מתי מטיל אלוהים את הקוביות (ג') | 1179 | ||||||||||
|
מתי מטיל אלוהים את הקוביות (ג') | 1179 | ||||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "מדע"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
יש משהו שלא הבנתי - במקרים בהם הקריסה מתרחשת ברשתית, כיצד ניתן להסביר את העובדה ששני צופים שונים הצופים בלוח פוטו-אלקטרי יראו תמיד את אותן התוצאות? הרי שניהם "נתקלים" במערכת בסופר-פוזיציה, ולכן קיימת הסתברות מסויימת שהם ייראו דברים באופן שונה, הלא כן? |
|
||||
|
||||
"כדי לטפל בניסויים כמו EPR, חייבים להניח שהלוקליזציה של חלקיק אחד משפיעה על כל פונקציית הגל מיידית, כולל חלקיקים מרוחקים" (במאמר). ויותר בפירוט: בניסוי EPR שני מכשירי מדידה מרוחקים מראים אותה תוצאה. אם, לפי GRW, הקריסה היא תוצאה סטטיסטית במכשיר, אז חייבים להניח שהיא משפיעה גם על המכשיר המרוחק. זה נראה מאוד לא אינטואיטיבי, אבל החיים קשים - בעצם נראה כי אי-שוויון בל לא משאיר לנו ברירה: הוא מראה שהאי-לוקאליות היא מחויבת (בחלק ד' נראה שיש ברירות, אבל הן משלמות במקום אחר). אם כן, באותו אופן שמכשיר מדידה אחד משפיע על מכשיר רחוק, כך נראה שרשתית אחת משפיעה על רשתית אחרת. איך יודעים מה אמור להשפיע על מה? פונקציית הגל: ב-EPR, אחרי שמכשירי המדידה הגיבו עם האלקטרונים השזורים (מצומדים), מכשירי המדידה עצמם שזורים. אם בצד ימין, נניח, היתה לוקאליזציה של חלקיק (במודל GRW), אז הוא מביא את כל פונקצית הגל למצב שלו - כלומר, כל יתר החלקיקים באותו מכשיר, וגם במכשיר השני. במקרה שאתה מדבר עליו, הלוקאליזציה ברשתית של הצופה הראשון מביאה את כל פונקציית הגל למצב המתאים - כולל הצופה השני. |
|
||||
|
||||
Schroedinger, Erwin! Professor of physics! (straightdope.com - בכלל, אתר מומלץ ביותר)
Wrote daring equations! Confounded his critics! (Not bad, eh? Don't worry. This part of the verse Starts off pretty good, but it gets a lot worse.) Win saw that the theory that Newton'd invented By Einstein's discov'ries had been badly dented. What now? wailed his colleagues. Said Erwin, "Don't panic, No grease monkey I, but a quantum mechanic. Consider electrons. Now, these teeny articles Are sometimes like waves, and then sometimes like particles. If that's not confusing, the nuclear dance Of electrons and suchlike is governed by chance! No sweat, though--my theory permits us to judge Where some of 'em is and the rest of 'em was." Not everyone bought this. It threatened to wreck The comforting linkage of cause and effect. E'en Einstein had doubts, and so Schroedinger tried To tell him what quantum mechanics implied. Said Win to Al, "Brother, suppose we've a cat, And inside a tube we have put that cat at-- Along with a solitaire deck and some Fritos, A bottle of Night Train, a couple mosquitoes (Or something else rhyming) and, oh, if you got 'em, One vial prussic acid, one decaying ottom Or atom--whatever--but when it emits, A trigger device blasts the vial into bits Which snuffs our poor kitty. The odds of this crime Are 50 to 50 per hour each time. The cylinder's sealed. The hour's passed away. Is Our pussy still purring--or pushing up daisies? Now, you'd say the cat either lives or it don't But quantum mechanics is stubborn and won't. Statistically speaking, the cat (goes the joke), Is half a cat breathing and half a cat croaked. To some this may seem a ridiculous split, But quantum mechanics must answer, "Tough @#&! We may not know much, but one thing's fo' sho': There's things in the cosmos that we cannot know. Shine light on electrons--you'll cause them to swerve. The act of observing disturbs the observed-- Which ruins your test. But then if there's no testing To see if a particle's moving or resting Why try to conjecture? Pure useless endeavor! We know probability--certainty, never.' The effect of this notion? I very much fear 'Twill make doubtful all things that were formerly clear. Till soon the cat doctors will say in reports, "We've just flipped a coin and we've learned he's a corpse."' So saith Herr Erwin. Quoth Albert, "You're nuts. God doesn't play dice with the universe, putz. I'll prove it!" he said, and the Lord knows he tried-- In vain--until fin'ly he more or less died. Win spoke at the funeral: "Listen, dear friends, Sweet Al was my buddy. I must make amends. Though he doubted my theory, I'll say of this saint: Ten-to-one he's in heaven--but five bucks says he ain't." --CECIL ADAMS |
|
||||
|
||||
בכל פעם בה נדרשת לוקאליזציה, היקום מתפצל ליקומים שונים בהתאם ל''בחירה'' של החלקיק... |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
___________________ האיילה האלמונית, בטוחה שבמאמר כתוב שיש חלק ד', אבל אחרי נסיונה הכושל עם חלק א' היא אפילו לא ניסתה לקרוא את ב' ו-ג'. |
|
||||
|
||||
כן, יש. האמת? תנסי אולי לקרוא את חלק א' שוב, ולאט. אני הגעתי למאמר עם ידע מינימלי עד אפסי בפיזיקה מודרנית - ידעתי להגיד "קווארק" ו"ספין" אבל לא הרבה יותר, ובינתיים אני חושב שאני מצליח להבין את המאמרים (אבל לא בהכרח את הרב-שיח שמתפתח בעיקבותם). ירדן - מאמרים נפלאים! |
|
||||
|
||||
קודם כל, סדרת מאמרים מרתקת. רציתי הבהרה בקשר לתאוריה של GRW. הבנתי את התמונה הכוללת שלפיה לוקליזציה של חלקיק אחד, משפיעה על כל המערכת. יחד עם זה, לא הצלחתי להבין מהי אותה לוקאליזציה בדיוק ? מהי משמעות אותה עקומת פעמון ? תודה. |
|
||||
|
||||
תודה על המשוב. התקשיתי להבין משאלתך מה כן ברור לך ומה לא. נסה למקד אותי: הקטע במאמר תחת הכותרת "המיקום של חלקיקים" מסביר משהו על משמעותה של עקומת הפעמון. האם מה שכתוב שם ברור? אם לא, איפה מתחילה הבעיה? |
|
||||
|
||||
בקיאה שנייה הבנתי יותר טוב את משמעות אותה עקומת פעמון, אבל... "...מדי פעם הם עוברים תהליך פתאומי של לוקליזציה ...התיאור המתמטי של המקום שלהם נהיה עקומת פעמון יחידה, צרה ביותר – רוחב האזור שבו היא גדולה משמעותית מאפס הוא בערך אלפית מילימטר ... לאחר הלוקליזציה ממשיך החלקיק להתפתח בזמן על פי משוואת שרדינגר...עקומת הפעמון שלו תתרחב חזרה לסופרפוזיציה הרגילה" אם הבנתי נכון, ההסבר הזה מבטל למעשה את ה"צורך" בקריסה של המערכת משום שחלקיק העובר לוקאליזציה "מחליט" עבור המערכת את תוצאות הניסוי (מיקום המחט, או פגיעת האלקטרון בלוח הפלואורוסנטי). הכיצד? הלוקאליזציה רק מגדילה עבורנו את ההסתברות להימצאות החלקיק באחד המסלולים ולא באיזה מהמסלולים הוא נמצא. בנוסף, מדוע זה משנה שמאוחר יותר חוזרת עקומת הפעמון להיות נורמאלית ? |
|
||||
|
||||
ההסבר הזה לא מבטל את ה"צורך" בקריסה - נכון יותר לומר שהוא מסביר את הקריסה, באמצעות הנחת תהליך בסיסי יותר. על-פי GRW, הקריסה מתרחשת רק במכשיר (רק לאחר שעוברים לסדר גודל של המון חלקיקים, שקשורים). בפרשנות המקובלת, אם המכשיר הראה לנו 'מעלה', אז אנו מסיקים משהו על האלקטרון (שהיה לו ספין 'מעלה') - אבל על-פי GRW, זו לא מסקנה נכונה! עד התגובה עם המכשיר, האלקטרון היה באמת בסופרפוזיציה. ובחלקיק השניה לאחר תחילת התגובה, המכשיר עצמו נכנס לסופרפוזיציה. אם GRW צודקים, אז המדידה בכלל אינה מדידה, במובן זה שהתוצאה שלה לא אומרת דבר על האלקטרון הנמדד 1. 1 זה ניסוח דמגוגי קצת. מה שקורה במכשיר כן נובע מכך שהגיע אליו אלקטרון עם פונקצית גל מסוימת. "לא אומרת דבר", במובן זה שאם פונקצית הגל של האלקטרון היתה סופרפוזיציה חצי-חצי של 'מעלה' ו'מטה', והמכשיר אמר 'מעלה', אז על-פי GRW איננו לומדים מכך שום דבר על האלקטרון לעומת קריאה 'מטה' במכשיר. |
|
||||
|
||||
דקה - זה שכל שפונקצית הגל של כל המכשיר קורסת, לא אומר שגם פונקצית הגל של האלקטרון קורסת באותו רגע בדיוק (כמו גם אלקטרון האח שלו)? לפי מה שאני הבנתי, ברגע שהאלקטרון מגיע למכשיר, הקריסה של פונקצית הגל של המכשיר (=של אחד החלקיקים שמשפיע על כל היתר) משפיעה גם עליו, כי הוא הפך להיות חלק מזה, ולכן פונקצית הגל שלו קורסת, ולכן **כן** ניתן ללמוד על האלקטרון מכך - שברגע שהמכשיר הראה לנו "למעלה", פונקצית הגל של האלקטרון קרסה ל-"למעלה". או שאני לא מבין? |
|
||||
|
||||
נכון מאוד, ואף יפה. המכשיר מעיד על האלקטרון - אבל במקום שהאלקטרון ישפיע על המכשיר (כמו שאנו רגילים לחשוב על מדידה), המכשיר משפיע על האלקטרון! לכן כתבתי שהמדידה "לא אומרת דבר על האלקטרון הנמדד" - זה מזווית ההתסכלות של מדידה במובן המקובל. |
|
||||
|
||||
לא ענית לי על השאלה מדוע תהליך הלוקאליזציה מביא לקריסת המערכת. כמו שאמרתי קודם, להבנתי הלוקאליזציה מקטינה את עקומת הפעמון, כלומר מגדילה את ההסתברות לידיעת מיקומו של החלקיק ב*תוך* המסלול ואינה קובעת באיזה מסלול הוא נמצא. האם ההסבר הוא שמשום שהוא בסופרפוזיציה, מבחינה הסתבורתית איננו יודעים באיזה מסלול הוא נמצא, ולכן העובדה שהלוקאליזציה מעלה את ההסתברות למיקומו של החלקיק באופן כללי היא גם מגדילה את ההסתברות למיקומו במסלול מסוים ? |
|
||||
|
||||
אני לא ממש מבין את השאלה, ומתנצל אם אני לא עוזר לך, אבל אני אנסה בכל-זאת: הלוקאליזציה מתרחשת (במקרה הטיפוסי) אחרי שהחלקיק הגיע למכשיר המדידה. הוא כבר לא במסלול. כל עוד הוא לא הגיע למכשיר, על-פי GRW, הוא היה באמת בסופרפוזיציה של שני המסלולים. נניח (לצורך חידוד ההבנה) את המקרה הלא-טיפוסי: אלקטרון בניסוי שטרן-גרלאך עדיין לא הגיע למסך, ונמצא בסופרפוזיציה של שני מסלולים, ואז הוא עובר לוקאליזציה. ב-GRW זה ארוע אפשרי, גם אם בהסתברות נמוכה ביותר. לפני הלוקאליזציה, פונקציית הגל היתה פעמון כפול - שני פעמונים רחבים יחסית. הלוקאליזציה גורמת לכך שפוקנציית הגל תהפוך לפעמון *יחיד* וצר. מבחינה מתמטית, מדובר בהכפלה פשוטה של הגאוסיאן הכפול בגאוסיאן היחיד והצר, וזה אמור לעבוד (לא בדקתי). פעמון יחיד וצר אפשר לפרש כמיקום מוגדר של החלקיק - בנקודה שנמצאת במרכז הפעמון הצר. המשפט האחרון כבר מחביא בעיה מסוימת במטאפיזיקה של GRW (שים לב לצירוף "אפשר לפרש"). אני חושב שהיא שווה תגובה עצמאית (בפתיל חדש), שאכתוב מיד. |
|
||||
|
||||
מאוד אהבתי את המאמרים אבל- א. המאמר השני קצת לא ברור, ואל תבקש ממני להסביר כי אני אסתבך, בכל מקרה מסתבר שהוא לא הפריע לי להבין את המאמר השלישי. ב. מאוד אהבתי את הדוגמאות ששמת במאמר הראשון, מדוע לא המשכת להוסיף דוגמאות גם במאמרים הבאים? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
לי, אישית, נראה סביר הפתרון של ויגנר - מתיישב יפה גם עם שאר ההנחות, בהן אני נוטה להאמין, בדבר היות מרקם החלל-זמן ארבע-המימדי אשליית-צללים בלבד. הגיוני (גם אם מערבל-מוחין). ולמי שמתקשה עם החומר (גם לי הוא לא ממש קל) - אני ממליץ בחום על הספר ''על מרחב'', מאת מיצ'יו קאקו - אולי הטוב ביותר שנכתב בתחום הפיזיקה התיאורטית (ובכן - לפחות עבור קוראים כמוני, שאינם מבינים בחישובים ובמשוואות...). |
|
||||
|
||||
אנשים נותנים למטאפיסיקה שלהם להתערבב עם הפיסיקה.. אבל ממילא מדובר באינטרפרטציה, אז כנראה אין מנוס. בכל מקרה, ''בעיה'' עם קאקו היא שהוא מבסס את כל הקריירה שלו על תורת המיתרים, תורה מאחדת שעדיין לא הניבה תוצאות ניתנות לבדיקה ניסויית. |
|
||||
|
||||
לדיוויד אלברט יש עוד טיעון מעניין נגד GRW, ברמה המטאפיזית. התיאוריה רוצה להסביר כיצד יש למחוג במכשיר המדידה מיקום מוגדר היטב. והיא מסבירה זאת בכך שהחלקיקים במכשיר עוברים ללא הרף לוקאליזציה. כלומר, בכל שבריר שניה עובר איזשהו חלקיק במכשיר לוקאליזציה, ודואג להשאיר את המכשיר במקום. אבל זה (טוען אלברט) לא באמת נותן לנו מיקום מוגדר היטב. אם נסתכל על כל חלקיק במכשיר, פונקציית הגל שלו היא (אפשר להניח) עקומת פעמון. הפעמון הזה הוא צר מאוד (זו התוצאה של הלוקאליזציה, של החלקיק שלנו או של חלקיקים אחרים במכשיר, שקשורים אליו). אבל בכל זאת, יש לו זנבות שנמשכים לאינסוף - כלומר, המחוג נמצא בסופרפוזיציה של כל המרחב (עם משקל גבוה מאוד סביב הנקודה בה הוא "באמת" נמצא, לפי תפיסתנו). ואז קשה לדבר על כך שהמחוג "נמצא כאן". לא ראיתי תשובה של GRW (או של אחרים) לטענה הזו, וגם אלברט לא מציג אותה כטענה שמפילה את GRW. אני מניח שתשובה אפשרית היא, שהמושג שלנו של "להימצא במקום L" צריך רוויזיה קלה. במונחים של עקומות, אנו רגילים לחשוב שאם עצם נמצא בנקודה L, אז ה"עקומה" שמתארת אותו היא ערך מסוים בנקודה L ואפס בשאר המרחב. אבל אם GRW נכון, אז העקומה שמתארת עצם ש"נמצא בנקודה L" - כל החפצים שאנו מכירים ביומיום - היא פעמון צר מאוד סביב L, עם זנבות קרובים לאפס בכל המרחב. זה אולי "באג" קטן בתפיסה שלנו את העצמים, אבל הוא מוסבר היטב, שהרי ההסתברות היא אפסית שתהיה *השפעה* כלשהי לזנבות הללו, ולכן אפשר לומר שהעצמים *מתנהגים כאילו* הם ממוקמים נקודתית במובן האינטואיטיבי. האם זו טענה רדיקלית? לא כל כך, על רקע תורת הקוונטים; גם בלי GRW והלוקאליזציות, תורת הקוונטים אומרת דברים דומים על מיקום. רק שהפרשנות המסורתית, כפי שראינו, לא אומרת דברים ברורים על עצמים גדולים, שאנחנו יכולים לראות. הקריסה בפרשנות המסורתית מביאה את המחוג למקום מוגדר היטב במובן האינטואיטיבי1. מה קורה לעצמים הגדולים בין מדידות? האם הם (או החלקיקים שמרכיבים אותם) מצייתים למשוואת שרדינגר? אם כן, אז העצמים הגדולים "נמרחים" על כל המרחב (גם אם בזנבות קרובים מאוד לאפס). אם כן, בעניין זה (המיקום של עצמים גדולים) GRW לא אומרת משהו חדש; אבל היא מתחייבת לאמירה ברורה (ונוגדת אינטואיציה), מה שהפרשנות המסורתית לא עושה. 1 זה לא שהפרשנות המסורתית באמת אומרת את זה, כי היא לא אומרת משהו ברור על מה שקורה במחוג - אבל היא לפחות מסתדרת עם טענה כזו. |
|
||||
|
||||
חשבתי שמאז ימי דה-ברולי מוסכם שאין לשום גוף חומרי גבולות מדוייקים אלא בסביבות אורך הגל שלו (שהוא קטנטן לגופים גדולים), כך שאני לא מבין את הבעיה של אלברט. הרי מן המפורסמות היא שאחרי כל מצמוץ עין אתה עלול למצוא את עצמך על הירח אלא שההסתברות לכך מספיק קטנה בשביל לא להסתובב עם זוג בלוני חמצן באופן קבוע. ________ 1- זאת הפכה להיות כותרת שכיחה מדי אצלי לאחרונה. |
|
||||
|
||||
נדמה לי שתורת הקוונטים דווקא לא בדיוק אומרת את זה. "מן המפורסמות היא שאחרי כל מצמוץ עין אתה עלול למצוא את עצמך על הירח" (בהסתברות קטנה): האמנם? אני יודע שזה מן המפורסמות, אבל האם זו לא פרשנות פזיזה מדי של תורת הקוונטים? נכון שפונקצית הגל שלך1 גדולה מאפס (גם) בירח2. אבל הקשר בין פונקצית הגל לבין למצוא את עצמך בירח הוא לא טריוויאלי. בשביל *למצוא* את עצמך היכן שהוא, אתה צריך למדוד איפה אתה. וברגע שתמדוד, פונקציית הגל שלך תקרוס לאותו מקום. אם ברגע שלפני המדידה פונקציית הגל שלך היתה (גם) בירח, אתה עלול לקרוס לשם - אבל אולי נכון לומר שאנחנו *כל הזמן* מודדים את עצמנו, וכך נשארים ממוקמים נקודתית? זו לא פרשנות בלתי-סבירה, שהרי מקובל שהתודעה שלנו מהווה מדידה, אם לא שום שלב לפניה. ואז, לפחות כל עוד אנחנו לא ישנים, אנחנו מבצעים מין תהליך מדידה רצוף של עצמנו. אם אני מבין נכון, אז אם פונקצית הגל מתחילה ממצב של מקום נקודתי, לוקח לה זמן להתפשט; כלומר, אם אנחנו מקריסים את המקום לנקודה כל שניה (או קבוע אחר), פונקצית הגל שלנו לא תגיע לעולם לירח. ואם אנחנו באופן רצוף מבצעים "הקרסה" (עד כמה שאפשר לדבר על קריסה בתיאור כזה), אנו נשארים כל הזמן ממוקמים נקודתית. ומה אם לא מדובר על בני אדם, אלא על כסאות? האם, כשאנחנו לא מסתכלים על הכסא במשך שעה, ואז מסתכלים עליו, אנו עלולים למצוא אותו בירח? עדיין לא ברור. פרשנות אפשרית אחרת של תורת הקוונטים היא שכל תהליך מקרוסקופי הוא מדידה. אם איננו מניחים כך, אז מה נגיד על מצב המחוג עד שאנו מסתכלים עליו? הרי אם נאמר שהוא לא קורס, ונמשוך הלאה את קו המחשבה הזה, נגיע לויגנר - ולרוב לא חושבים שפרשנות ויגנר היא בעצם הפרשנות הקלאסית. בפרשנות המוצעת בפסקה זו (מדידה = מאקרוסקופי), יוצא שגם הכסאות (וכל הדברים הגדולים) מבצעים מין מדידה רצופה של עצמם. תורת הקוונטים מניחה שמדידה מביאה את המערכת הנמדדת למקום נקודתי, וההנחה הזו באה כדי שנוכל להסביר תוצאות ניסויים, שבהם אנו רואים את המחוג במקום נקודתי. אבל אז מקבלים את בעית המדידה; הפתרון של GRW לבעיית המדידה חוסך מהם את הצורך להניח קריסה לנקודה, אבל אז הם נשארים עם עצמים מקרוסקופיים שלא ממוקמים-היטב - וזו הבעיה של אלברט. 1 של היוצר הפיזיקלי שלך, במקרה שאתה שוטה וירטואלי. 2 מה שעושה אותך לשוטה הכפר האוניברסלי, אני מניח. |
|
||||
|
||||
זהו, שזה לא מוגדר. ההצעה לפיה מדידה=מאקרוסקופי היא לא ממש פרשנות, אלא יותר כיוון אפשרי שעדיין צריך לצקת לו תוכן מדויק. הפרשנות של GRW היא הצעה רצינית (היחידה שאני מכיר) לתוכן כזה. הם לא מגדירים גבול חד בין מאקרו למיקרו, אלא תהליך הסתברותי שבו ההסתברות לקריסה תלויה בגודל המערכת. |
|
||||
|
||||
מה יש לכם כל הזמן עם הירח? אני בטוחה שאם מצמוץ שלי יכול להעביר אותי הרחק מכאן, זה יהיה דווקא למאדים, או לגלקסייה אחרת... |
|
||||
|
||||
אבל הסיכויים של זה *באמת* קטנים מאד. |
|
||||
|
||||
קטנים אפילו מאורך המצמוץ? |
|
||||
|
||||
אהלן ירדן, ותודה על עוד מאמר נפלא (אני צולח אותם לאט לאט..) שאלות: אז מה בעצם GRW מספרים לנו? שכל העולם כולו סופרפוזיציה, והעיקר (וה-עיקר) גודל הגלאי. גלאי קטן, סיכוי קטן ללוקליזציה, גלאי גדול - סיכוי גדול. (הבנתי נכון?) ואם כך, והגודל קובע, (1) מה בעצם מפריד בין גלאי לגלאי? כלומר, אתה לא התייחסת לטווח שבין הגאוסיאן הנע במרחב לגלאי, אבל הרי יש אויר, או אור או מטען ש"מרגיש" את החלקיק וכו'. האין כל היקום גלאי אחד גדול ובלתי פריק? איך בעצם מחלקים את העולם לגלאים בגדלים שונים? מה מפריד בין גלאי לגלאי ומה מגדיר את גבולותיו של גלאי? (2) אם הבעיה שהעלתי קודם נפתרה, אז נוכל להמשיך להניח כי הסיכוי ללוקליזציה של מערכת במגע עם גלאים קטנים היא נמוכה. האם לא נוכל לבנות גלאי גדול הבנוי מגלאים קטנים? כך נקבל אינפורמציה לגבי החלקיק מהשילוב של תוצאות מדידה בלתי הרסניות הבוקעות מגלאים קטנים. לדוגמא, מעגל גדול ומופרד היטב של גלאים קטנים אשר פולטים כל אחד קרינה לעבר השכן. רק קריאה של אות רציף עפ"י הסדר בו ערוכים הגלאים, תעיד על מיקום החלקיק, בעוד שזה, לא עבר לוקליזציה. |
|
||||
|
||||
תודה על המחמאות. 1. אין אויר ואין אור. בניסוי שטרן-גרלאך ווריאציותיו, צריך בידוד מוחלט עד הגלאי. ברגע שחלקיק "מגיב עם היקום", אז בפרשנות המסורתית אולי תהיה קריסה (תלוי בתת-פרשנות; אצל ויגנר, למשל, לא); וב-GRW אכן תהיה לוקאליזציה. 2. אני לא לחלוטין מבין את ההצעה. נדמה לי שרק גלאי אחד יכול למדוד (ישירות) חלקיק אחד; גלאים אחרים יוכלו למדוד את הגלאי הראשון. כפי שהבנת (נדמה לי), הסיכוי ללוקאליזציה תלוי בגודל המערכת, ולא בשאלה האם אנו קוראים לה 'גלאי' או לא. |
|
||||
|
||||
1. תסביר לי בבקשה איך משיגים *בידוד מוחלט*, קרי, טווח נטול לחלוטין חומר, אנרגיה והשפעה של שדות. 2. נכון, הגלאי הראשון ימדוד את החלקיק ישירות ושאר הגלאים ימדדו זה את זה (לפי הסדר שלהם). נניח שהגלאי הוא חומר פלואורצנטי הפולט פוטון בעת פגיעה בו, וכי הוא מספיק קטן כדי לא לעורר לוקליזציה של החלקיק הפוגע בו. אותו הדין עבור הפוטונים הנפלטים מגלאי אחד ופוגעים בגלאי הבא. כאמור, אני רוצה לדעת באילו מהדרכים בחר החלקיק (עליו אנו מניחים שנמצא בסופרפוזיציה), מבלי לקבע אותו באמצעות לוקליזציה לדרך מסויימת. אם אצור שרשרת ארוכה של גלאים אשר בה יקח לגלאי האחרון לפלוט סיגנל בזמן ארוך מהזמן בו לוקח לחלקיק הנחקר להגיע ליעדו (ובכך לסיים את תפקידו בניסוי), אוכל לדעת באיזו דרך נסע. |
|
||||
|
||||
2. בתמונה של GRW, זה לא שהלוקאליזציה במכשיר המדידה מקבעת את האלקטרון לדרך מסוימת. עד המדידה, האלקטרון היה *באמת* בסופרפוזיציה, ועבר בשתי הדרכים (בסופרפוזיציה). אם הבנת את זה, אז לא ברור לי מה הניסוי שלך רוצה להראות. מה שיקרה בשרשת הגלאים הוא שההסתברות ללוקאליזציה תלך ותעלה מגלאי לגלאי; כל עוד הגלאים יהיו קטנים ולא תהיה לוקאליזציה, הגלאים יתנו את שתי התוצאות בסופרפוזיציה. 1. בידוד מחומר - ואקום, אתה יודע. מאנרגיה - אנרגיה אינה משהו בעל מיקום במרחב, נדמה לי1; משדות - או, שאלה טובה. אני מניח שהאלקטרון עצמו יוצר שדה חשמלי, וזה בהכרח משפיע על מה שמסביבו, ולו קצת. אפילו אם נמסך את המסלול2, תהיה השפעה *במיקרו* על האלקטרונים בגוף הממסך הקרובים לאלקטרון הנמדד. נשים את זה רגע בצד. אנו אומרים ששני אלקטרונים יכולים להיות שזורים (מה שקראתי במאמר 'מצומדים'), כמו זוג אלקטרונים ב-EPR. אבל יכולה להיות מידה שונה של שזירה. ב-EPR זו שזירה מלאה: מדידה של אלקטרון אחד אחד קובעת לחלוטין את פונקציית הגל של האלקטרון השני. תיתכן (בניסוי אחר) שזירה חלקית, כך שמה שקורה לאלקטרון אחד משפיע חלקית על השני. אם הגלאי שלנו הוא *טוב*, פירושו של דבר שהוא נכנס לשזירה מלאה עם האלקטרון הנמדד: אם האלקטרון הוא עם ספין 'מעלה', הגלאי יעבור למצב 'מעלה' *בהכרח*, ואותו דבר עם 'מטה'. חזרה לגוף הממסך, אני מניח שהאלקטרונים בו מושפעים מהאלקטרון הנמדד, אבל במידה כה קטנה שהשזירה ביניהם היא זניחה. זה אומר שאם אנחנו מניחים שהאלקטרון עובר במסלול אחד ולא בשני, אז לאלקטרונים של הגוף זה משנה במידה זניחה בלבד. בתמונה של GRW זה דומה, אבל הקשר הסיבתי הוא הפוך. האלקטרון עד המדידה נמצא בסופרפוזיציה; בגלאי, בגלל ריבוי חלקיקיו, יש לוקאליזציה; בגלל הצימוד המלא עם האלקטרון, גם פונקציית הגל של האלקטרון מתמקמת (לא שזה משנה כבר). לעומת זאת, לוקאליזציה של חלקיקי הגוף הממסך (שמתרחשת כל הזמן, כמו בגלאי, כי גם בגוף הממסך יש המון חלקיקים) תשפיע במידה זניחה בלבד על האלקטרון הנמדד, כי השזירה ביניהם נמוכה. 1 יסלח לי גלעד ברזילי. בכל אופן, אם אני מבין משהו בפיזיקה, אז קשה לומר "מנת האנרגיה e1 נמצאת בנקודה x2". 2 משהו כזה שלומדים בכל קורס על חשמל ומגנטיות, אולי גם בתיכון: מקיפים חלל כלשהו בגוף מוליך, ואז שינויים בשדה החשמלי בתוך החלל לא משפיעים על מה שקורה מחוץ לו, וההיפך. אם אני לא טועה. |
|
||||
|
||||
אני חושב שעשיתי רגרסיה.. חשבתי שהיה לי ברור מה זה סופרפוזיציה אבל זה כזה מונח חמקמק.. העניין הוא כזה, המיקום של חלקיק בסופרפוזיציה מתואר ע"י פונק' גל האומרת לנו שיש לו הסתברויות שונות להופיע במקומות שונים. יתרה מכך, היא טוענת כי זהו אקראי אמיתי ולא איזה משתנה חבוי, וכי החלקיק בעצם מצוי בכל המקומות עד שנמדוד אותו ונאלץ אותו לבחור. אבל, החלקיק הרי בוחר בסוף, והבחירות שלו שונות בכל פעם, פעם הוא ינוע בכיוון אחד הזה, פעם בכיוון אחר - הוא מקבל החלטה. על סמך מה? כלום? ואולי הוא בכל זאת נע מראש בדרך מסויימת, ורק התערבותינו מאשרת או מסיטה אותו מדרכו? הניסוי שהצעתי היה, כך אני מפרש אותו עכשו (יופי..לאן הגעתי? אני מפרש את עצמי..) בדיקה של עצם הסופרפוזיציה. אם GRW טוענים כי הקריסה, כלומר הטיית המציאות, התערבות הנסיין במערכת, היא תלויית גודל כלי המדידה, אז בוא וננסה להפיק את מירב המידע מכלי מדידה קטן ככול האפשר. ככה, בשאיפה, לא נטה את המציאות וגם נקבל כמה תשובות אובייקטיביות. בחזרה לניסוי: חלקיק יכול לנוע בשתי דרכים ונטען שהוא בסופרפוזיציה אליהם, נאמר ניסוי הסדקים הקלאסי. אם אשים מד כה זעיר ורגיש כמו אטום פלואוצנטי, בכל אחד מהסדקים, ואתכנן את הדברים כך שכל גלאי פלואורסנטי יערער במעגל גלאי אחר, יווצר מצב שכאשר יעבור החלקיק על המד הראשון (ולא יקרוס, כי GRW אומרת שהסיכוי לכך קטן), אז הוא יתניע הפעלה מחזורית של הגלאים הללו. נוכל לבדוק (אני לא לגמרי בטוח איך, ואולי זו נק' הכשל בתוכנית. ואולי, זה בעצם לא כזה קשה) אם הותנעה מערכת גלאים של סדק אחד או של שניהם, וכך נדע סופסוף אם החלקיק בחר מראש בסדק מסויים או שנע דרך שניהם. |
|
||||
|
||||
כשתגיע בסוף למחוג מקרסוקופי שיש לו שני מצבים, בהכרח תראה בדיוק אחד משני המצבים. לא משנה כמה מכשירי מדידה ובאילו גדלים תשים לפניו. על זה כולם מסכימים, GRW וקופנהאגן. אני לא בטוח מה הניסוי שלך מנסה לבדוק - האם את נכונותה של GRW, או שמא לבדוק משהו אחר תחת ההנחה ש-GRW נכון? תחת ההנחה ש-GRW נכון, החלקיק נמצא בסופרפוזיציה כל הזמן, ואיתו כל מכשירי המדידה הקטנים מספיק, עד שהשרשרת מגיעה למכשיר הגדול. לכן לא תקבל הבחנה בין מצב שהחלקיק עבר בסדק אחד1 לבין מצב שהוא עבר בשניהם בסופרפוזיציה. את נכונותה של GRW הניסוי שלך לא יכול לבחון, כי כאמור הוא לא נותן תחזית אחרת מזו של הפרשנויות המתחרות. 1 מצב שאפשרי ב-GRW, בהסתברות קרובה לאפס (החלקיק הנמדד עבר לוקאליזציה כשהוא עצמאי, בתחום זמן קצר מאוד). |
|
||||
|
||||
לא הבנתי מדוע סופרפוזיציה היא בעלת ספין מעלה אן מטה, אך לא בעלת ספינים אין סופיים לכל כיוון. |
|
||||
|
||||
"ספין" הוא השם שנתנו לגודל שנמדד במדידה המתוארת במאמר. במדידה הזו, האלקטרונים יוצאים באחד משני כיוונים בלבד, שכל אחד מהם נותן גודל אחד סופי - למעשה גודל זהה, בסימנים הפוכים. אז קראנו לאחד "ספין מעלה", ולשני "ספין מטה". וכשרעיון הסופרפוזיציה נכנס לתמונה, לא נותרה לו ברירה אלא להיות סופרפוזיציה של שני ערכים אלו. עזרתי? |
|
||||
|
||||
התשובה היותר מלאה, לדעתי, היא שכשמדובר בספין, אז הוא באמת יכול להיות מכוון לכל כיוון אפשרי. ויש באמת אינסוף כיוונים אפשריים :). אבל: 1: בכל כיוון, יש לו *רק* שניי ערכים מדידים אפשריים ( כולו למעלה או למטה. כולו ימינה או שמאלה. כולו קדימה או כולו אחורה. וכנ"ל באלכסון). יעני: אם אני מודד ספין בכיוון מסויים, אני אקבל אחת משתי תשובות אפשריות: + או -. 2: (וזה הסעיף המשונה) אם הספין נמצא בודאות בכיוון מסוים, אז אוטומטית הוא בסופרפוזיציה בכיוון אחר. למשל: אם מדדנו ספין בכיון מעלה, ובאמת יצא שהספין מכוון כלפי מעלה. אזי בכיוון ימין-שמאל (או קדימה אחורה) הוא בסופרפוזיצה. כלומר "ספין למעלה" שקול לסופרפוזיציה של "ספין ימינה" ו "ספין שמאלה". אם, מצד שני, נמדוד ספין בכיוון שמאלה, אזי נהיה מייד, בלית ברירה, בסופרפוזיציה של "ספין למעלה" ו "ספין למטה" כנ"ל אלכסונים. יש תיאור מתימטי מדוייק של כל כיוון, איזה סופרפוזיציה הוא בכל כיוון אחר. לכן, (סוף סוף) בשביל לתאר ספין מספיק לקחת רק כיוון אחד , למשל הכיוון מעלה-מטה. ולתאר את פונקצית הגל של הספין כסופרפוזיציה של שניי המצבים "מעלה" "ומטה". אפשר לתאר את פונקצית הגל בכל כיוון אחר. ויש מעבר מכיוון לכיוון. |
|
||||
|
||||
על התיאוריה שמעתי במעומעם, אם כי במכניקת הקוונטים אני די בקיא. אני לא מבין שני דברים: 1:האם התוספת להתפתחות בזמן של GRW היא "יוניטרית"? אם לא, כיצד ייתכן שבמצבים שזורים היא *תמיד* שומרת על סיבתיות? בוודאי אפשר למצוא דרך להעביר מידע מקצה אחד של הגלקסיה לקצה השני, על ידי הלוקליזציה הזו.. לא? 2: יש ניסוי שהצליחו לבצע אותו לפני שנתיים. התאבכות של טבעת על מוליכה: הצליחו להראות תופעות של פונקצית גל ללא קריסה, של המון אלקטרונים ביחד, שנמצאים במצב על-מוליך. מדובר על מצב המורכב מסופרפוזיציה שבה *כל* האלקטרונים זזים או ימינה או שכולם נעים שמאלה. איך GRW מסביר את זה? מדובר על מספר אבוגדרו של אלקטרונים. |
|
||||
|
||||
2. יש לי ידע מאד מעורפל בנושא, אבל אנסה להסביר בכל מקרה. מי יודע? אולי ילך. המצב בעל-מוליך הוא, שבגלל המצב המסודר מאד של החומר מחד, וקיום אלקטרונים חופשיים מאידך, האלקטרונים מתקבצים שניים-שניים, ויוצרים זוגות-קופר. זוגות אלה מתנהגים כבוזונים לכל דבר, דהיינו, יש להם ספין שלם, ולכן יכולים כולם להצטרף לאותו המצב. המצב אליו הם שואפים בכל רגע הוא מצב האנרגיה המינימלית, ובעזרת פוטנציאלים שונים, אפשר לגרום לכו-לם לעשות דברים במשותף, בעוד שאלקטרונים לא היו עושים זאת באופן קוהרנטי, כי הם לא יכולים להתקבץ במצב קוונטי אחד. עוזר? לא? גם לי לא. אבל זה גם המצב בהליום סופר-נוזלי, ובאופן כללי, בכל עיבוי בוזה-איינשטיין. או שלא. |
|
||||
|
||||
כן, זה נכון, האלקטרונים בעל מוליך מתנהגים כמיקשה אחת שזורה, במצב היסוד של בוז- איינשיין. אבל עדיין, בניסוי מלפני שנתיים, הראו שמהמיקשה הזו, המורכבת ממספר עצום של אלקטרונים ניתן ליצור סופרפוזיציה של שני מצבים, ולאחד אותם מחדש, ללא קריסה. נראה לי שזה סותר את התיאוריה של GRW. הרי התיאוריה טוענת שהסיכוי למצב סופרפוזיציה של המון חלקיקים ללא קריסה, הוא אפסי. ככה הבנתי את המאמר שלו.. |
|
||||
|
||||
1. לצערי אני לא מבין את השאלה. היות שנראה שאתה מבין בפרטים הפיזיקליים והמתמטיים יותר ממני, האם ניסית לקרוא את המאמר של גירארדי (קישור בחלק ד' של המאמר)? אם יש לך סבלנות, נסה להזכיר לי מה זה "יוניטרית" (או ""יוניטרית"") - פעם ידעתי (אם כוונתך פשוט למושג האלגברי) - ולהסביר לי את הקשר לסיבתיות. 2. אני יודע שהשאלה הזו עלתה, ושידוע שהניסוי אינו מפריך את GRW. איך בדיוק, אני לא יודע, ואנסה לברר (אבל זה יכול לקחת זמן). יש איזה רמז קלוש במאמר של גירארדי (פשוט חיפשתי superconduct), בפרט הפניה למאמר של רימיני שנקרא Superconductivity and Spontanous Localization. המאמר הוא מ-95; לדבריך ביצעו את הניסוי רק לפני שנתיים, אבל אולי הוא כבר נחזה כמה שנים קודם? בהינתן הקבועים המספריים של GRW, האם אתה (או פיזיקאים אחרים כאן) יכולים להראות מספרית שאכן הניסוי מפריך לכאורה את GRW? אולי התשובה אינה עקרונית, אלא נעוצה בבחירה זהירה של הקבועים (ואז ניסוי "גדול" יותר כן יוכל להכריע)? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
ניתן להוריד את המאמר המקורי מכאן: בקצרה, במאמר מוצע ניסוי באמצעותו ניתן יהיה להכניס גוף מיקרוסקופי לסופרפוזיציה, תוך שימוש בטכנולוגיה הזמינה כבר בימינו. במקרה זה הגוף הוא מראה מיקרוסקופית המורכבת בקצה נדנדה מיקרונית. לצדה מוצבת מראה נייחת גדולה, ושתיהן יוצרות יחד מהוד אופטי. למהוד הזה מציעים להכניס פוטון יחיד (!) שיתרוצץ בין המראות. אם הבנתי נכון, אורך המהוד יבחר כך שזמן המחזור של הפוטון במהוד יתאים בדיוק לתדר התהודה של הנדנדה עליה מורכבת המראה. כתוצאה מכך, לחץ הקרינה שיפעיל הפוטון הבודד על המראה עם פגיעתו בה יגרום לנדנדה להתנדנד בעדינות. בין שתי המראות מכניסים מפצל אלומה (מראה מעבירה למחצה) המאפשר לפוטון לנוע לגלאי א' או ב' בהסתברויות שוות. לפי תורת הקוונטים, הפוטון יכנס לסופרפוזיציה - כאילו שבעת-ובעונה-אחת נע לעבר שני הגלאים גם יחד - ויכנס להתאבכות עם עצמו. בפסי התאבכות אלה ניתן לצפות נסיונית באמצעות אינטרפרומטר מיקלסון. מחברי המאמר טוענים שהפוטון והמראה יכנסו לסירוגין לסופרפוזיציה עם עצמם: פעם הפוטון ימצא בסופרפוזיציה והמראה במצב מוגדר, ופעם הפוטון יקרוס למצב מוגדר והמראה תיכנס לסופרפוזיציה עם עצמה. נסיונית ניתן יהיה לצפות בפסי התאבכות שמופיעים ונעלמים - מופיעים כשהפוטון בסופרפוזיציה ונעלמים כשהמראה בסופרפוזיציה. כלומר, למרות שהמראה היא מיקרוסקופית לא מוצע בשלב זה לצפות בה ישירות במיקרוסקופ. העדות היחידה להימצאותה בסופרפוזיציה תהיה היעלמותם לסירוגין של פסי ההתאבכות. המערכת כולה תוחזק בואקום על-גבוה (פחות ממאה חלקיקים לסמ"ק) ובטמפ' של כשישים מיקרו-קלוין. זאת כדי לאפשר שמירה על מצב הסופרפוזיציה של המראה, וזיהוי התנודות בנדנדה הנובעות מהפוטון הבודד על רקע הרעש הנובע מהתנגשויות אקראיות של חלקיקים עם הנדנדה. בטכנולוגיה הקיימת כיום ניתן לענות על שתי הדרישות הנסיוניות הללו. הנדנדה עליה תורכב המראה אינה אלא קורת סיליקון מיקרונית מן הסוג המשמש היום במיקרוסקופ כוח אטומי. פשיו, זה יצא ארוך יותר מכפי שהתכוונתי. בכל אופן מדובר בניסוי מרתק, ויש לקוות שלא יתקיימו עבודות בכביש הסמוך בזמן ביצועו. |
|
||||
|
||||
אני אאמין לך בנוגע למגניבותו של הניסוי, אבל לא הבנתי מה תרומתו, אם אכן אמורה להיות לו כזו, לנושא המאמר כאן. עדיין מדובר על סופרפוזיציה של גוף מיקרוסקופי, לא? |
|
||||
|
||||
אתה צודק, הייתי צריך לעמוד על נקודה זו בהודעתי אמש. נקודת המפתח היא שסקלה מיקרוסקופית עדיין גדולה בסדרי גודל מסקלה אטומית, שלא לדבר על סקלה גרעינית. עד היום הצליחו לצפות נסיונית רק במספר קטן של חלקיקים כשהם בסופרפוזיציה. כמעט כל הפרעה חיצונית שתבצע אינטראקציה עם אחד החלקיקים, תביא לקביעת מצבו הקוונטי. זה בתורו יביא לקביעת מצבם הקוונטי של כל החלקיקים המצומדים אליו, והמערכת כולה תקרוס לאיזה מצב קוונטי מוגדר ולא מעניין. ניסויים קודמים בתחום 1 נראו כמו ניסיון סיזיפי ומייגע של להטוטן מוכה פרקינסון לאזן חמישה כדורים זה על זה על קצה חוטמו. מדי פעם היתה יוצאת כותרת לעיתונות 'במשך פיקושנייה הוא הצליח לאזן אפילו שישה כדורים!'. ובכן, בניסוי המוצע יאזנו על האף 10 בחזקת 14 חלקיקים, וגם ימדדו זאת. אמנם כבר היו הצעות לניסויים שיכניסו עוד יותר חלקיקים לסופרפוזיציה, אך דרישותיהם הנסיוניות נראו תמיד מעבר ליכולת הטכנית הקיימת. אולי בעוד כמה שנים יוכלו להכניס גם גוויות חתולים (בערך 200 מול מולקולות, שהן בערך 10 בחזקת 27 חלקיקים) לסופרפוזיציה 2. הניסוי המוצע נראה לי כמו עליית מדרגה חשובה מאד בדרך לשם. 1 בעיקר אלה שחתרו לכיוון מחשוב קוונטי. 2 באופן מסתורי, תוחלת החיים של חתולים היא נמוכה במיוחד בטמפ' של שישים מיליוניות המעלה מעל האפס המוחלט. אולי אז הם רגישים יותר לקרינה סלולרית. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
כמה אטומים זה חיידק? אולי אפשר לתלות שם אמבה1 ולא מראה. 1 כן כן, אמבה זה לא חיידק וחתול זה לא מראה. |
|
||||
|
||||
2 אז החתול יהיה בסופרפוזיציה בין מוות מקפיאה למוות אכזרי מפגיעת פוטון בעין. גם משהו. אבל ברצינות: מעבר למגניביות במקרוסקופיזציה של הסופרפוזיציה, האם הניסוי יכול לאשר או להפריך תאוריות הקשורות לבעיית המדידה, קריסת פונקציות גל וכו'? |
|
||||
|
||||
אם הוא יעלה את הרף העליון של גודל שמתחתיו אנו כבר יודעים ניסויית שיש סופרפוזיציה, אז יש כאן עניין מסוים מבחינת בעיית המדידה, ובפרט אם זה כבר מתחיל לדגדג את GRW. אבל יש לי עכשיו תמיהה אחרת: אם מדובר בפוטון אחד, איך אפשר לראות התאבכות שלו? |
|
||||
|
||||
ממך? הוא הרי מתאבך עם עצמו. חוזרים על הניסוי כמה פעמים. |
|
||||
|
||||
או, זה מה שחשבתי, אבל עכשיו יש משהו אחר שאני לא מבין (בעצם, זה היה הדבר הראשון שלא הבנתי, וממנו הגעתי לשאלה ששאלתי). הפואנטה של הניסוי היא הרי לא הסופרפוזיציה (ס"פ) של הפוטון, אלא זו של המראה הקטנה. ואת הס"פ של המראה הקטנה אנו מסיקים על סמך ס"פ של הפוטון שחוזרת על עצמה באופן מחזורי. כלומר, אתה רוצה לדעת משהו על הדינמיקה של הפוטון במשך הניסוי. אם אתה רואה רק פגיעה אחת בסוף (ומסיק התאבכות מתוך הרבה ניסויים), מה אתה יודע על הדינמיקה? בפרט, איך אתה שולל את האפשרות הבאה: הפוטון היה בס"פ פעם אחת1, פגע במראה הקטנה, שם פונקציית הגל קרסה (כי, נניח, בעצם משאוות שרדינגר היא בתוקף רק עד גודל מסוים; הנה הגעתי לשאלה של אלון), אבל ההתאבכות שאתה רואה בסוף היא בגלל אותו רגע שבו הפוטון היה בס"פ לפני הפגיעה. 1 ניסוח פשטני עד גיחוך, ברור לי, בגלל שאני לא מכיר את מערך הניסוי ותנאי ההתחלה והסוף שלו). |
|
||||
|
||||
לפני שננסה לענות על השאלות שלכם, תרשו לי לספר מה *אני* לא מבין בניסוי הזה. אולי בדרך אגב גם חוסר ההבנות האחרות יתבהרו. <הפסקה הבאה מיועדת למי שלא מבין במכניקת הקוונטים, ועדיין לא קרא את סדרת המאמרים המעולה דלעיל של ירדן:> הניסוי הראשון שלומדים כשניגשים להכיר את מכניקת הקוונטים הוא ניסוי שני הסדקים. אלומת אור 1 פוגעת במחיצה אטומה ובה שני סדקים צרים. מאחורי המחיצה מציבים מסך, ועליו רואים תבנית של התאבכות (פסים של אור וחושך) בין האור העובר דרך סדק 1 לאור העובר דרך סדק 2. אם חוזרים על הניסוי עם מקור של אלקטרונים 2 מקבלים אותה תוצאה - פסים מנצנצים וביניהם פסים חשוכים. כשמצמצמים את שטף האלקטרונים בהדרגה, כך שבכל שניה פוגע רק אלקטרון אחד במסך, ממשיכים לקבל תבנית התאבכות. כלומר, כל אלקטרון פוגע בנקודה מוגדרת על המסך (רואים נצנוץ בודד). כאשר מצלמים היכן התקבלו אלף הנצנוצים האחרונים, רואים שהם התרכזו בצורת פסי התאבכות. זאת למרות שבכל פעם רק אלקטרון בודד עבר דרך המחיצה. לכן אומרים שכל אחד מהאלקטרונים נמצא בסופרפוזיציה של שני מצבים - האחד בו הוא עובר דרך סדק 1, והשני בו הוא עובר דרך סדק שני. אם שמים על סדק 1 גלאי שמדווח לנו אם אלקטרונים עוברים דרכו, תמונת ההתאבכות על המסך תיעלם. במקומה נראה תמונת עקיפה של אלקטרון העובר דרך סדק יחיד. ליתר דיוק, נראה סכום של 2 תמונות עקיפה מסדק יחיד, אך בלי שום התאבכות (לא יהיו פסים של חושך ופסים של אור אלא שני כתמי אור מול שני הסדקים). ההסבר שנותנת לכך מכניקת הקוונטים הוא שעצם המדידה (גילוי הסדק דרכו עבר האלקטרון) גורמת לקריסת פונקצית הגל המתארת את האלקטרון, מסופרפוזיציה של מצבים קוונטיים למצב מוגדר יחיד. זה היה משפט עמוס ולא מנוסח היטב, אז נא לקרוא אותו שנית. <מכאן מוזמנים להצטרף גם יודעי הח"ן בתורת הקוונטים:> כשניסיתי להסביר את הניסוי המוצע במאמר, הסתרתי בשרוול את העובדה שהפעם אין שני סדקים. הפעם, אם הבנתי נכון, הפוטון הבודד מגיע לאחד משני גלאים, ואנו משווים את קריאותיהם. אם אין שני סדקים, והפוטון לא מגיע בסוף לאיזה מסך, איך אפשר לדבר על תמונת התאבכות? איזו קריאה בגלאים מעידה על כך שהפוטון נמצא בסופרפוזיציה, או יצא ממנה? אני מניח שהתשובה על כך פשוטה, ורק הספקתי לשכוח יותר מדי ממכניקת הקוונטים. בכל אופן אבקש מהפיסיקאים בקהל להעיף מבט בתרשים המערך הניסויי המובא בעמוד הראשון של המאמר הנ"ל, ולומר מה אומרות עיניהם. 1 אלומת אור מונוכרומטית, קוהרנטית, מקוטבת, שכחתי משהו? 2 ומסך פלורסנטי המנצנץ בנקודת הפגיעה של האלקטרון |
|
||||
|
||||
גם אתה מאלה שלא מדברים עם איילים אלמונים? |
|
||||
|
||||
לא באופן עקרוני, אבל יותר נחמד לקרוא תגובה כמו של ליאור, שתמצתה לנו בלשוננו את מה שכתוב במאמר(ים). למי שקורא את התגובה של ליאור ברור שיש טעם להמשיך ולשאול אותו שאלות הבהרה; למי שקורא את התגובה של של האלמוני שרק קישר למאמר (אתה?), זה לא ברור; ולמי שעיתותיו לא בידיו, לא ברור בכלל שיש טעם להיכנס למאמר. |
|
||||
|
||||
ירדן היי תגובה קצרה בקשר לתורתו של יוגין ויגנר. אומנם תורתו של יוגין נראית תמוהה למדי, אך אני מוצא דרך מסוימת שבו נצא לפחות עם חצי תאוותינו בידינו 1) יוגין לפחות מצביע על מקומה של הקריסה (עם כי לא ברור בדיוק מהי אותה תודעה הזו, ומעמדה האונטולוגי) 2) בנקודה זו, יש לחזור לה לפילוסוף ליבניץ, המצדד בין היתר בכך שזהו הטוב שבעולמות (ולשכוח לרגע את זאק הפטליסט והבעיה הפלשתינית). נכון שתמוהה הדבר איך שוב ושוב מקריסה התודעה את תוצאות הניסוי EPR לקורלאציות הנטולות מגבלות של זמן ומקום והמותאמות להפליא זו לזו. אך זהו הטוב שבעולמות, ובטוב שבעולמות נדרשת קורלציות בין התודעות, אך הקורלציות האלה הם עבודתו של האל הדואג לכך שהתוצאות יהיו זהות, ולא בגלל השפעות מוזרות בין התודעות השונות. במגדל בבל שכח לרגע האל להתאים בין התודעות השונות, ואנו יודעים וזוכרים מה קרה, האחראי לטוב שבעולמות שבת ממלאכתו ולרגע יצאו אינשטיין ומרעיו וידם על העליונה, אך לא לזמן רב כמובן. הפילוסופים השונים בתורת הקוואנטים עוסקים לא פעם, לעניות דעתי, ברקימת מיתוסים, על מנת להסביר את התיאוריה הנ"ל, ועל כן אני מוצא שהסבר זה הגורס בקיומו של האל הטוב איננו נחות מהסברים על עולמות מרובים למיניהן, ולא רק זאת אלא שיש עדויות אמפיריות המצביעות על קיומו של האל, לראיה קריאות אוהדי הכדורסל לאחר שהתברר שמשחקי היורוליג יתקימו בתל-אביב "יש אלוהים". ביי אבי כהן |
|
||||
|
||||
כל המדידות והמסקנות שנעשו היו בהיבט של פיסיקה של חלקיקים, אך יש תאוריה אחרת המדברת על מייתרים, תאוריה שיכולה להסביר טוב יותר הנעשה בעולם המיקרוסקופי. לכן אין באפשרותינו הסקת מסקנות, ואף ביצוע ניסויים מאחר וישנם תאוריות שונות. |
|
||||
|
||||
אני אשמח מאד לשמוע כיצד תורת המיתרים מאירה על הנושא. ואני בטוח שאיני היחיד. |
|
||||
|
||||
תורת המייתרים זוהי תורה שעדיין רק בחקר מדעי ואין ביכולת האדם אף ניסוי שיכול להוכיח אותה, בכל אופן המתמטיקה הוכיחה את עצמה. מה שכן בטוח שאם ישנם משתנים חבויים, זה רק אומר שעדיין לא פיתחו אותם. תאוריית המיתרים חוקרת את הטבע יותר לעומק, ומנסה לקשר את העולם המיקרסקופי לעולם המקרוסקופי, מה שאיינשטיין לא הצליח... |
|
||||
|
||||
וכיצד תורת המיתרים מאירה על הנושא? האם היא מכילה את המשתנים החבויים הדרושים? כיצד ניתן לתאר תופעות כמו שזירות ואת ניסוי שני הסדקים בעזרתה? |
|
||||
|
||||
"משתנים חבויים" זה מושג שנובע מתורת הקוונטים, ואילו תורת המייתרים מתארת את הטבע במבט שונה. כל מייתר הנמצא עמוק באטום זז בתנועה שעדיין לא ניתן לתארה, מאחר ולפי התאוריה הזו קיימים עוד 7 מימדים, בנוסף לכך לפי התנועה המסויימת נוצרת אנרגיה מסויימת. אם אתה מתעניין בזה תוריד מהנט stings and M theory
|
|
||||
|
||||
אם התיאוריה מציגה תנועת שלא ניתן לתארן, הרי שלא מדובר ב_תיאור_יה, הלא-כן? אוקיי, נתעלם ממשתנים חבויים: כיצד מסבירה תורת המיתרים, באופן ספציפי, את תופעת השזירות ואת ניסוי שני הסדקים? |
|
||||
|
||||
יצא לי מאז לקרוא חלק ממבוא לתורת המיתרים, ולצערי לא נראה לי ששם יימצאו הפתרונות לבעיות הללו. שם במקום לבצע קוונטיזציה של חלקיקים, עושים של אובייקטים רב-מימדיים, אבל זו עדיין קוונטיזציה במובן הבעייתי. |
|
||||
|
||||
הייתי אומרת שה"אובייקטים" בתורת המיתרים הם דווקא חד מימדיים, לא? |
|
||||
|
||||
אולי כליל מדבר על ההכללה הרב מימדית |
|
||||
|
||||
משהו כזה, כן. |
|
||||
|
||||
אני חשבתי שראובן צוחק. אם זה רציני, אינני מבינה למה הכוונה ב''הכללה''. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
אהמ... נחשפתי בכל עתיקותי... |
|
||||
|
||||
אולי מישהו יכול להאיר את עיני (כחדש בנושא) היכן ניתן למצא חומר על הניסוי, המראה צילום מיקרוסקופי של מולקולת מים ''מבורכת'' או ששהתה בסביבה בלתי נעימה. בתודה מראש. |
|
||||
|
||||
צילום מיקרוסקופי של מולקולת מים מבורכת? אולי אתה מתכוון לטענות של ז'אן בנויסטה? אם כן, צר לי להודיעך שהוא לא הצליח לשחזר אותן בתנאי פיקוח סבירים, והנושא נחשב היום לבעל דרגת אמינות אפסית. למרות זאת, אני בטוח שאם תלחש באזנו של דוד גוגל "Jacques Benveniste" הוא יפלוט עבורך גם אתרים שמשבחים ומהללים את הממצאים של הבחור. אני די סקפטי בקשר לתמונה של מולקולה, אבל מי יודע, אולי מיקרוסקופים הומיאופטיים מצלמים תמונות כאלה. |
|
||||
|
||||
שימו לב שמדובר ביעקב בנבנישתי! עבד גם עם מכון ויצמן. יהודי מעניין מאוד. הצגתי את דמותו באיזה דיון משעשע. |
|
||||
|
||||
מסתבר שד"ר1 מאסארו אמוטו כתב ספר בשם "מסרים מהמים" שכולל תמונות של פתיתי קרח. לטענתו אם השמעת למים באך לפני שהקפאת אותם, תקבל פתיתים שונים מאלו שיתקבלו אחרי השמעת heavy metal. ניחא, אני חושב לעצמי, אם הוא מקפיא אותם תוך כדי השמעת המוזיקה אולי התדרים השונים עושים שם נסים ונפלאות (למותר לציין שלא קראתי את הספר, בהיותי טיפוס שטחי וצר אופקים). אבל הפגז האמיתי הוא שמספיק להגיד לידם "תודה רבה" או מלים חיוביות אחרות כדי לקבל אפקט שונה מאשר אם אומרים "אידיוט"2, ולפי מה שסופר לי אפילו תויות חיוביות ושליליות שמודבקות על הבקבוק מספיקות כדי לקבל גבישים שונים. מכאן אני מסיק ש"מי עדן" עדיפים על שמות סתמיים כמו "נביעות", ויסלח לי אלוהי המים על הפרסומת הזולה שאני עושה. "המים, כך מתברר, יודעים. המים מבינים. המים מרגישים." (מתוך אתר ההוצאה. ממש לא בא לי לצרף קישורית, אבל הדוד הטוב ישמח להפנות אתכם למקום המתאים). לא ידוע לי אם יש עדיפות לשפה מסוימת או שהמים דוברים את כל השפות. _________________ 1[]- כך זה סופר לי. מסתבר שהוא ד"ר לרפואה טבעית (ND). 2- מעניין מה קורה כאשר אומרים "מאסארו אמוטו" |
|
||||
|
||||
אני מניח שאתה מתכוון לניסויים של אימטו מסארו. כותב הספר "מסרים מהמים". יש הרבה חומר בעברית, וכן: ראה כאן: http://www.masaru-emoto.net/english/entop.html |
|
||||
|
||||
אמוטו הזה הוא ליצן, לא מדען: הנה תוצאות התחקיר שלי בנושא: http://wp.me/p1K6uX-b3 חשיבה חדה - הבלוג |
|
||||
|
||||
אולי אני מתפרץ לדלת פתוחה ודברים אלה כבר נאמרו אי שם באחד הפתילים, אבל דומני ששרדינגר עצמו התייחס לבעיה בצורה הרבה יותר עניינית ופחות מתמטית ומופשטת בחיבורו What is Life שרדינגר טוען שאיננו יכולים למדוד את מיקומו של האלקטרון הבודד בגלל בעיות"טכניות" של האינטרקציה בין מכשיר המדידה שצריך להיות רגיש מספיק לקלוט אלקטרון בודד. לכן גם לא ניתן לדבר על סיבתיות ("פשוט" איננו יכולים לדעת מה קרה לחלקיק הבודד) בקנה מידה מיקרוסקופי, אבל כאשר מדובר על מערכות גדולות מאוד של מספרים גדולים מאוד של חלקיקים ההתנהגות הסטטיסטית מקבלת ערך מוגדר וניתן לחיזוי. שרדינגר מעיר באותו מאמר שגם שעון ממשי מושפע מתנאי סביבתו והנתון שהוא מוציא הוא סטטיסטי במידה רבה והרבה פחות חד משמעי ממה שאנו נוטים לייחס לשעון תיאורטי. שרדינגר מציע בחיבורו זה את המנגנון שמקשר בין התנהגותו של החלקיק הבודד לבין המציאות המקרוסקופית באמצעות מולקולת ענק (חלבונים, דנ"א) שבה אינטרקציה עם אלקטרון יוצרת שינוי מקומי במולקולה בודדת שנשמר ומוגבר בהמשך בסדרת תהליכים כימיים. ברור שמערכת כזאת איננה יותר חד משמעית מרעשי הרקע של החלקיקים שבסביבתה, אך אם היא נתונה בתוך מערכת תקשורת (לדוגמא חלבון בקרום תא שהשינוי הכימי בו גורר שינוי במבנה המרחבי ועל ידי כך משנה את החדירות של קרום התא ליונים מסויימים, שהם מלכתחילה נמצאים במצב רחוק משיווי משקל תרמודינאמי) אנו יכולים לקבל תגובה ספציפית וחד משמעית לאירוע שעל פניו הוא בלתי ניתן למדידה. נדמה לי שכך גם צריך להבין את "בעיית" הסובייקטיביות. המודד איננו אלא מערכת פיסיקאלית גדולה מאוד שמנגנוני הגברה ביוכימיים מביאים לתודעתו את השינויים בסביבה. |
|
||||
|
||||
בהינתן אורך גל שטח אנרגיה וזמן, כיצד אחשב את צפיפות האנרגיה או צפיפות האור(האם זה אתו הדבר?). תודה איציק |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |