שעה חופשית". 2. הטריוויאליות של זה ביחס לאניצי הדשא שאפילו עליהם, קטנים וחסרי חשיבות, זה לא עשה רושם גדול מידי. אני לא חושב שזהו שיר מדהים, אבל הוא בהחלט עשוי טוב לדעתי והמינימליזם שלו תורם לרעיון אותו הוא לדעתי מנסה להעביר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה נראה לך שבעיני המתאר המוות הוא בנאלי? הוא אמנם מתאר את הבנליות במונחים של "עולם כמנהגו נוהג" - השיעור וגבעולי הדשא - אך אין זה אומר כי כך הדבר בעיניו. דבריו הם תיאור נטו, משהו בסגנון "גשם בשדה קרב" של עמיחי, וכל רגש באשר למתואר, אם קיים, מובלע לגמרי. השיר עצמו, לדעתי, לבד מרעיון נחמד שהוא מעלה, אינו מלוטש דיו, וכידוע, אין די ברעיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין שיר נורא דומה לזה? משהו על המורה למתמטיקה? אני זוכר שהזכירו שיר כזה באייל פעם... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נן באמת, אין מה להשוות. איך זה יכול להיות נורא דומה אם שם מדובר במורה למתמטיקה, וכאן על המורה ללשון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלנו בביצפר היה שיר די דומה: שקט שקט ילדים, המורה בבית חולים, היא נסעה באוטובוס, ושברה לה את הכוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על מנת ליצור מעגליות. בדומה ל - זלמן יש לו מכנסיים, מגיעות עד הברכיים, אם ייפלו לו המכנסיים, אז יראו לו את הז... ...למן יש לו וכו' אבל איך כל זה קשור לכתבה, לשיר, או למה שדובי אמר, רק לאסתי פתרונים. ודרך-אגב, בהזדמנות זו רציתי לשאול האם התחושה האישית שלי שיש זלזול רב בקרב הקהל הישראלי (אפילו האינטלקטואלי) כלפי שירה בטעות יסודה, או שאכן יש כזה זלזול, ואם כן, מדוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התכוונתי לזלזל, ומצטערת אם זה הרושם שהתקבל.זה היה פרץ אמיתי של אסוציאציה ממה שדובי אמר, זה הכול. בינתיים עלה בדעתי שאולי דובי התכוון ל"מתה אשתו של המורה למתמטיקה" של זך. או לזה http://www.snunit.k12.il/poets/012091.html - חזי לסקלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, ולשאלה שלך על זלזול אפשרי "בקרב הקהל": אני כמובן לא מייצגת שום קהל, אבל בשם עצמי אני יכולה לומר, שאני אוהבת שירה טובה. ושיש לטעמי יותר מדי דברים בשטח שמתיימרים להיות שירה והם לא, או שהם שירה גרועה, או סתמית, או התחלה של משהו טוב, שלא פותח מספיק. האפשרות של כל אחד לפרסם מה שהוא רוצה באינטרנט רק החמירה את המצב, וגרמה אצלי לעייפות החומר. פורומים כמו במה למשל- יכול להיות שיש שם משהו טוב, בבחינת פנינים באפר, אבל לך תמצא את זה בתוך המלל הסתמי והגרוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קומו קומו ילדים, המורה בבית חולים, היא נפלה מאוטובוס, ושברה לה את הקו מו קומו ילדים, המורה בבית חולים, היא נפלה מאוטובוס, ושברה לה את הקו... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן נפלה אצלי טעות בציטוט האממ.. שיר1, ותודה על התיקון. אבל הנקודה העיקרית [מבחינתי] נשארה גם בציטוט המשובש- שמחת הילדים על אסון (נניח) בעולם המבוגרים, מפני שהם מרוויחים ממנו שעה חופשית. 1 מה לעשות, שזה מה ששיר החודש הזכיר לי. לא יפה ולא נאה ולא מכובד. ואתה עוד עוזר לי בזה? פושע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרתי "מצליח להעביר את הבנאליות של המוות", כשהמעביר זה השיר (אמנם באמצעות המשורר) וזה שמקבל זאת הוא אני עצמי, כלומר, זה מועבר אליי. כל זאת אינו בהכרח תלוי בכוונות המשורר ומידת קליעתי אליהן. לגבי "דבריו הם תיאור נטו", ניתן לומר כי גם דבריי הם כאלה, והבנאליות כחלק מהמוות היא נטו בעולם, כך ששוב אין כאן בהכרח סתירה או ניגוד. ד"א: ציינת שהשיר מעלה רעיון נחמד, אבל לא ציינת מהו... וגם לא מה בו גורם לתחושת חוסר הליטוש (או אובייקטיביות חוסר הליטוש אם יש בידך אמות מידה ברורות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדג משום מה לא יצר קשר עם המערכת החודש, ולא נענה לקריאותי. עושה רושם ששיתוף הפעולה בין האתרים הגיע לסופו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקווה שלא, ומדובר בתקלה חד פעמית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישמשום מה כשאני מנסה להגיע לאוקפי של החודש, אני נוחת בגיליון פברואר. איה הוא גיליון מרץ? אשר לשיר עצמו - הוא מבוסס על רעיון נאה, כפי שאמר אור, וגם המינימליזם שלו ראוי. אבל מצד אחד הוא אינו מציב בפנינו דמות-דובר אמינה (של ילד/נער) ומצד שני אינו מפשיט את הסיטואציה עד סתמיות (כפי שעשה זך באותו שיר ידוע על המורה למתמטיקה 1). במקרה זה, מאחר ששירו של זך כבר קיים ברקע, קשה להתייחס לשיר כרעיון מקורי במיוחד. אבל אין ספק שיש כאן כישרון לצמצום, שהוא חשוב בכתיבת שירה. 1 דרך אגב, המשורר והמבקר גיורא לשם רואה בשיר על המורה למתמטיקה ניסיון כושל ליצור שירה "ללא שירה", שירה שהיא פשוטה בלשון ובהבעה, באמצעות יצירת פארודיה על סגנון הקינה. אני מקבל את פרשנותו ליצירה, אולם לטעמי הנסיון אינו כושל כלל וכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברוב חודש פברואר העיתון לא היה נגיש עקב תקלה טכנית. לכן נעלה את הגיליון הבא לקראת סוף מרץ / תחילת אפריל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני משום מה זוכר שהמורה היתה זאת שקפצה מהחלון, כי בעלה התעסק עם התלמידות שלה או משהו כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מערבב שירה עם עתונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את המשורר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די, נו, זה לא השיר הכי גרוע שהובא לכאן מאז ומעולם. אבל זה לא שיר טוב. קודם כל בגלל מה שרודי אמר- בעית אמינות הדובר. הכותרת "שעה חופשית", פלוס השורה הראשונה "אין שיעור", הן מפרספקטיבה של ילד, אחד מתלמידיה של המורה. ואז באות שתי שורות "בעלה של המורה ללשון, נפל מחלון הקומה החמישית" שיכולות עדיין להיות של ילד. ואז באות השורות המתייחסות לדשא, וזו פתאום פרספקטיבה מבוגרת, והמעבר הלא מוסבר הזה מפריע. ברור לי למה חשוב לילד לציין שזה בעלה של המורה ל/לשון/ דווקא, כי זה השיעור שמתבטל. אבל לא ברור לי למה הפרט הזה משנה לצופה המהורהר שמביט בגבעולי הדשא. גם תיאור הדשא לא משכנע- גבעולי דשא לא מתיישרים בקפצוצים. הם פשוט מתיישרים. מה עושה פה המלה קפצוצים? האם היא באה לרמז שהאיש לא נפל אלא קפץ? (כן, גם אני נזכרתי באותה מנהלת בי"ס אומללה, שקפצה מחלון דירתה בגלל בעלה). או אולי זה סתם ביטוי לא קולע? באופן כללי יותר- אין פה טכניקות שיריות, אין רבדים, אין במה לנעוץ שיניים ולטעום מורכבויות. וכמובן- זה באמת מעלה על הדעת את השיר של זך. והדיבור על בעלה של המורה ללשון, במקום על אשתו של המורה למתימטיקה, נראה כנסיון לא מוצלח לטשטש עקבות. לסיכום: לדעתי יש פה אולי שתי התחלות, לשני שירים פוטנציאליים. אני אישית הייתי שמחה לקרוא שיר מהזווית של הילד דווקא. משהו כמו "אשריי יתום אני".. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שזו פראפזה על זה: תגובה 196374 אותי זה הצחיק... כלומר, היא (הוא?) לא "יורדים" על השיר, אלא על תופעת המהללים המסתוריים והחד פעמים שצומחים מדי פעם לשיר או מאמר. אבל אנחנו לא לבד- באתר ספרים יוקרתי (אמאזון? לא זוכרת) חלה לפני שבוע-שבועיים "תקלה מצערת", פרטי הכתובות של המדרגים נחשפו, וכמובן שמאחורי כל שיר הלל עמד מי אם לא המחבר עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אבל אנחנו לא לבד- באתר ספרים יוקרתי (אמאזון? לא זוכרת) חלה לפני שבוע-שבועיים "תקלה מצערת", פרטי הכתובות של המדרגים נחשפו, וכמובן שמאחורי כל שיר הלל עמד מי אם לא המחבר עצמו." באמת? אם זה ככה זה איום ונורא, וממש לא "כמובן". יש הבדל בין לחשוד בכך שאולי מחבר מסויים הוא לא אתי לבין טענה גורפת שכולם כאלה. תוכלי אולי לספק פרטים נוספים על כך? תודה, לודביג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בבקשה (דורש רישום, אבל חינם): |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. מזל שאני כבר לא קונה את ספריי ב-amazon (בהנחה שהפוליטיקה החיצונית באמריקאי ובאנגלי מסואבת באותה מידה). ובכל אופן, מעכשיו אבצע מחקרים מעמיקים יותר לגבי ספרים/סרטים ואחרים בטרם אני רוכש אותם, תוך קבלת חוות דעת ממספר אתרים שונים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי כיצד את מבחינה בין שתי פרספקטיבות. לא נראה לי שהסיפא של השיר מעידה על פרספקטיבה של מבוגר. להפך, דווקא הלשון הפשוטה והקלוקלת (קפצוצים, הרימות אותו מ..) ועצם התאור המתנכר לטרגדיה יכולים לאפיין דווקא ילד שלא מבין את מהותו של המוות. הבעיה שקיימת בעיניי באשר לאמינות הדובר היא שאלת הידיעה: השיר פותח בזמן הווה: "אין שיעור". כלומר הדובר נמצא כעת בבית הספר ומתבשר על ביטול השיעור. כיוון שכך, הרי אין ביכולתו לדעת מה קרה במדשאה וכיצד הגיבו גבעולי הדשא על הנטל שהכביד עליהם לפתע או להסרתו. עצם המעבר בין פרספקטיבה ילדותית למבוגרת, שאינה קיימת פה לדעתי, אין בעיה מיוחדת, וניתן להסבירה בכך שהשיר הוא מעשה תקשורת מלאכותי. הדובר יכול להחליף פרספקטיבות כרצונו. מאידך, סתירות בשאלת הידיעה הן שונות כי הידיעה קשורה לנקודות תצפית ולמאפיינים של עולם שירי, והן מקשות את שחזור העולם הזה ופוגמות באמינותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שלבעיה שאתה מעלה יש פתרון סביר: אין שיעור. הילד לא הולך לים או למגרש המשחקים אלא לביתו של המורה (שאולי גר מול בית הספר). סיפרו בביה"ס שהמורה נפל מהגג והילד מצפה לראות עקבות כלשהן לאירוע - כל ילד יודע שאם נופלים על הדשא בכבדות הוא נמעך - אבל כשהוא מגיע לשם כבר אין לאירוע כל זכר, הדשא התיישר לו כאילו לא אירע דבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כול, לא המורה נפל אלא בעלה של המורה ולכן השיעור התבטל. כנראה שהיא בלווייה. הסברך נראה לי דחוק. התעלמת גם מסיטואציית המסירה. לפי דבריך הילד מדבר כאשר הוא ניצב על המדשאה ממש, לאחר המעשה, ומסיק מסקנות: מה קרה כשהרימו את הבעל, איך היה הדשא קודם. זה נראה לי קצת מוגזם לשיר שכל כולו תיאור קצרצר של מצב. ניתן אולי להסביר את הדברים כך אולם נראה לי שזה דומה לטענה שהמשפט "ליוסי יש לב של אבן" מתייחס לפסל. ההסברים המתוחכמים האלה נראים כסותרים את אופיו של השיר ודורשים מן הקורא הרבה מאוד מאמץ וזה אינו עולה בקנה אחד עם המתכונת הפשוטה של השיר. דבר אחד ברור פה. גם לכתוב שיר תיאורי קצר זה לא פשוט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המעבר הוא בתגובה הרגשית. מ''אין שיעור'' שנשמע לי כמו תגובה אמינה של ילדים למשמע החדשות. להתבוננות מהורהרת בדשא- לא תגובה ילדותית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרי זו טענתי: ההתבוננות אינה מהורהרת כלל, אלא מתארת מצב קיים ותו לא. את ההרהור עושים אנחנו. נדמה לי שזה עיקרו של האימאז'יזם שאליו אולי קרוב השיר הזה בצורתו יותר מכול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שילד יעמוד שם בעת הרמת הגופה, ויסתכל דווקא על מצב הדשא, אור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ונראה לך שהדובר של עמיחי יעמוד בשדה הקרב בקרב רעיו הגוססים ויתחיל להבחין מי מכסה את ראשו בשמיכה ומי לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה שאני לא עונה בבת אחת אלא בתשלומים... כיסוי הראש בשמיכה או לא קשור ישירות לחי/מת. כאשר אצל עמיחי יש היפוך מעניין מהציפיה הרגילה שבה מכסים את המת. ההירהורים על השדא הם לא בעלי קשר ישיר שכזה לנפילת האיש. אצל עמיחי ברור לגמרי מי הדובר ואיפה ובאילו נסיבות הוא מדבר. כאן- לא. אולי בוא נסכים שמשהו כאן לא מסתדר, ונמשיך להיות חלוקים על מה בדיוק לא מסתדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן נמשיך להיות חלוקים (אם כי כבר שכחתי על מה), אבל המוזרות שאצל עמיחי אינה שונה מזו שכאן. אין שום סיבה שמבוגר יתעלם ממוות. אם כבר, זה סביר דווקא אצל ילד שיותר חשוב לו ביטול השיעור ומצב הדשא שכן אלה הם מושגי עולמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וחוצמזה, ההערה על כך שהגבעולים נעמדו כמו שעמדו כבר אתמול, היא לא תיאור מצב קיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מגיבה רבקה, ממחשב שהוא כבר לא "שלי".) כבר ענו לך, אור: תגובה 205174 תגובה 205182 זה כל הטקסט כולו: --- אֵין שִׁעוּר. בַּעֲלָהּ שֶׁל הַמּוֹרָה לְלָשׁוֹן נָפַל מֵחַלּוֹן הַקּוֹמָה הַחֲמִישִׁית, הַדֶּשֶׁא סָפַג אֶת מִשְׁקָלוֹ וְהִתְקַמֵּט. >> ניסיון לשורה "שירית" כְּשֶׁהֵרִימוּ אוֹתוֹ מִמָּגֵן דָּוִד אָדֹם הַגִּבְעוֹלִים הִתְיַשְּׁרוּ >> כנ"ל בְּקִפְצוּצִים >> כנ"ל וְעָמְדוּ >> כנ"ל כְּמוֹ שֶׁעָמְדוּ כְּבָר אֶתְמוֹל. >> כנ"ל --- חמש שורות מנסות להשתייך לסוגת השירה (Poetry), ולהפוך את הטקסט לשיר. תו לא. כך נדמה לי, בכל אופן. חוץ מזה: זאת לא הפעם הראשונה שאתה מעלה את בעיית האמינות של הדובר. אולי קצת נסחפת אחרי בעיית האמינות אצל המספר בסיפורת והעברת לתחום השירה את השייך לסיפור? כי לגבי הטקסט הזה, התגובות שקיבלת והעליתי נכונות ומובנות-מאליהן. אין מה לסבך יותר את הקריאה ואת המשמע. עניין אחר: הטקסט דל. קראתי טקסטים נוספים שעלו באוקפי בגיליון הנוכחי. גם הם דלים. קורה. (ולמזלנו, לא לנו הדאגות. יש שם מערכת, יש עורכים, וזה עניינם בלבד.) (חוץ מזה: תודה רבה-רבה על הביבליוגרפיה שנתת לי בזמנו.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שנסחפתי בעניין הדובר, ועניין זה אינו שייך רק לסיפור אלא רלוונטי לכל מדיום שעוסק בייצוג עולם, גם ציור (רק ששם הוא לא ייקרא דובר). אני אולי יותר מודע לעניין כי כרגע אני עוסק בו, אבל הוא רלוונטי גם לכאן. כמו כן, לא אני העליתי את העניין אלא קוראים שאת שנתם לא טורדים שדי הלילה של תורת הסיפור. אני כן מסכים כי בשירה יש פחות "בשר" לעניין זה והדבר נכון בעיקר לטקסט הנדון פה. כמו כן, כפי שאמר פעם מרצה הנערץ עליי: בשירה בכל מקרה לא מצפים ממך למהימנות, כך שזה לא ממש משנה. אבל הסוגייה התאורטית קיימת ומתאימה גם לפה. ראו למשל את זה: רחוק מאוד, על קצה הגבעה, בערפל הכבד ובלילה החשוך, ראיתי דמות מטושטשת. לא יכולתי לראות אם זה גבר או אישה אבל דבר אחד ראיתי בבירור: על עניבתה של הדמות היו פרפרים סגולים זעירים ובכנפיו של כל אחד מהם נקודות בורדו קטנטנות בצורת נרקיס. נו, יש פה בעיית אמינות או מהימנות? יש ויש ואין צורך להסביר אותה. חשוב להבהיר כי שחזור של דובר או של נקודת תצפית היא כלי באינטגרציה של המידע שנמסר ועד שזו לא תיושב נתקשה להבין את הכתוב. עיכוב כזה יכול להיות מכוון אבל אין זה המצב בטקסט שלפנינו. סוגיית הפרספקטיבה היא הכרחית לדיון בכל טקסט או ציור, קטן או גדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קושיה קטנה: למיטב ידיעתי לומדים לשון לפחות עד כיתה י', כך שייתכן שאותו "ילד" הוא בעצם נער. במקרה כזה, ה"אין שיעור" מבטא את האפקט הראשוני של מות בעלה של מורתו, בעוד ההמשך מהווה רפלקציה יותר מאוחרת. עכשיו, כדי שאכן יתברר שיש כאו חוסר אמינות עליך להוכיח שבשביל מישהו בכיתה י' לחשוב במושגי "אין שיעור" זוהי התיילדות שלא עולה בקנה אחד עם ההרהורים בהמשך. טענתי תהיה שכל אחד מאיתנו יכול לאמץ פרספקטיבות שונות בנקודות זמן שונות, כאשר עומק ההרהור/התייחסות מושפע בין היתר ממיידיות האירוע בו אנו נמצאים. כלומר, על-אף שיש כאן מעבר פרספקטיבות, מעבר זה הוא לגיטימי ומתרחש בתוך דובר יחיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם באוניברסיטה קופצים מאושר במצב כזה - ומדובר באנשים בוגרים (הכל יחסי) שהגיעו לשם מרצונם (גם זה יחסי) ומשלמים במיטב כספם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם באוניברסיטת חיפה קופצים, אבל לא תמיד מאושר (אלא ממגדל אשכול). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשך: דווקא "קפצוצים" לא נשמע לי כמו שפה קלוקלת. הבעיה כאן היא רק שזה לא תיאור מדוייק של גבעולי דשא שמתיישרים לאחר שהוסר מעליהם משהו. ו"הרימו אותו ממגן דויד אדום"- גם זה לא קלוקל, אלא שפה פשוטה, ובעיניי יפה דווקא בגלל פשטותה זו. ואגב, זה הקטע היחיד של השיר שבו מצאתי קצת רובדיות במלים- ה'אדום' של המגן דויד מזכיר כמובן דם, ו'ספג את משקלו והתקמט'- אף הוא מעלה על הדעת את הדם שניספג בקרקע, ואת הגוף ש"התקמט". אני לא מוצאת פה ניכור מהטרגדיה, אלא ביטוי מאופק שיכול להיתפס כמעצים ולא כמנכר. רק ש -שוב- זה מאוד לא מתאים לאמירה או מחשבה של ילד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיפצוצים זה לא מה שנמיר (או רו?) היו עושים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקפץ או להשעיל, אחת היא על קרקע הנהר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נמיר. משום שזה מה שנמירים יודעים לעשות הכי טוב. ועל פו המחודש: |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |