 |
אולי אני מתפרץ לדלת פתוחה ודברים אלה כבר נאמרו אי שם באחד הפתילים, אבל דומני ששרדינגר עצמו התייחס לבעיה בצורה הרבה יותר עניינית ופחות מתמטית ומופשטת בחיבורו What is Life
שרדינגר טוען שאיננו יכולים למדוד את מיקומו של האלקטרון הבודד בגלל בעיות"טכניות" של האינטרקציה בין מכשיר המדידה שצריך להיות רגיש מספיק לקלוט אלקטרון בודד. לכן גם לא ניתן לדבר על סיבתיות ("פשוט" איננו יכולים לדעת מה קרה לחלקיק הבודד) בקנה מידה מיקרוסקופי, אבל כאשר מדובר על מערכות גדולות מאוד של מספרים גדולים מאוד של חלקיקים ההתנהגות הסטטיסטית מקבלת ערך מוגדר וניתן לחיזוי. שרדינגר מעיר באותו מאמר שגם שעון ממשי מושפע מתנאי סביבתו והנתון שהוא מוציא הוא סטטיסטי במידה רבה והרבה פחות חד משמעי ממה שאנו נוטים לייחס לשעון תיאורטי.
שרדינגר מציע בחיבורו זה את המנגנון שמקשר בין התנהגותו של החלקיק הבודד לבין המציאות המקרוסקופית באמצעות מולקולת ענק (חלבונים, דנ"א) שבה אינטרקציה עם אלקטרון יוצרת שינוי מקומי במולקולה בודדת שנשמר ומוגבר בהמשך בסדרת תהליכים כימיים. ברור שמערכת כזאת איננה יותר חד משמעית מרעשי הרקע של החלקיקים שבסביבתה, אך אם היא נתונה בתוך מערכת תקשורת (לדוגמא חלבון בקרום תא שהשינוי הכימי בו גורר שינוי במבנה המרחבי ועל ידי כך משנה את החדירות של קרום התא ליונים מסויימים, שהם מלכתחילה נמצאים במצב רחוק משיווי משקל תרמודינאמי) אנו יכולים לקבל תגובה ספציפית וחד משמעית לאירוע שעל פניו הוא בלתי ניתן למדידה.
נדמה לי שכך גם צריך להבין את "בעיית" הסובייקטיביות. המודד איננו אלא מערכת פיסיקאלית גדולה מאוד שמנגנוני הגברה ביוכימיים מביאים לתודעתו את השינויים בסביבה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש