בתשובה לדביר דולינסקי, 02/07/01 18:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ליצירה איכותית יש סיכוי רב יותר לשרוד את מחסום הזמן. נער צעיר ממכרי התלונן באזני לא מזמן שבשנות השישים המוזיקה היתה נפלאה בעוד שבמוזיקה העכשויות יש רק מעט פנינים בערימות הזבל. צינתי באזניו כי מן הסתם אנו מכירים היום פחות מ10-20% מהמוזיקה שיוצרה אז - ובתהליך הסינון נשרה, איך לאמר, כל הבררה. או לפחות רובה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. זו מהות הנקודה. הסיבה שמוסיקה מן הבארוק, התקופה הקלאסית והרומנטית מגלה יכולת שרידה טובה בהרבה מזו של התקופות שקדמו לה ומשל אלה שלאחריה, היא אכן ערכים אסתטיים וצורניים מחמירים יותר, שממילא מציבים ליוצר סף גבוה של איכות והשקעה על מנת לעמוד בהם ולהגשימם. זו הסיבה שאני חוזר וטוען שהקרתנות, הרידוד המכוון של היצירה המוסיקלית, הוא האויב הגרוע ביותר של המוסיקה ככלל, של זו שנוצרה בעבר ושל זו שעוד תיווצר. יוצר אשר כלל לא יוולד ויגדל אל אקלים תרבותי ועולם ערכים אסתטי שיציבו לו סף יצירה אתגרי, כלל לא יעלה בדעתו שניתן להפיק מהכלים שהמוסיקה נותנת בידיו יותר מאשר רגעים בודדים, מונוטוניים ממילא, של ג'סטות טריוויאליות. היה זה המנצח לורין מאזל, כמדומני, אשר דיבר על ''הרס הסביבה הקולית'', אשר ממנה בהכרח נובע, או לכל הפחות מושפע בצורה קריטית, מעין ההשראה האנווירומנטלית והערכים האסתטיים, על ידי החיים בכרך העשן וההרס האקולוגי, זה אשר נגרם ממנו ישירות וזה שקיים ממילא, בעשורים האחרונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכור ש"יותר סכוי" זה לא "100% סכוי". בויולדי אבד הענין כליל לאחר שהתחלפה האפנה המוזיקלית בימיו, ולמזלו החל בו ענין מחודש במאה ה-20. כמה פעמים דבר כזה קורה? מלבד זאת: אם תקרא את השיר "An die Freude" (דהינו, "אודה לשמחה") מאת פרידריך שילר, תגלה שמלותיו נואלות וחסרות כל משמעות, והן אפילו גרועות ממלותיהם של חלק משירי הפופ (בין היתר בגלל אריכותן), ועם זאת, השיר הפך להמנון של האחוד האירופי. ואגב, הנער האמור צדק במדה מסוימת: המוזיקה היום כוללת גם שירי הלל עצמיים, דבר שלא היה קים בעבר (או לפחות לא בסקאלה כזו). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |