 |
כפי שאתה עצמך טוען כאן, התוכן והמשמעות נוצקים לתוך הטקסט באמצעות המוסיקה. מוצרט הלחין בלקרימוזה טקסט עתיק, הקטע האחרון של "שיר יום הדין" (Dies Irea), שנטחן עד דק אינספור פעמים על ידי אלפי מלחינים במשך מאות שנים. הטקסט עצמו מקבל את העוצמה שלו בהיותו מולחן בדיוק מתוקף העובדה הזאת - פשוט מכיוון שזוהי צורה מוכרת, מוסכמת, מקובלת ונפוצה. המאזין המיומן יודע למה לצפות ויודע בהתאם להעריך את התוצאה ביחס למטרה המוגדרת של הלחנת אותו הטקסט המסוים. טקסט מסוג כזה מקבל את הכוח שלו, בהיותו מולחן על ידי גאונים כבטהובן וכפרגולסי (היידה המיסה סולמניס. על גבול הבלתי אפשרי לביצוע, אבל בין האפוסים החדים והאפקטיביים ביותר של הלודוויג) מהשילוב בין עצם הפשטות שלו, לבין העובדה שהוא כל כך נפוץ ומוכר. זה טקסט דתי, וכך הרי בדיוק פועלת דת על הנוהים אחריה. אלא שלכוח הזה בקונטקסט מוסיקלי אין קיום בלי המוסיקה הגאונית שהזכרת, שמבוססת עליה.
הרי איזו עוצמה יש לזוג המילים Kyrie, eleison כשהן עומדות בפני עצמן, ולא כיסוד פרימיטיבי לארכיטקטורה עתירת הפאר שיוהאן סבסטיאן בונה עליה בכזו עבודת נמלים של פוגה שמיימית ואולטרה-סנטימנטלית בת עשרה קונטרפונקטים במיסה בסי מינור? איזו עוצמה מקבלים המשפטים הספורים, הפשטניים עד זרא, של Requiem Aeternam בלי המלאכיות שיוצקת לתוכם המוסיקה השחורה משחור של מוצרט והמלאכיות רוויית הקסם של פורה? אין שם שום תוכן מילולי שעומד בפני עצמו, שום אמירה בעלת ערך פואטי. כמובן שזה לא אותו דבר כשאתה מזכיר את האורטריות של הנדל והפאסיונות של באך שהליריקה האפקטיבית והצורניות הפואטית המסודרת לתלפיות היא הלחם והחמאה שלהן. אבל כאשר מתייחסים לטקסטים של מיסות וצורות דומות שממילא משתמשות בטקסט בתור פלסטלינה ביד הקומפוזיטור שלרוב צריך להסתפק בקשר בסיסי וקלוש למדי בין הטקסט לצורה המוסיקלית והלחנים כשלעצמם (דבר שממילא מתבקש כאשר מדובר בטקסט שמישהו הלחין מאות פעמים לפניך, ובכל זאת אתה מנסה לכתוב משהו חדש וחייב לעבוד מתוך נקודת המוצא הזאת), וכאשר ממילא מסננים את המסרים הפשטניים והחוזרים על עצמם עד אינסוף של הליתורגיקה הנוצרית על כל צורותיה, אתה נשאר עם מעט מאד תוכן ביד. בלי באך ופרגולסי ודומיהם, אין על מה להסתכל שם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש