 |
554 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
אכן נהניתי מאד לקרוא ולהשכיל. כן ירבו מאמרים כאלו באייל. נשאלת השאלה (הקנטרנית למדי) מדוע לא ניתן לקנות את הדיסקים הללו בארץ ומדוע מחירם כל כך גבוה באמאזון? |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שהמחיר נובע מכך שמדובר בשלושה דיסקים. (די עצוב. מחיר המדיה הוא למעשה הרבה פחות מחצי דולר לדיסק, עבור היצרן). בטח שאפשר לקנות את הדיסקים בארץ - תוכל, למשל, להזמין אותם ב-Tower Records. עם זאת, יש לי ספקות לגבי הכדאיות הכלכלית של הזמנה שכזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה לאל על הצורב (אויש, שכחתי שיש כאן האזנה משטרתית - אז הצורב לכאורה). שמאפשר כביכול לצרוב בזול ובאיכות טובה למדי. רק נשאר לצורב ההיפותטי המפר את זכויות היוצרים לכאורה למצוא אנשים טובים שברשותם דיסקים שקשה להשיגם בארץ. כביכול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנא ממך -- ההתחסדות האינפנטילית הזו ממש מעליבה אותי. אני אזרח שומר חוק, המקפיד במיוחד על נושא זכויות יוצרים, ומקומם אותי שאתה משתמש בפורום הציבורי הזה לעודד אנשים לדבר עבירה. חדל, בבקשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי נראה שלקחת את התגובה שלי, שהיתה ברוח טובה והיתולית, מעט קשה מדי. תעשית הצורבים בארץ אינה נדרשת לעידוד. כאשר מחיר של דיסק מוסיקה עובר את שמונים השקלים - זהו מחיר שפשוט לא ניתן לעמוד בו. אגב, אם יש משהו שאני נמנע מלעשות זה לצרוב דיסקים קלאסיים כיוון שהאיכות של הצריבה נחותה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מבין אותך. אתה אומר שהתגובה המקורית שלך היתה "ברוח טובה והיתולית", אך ממשיך במה שנראה כנימה רצינית ואומר שדיסקים *קלאסיים* אינך צורב, ובמשתמע שאתה צורב דיסקים אחרים, ואף שזה לגיטימי. אתה טוען שאי אפשר לעמוד במחירים של שמונים שקלים לדיסק. על עצמי אעיד: אני משלם מחירים כאלו (אם כי הוגן לציין שהרבה מאוד דיסקים נמכרים גם בפחות), אם הדיסק שווה את המחיר. אם אינו שווה את המחיר בעיני, אני מוותר עליו. עובדה. בכל אופן אני שב ומבקש ממך שלא להשתמש בבמה הזו, המשותפת לשנינו ולכל האחרים, לעידוד עבירה על החוק. תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבת כי מוצארט חיבר כ-20 אופרות. שלוש מהן נחשבות ליהלום שבכתר: "נישואי פיגארו", "דון ג'ובאני", ו"כך עושות כולן". שלושתן נכתבו בשיתוף פעולה עם כותב הליברית המעולה דה פונטה, אשר ראוי לסקירה בזכות עצמו. נדמה לי ששמעתי פעם את השם בומרשה בהתיחסות לכותב הליברית לאופרות של מוצרט. האם זכרוני מטעיני? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בומרשה כתב את המחזה, דה פונטה חיבר את הליברית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דה פונטה כתב את הליברית לאופרה "נישואי פיגארו" בהתבססו על מחזה מאת פייר בומרשה באותו שם. אגב, "נישואי פיגארו" מהווה המשך מעלליו של פיגארו הידוע מהאופרה של רוסיני "הספר מסוויליה" (ממנה לקוחה האריה המפורסמת) שגם היא התבססה על המחזה הראשון בשלישית "הדרמות הבורגניות" שכתב בומרשה. המלחין ג'ובאני פאיזלו כתב גם כן אופרה על בסיס "הספר מסוויליה", אשר בזמנה, סוף המאה ה-18, היתה פופולרית יותר מזו של רוסיני עד כמה שידוע לי, המחזה השלישי בטרילוגיה "טרטוף האחר והאמא האשמה" לא הפך לאופרה, אם כי המלחין קוריליאנו חשב על זה אך בסוף הלחין מחזה אחר משל בומרשה "רוחות וורסאי". הקשר הישראלי העקיף מאד (בקריצה, כמובן) לבומרשה הוא דרך התמיכה הנילהבת שלו, ברוח ובחומר, במלחמת העצמאות האמריקאית. הוא שלח כסף וציוד לצבאו של ג'ורג' וושינגטון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שציין הכותב דה פונטה זכאי לסקירה עליו. הוא היה הרפתקן יהודי מומר (וזוהי הנקודה היהודית בחייו של מוצרט ) שעבר הרבה דברים בחייו ובין השאר פגש הרפתקן מפורסם עוד יותר אבל דומה לו מאוד בשם קזנובה שתיאר אותו בספר זכרונותיו ובצורה לא הכי מחמיאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חליל הקסם, האופרה האחרונה של מוצרט, היא למעשה האופרה המפורסמת שלו (אם כי לא תמיד נחשבת לטובה מכולן - על כל פנים אין עוררין על כך שהיא תופסת מקום של כבוד ברשימת יצירותיו הגדולות, גם אם קוזי פאן טוטה המדוברת לדוגמא עולה עליה באיכותה המוסיקלית גרידא. על הנקודה הזו, אגב, אפשר להתווכח, אבל זה קצת חסר טעם כשמדובר בשתי פנינים מוסיקליות בסדר גודל כזה), וגם היחידה שהצליחה מסחרית בקנה מידה משמעותי במהלך חייו. האופרה הושלמה חודשים ספורים לפני מותו והכניסה הון תועפות. מוצרט מת חודשים ספורים לפני עלותה על הבמות, כעני חסר כל. יש טוענים שאילו רק היה מחזיק מעמד עוד זמן קצר, היו כל בעיותיו הכלכליות נפתרות. אישית אם יורשה לי הייתי בוחר לפקפק באפשרות הזאת, ולו בגלל שוולפגנג היה בזבזן מהגיהנום. לא אחת מצא עצמו לתקופה בלתי מבוטלת ברמת חיים גבוהה ובעושר גדול, שהתפוגג כלא היה. אישית, דעתי על אופרה כקונספט אינה מן האוהדות. בשורה התחתונה, מדובר בבידור תרבותי, או תרבות בידורית אם תרצו. מעין אפוס מוסיקלי רחב יריעה המיועד להמונים. אופייה וייעודה הוא בימתי, ועל כן גם מהותה אינה על טהרת המוסיקה. האמת היא שבמשך רוב חייה של האופרה, התאימה זו בדיוק ובעקביות למאפיינים הנ''ל ולא הצטיינה בידי רוב יוצריה בעושר מוסיקלי אמנותי, לו משום שלא היה זה ייעודה. מוצרט היה בין המלחינים הבודדים בתקופתו אשר יצק לאופרה, ספק במתכוון ספק בלי משים, תכנים ורעיונות מוסיקליים מן המעלה הראשונה, בצד מריחות תיאטרליות פשטניות ומגוחכות שנשמעות כתרגילי נגינה או פיתוח קול, כמנהגו בקודש ברובן המכריע של יצירותיו בכללותן, גדולות כקטנות. הערה נוספת, אין ספק שרובן של האופרות של מוצרט הן אמנם מוסיקה על טהרתה יותר מאשר אופרה על טהרתה, כלומר, הן אמנות לפני שהן בידור בימתי (כאמור, במתכוון או שלא), אולם הידע של שוחר התרבות הממוצע (אני לא מדבר על המאזין המיומן או המוסיקאי), על יצירתו של מוצרט, חסר למדי אם הוא מתמצה בהיכרות עם אופרות, מוסיקה בימתית אחרת של מוצרט, וכמובן הררי הזבל הקליט והאינפנטילי, כמו המארש התורכי המטופש או מוסיקת לילה זעירה (אשר נחשבת בדרך כלל לידועה ולפופולרית שבכל יצירתו). אין ספק שניתן לכתוב רבות על יצירות כמו המיסה הגדולה בדו מינור, ארבע הסימפוניות האחרונות או הרקוויאם (הידוע כ''מלכת הרקוויאמים''), אבל הבעיה עם סוג כזה של כתיבה עשוי לעבור מהר מאוד לפסים של פירוט טכני ואף יבשושי שמיועד למאזינים מעמיקים או למוסיקאים מקצועיים בלבד, בניגוד למאמר מרשים זה אשר בוחר להתמקד בעלילתה של האופרה ולא במוסיקה גופא. כלומר, הייתי שמח מאוד לראות מאמרים דומים שמתמקדים במוסיקה ומביאים פרטים ''מסביב'' שקשורים ליצירה כתוספת ולא בתור המנה העיקרית, אולם חוששני כי דבר כזה אינו מן האפשרי, על כל פנים לא במגזין מסוגו של האייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסרט "אמדאוס" של מילוש פורמן מוצרט מתואר כמי שנרצח בידי יריבו הגדול סליירי . וכך מוצגים הדברים גם במחזה של פושקין שנכתב כמה שנים לאחר מותו של מוצרט וכנראה הייתה זאת שמועה אמיתית וחזקה מאוד באותם הזמנים. נדמה לי שקראתי איפה שהוא שסליירי טען לפני מותו שאין זה נכון שהוא רצח את מוצרט. עוד מוזרות של ההיסטוריה: סליירי אדם שבזמנו היה מפורסם וידוע לכל במוזיקה שלו ידוע היום רק כמי שרצח אדם אחר שהיה ידוע הרבה פחות. וזה מזכיר לי שכאשר הייתי בוינה ובמקומות אחרים באוסטריה תמיד בלטו שם התמונות של שני אנשים : סיסי אישתו הטראגית של הקיסר פרנץ יוזף ומוצרט. כל אנשי תקופתו "קיימים " היום בזיכרון ההיסטורי בצילו של המוזיקאי הזה שמת בעוני . אולי אחרי הכל יש איזה שהוא צדק היסטורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, סליירי, בדמדומי גסיסתו, אמר כדבר הזה. אין לבטל את האפשרות שהיה מושפע מהרכילות בנושא שהושמעה עוד בחייו, וכשחלשה עליו דעתו, הביע חרטה על מעשה שלא עשה. היצירה של פושקין הנקראת "מוצרט וסליירי" היא אחת מקבוצת יצירות שכינה "הטרגדיות הקטנות שלי". כשמן כן הן – טרגדיות קטנות, או אף ליתר דיוק, *סקיצות* מזוקקות של טרגדיה. "מוצרט וסליירי" היא יצירה בת פחות מעשרה עמודים, ומורכבת למעשה מדיאלוג ארוך וממונולוג סיום, למיטב זכרוני. קראתיה בתרגום קולח של אברהם שלונסקי. ראוי לציין שאת העלילה הנהדרת של הסרט אמדיאוס (שאולי קצת חבל שקילקלת, אלי) אי אפשר לייחס לפושקין, אשר ביטא רק את תמצית הטרגדיה, ויש לזוקפה לזכותו של המחזאי האנגלי פיטר שייפר (Peter Shaffer), אשר כתב את המחזה שהועלה בברודווי בשנת 1974, והוסב יותר מאוחר לסרט. הסרט (שזכה בשמונה פרסי אוסקר) מומלץ ללא סייג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היצירה נפתחת במונולוג של סליירי ואחריו בא הדיאלוג בינו לבין מוצרט (בשתי סצינות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה אנקדוטה קטנה שראיתי כשקראתי על בומרשה. כשמוצארט רצה שדה פונטה יכתוב את הליברית לאופרה נישואי פיגארו, על פי המחזה של בומרשה, דה פונטה היה עבד על ליברית לאופרה של אנטוניו סאליארי. זה האחרון עזר לדה פונטה לקבל משרת משורר התיאטרון של הקיסר ג'וסף השני. מוצארט חשש שדה פונטה יסדר אותו בגלל המחויבות שלו לסאליארי, אבל כפי שאנחנו יודעים לשמחתנו, דה פונטה לא איכזב. נקודה מענינת נוספת הקשורה לדה פונטה היא שעקב קשיים בלבליים הוא הגיע לניו יורק בתחילת המאה ה 19 ולא כ"כ הצליח בחנות שפתח. אחרי שנים הוא היה בין מקימי האופרה של ניו יורק ואונ' קולומביה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רציתי לשאול את חובבי האופרה: באיזה אופן, חוץ מנוכחות בהפקה בימתית, אתם אוהבים להאזין לאופרה? אני, למשל, די נהנה מביקור באופרה, אבל כמעט ולא מסוגל להקשיב לה בדיסק. בדיסק האופרה היחיד שיש לי ("הספר מסביליה" - אמי קנתה אותו) אהבתי להקשיב רק לפתיחה, וגם את הקלטות הוידיאו או שידורים בטלויזיה אני לא אוהב (עם יוצא מהכלל אחד: הסרט "יבגני אונייגין" שנעשה עפ"י האופרה, כולל המוסיקה, שצפיתי בו כבר קרוב לעשר פעמים בקלטת). אם יש הרבה אנשים כמוני, אז הנטיה לראות במוסיקה של האופרה מרכיב היכול לעמוד בפני עצמו פוגעת בה. יצא לי לשמוע דיעות כמו "אופרה - רק צרחות יש שם" שהתבססו רק על דיסקים או על שידורים בטלויזיה. אולי אם אותם האנשים היו מתוודעים לאופרה לראשונה באולם, בהתאם לייעוד המקורי, היתה דעתם שונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שמי שרוצה לבדוק את עולם האופרה צריך ללכת לכמה הופעות חיות (זהירות, אפשר להדבק) למי שאוהב יצירה מסוימת אין הרבה ברירות - אי אפשר לארגן הפקה אד-הוק כשמתחשק, ודיסק הוא הפתרון היחיד. כאשר מקשיבים לאופרה שכבר ראינו הדמיון מספק את הצד החזותי אבל אפשר להתעמק בצדדים שבאולם קשה יותר. למשל בקולות הספציפיים של הזמרים/ות וגם אלא שבתפקידים המשניים יותר. בנגינת התיזמורת ואופי הניצוח( שלא לדבר על אפשרות השוואת הביצועים, למי שנהנה מזה) והכי חשוב, להתעמק במרקם המוזיקלי/טסטואלי של האופרה, תוך מעקב צמוד אחרי הליברית (אם כי הרבה בתי אופרה מציעים תרגום סומולטני באולם) לפעמים אין ברירה והאפשרות היחידה לשמוע אופרה מסוימת היא רק דרך דיסק - יצירות שממעטים או לא מבצעים בכלל. ההפסד של הצד החזותי הוא משמעותי מאד אבל זה מה יש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש שאלה גדולה : מה יהיה עתידה של האופרה והמוזיקה הקלאסית בכלל בדור הבא . נראה שמספר המאזינים והצרכנים של סוג מוזיקה זה הולך ומצתמצם בהתמדה. קראתי שההגירה הגדולה מבריה"מ ששם נשארה מסורת ההאזנה למוזיקה קלאסית , למקומות כמו ישראל וארה"ב חיזק קצת את מעמדה היורד של המוזיקה הקלאסית במקומות אלה אך נראה שזוהי תופעה חולפת. ידידה שלי שהיא מוזיקאית ששייכת למשפחה של מוזיקאים טוענת שהמוסיקה הקלאסית היגיעה לקיצה מכיוון ששוב לא מחנכים את הנוער לאהוב מוזיקה קלאסית.היא אינה מצפה שילדיה כאשר יהיו יאהבו גם הם מוזיקה קלאסית. דעתי היא שהאופרה היגיעה מזמן לקיצה כסוג חי שכן רוב האופרות ששומעים הן יצירות מהמאה ה-19 ורק לעיתים נדירות מעלים יצירות חדשות ומקוריות כמו נניח "אלפא ואומגה" . ייתכן מאוד שהאופרות מיצו את עצמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט, רוב האופרות המועלות הן מהמאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. גם המוסיקה הקלאסית, מהגדרתה, נכתבה די מזמן. זה לא אומר שאין עתיד לצפיה באופרה ולהאזנה למוסיקה קלאסית. דוגמא מתחום אחר: בז'אנר "ספרי התנ"ך" הספרים נכתבו עוד לפני הספירה, ועדיין יש להם ביקוש. גם אנשים שלא קיבלו "חינוך לספרי התנ"ך" בילדותם מגלים אותם בבגרותם ומסוגלים להבינם וליהנות מהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולם, מידיעות אנקדוטיות שאני קורא מאירופה ומאמריקה, נראה שדווקא ישנה מן עדנה מסוימת דווקא לאופרה. הקובנט גארדן האנגלי נפתח השנה מחדש לאחר שהושקעו בו למעלה מ $300 מליון, והוא מנסה לצאת לקהל מאזינים חדש על ידי שידורים סימולטניים לפארק הסמוך, הופעות בערי השדה, וארגון צפייה של תלמידים. (עדיין הרבה מחשיבים את הגארדן כמוסד אליטיסטי הממומן מכספי ציבור למען שכבה חברתית מסוימת מאד, שלאו דווקא חובבת אופרה) כמות הפסטיבלים השונים באירופה והעובדה שצריכים להזמין כרטיסים שנה או שנים מראש מהווה גם אינדיקצינ מסוימת. גם באמריקה, כמות בתי האופרה השונים, ושם התמיכה הממשלתית קטנה עד לא קיימת, הולכת וגדלה. המטרופוליטן אמנם הוא העשיר מכולם ויכול להחתים את השמות הגדולים ביותר אך גם הוא מנסה לפנות לקהל חדש על ידי הופעות חינם כל קיץ בסנטראל פארק. אחת הדעות היא שאופרה יכולה להיות מפתח גישור בין נוער האם.טי.וי .ועולם הסרטים, למוסיקה שדורשת יותר מעורבות מהצופה. עצם המדיום העלילתי שניתן לבימוי מודרני נגיש. אני רק יכול להעיד שאני רואיתי הרבה ילדים ובני נוער באולמות האופרה אותם פקדתי. כמובן שהתשובה אינה בהפקות גרנדיוזיות הולכות וגוברות אשר מסתמכות רק על השטיקים של הבמאי, אלא על נסיונות כנים, כי הרי הפקה של אופרה שאליה הולכים שמנא וסולתא כמיצוות אנשים מלומדה, אפופי בושם ופרוות, רק תרחיק את לבושי הג'ינס והטי שירט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממה שאני רואה בזמן האחרון - יותר ויותר אנשים מקשיבים ונקשרים לתרבות המוסיקה הקלאסית. אולי אצל צעירים המוסיקה הקלאסית לא תופסת, אין לי מושג למה, אבל ככל שאלו מתבגרים עם השנים, כך יש מעבר של יותר ויותר אנשים להאזנה של מוסיקה קלאסית. אני הוא דוגמה חיה לכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שהרתיעה ממוסיקה קלאסית דומה לרתיעה ממתמטיקה או מספרות. היחס השלילי אל שתי האחרונות מעוצב בבתי הספר ולוקח שנים להגמל ולהכיר באיכויות הסגוליות שלהן (טוב, אולי לא כל אחד נהפך למתמטיקאי בבגרותו אך לפחות דעתו עליה משתנה, במיוחד אם יש ילדים שצריך לשכנע אותם, אההם, ללמוד מתמטיקה) כך גם היחס האדיש עד מתנגד למוסיקה קלאסית מעוצב מסביבת הגידול. אמנם הקשבה למרבית מוסיקת הפופ לא דורשת מאמץ נוסף, אבל אפילו בפופ וברוק ישנם אמנים שדורשים יותר מהמאזינים. אבל, גם למוסיקה הקלאסית יש את הפופ שלה. כמו כל דבר, עניין של תדמית מצד אחד ומצד שני אולי ישנה פה קונספירציה של חובבי המוסיקה הקלאסית שרוצים לשמור על יחודה ותדמיתה האליטיסטית למען פיאור שמם שלהם . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"רתיעה" ממוסיקה קלאסית היא מיתוס. מובן שקיים זלזול בכל דבר רציני ומושקע מצד רוב האנשים (ככלל) בשכבת גיל מסוימת, אנשים שלרוב אינם מצטיינים בעודף אינטליגנציה, לא טוענים לה, ולא רואים כל הבדל בין קיומה או היעדרה של אחת. זלזול שכזה נובע משילוב בין קלות דעת אופיינית למרדנות הורמונלית, אשר דוחה באופן אמוציונלי אוטומטי ורפלקסיבי כל דבר שמתפרש כ"רציני" או "כבד", מן הסתם בעיקר נושאים ותחומים שהמוסד האנכרוניסטי המתכנה כמערכת השכלה תיכונית עובד שעות נוספות על מנת ליצור אנטגוניזם כלפיהם בקרב כל הבאים בעל כורחם בשעריו. מנסיון אישי וכן של רבים וטובים (ואף מתוך הסתכלות מפוכחת וביקורתית על המציאות כהווייתה), עוברות מספר שנים עד שניתן להיגמל חלקית או לחלוטין מאנטגוניזם לנושאים כנ"ל, כגון ספרות או מתמטיקה כפי שציינת. בין היתר אשמה במצב צורת הלימוד הנפוצה, השטוחה, שמבוססת על שינון לשמו. שינון שמעקר את הטעם וההנאה מספרות, לדוגמא, על ידי יצירת אסוציאציה (שתהפוך עד מהרה להקשר היחידי שבו מרבית התלמידים ילמדו לזהות את הנושא, ולו משום שהמערכת אינה בנויה או מסוגלת ליצור הקשרים אחרים) חד ערכית בין טורח משעבד, שינון עיוור שמטרתו אינה ברורה או ממילא בעלת הקשר שלילי א-פריורי, וכפייה, לבין ספרות. למרבה השמחה, מוסיקה נלמדת לרוב רק כמגמה, הווה אומר, רק מתוך בחירה אישית של התלמידים אשר מעוניינים בכך ומעדיפים את התחום על פני מספר חלופות אחרות. תלמיד הלומד במגמה מוסיקלית במסגרת תיכונית לא יהיה לרוב מאזין (?) של בריטני ספירס, אלא אדם שמתעניין במהות, בביצוע, במוסיקה לשמה. אדם כזה לרוב ילמד נגינה, פיתוח קול, או כל מיומנות מוסיקלית שמראש דורשת ענין ולכן גם מאפשרת לו להתייחס למוסיקה כמהות אחידה, ולכן להעריך מוסיקה קלאסית ורוק איכותי, כאשר הוא מסנן את הסגנונות והחומרים האהובים עליו על פי איכותם, אשר יש לו בהכרח כלים לעמוד עליה, ולא על פי היעדרה, כלומר לפסול מראש כל יצירה או סגנון שדורש מעט אינטלקט, ריכוז, הבנה או עומק רגשי, כתוצאה מהיעדר מוחלט או חלקי של כולם - או לחילופין כמובן, וכדי לרכך את הנימה האנטגוניסטית כלפי חתך האוכלוסיה הנ"ל, מעולם לא נחשף לאיכות ולכן אינו מודע לקיומה ולא קנה את הכלים לזהותה לא כל שכן להנות ממנה, למשל מחובר ל-eMpTyV בתור מקור יחיד להיכרות עם מוסיקה, כל מוסיקה שהיא. לכן מובנת ההתקרבות למוסיקה קלאסית, ג'אז, רוק מתקדם ואיכות מוסיקלית מהותית בשכבות גיל מאוחרות יותר. הורמונים נרגעים ומפנים בהדרגה את מקום האמוציונלית הבלתי מנומקת ובלתי נשלטת לבחינה והערכה מהותית, והאינטלקט המתפתח פשוט דורש יותר. בין היתר הדבר מתבטא בהתעוררות של דרישות גבוהות יותר ממוסיקה מאשר חזרה מונוטונית על מספר אקורדים בסיסיים ומלודיות קצרות, קלות ובלתי מסובכות להבנה, החוזרות על עצמן מספר מסוים של פעמים באופן מונוטוני (היינו, פופ). למרבה הצער, הנסיון מלמד שאמירות לכאורה כה בנאליות וטריוויאליות מסוג זה דורשות דיסקליימר מפני האשמות מופרכות באליטיזם. איכות מוסיקלית מהותית קיימת ביצירה מוסיקלית אשר מטרתה המוגדרת והמתוכננת היא עצם היצירה עצמה והאמירה המוסיקלית נטו, ולא ההתבייתות המהירה והיעילה על רגעי חסד חמקמקים ונדירים של יכולת ריכוז והבנה של בני נוער מסוימים, ודברים אלה נאמרים בעדינות ובאנדרסטייטמנט דיפלומטי. ולנושא אחר, כמובן שעצם העובדה שמוסיקה נכתבה בתקופה מסוימת אין בה לבדה בשום פנים ואופן כדי להעיד או לרמז על איכויותיה. הרבה מהמוסיקה שנהוג לכנות כקלאסית היא למעשה פופ, כפי שאתה הגדרת את זה. בידור זול (אם כי יקר) להמונים במסווה של תרבות. זה גם המקרה עם רוב היצירות האופראיות ועם הרבה מיוצריהן. לא פחות גרוע מכך, רבים הם פוקדי אולמות הקונצרטים אשר כל ענין מצידם במוסיקה הוא מקרי ותו לא, אינם מאזינים למוסיקה, ואינם מייחסים כל ערך למה שבעבורו שילמו, כי אם רוצים "לראות ולהיראות", היינו, להיות "תרבותיים". מוסיקה היא אמנות במהותה, ויכולה גם להיות מוגדרת כתרבות, בפרשנויות מסוימות שהן לחלוטין סובייקטיביות כיוון שהן בסך הכל מציעות רובד נוסף למהות המוסיקלית הגרעינית, המטאפיזית, כשלעצמה. ברגע שהרובד הנוסף דוחק את המהות או אף מחליף אותה, ערכה האמיתי, האמנותי של המוסיקה למעשה נשכח ומתרוקן מתוכן באותו קונטקסט חברתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שתופעת האנשים שבאים לקונצרטים כדי ''לראות ולהיראות'' היא מבורכת, כי היא מהווה מקור הכנסה נוסף לגופים המוזיקליים, האנשים האלה נוטים לקנות כרטיסים במקומות הטובים והיקרים (קשה ''להיראות'' ביציע הימני העליון), הם גם קונים מנויים וכך מאפשרים לתזמורת להיערך לשנה מראש. אם כל המבקרים בקונצרטים היו, חלילה, נוהגים כמוני, דהיינו קונים כרטיס בקופה לפני הקונצרט ובאים רק אם מעניין אותם הקונצרט הספציפי, התזמורות היו נקלעות למצוקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין עוררין כי תופעה זו של ראוותנות וטווסיות סוציו-אקונומית צופנת בחובה פוטנציאל כלכלי בלתי מבוטל למוסדות אשר אלמלא היא, היה מצבם מורע בצורה ניכרת. הבעיה כפי שהצגתי אותה בוודאי אינה שאנשים אלו קיימים, אלא הסיבות לנטייתם לרכוש כרטיסים ומנויים. מעבר לכך, ישנה הבעיה שעם התגברות מגמה שכזו במעגל חברתי מסוים, עשוי להיווצר אקלים חברתי שמעודד באופן אקטיבי ביקור בקונצרטים מהסיבות הבלתי נכונות, ועל כך עשויה להיות השפעה תיאורטית על מאזינים פוטנציאליים אשר כלל לא יעלו בדעתם את הסיבות האמיתיות לביקור שכזה, וכלל לא יפנימו את ערכה של המוסיקה כאמנות וכרוח, מבלי להצר ולצמצם אותה בעיני רוחם למהות הקלושה והמעוותת של הרהב האקסהיביציוניטי. הנאה מקרית מחלקים מהקונצרט עצמו תיחשב אז כלא יותר מאשר ערך מוסף, במקום כמהות החוויה. על כן גם ענין במוסיקה עצמה (רכישת דיסקים, למשל, שלעניות דעתי חשובה מן הקונצרטים החיים) אינו נלקח כאן כמובן מאליו, והאקלים התרבותי שנוצר אינו נוקט בכל צעד ממשי על מנת לעודד אותו. מצב כזה הוא רע למוסיקה לא רק מהסיבות הפשוטות והמובנות מאליהן, אלא גם מאחר שאינו מונע את המשיכה למוסיקה זולה ומחורבנת (משתעל "eMpTyV") שהיא הענין האמיתי שייווצר אצל אנשים כנ"ל במוסיקה, לעומת הביקור בקונצרטים אשר יישאר ריטואל ריק מתוכן. והאיום הגדול ביותר על המוסיקה כאמנות הוא הקרתנות. הפיכתה לקרקס, וניתוק ההקשר הטבעי ומובן מאליו לכאורה (למי?!) בין מוסיקה ורוח, רגשות אנושיים, עומק אמוציונלי וארכיטקטוני-אמנותי, ומעל הכל, יופי אסתטי (סובייקטיבי ככל שיהיה) טהור, שאינו מסתפק בבידור השטחי והמובן מאליו, ולעולם אינו חולם להתפשר על הרוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ליצירה איכותית יש סיכוי רב יותר לשרוד את מחסום הזמן. נער צעיר ממכרי התלונן באזני לא מזמן שבשנות השישים המוזיקה היתה נפלאה בעוד שבמוזיקה העכשויות יש רק מעט פנינים בערימות הזבל. צינתי באזניו כי מן הסתם אנו מכירים היום פחות מ10-20% מהמוזיקה שיוצרה אז - ובתהליך הסינון נשרה, איך לאמר, כל הבררה. או לפחות רובה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. זו מהות הנקודה. הסיבה שמוסיקה מן הבארוק, התקופה הקלאסית והרומנטית מגלה יכולת שרידה טובה בהרבה מזו של התקופות שקדמו לה ומשל אלה שלאחריה, היא אכן ערכים אסתטיים וצורניים מחמירים יותר, שממילא מציבים ליוצר סף גבוה של איכות והשקעה על מנת לעמוד בהם ולהגשימם. זו הסיבה שאני חוזר וטוען שהקרתנות, הרידוד המכוון של היצירה המוסיקלית, הוא האויב הגרוע ביותר של המוסיקה ככלל, של זו שנוצרה בעבר ושל זו שעוד תיווצר. יוצר אשר כלל לא יוולד ויגדל אל אקלים תרבותי ועולם ערכים אסתטי שיציבו לו סף יצירה אתגרי, כלל לא יעלה בדעתו שניתן להפיק מהכלים שהמוסיקה נותנת בידיו יותר מאשר רגעים בודדים, מונוטוניים ממילא, של ג'סטות טריוויאליות. היה זה המנצח לורין מאזל, כמדומני, אשר דיבר על ''הרס הסביבה הקולית'', אשר ממנה בהכרח נובע, או לכל הפחות מושפע בצורה קריטית, מעין ההשראה האנווירומנטלית והערכים האסתטיים, על ידי החיים בכרך העשן וההרס האקולוגי, זה אשר נגרם ממנו ישירות וזה שקיים ממילא, בעשורים האחרונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכור ש"יותר סכוי" זה לא "100% סכוי". בויולדי אבד הענין כליל לאחר שהתחלפה האפנה המוזיקלית בימיו, ולמזלו החל בו ענין מחודש במאה ה-20. כמה פעמים דבר כזה קורה? מלבד זאת: אם תקרא את השיר "An die Freude" (דהינו, "אודה לשמחה") מאת פרידריך שילר, תגלה שמלותיו נואלות וחסרות כל משמעות, והן אפילו גרועות ממלותיהם של חלק משירי הפופ (בין היתר בגלל אריכותן), ועם זאת, השיר הפך להמנון של האחוד האירופי. ואגב, הנער האמור צדק במדה מסוימת: המוזיקה היום כוללת גם שירי הלל עצמיים, דבר שלא היה קים בעבר (או לפחות לא בסקאלה כזו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור אדם אשר נכנס לשנתו השלישית לתואר הראשון במוזיקה באקדמיה למוזיקה (קלאסית) אני רק רוצה לומר שעתיד המוסיקה הקלאסית רחוק מלגווע. לדעתי אין להתייחס למוזיקה קלאסית כ''עוד'' ז'אנר מוסיקלי. זה משהו שונה לחלוטין. מדובר על תרבות שלמה אשר סובבת סביב תקופה, מנהגים, אורח חיים וסגנון מאוד ייחודי אשר נמשך מאות לא מבוטלות של שנים, ולא באיזה רמיקס של די.ג'יי אבו אל מעורטוף או אין לי מושג מי, שמחר יאבד עליו הקלח. כמובן שמדובר בעניין של טעם, ובניגוד למה שחושבים, לא רק הזקנות עם הפלאפונים הפתוחים הינן קהל היעד העיקרי אשר פוקד את היכל התרבות כל תחרות רובינשטיין והעלאת הופעות בכורה של גיל שוחט. הנוער הצעיר מאוד מחובר לנעשה, ונעשה המון. לטעמי, מוסיקה קלאסית לא נקראת כך לחינם, ולא צריך לדאוג כי בקרוב תיעלם ותימחק. מה שכן אני אומרת זה שהיא צריכה דחיפה הרבה יותר רצינית בתחום העשייה המודרנית, ורמז, לא נוסח שנברג, אלא עם זיקה אמיתית לשורשים, אך עם זאת עם קורטוב חדשנות ותנועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לא שנברג אז גיל שוחט? "אלפא ואומגה"? "נוברים זה בזו כתולעת בפרי" - שורה מיצירה קלאסית? זה הסגנון שנמשך מאות שנים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה בין מחט לתחת? או במילים אחרות, למי אכפת מהמילים? מוסיקה זה מוסיקה זה מוסיקה. ליריקה איכותית יכולה להיות תוספת מבורכת לכל יצירה ווקאלית, אבל היא בשום פנים ואופן לא קריטית או בעלת סוג כלשהו של חשיבות בפני עצמה. קח מוסיקה דתית שכוללת סה"כ מספר משפטים לטיניים עתיקים של ליתורגיקה אפוסטולית ריקה מכל תוכן, ותסתכל איזה בנייני ענק באך בונה איתם. במילים אחרות, אתה פונה כאן לטפל ולא לעיקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סלח לי, אבל בעיני הליטורגיקה האפוסטולית (וגם הליטורגיקה שאינה אפוסטולית – לא ברור לי ענין השליחים כמאפיין בטיעון שלך) אינה ריקה מכל תוכן כלל ועיקר. מה שפרגולסי עושה עם השורות הספורות של Stabat Mater, מה שמוצארט עושה עם הלאקרימוסה (המלאכים בוכים, והטקסט מסכים), מה שהנדל עושה עם Unto us a child is born, כל אלו הם רגעים נהדרים של מוסיקה הקשורה *אינטימית* לטקסט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאתה עצמך טוען כאן, התוכן והמשמעות נוצקים לתוך הטקסט באמצעות המוסיקה. מוצרט הלחין בלקרימוזה טקסט עתיק, הקטע האחרון של "שיר יום הדין" (Dies Irea), שנטחן עד דק אינספור פעמים על ידי אלפי מלחינים במשך מאות שנים. הטקסט עצמו מקבל את העוצמה שלו בהיותו מולחן בדיוק מתוקף העובדה הזאת - פשוט מכיוון שזוהי צורה מוכרת, מוסכמת, מקובלת ונפוצה. המאזין המיומן יודע למה לצפות ויודע בהתאם להעריך את התוצאה ביחס למטרה המוגדרת של הלחנת אותו הטקסט המסוים. טקסט מסוג כזה מקבל את הכוח שלו, בהיותו מולחן על ידי גאונים כבטהובן וכפרגולסי (היידה המיסה סולמניס. על גבול הבלתי אפשרי לביצוע, אבל בין האפוסים החדים והאפקטיביים ביותר של הלודוויג) מהשילוב בין עצם הפשטות שלו, לבין העובדה שהוא כל כך נפוץ ומוכר. זה טקסט דתי, וכך הרי בדיוק פועלת דת על הנוהים אחריה. אלא שלכוח הזה בקונטקסט מוסיקלי אין קיום בלי המוסיקה הגאונית שהזכרת, שמבוססת עליה. הרי איזו עוצמה יש לזוג המילים Kyrie, eleison כשהן עומדות בפני עצמן, ולא כיסוד פרימיטיבי לארכיטקטורה עתירת הפאר שיוהאן סבסטיאן בונה עליה בכזו עבודת נמלים של פוגה שמיימית ואולטרה-סנטימנטלית בת עשרה קונטרפונקטים במיסה בסי מינור? איזו עוצמה מקבלים המשפטים הספורים, הפשטניים עד זרא, של Requiem Aeternam בלי המלאכיות שיוצקת לתוכם המוסיקה השחורה משחור של מוצרט והמלאכיות רוויית הקסם של פורה? אין שם שום תוכן מילולי שעומד בפני עצמו, שום אמירה בעלת ערך פואטי. כמובן שזה לא אותו דבר כשאתה מזכיר את האורטריות של הנדל והפאסיונות של באך שהליריקה האפקטיבית והצורניות הפואטית המסודרת לתלפיות היא הלחם והחמאה שלהן. אבל כאשר מתייחסים לטקסטים של מיסות וצורות דומות שממילא משתמשות בטקסט בתור פלסטלינה ביד הקומפוזיטור שלרוב צריך להסתפק בקשר בסיסי וקלוש למדי בין הטקסט לצורה המוסיקלית והלחנים כשלעצמם (דבר שממילא מתבקש כאשר מדובר בטקסט שמישהו הלחין מאות פעמים לפניך, ובכל זאת אתה מנסה לכתוב משהו חדש וחייב לעבוד מתוך נקודת המוצא הזאת), וכאשר ממילא מסננים את המסרים הפשטניים והחוזרים על עצמם עד אינסוף של הליתורגיקה הנוצרית על כל צורותיה, אתה נשאר עם מעט מאד תוכן ביד. בלי באך ופרגולסי ודומיהם, אין על מה להסתכל שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהי דעתכם על יצירות שבהם הטקסט ניכתב במיוחד עבור המוזיקה, או להפך, אני מתייחס במיוחד לאופרות אם כי כאן ברור שהטקסט לא יכול לעמוד לבד אבל לעיתים קרובות המוסיקה יכולה לעמוד בפני עצמה ללא הטקסט. מצב דומה בפופ או רוק, ואם נעזוב לשניה את הפיזמונאות, קיימים שירי משוררים שניכתבו מלכתחילה כדי להיות מולחנים, או אפילו כאלה שאומצו בדיעבד. ברור ששירי לאה גולדברג או חלפי עומדים בפני עצמם בתור טקסט בעל משמעות, למרות שהרבה מאיתנו מתוכנתים ללחן של השיר. יתרה מזו, מה בדבר יצירות שבהם הטקסט משמש, בנוסף ליציקת התוכן העלילתי, הגותי, דתי וכיוב' הוא משמש חלק בלתי נפרד מהמוסיקה, מתווה אחת הן מצד תוכנו המשולב בכוונה במוסיקה והן מבחינת האליטרציה. למשל המוסיקה והטקסט הוואגנריאני שנכתבו בתשומת לב מרבית למבנה השפה, בחירת מילה ספציפית מתוך כמה אפשרויות, תוך התאמה לרגע הדרמטי, הרגשי, העלילתי או הפסיכולוגי של האופרה, תוך שילוב אופטימלי עם צבע, טונליות וכו' של המוסיקה. (הייתי חייב להשחיל אותו איכשהו) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמהני, מה גורם לך לקבוע ש"הנוער הצעיר מאוד מחובר לנעשה" בתחום המוסיקה הקלאסית? מהקביעה נדמה כאילו *רוב* הנוער הצעיר מעורה במוסיקה הקלאסית, ולו כחובב פאסיבי. נדמה לי (ואין לי כל תימוכין פרט להתרשמות אישית) שאין זה כך, ואשמח ואתעודד אם תציגי נתונים התומכים בקביעתך. אני גם לא בטוח במידת היות המוסיקה האלקטרונית בה זלזלת ("אבו אל מעורטוף או אין לי מושג מי", השווי לאמירה ההיפותטית "איזו סימפוניה של וולפגאנג לודויג שופן או אין לי מושג מי") בת חלוף ("מחר יאבד עליו הקלח". יש לכתוב "כלח", אגב). אמת שזרמים רבים במוסיקה הפופולארית באו והלכו (הדיסקו, למשל, וטוב שכך), אך דווקא המוסיקה האלקטרונית מפגינה שרידות ואף התפתחות מרשימים בינתיים. גם כאן אשמח לקרוא את דעתך בנושא, במיוחד בהתחשב בתחום לימודייך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיסקו לא מת ולא ימות לעולם! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כמעט נקרופיליה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד הרב שניאורסון מליובאוויטש שליט"א! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשיב לך במקומה, לפי דעתי כמובן: 1. אתה צודק, רוב הנוער אינו מעורה בחיי המוסיקה הנקראת 'קלאסית' בארץ, אבל בהחלט יש 'דור המשך'. 2. כבר למעלה מחמישים שנה פועל כיוון יצירה מעניין ורב התעניינות שהתפתח בדרמשטט של שנות החמישים, במסגרתו נכתבו יצירות טובות מאוד ופחות טובות, והוא יכול להכנס גם לקטגורית המוסיקה הקלאסית וגם לזו האלקטרונית. כעקרון, לדעתי, הסגנון לא מצביע על האיכות. רמתם האומנותית של שירים רבים של יהודית רביץ לא נופלת מיצירות קלאסיות רבות, ועולה על כמה מהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנם משהו שלא קשור כלל למאמר, אבל אני אבודה. למישהו יש מושג איפה אוכל למצוא חומר לגבי המוזיקה ותפקידה בהפקה? (העצמת רגעים חשובים, החייאת רגעים משעממים וכו'..) בבקשה שלחו לי תשובות לאימייל תודה רבה :) הילה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניקולאס קניון, האחראי על קונצרטי הֱפּרוֹם של הבי.בי.סי. כותב שלמרות המיסחור בשמו של גאון הפלא, ובניה של דמות פיקטיבית אותה אנחנו מכירים כיום כ"מוצארט," כוחה של מוסיקה עדיין מפעים אותנו, 250 שנה אחרי הולדתו (בינואר הקרוב). "זאלצבורג שמחקה את מוצארט מההיסטוריה של העיר במשך תקופה ארוכה, הקימה תעשית-מוצארט שמכניסה מחצית מרווחי העיר." האם המוצארט שאנחנו מכירים הוא המוצארט האמיתי, שואל קניון? למשל, ידוע כיום, מניתוח כתבי היד, שהאב לאופולד שיכתב, ערך ותיקן את היצירות שהיו כרטיס הכניסה של מוצארט הצעיר לאקדמיה פילהרמוניקה בבולוניה. גם מצבו הפיננסי של מוצארט לא היה כפי שמקובל לחשוב, והוא לא היה עני אלא בעל הכנסה ורווחים נאים, מעל למקובל בזמנו. המאמר הוא גירסא מיוחדת לפרק מסיפרו "מדריך הכיס למוצארט," ופורסם לכבוד פסטיבל "בעיקר מוצארט" בניו יורק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכבוד יום הולדתו ה-250 של מוצארט, המטרופוליטן אופרה בניו יורק תעביר בשידור ישיר את האופרה Così fan tutte. השידור מתחיל בשעה 20:30 (שעון ישראל, אאל"ט). רשימת תחנות רדיו אירופאיות: http://www.operainfo.org/stationfinder/eur_radio.htm אפשר גם להאזין באינטרנט של תחנת הרדיו של הניו יורק טיימס (אבל אני חושב שהשידור מוגבל לשעתיים חינם ביום): http://www.wqxr.com/. (אם תקשיבו בתשומת לב, יתכן ותוכלו לשמוע איזה כיחכוח או שיעול מוכר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה תהיה באולם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המטרופוליטן אופרה בניו יורק פתחה את שעריה בפעם הראשונה בתולדותיה לקהל הרחב שזכה לצפות בחזרה הגנרלית. בוידאו הקצר שמצורף לכתבה ניתן לראות מעט מאולמה של המט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעורר קנאה. לחזרות גנרליות יש במקרים רבים רווח שולי ניכר יחסית להצגה/אופרה/קונצרט/בלט בעצמם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רנה פלמינג משיקה בושם חדש בשיתוף המטרופוליטן אופרה בניו יורק. הבושם, La Voce פותח בצלילו הגבוה של פרי התאווה (פסיפלורה) באקורד של כמהין לבנים המתעלים לניחוח לבבות יסמין מבושמים ושושן הגיא. תווי מוס שוקולד וכלי נשיפה מהובנה משלימים את ניחוח מתוחכם ועשיר. וכך קישרנו בין מוסיקה ומותגים דיון 1359. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פיינליסטית לפרס וימאו 2010 בקטגורית הסרטים הנסיוניים. סיפור על חיים ומוזיקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעולה! (למרות שלא הבנתי מה כל זה אומר) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השם שלו נשכח לגמרי מזכרוני. פעם היו לי כמה וכמה תקליטים שלו שנהגתי להקשיב להם דווקא בשבת בבוקר. הוא חיצרץ מוזיקה בארוקית של הנדל, טלמן, באך ואחרים. תענוג. פה הוא מנגן משהו לא אופייני ויותר רגשני מהעדינות השברירית של מוזיקת בארוק, "עלי שלכת" הידוע של איב מונטאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לחצרץ ולא לחרצץ - לחצצרץ1. ___ 1 ובעברית תקנית: לחצצר2. 2 דברי הימים א פרק טו פסוק כד: וּשְׁבַנְיָהוּ וְיוֹשָׁפָט וּנְתַנְאֵל וַעֲמָשַׂי וּזְכַרְיָהוּ וּבְנָיָהוּ וֶאֱלִיעֶזֶר, הַכֹּהֲנִים, מחצצרים (מַחְצְרִים) בַּחֲצֹצְרוֹת, לִפְנֵי אֲרוֹן הָאֱלֹהִים; וְעֹבֵד אֱדֹם וִיחִיָּה, שֹׁעֲרִים לָאָרוֹן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2 "בא צור פורץ לחצר ובחצוצרה מחצצר..." (תירס חם מאת מרים רות) כל אחד והמקורות שלו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שהמקור שלי גדל על ברכיו של המקור שלך. ___ 1 ציפור מונוגמית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סמסונוב שרה את ג'ני של הפיראטים של ברכט. כתבה משנת 1969 על הופעה שלה עם התזמורת הקאמרית באוהיו. המבקר התפעל מהמצו-סופרן העשיר והקטיפתי של סמסונוב ששרה את הסוויטה התימנית של מרדכי סתר (דוגמא, לא מישראל למרבה הצער, לקטע מקהלתי "אשת חיל" שלו) בניצוחו של גארי ברתיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נצחון כלכלי? ניסוי טבעי פלאי הצנע נצחון כלכלי? כך מתחילה האופרה בת ה-15 דקות, "נוסטרה קוּלפה" ("אנחנו אשמים") שכתב סקוט דיאל והלחין יוג'ין בירמן. דיאל, סופר אמריקאי שחי באסטוניה, ובירמן, מלחין לָטבִי שלמד כלכלה באונ' קולומביה, כתבו את האופרה בעקבות המהומה שעורר באסטוניה מאמר שפירסם ביו יורק טיימס הכלכלן וחתן פרס נובל פול קרוגמן. המאמר של קרוגמן, "רפדוסיה אסטונית" ביקר את מדיניות הצנע של ממשלת אסטוניה, וזכה מייד לקיתונות של חרפות ממקלדתו של נשיא אסטוניה תוּמס הנדריק אילבס שכינה את קרוגמן זחוח, שתלטן ומתנשא, "בוא נחרבן על המזרח אירופאים, האנגלית שלהם גרועה..." ובפוסט אחר הוא כתב באירוניה "נבערים. יום אחד הם יבינו. אנחנו אשמים". הליברתו מורכב מציטוטים מהבלוג של קרוגמן ומהטוויטים של אילבס, אך זמרת שרה את הדמות של שניהם. דירות אפרוריות סתם ערבים שחורים פעם הם יבינו Nostra Culpa |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתאום בקריאתי את השאלה בראש המאמר (כמה מלאכים יכולים על ראש מחט), עלו במחשבתי מספר תשובות פשוטות: - התשובה האתיאיסטית: כל המלאכים שבעולם כמובן.2 - התשובה המתימטית: תלוי אם המלאכים רציונליים או ממשיים1. - תשובת כיתה ד': מותר אחד על השני? כי אז כנראה די הרבה. לפחות עד לירח. - תשובת המיתרים: בכמה מימדים מותר לענות? - תשובת המטריצה: There is no needle. 2 והרי רוחב הראש גדול מ-0. 1 זה מתחיל להישמע שוב כמו התשובה האתיאיסטית :) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |