בתשובה לאסתי, 11/03/04 18:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא ברור לי כיצד את מבחינה בין שתי פרספקטיבות. לא נראה לי שהסיפא של השיר מעידה על פרספקטיבה של מבוגר. להפך, דווקא הלשון הפשוטה והקלוקלת (קפצוצים, הרימות אותו מ..) ועצם התאור המתנכר לטרגדיה יכולים לאפיין דווקא ילד שלא מבין את מהותו של המוות. הבעיה שקיימת בעיניי באשר לאמינות הדובר היא שאלת הידיעה: השיר פותח בזמן הווה: "אין שיעור". כלומר הדובר נמצא כעת בבית הספר ומתבשר על ביטול השיעור. כיוון שכך, הרי אין ביכולתו לדעת מה קרה במדשאה וכיצד הגיבו גבעולי הדשא על הנטל שהכביד עליהם לפתע או להסרתו. עצם המעבר בין פרספקטיבה ילדותית למבוגרת, שאינה קיימת פה לדעתי, אין בעיה מיוחדת, וניתן להסבירה בכך שהשיר הוא מעשה תקשורת מלאכותי. הדובר יכול להחליף פרספקטיבות כרצונו. מאידך, סתירות בשאלת הידיעה הן שונות כי הידיעה קשורה לנקודות תצפית ולמאפיינים של עולם שירי, והן מקשות את שחזור העולם הזה ופוגמות באמינותו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שלבעיה שאתה מעלה יש פתרון סביר: אין שיעור. הילד לא הולך לים או למגרש המשחקים אלא לביתו של המורה (שאולי גר מול בית הספר). סיפרו בביה"ס שהמורה נפל מהגג והילד מצפה לראות עקבות כלשהן לאירוע - כל ילד יודע שאם נופלים על הדשא בכבדות הוא נמעך - אבל כשהוא מגיע לשם כבר אין לאירוע כל זכר, הדשא התיישר לו כאילו לא אירע דבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כול, לא המורה נפל אלא בעלה של המורה ולכן השיעור התבטל. כנראה שהיא בלווייה. הסברך נראה לי דחוק. התעלמת גם מסיטואציית המסירה. לפי דבריך הילד מדבר כאשר הוא ניצב על המדשאה ממש, לאחר המעשה, ומסיק מסקנות: מה קרה כשהרימו את הבעל, איך היה הדשא קודם. זה נראה לי קצת מוגזם לשיר שכל כולו תיאור קצרצר של מצב. ניתן אולי להסביר את הדברים כך אולם נראה לי שזה דומה לטענה שהמשפט "ליוסי יש לב של אבן" מתייחס לפסל. ההסברים המתוחכמים האלה נראים כסותרים את אופיו של השיר ודורשים מן הקורא הרבה מאוד מאמץ וזה אינו עולה בקנה אחד עם המתכונת הפשוטה של השיר. דבר אחד ברור פה. גם לכתוב שיר תיאורי קצר זה לא פשוט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המעבר הוא בתגובה הרגשית. מ''אין שיעור'' שנשמע לי כמו תגובה אמינה של ילדים למשמע החדשות. להתבוננות מהורהרת בדשא- לא תגובה ילדותית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרי זו טענתי: ההתבוננות אינה מהורהרת כלל, אלא מתארת מצב קיים ותו לא. את ההרהור עושים אנחנו. נדמה לי שזה עיקרו של האימאז'יזם שאליו אולי קרוב השיר הזה בצורתו יותר מכול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שילד יעמוד שם בעת הרמת הגופה, ויסתכל דווקא על מצב הדשא, אור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ונראה לך שהדובר של עמיחי יעמוד בשדה הקרב בקרב רעיו הגוססים ויתחיל להבחין מי מכסה את ראשו בשמיכה ומי לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה שאני לא עונה בבת אחת אלא בתשלומים... כיסוי הראש בשמיכה או לא קשור ישירות לחי/מת. כאשר אצל עמיחי יש היפוך מעניין מהציפיה הרגילה שבה מכסים את המת. ההירהורים על השדא הם לא בעלי קשר ישיר שכזה לנפילת האיש. אצל עמיחי ברור לגמרי מי הדובר ואיפה ובאילו נסיבות הוא מדבר. כאן- לא. אולי בוא נסכים שמשהו כאן לא מסתדר, ונמשיך להיות חלוקים על מה בדיוק לא מסתדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן נמשיך להיות חלוקים (אם כי כבר שכחתי על מה), אבל המוזרות שאצל עמיחי אינה שונה מזו שכאן. אין שום סיבה שמבוגר יתעלם ממוות. אם כבר, זה סביר דווקא אצל ילד שיותר חשוב לו ביטול השיעור ומצב הדשא שכן אלה הם מושגי עולמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וחוצמזה, ההערה על כך שהגבעולים נעמדו כמו שעמדו כבר אתמול, היא לא תיאור מצב קיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מגיבה רבקה, ממחשב שהוא כבר לא "שלי".) כבר ענו לך, אור: תגובה 205174 תגובה 205182 זה כל הטקסט כולו: --- אֵין שִׁעוּר. בַּעֲלָהּ שֶׁל הַמּוֹרָה לְלָשׁוֹן נָפַל מֵחַלּוֹן הַקּוֹמָה הַחֲמִישִׁית, הַדֶּשֶׁא סָפַג אֶת מִשְׁקָלוֹ וְהִתְקַמֵּט. >> ניסיון לשורה "שירית" כְּשֶׁהֵרִימוּ אוֹתוֹ מִמָּגֵן דָּוִד אָדֹם הַגִּבְעוֹלִים הִתְיַשְּׁרוּ >> כנ"ל בְּקִפְצוּצִים >> כנ"ל וְעָמְדוּ >> כנ"ל כְּמוֹ שֶׁעָמְדוּ כְּבָר אֶתְמוֹל. >> כנ"ל --- חמש שורות מנסות להשתייך לסוגת השירה (Poetry), ולהפוך את הטקסט לשיר. תו לא. כך נדמה לי, בכל אופן. חוץ מזה: זאת לא הפעם הראשונה שאתה מעלה את בעיית האמינות של הדובר. אולי קצת נסחפת אחרי בעיית האמינות אצל המספר בסיפורת והעברת לתחום השירה את השייך לסיפור? כי לגבי הטקסט הזה, התגובות שקיבלת והעליתי נכונות ומובנות-מאליהן. אין מה לסבך יותר את הקריאה ואת המשמע. עניין אחר: הטקסט דל. קראתי טקסטים נוספים שעלו באוקפי בגיליון הנוכחי. גם הם דלים. קורה. (ולמזלנו, לא לנו הדאגות. יש שם מערכת, יש עורכים, וזה עניינם בלבד.) (חוץ מזה: תודה רבה-רבה על הביבליוגרפיה שנתת לי בזמנו.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שנסחפתי בעניין הדובר, ועניין זה אינו שייך רק לסיפור אלא רלוונטי לכל מדיום שעוסק בייצוג עולם, גם ציור (רק ששם הוא לא ייקרא דובר). אני אולי יותר מודע לעניין כי כרגע אני עוסק בו, אבל הוא רלוונטי גם לכאן. כמו כן, לא אני העליתי את העניין אלא קוראים שאת שנתם לא טורדים שדי הלילה של תורת הסיפור. אני כן מסכים כי בשירה יש פחות "בשר" לעניין זה והדבר נכון בעיקר לטקסט הנדון פה. כמו כן, כפי שאמר פעם מרצה הנערץ עליי: בשירה בכל מקרה לא מצפים ממך למהימנות, כך שזה לא ממש משנה. אבל הסוגייה התאורטית קיימת ומתאימה גם לפה. ראו למשל את זה: רחוק מאוד, על קצה הגבעה, בערפל הכבד ובלילה החשוך, ראיתי דמות מטושטשת. לא יכולתי לראות אם זה גבר או אישה אבל דבר אחד ראיתי בבירור: על עניבתה של הדמות היו פרפרים סגולים זעירים ובכנפיו של כל אחד מהם נקודות בורדו קטנטנות בצורת נרקיס. נו, יש פה בעיית אמינות או מהימנות? יש ויש ואין צורך להסביר אותה. חשוב להבהיר כי שחזור של דובר או של נקודת תצפית היא כלי באינטגרציה של המידע שנמסר ועד שזו לא תיושב נתקשה להבין את הכתוב. עיכוב כזה יכול להיות מכוון אבל אין זה המצב בטקסט שלפנינו. סוגיית הפרספקטיבה היא הכרחית לדיון בכל טקסט או ציור, קטן או גדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קושיה קטנה: למיטב ידיעתי לומדים לשון לפחות עד כיתה י', כך שייתכן שאותו "ילד" הוא בעצם נער. במקרה כזה, ה"אין שיעור" מבטא את האפקט הראשוני של מות בעלה של מורתו, בעוד ההמשך מהווה רפלקציה יותר מאוחרת. עכשיו, כדי שאכן יתברר שיש כאו חוסר אמינות עליך להוכיח שבשביל מישהו בכיתה י' לחשוב במושגי "אין שיעור" זוהי התיילדות שלא עולה בקנה אחד עם ההרהורים בהמשך. טענתי תהיה שכל אחד מאיתנו יכול לאמץ פרספקטיבות שונות בנקודות זמן שונות, כאשר עומק ההרהור/התייחסות מושפע בין היתר ממיידיות האירוע בו אנו נמצאים. כלומר, על-אף שיש כאן מעבר פרספקטיבות, מעבר זה הוא לגיטימי ומתרחש בתוך דובר יחיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם באוניברסיטה קופצים מאושר במצב כזה - ומדובר באנשים בוגרים (הכל יחסי) שהגיעו לשם מרצונם (גם זה יחסי) ומשלמים במיטב כספם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם באוניברסיטת חיפה קופצים, אבל לא תמיד מאושר (אלא ממגדל אשכול). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשך: דווקא "קפצוצים" לא נשמע לי כמו שפה קלוקלת. הבעיה כאן היא רק שזה לא תיאור מדוייק של גבעולי דשא שמתיישרים לאחר שהוסר מעליהם משהו. ו"הרימו אותו ממגן דויד אדום"- גם זה לא קלוקל, אלא שפה פשוטה, ובעיניי יפה דווקא בגלל פשטותה זו. ואגב, זה הקטע היחיד של השיר שבו מצאתי קצת רובדיות במלים- ה'אדום' של המגן דויד מזכיר כמובן דם, ו'ספג את משקלו והתקמט'- אף הוא מעלה על הדעת את הדם שניספג בקרקע, ואת הגוף ש"התקמט". אני לא מוצאת פה ניכור מהטרגדיה, אלא ביטוי מאופק שיכול להיתפס כמעצים ולא כמנכר. רק ש -שוב- זה מאוד לא מתאים לאמירה או מחשבה של ילד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיפצוצים זה לא מה שנמיר (או רו?) היו עושים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקפץ או להשעיל, אחת היא על קרקע הנהר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נמיר. משום שזה מה שנמירים יודעים לעשות הכי טוב. ועל פו המחודש: |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |