 |
כמה ספרים קראת בשנת 2018? | 3905 |  |
|||||||||||||||||||||||
 |
|
 |
||||||||||||||||||||||||
 |
 |
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
אני לא יודע למה להצביע. קראתי די מעט ספרים. אני משער שאולי חמישה ספרים שלמים או פחות בכל 2018. החידוש בשנתיים וחצי האחרונות הוא שצריכת הספרים שלי נעשית דרך האזנה לספרים קוליים (דרך icast). שמעתי ככה בערך 25 ספרים ב-2018. זה אולי דומה לכמות שקראתי בחמש שנים האחרונות. יש בזה כמה חסרונות: המגוון לא מדהים (אבל תמיד מצאתי מה לשמוע); החוויה מעט שונה, לפעמים הקריינות קצת מקלקלת. לטעמי בדרך כלל לא; ואחרון חביב, אני אף פעם לא יודע אם לספר ש"קראתי לאחרונה ספר" או "שמעתי לאחרונה ספר". |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לא צפיה בסרט על בסיס הספר (: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פיתחתי לי מנהג - לצלם בסוף כל שנה את פירות הקריאה של אותה השנה. הנה 2018 כולה: https://photos.google.com/share/AF1QipOEcV1xBArk3q0X3... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה גרם לך להגיע רק ב-2018 ל"מיכאל שלי" ו"המאהב"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלושת הכרכים הכתומים שמימין למדף האנכי בתמונה. https://www.openu.ac.il/courses/10246.htm | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חזרת לספסל הלימודים? ובאמת הגיע הזמן שתלמד קצת טורבו C של בורלנד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתאר את זה באופן קצת דרמתי מדי; ו-כן, באמת הגיע הזמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברצינות, אם מותר לשאול - מה הביא אותך לקרוא בשנת 2018 ספר על בורלנד C? צירוף המילים הזה, והתמונה הזו שמצאתי בעקבותיו, עשה לי פלאשבק מטורף לבניין פישבך בטכניון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברמה מסוימת זה לא יותר מוזר מאנשים שעדיין לומדים לטינית. שלא לומר שומרית או אכדית. ______ ואם יורשה לי להעיר - C היתה שפה נאה מאוד, הרבה יותר מיורשתה המנופחת ++C בעלת התחביר המכוער, המסורבל והבלתי קריא ביותר שהכרתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפליאה שלי היתה על רקע זה שטל, מן הסתם, יודע לתכנת מצוין ב-C כבר הרבה שנים. גם אני מאד מחבב C, וכשהצטרכתי לפני כמה שנים להעמיד סרבר שעושה איזה חישוב נומרי (עם פוטנציאל להיות ארוך על קלטים מסוימים), מימשתי אותו ב-C. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
____ למה "היתה"? אתה רוצה להגיד שקוד ב-Brainfuck קריא יותר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק, "היא". לפליאתי היום לא פעם אני נתקל במצב שאנשים אומרים שהם כותבים ב-C ומתכוונים ל++C. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגלגלו לידי עותקים של התיעוד המלא של Turbo C, גרסה 2. לקח לי ערב אחד לקרוא את המדריך למשתמש, מתוך שילוב של סקרנות (מעולם לא השתמשתי ב-Turbo C) ונוסטלגיה (כן הייתי משתמש כבד של המוצרים של בורלנד, גם לפרנסתי, והכותבים הטכניים שלהם – שנותרו, למרבה הצער, אנונימיים – היו מעולים. ממדריכי המשתמש של בורלנד פסקל 5.5, בשנת 1989, למדתי לראשונה בצורה מסודרת על תכנות מונחה-עצמים, שבימים אלה אני מעביר עליו קורסים בטכניון, לא רחוק מפישבך). נוסטלגיה עבורי זה קודם כל גרסה 3, עם הממשק הזה. ואז השוק שבמעבר לגרסה 4, שהיתה כל-כך שונה. ולבסוף "דלפי" האגדית. תוך הסתכנות בסימון-עצמי כשוטה זקן וסנילי, אומר כי לדעתי יש דברים שסביבות פיתוח מודרניות עדיין לא הצליחו לשחזר כמו שצריך לעומת סביבות הפיתוח האלה, שהגיעו לשיאן בשנות התשעים המוקדמות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לדוגמה? האם יצא לך לנסות סביבות פיתוח כבדות פחות מהעיקריות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח מה מוגדר כ"עיקריות" בימינו, אבל החוויה של פיתוח GUI בדלפי היתה משהו שטרם נתקלתי בדומה לה. בעיקר בקטע של פיתוח רכיבים עצמאיים, עם הקו הדק בין קוד שפועל בזמן ריצה לקוד שפועל בזמן פיתוח. וחווית המהירות של טורבו פסקל 3 – על מחשב 8Mhz, כן? – היתה מדהימה. אבל, כאמור, סניליות, זכרונות מלפני כ-30 שנה, פעם הכל היה ורוד יותר, וכל זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. מה, לא השתמשת בטורבו C ב"מבוא לתכנות" (או איך שלא קראו לזה) בסמסטר הראשון בטכניון? ולא ידעתי שלפסקל היו/יש היבטים של תכנות מונחה עצמים. היא בכלל היתה שפה "אמיתית", כלומר שהשתמשו בה לפיתוח מוצרים, או שהיתה רק לשימושים פדגוגיים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה משהו בקורס "מבוא למדעי המחשב", כן. לא זוכר משם כלום, אבל בדיקה מהירה מראה שבאותן שנים, זו כבר היתה גרסה מאוחרת יותר של Turbo C. ופסקל שימשה גם שימשה לפיתוח מוצרים. מערכת ההפעלה המקורית של ה-Mac, כמו גם תוכנות חדשות בהרבה כמו Skype, פותחו בפסקל; אבל השוק העיקרי היה תוכנות in-house של חברות שונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי יצא לתכנת בפסקל במסגרת העבודה, בתחילת שנות התשעים. אחלה שפה בסך הכל, לטעמי המאד לא מדמ''חי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם בשבוע, לפעמים פעמיים, ביקור בספריה העירונית. ארבעה ספרים בכל פעם. המון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בינואר הלכה לעולמה אורסולה ק. לה-גווין. החלטתי שהגיע הזמן לקרוא משהו שלה (חוץ מ"המפנים את עורפם לאומלס") וקראתי את כל סדרת הספרים שמכונה "The Hainish Cycle". בסך הכל 8 ספרים ועוד שלושה קבצים של סיפורים קצרים שהכילו גם סיפורים שקשורים למחזור וגם כאלה שלא (ירדן, גם אני קראתי השנה את The wind's twelve quarters). מביניהם הספר הטוב ביותר בעיני הוא Left Hand of Darkness. קראתי השנה את Artemis של אנדי וויר, לא משהו, אבל אולי היו לי ציפיות מוגזמות, ובעקבותיו את The Moon is a Harsh Mistress של היינליין. הרבה יותר מוצלח אם כי פחות מדויק מדעית. קראתי את הספר האחרון של ג'ון אירווינג, Avenue of Mysteries ונהנתי, אז חזרתי לספר אחר שלו שכבר הרבה זמן התכוונתי לקרוא ולא יצא לי,Trying to Save Piggy Sneed, שהוא אוסף של סיפורים קצרים, זכרונות (לא מדויקים על פי הצהרתו של הסופר) ומאמרים על סופרים אחרים. חלק מהתוכן כבר קראתי בעבר וחלק לא, אבל השורה התחתונה: לא להיט. ספר חדש נוסף שקראתי הוא Fire & Blood של ג'ורג' ר. ר. מרטין. לחובבי וסטרוס ו/או היסטוריה פיקטיבית בלבד. אני אהבתי. קראתי גם כמה ספרים בעברית: "עקוב אחר שינויים" של סייד קשוע - הקודמים היו יותר טובים, "ההיסטוריה של המחר" של יובל נוח הררי - אוסף ספקולציות שמתחזה להיות עובדות ו"ערות" של תמר מור סלע (אשתי ביקשה שאקרא) - לא יודע מה להגיד עליו. עכשיו אני קורא את Stranger in a Strange Land של היינליין. בסך הכל יצא פחות מ-20 ספרים, אם כי יתכן ששכחתי ספר או שניים שקראתי בתחילת השנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה גורם לך לחשוב שקראתי את The wind's twelve quarters? זה נכון, קניתיו והספיקותי לעיין בשני סיפורים מתוכו, אבל לא זכור לי שסיפרתי לחבר'ה, ומנוע החיפוש גם לא זוכר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מוזר. הייתי בטוח שכתבתי טל ואני עדיין בטוח שהתכוונתי לטל. מה פתאום כתבתי ירדן? מעניין מה פרויד היה אומר על זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה שנים טובות, עוד לפני שהצטרפתי למערכת האייל, ירדן שלח אימייל בטעות אלי במקום לאלון עמית, בנוגע לחידת טריוויה שאלון הציע. מבחינתי בלבול כזה הוא כבוד גדול ;-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הספרים החשובים והמעניינים שקראתי ב208 ניתן לחלק ל3 קטגוריות, חמישה ספרים לכל קטגוריה ברוח תגובה 696747 : קורט וונגוט בעוונותי, רק השנה קראתי את ספריו של הציניקן האמריקאי הגדול, יורשו של מארק טווין במאה ה20. ספריו המאוחרים טרחנים אבל ספריו המוקדמים מהווים את מיטב כתיבתו. אלה ספריו הטובים ביותר לפי סדר כתיבה כרונולוגי: נגן פסנתר - ספרו היחיד של וונגוט שהוא מד"ב פאר-אקסלאנס וגם היחיד שלא תורגם לעברית. דיסוטופיה בנוסח האקסלי, אורוול ובראדבורי עם ניצני הכתיבה הסאטירית שיאפיינו את כתיבתו של וונגוט בהמשך. הסירנות של טיטאן - הראשון מספריו של וונגוט המשתמשים במד"ב לצרכים סאטירים ואלגוריים בכתיבה על החברה האמריקאית של סוף שנות ה50 ושימוש בעלילה רב-גונית ומשעשעת. כאן הסאטירה היא בעיקר נגד הקונפורמיזם והדת. אמא לילה - ספרו המרתק ביותר של וונגוט על אמריקאי ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה ונשפט בישראל לצד אדולף אייכמן. אחד משני ספריו הטובים ביותר של וונגוט. עריסת חתול - עוד מד"ב אלגורי על סכנת המלחמה הגרעינית וסאטירה על הדת. מזעזע ומיוחד. בית מטבחיים 5 - ספרו הטוב והיחודי ביותר של וונגוט. אלמנטים מד"בים וזכרונות אוטוביוגרפים ממלחמת העולם השניה שבסופה היה וונגוט שבוי בדרזדן וחווה את הפצצתה. וכמובן התגובה האדישה לכל מוות, "ככה זה", כתרגומו של יורם קניוק ל"so it goes". סיפורת רומן אמריקאי עכשווי, קלאסיקות אנגליות ואמריקאיות וישראלי אחד מהווים אוסף מהנה מאוד של סיפורת. הניקס - נייתן היל - רומן אמריקאי עכשווי על צעיר שאימו שנעלמה למשך שנים רבות, חוזרת לחייו לאחר שביצעה פשע. העבר המשפיע על ההווה תמיד היה חומר טוב לרומנים וזה אחד הבולטים שבהם העוסק בנושא זה. חוות קולד קומפורט - סטלה גיבונס - הספר הטוב ביותר שקראתי לאחרונה לצד מוות הוא שם המשחק מתגובה 696747 . צעירה אנגלית חסרת ממון שהתייתמה מהוריה עוברת לגור בחווה של קרוביה ומשנה את חייהם. לא העלילה היא העיקר כאן אלא ההומור האנגלי, האווירה של שנות ה30 שבהן נכתב הספר ודמותה של הגיבורה הנבונה פלורה פוסט העומדת בשורה אחת עם אימוגן וג'יין אייר. האיש שהתאהב במוות- לואיס ברוֹמפילד - נובלה נוארית המתרחשת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה עם האפי אנד בניגוד לצפוי. מה יכול להיות טוב מזה? באותה הוצאה התפרסמה גם עוד נובלה של לואיס ברומפילד - מוות במונטה קרלו, טובה פחות מזאת אך גם ראויה והמלון הכחול של סטיבן קריין. אך מכיוון שזו היצירה הטובה ביותר באנתולוגיה הסיפור האמריקאי הקלאסי בעריכת משה רון, מומלץ לקרוא אותה שם יחד עם שאר הסיפורים באנתולוגיה. שלוש סופרות דרומיות - בעריכת משה רון - האנתולוגיה החדשה בעריכתו של רון הנזכר לעיל כוללת שתי נובלות ורומן מאת קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס ופלנרי או'קונור המתרחשות בג'ורג'יה ובטקסס לאורך המאה הקודמת ומביאים משהו מהיחוד והמוזרות של הדרום האמריקאי. מהאנתולוגיות המוצדקות ביותר. שלוש - דרור משעני - עדיין לא הספקתי לקרוא אבל עושה רושם של הספר הישראלי המשמעותי ביותר לתקופה הבאה ושל עלילת מתח מפותלת והפכפכה כראוי לספר טוב. עיון ספרי עיון בנושאים שונים, שניים מהם בקריאה חוזרת, כוללים אוסף מגוון של נושאים מעניינים לקריאה. המקצוע השני העתיק ביותר בעולם - פיליפ נייטלי - נייטלי מציג את עולם הריגול המערבי מתחילת המאה ה20 עד לשנות ה80 בה ככושל בעיקרו וחי על מיתוס שקרי המוצג לציבור. אחד הספרים המרתקים ביותר של המאה הקודמת שכיף לחזור אליו מפעם לפעם. באנגלית יצאה לו מהדורה מעודכנת לאחר התרגום לעברית. הספריה העיוורת - דן מירון - עוד ספר שכיף לחזור אליו מפעם לפעם. אוסף מאמרים לא אקדמאים של דן מירון בנושאי ספרות, חברה, תרבות ופוליטיקה. דמותו של נתן אלתרמן חוזרת בכמה מהמאמרים בהקשרים שונים. מסע מסביב לשולחן - דליה למדני - ספר מרחיב אופקים בנושא האוכל במקומות ובזמנים שונים. מענין ומהנה מאוד. אורשלים - ניר חסון - ספר על מצבה המורכב והבעייתי של ירושלים מאת כתב הארץ לענייני ירושלים. מקיף מאוד וחשוב מאוד. סירוב - עידית זרטל - ספר על תופעת הסירוב בישראל לאורך שנותיה על רקע הכיבוש ומדיניות כוחנית בעייתית של ישראל בכלל. שני הספרים האחרונים הם לטעמי, יחד עם קיצור תולדות יהוה מתגובה 696747 , שלושת הספרים החשובים ביותר שיצאו כאן לאחרונה וראויים לקריאתו של כל ישראלי חושב ואולי גם לתרגומים רבים. ולסיום, כדי שלא תגידו שאין לכם מה לקרוא: כל גליונות מחשבות מתקופת עריכתו של צבי ינאי. רוב גליונות אודיסאה. כל גליונות העולם הזה מתקופת עריכתו של אורי אבנרי. קריאה מהנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שידוע לי יש לוונגוט גם מחזה בשם Penelope שלא תורגם לעברית, אבל עובד לסרט בשם Happy Birthday, Wanda June ולאחריו המחזה פורסם מחדש תחת שם זה. מומלץ. כמו כן, באופן אישי אני מאוד אוהב את Breakfast of Champions ואת Deadeye Dick שלטעמי לא פחות טובים מהספרים שציינת וגם גלפגוס מוצלח מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לוונגוט ספרי מאמרים וזיכרונות שלא תורגמו לעברית אבל אני התייחסתי לסיפורת שלו בלבד. סביר להניח שמחזה יתורגם רק אם הוא מוכר מספיק בזכות עצמו ולא בגלל שהוא נכתב ע''י סופר מפורסם. מהספרים האחרים של וונגוט הייתי מציין את יברך אותך אלוהים, מר רוזווטר וציפור כלא כסבירים ואת יברך אותך אלוהים, ד''ר קבורקיאן כספר שגם מייצג את וונגוט במיטבו והעומד בשורה אחת עם ספריו הטובים אבל הוא לא רומן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איחוליי על ההספק המרשים, ורק הערה קטנה אחת- PLAYER PIANO זה פסנתר מכני. (מה שמתקשר גם לעלילה שבה מכונות מחליפות בני אדם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכר שראיתי את בית מטבחיים 5 בזמנו בקולנוע תכלת (אאז"נ) ועד היום כשאני הוא מזכיר לי את הרגשת ההלם והאימה. הסרט Cold Comfort Farm חמוד, אבל אני לא יודע עד כמה הוא צמוד לספר שלא קראתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר (ב"מ 5) מאד מומלץ, אם לא קראת אותו. וקשה להאמין שסרט - ודאי כזה שלא פרסם כמוצלח מאד - הצליח להעביר את עושר הרבדים וקוי הזמן שבו. בין שני הוונקוטים הכי טובים לטעמי, עם "עריסת חתול". גם הסירנות מאד מוצלח, הטון שלו יותר קליל והוא מאד משעשע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקום את שלוש שעדיין לא קראתי, רציתי להזכיר את: מועדון המכוניות של מצרים - עלאא אל־אסוואני - ספר מהנה ומרתק הכתוב בהומור על תקופת המלך פארוק במצריים, מעמד המשרתים והאימפריאליזם הבריטי. פותח פתח להכרת שכנתנו מדרום ועברה. אז הנה, הזכרתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נושא שתמיד מעניין ותמיד נוכח בהווייתנו וגם לאחרונה יצאו כמה ספרים העוסקים בו, סיפורת ועיון, את חלקם קראתי ואת חלקם עדיין לא, ושום רשימה לא תהיה שלמה בלעדיו אז הנה הוא כאן: הרייך השלישי גבלס - ביוגרפיה של רוצח במילים - פטר לונגריך - ביוגרפיה של אחת הדמויות המענינות והחשובות ביותר של גרמניה הנאצית כולל הסתמכות על יומנו. תוספת חשובה, נחוצה וראויה לארון הספרים של גרמניה הנאצית ומלחמת העולם השנייה. איש שוכב וחולם - לביא תדהר - ספר השייך לז'אנר ההיסטוריה האלטרנטיבית ומסופר בסגנון הספרות הבלשית ההארד בוילד על קורותיו של גיבור מרכזי בעולמנו האמיתי שהעולם החלופי המסופר בספר הוביל אותו למקום שונה לגמרי וגם הסוף מפתיע. לביא תדהר הוא אולי בסופר המד"ב הישראלי המוכשר ביותר וספרו זה הוא ספר חובה לכל מתעניני התקופה ההיסטורית האמורה, היסטוריות חילופיות וז'אנר הבלש הפרטי. מינכן - רוברט האריס - עוד מותחן מסוג שונה. סיפורה של הועידה הידועה לשמצה דרך עיניהם של שני עובדי משרדי החוץ בארצותיהם, בריטי וגרמני. סיפורה של הועידה מוצג דרך השתלשלותו ולפרטיו ההיסטוריים כולל הדמויות המוכרות של היטלר, צ'מברלין, דאלדייה ומוסולוני. רוברט האריס מצטיין בכתיבת רומנים היסטורים ופוליטים והפעם עשה זאת על רקע התקופה ההיסטורית המרתקת ביותר. מבצר החורף - ניל בסקומב - סיפורם של המודיעין הבריטי והמחתרת הנורבגית בסיכול פיתוח מים כבדים בנורבגיה הכבושה בידי הגרמנים. הסיפור שכבר סופר בעבר ואף זכה לסרט בשנות ה60 מסופר כאן בפירוט המבוסס על מסמכים שלא נתגלו לפני כן. סטלינגרד - אנטוני ביוור - תרגום חדש לספרו הקלאסי של אנטוני ביוור על אחד הקרבות החשובים והמכריעים במלחמת העולם השנייה. תיאור הקרב והנפשות הפועלות מהצד הרוסי והצד הגרמני בדרך הנארטיבית הקלאסית, הישנה והטובה ביותר - השתלשלות המעשה מראשית עד אחרית. ספריו של אנטוני ביוור מציגים לנו את מלחמת העולם השנייה דרך קרבות שונים ומרכזיים בה ומהווים ספרות טובה לא פחות מרומנים בדיוניים. בנוסף אני נמצא עכשיו בעיצומה של קריאת הספר מבקר חופשי מאת אריק גלסנר - אוסף ממסותיו ומביקורותיו של מבקר הספרות המעמיק והמרתק בתובנותיו. ועוד קריאה חינמית: אתר כותר כולל כמה ספרים חינמיים. מומלצת במיוחד היא האנציקלופדיה זמן יהודי חדש בעריכתם של אנשים טובים וחשובים כדוד שחם, ירמיהו יובל, מנחם ברינקר ודן מירון. קריאה מהנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה הספר.של תדהר מזכיר את SS-GB של לן דייטון (הסדרה על פיו היתה בסדר)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ממש דומה כי במקרה הזה הנאצים לא ניצחו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''זמן הסוסים הלבנים'' מאת איברהים נצראללה. מרתק, זווית ראיה שונה על הסיכסוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלוש לא עומד בציפיות. הכתיבה מייגעת וארכנית, הטוויסט לא מלהיב ושני ספרי אברהם אברהם הראשונים של המחבר טובים יותר. לעומת זאת: לחיות ולמות בתל אביב - שלמה זנד - מותחן מהנה, מרתק, משעשע, רב דמויות ותהפוכות עלילתיות. ספר הסיפורת הראשון של זנד גדוש בדמויות מענינות, הצצה לנבכי המשטרה, השב"כ והאוניברסיטה שהפוליטיקה הפנימית בה משורטטת בסאטירה מבריקה. בנוסף, גם מוצגת בצורה מבריקה המישנה הפוסט-ציונית של המחבר. וגם: הפשיזם הנצחי - אומברטו אקו - הניתוח הקלאסי של אומברטו אקו את המאפיינים העשויים להוביל לפאשיזם בתוספת של מרדכי בר-און המנתח את המאפיינים שמציין אקו בהקשר הישראלי. באופן עצוב, זה הספר האקטואלי ביותר כרגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש שיאמרו שזה הספר הבדיוני השני שזנד כתב, לפחות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויש שיאמרו שהציונות, ככל תנועה לאומית, מתבססת על המדומיין המורכב מאגדות שונות, תיאוריות לא בהכרח מבוססות ועובדות היסטוריות אמתיות. בעצם כבר אמרו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, סופרים ספרים שהקראתי/קראתי עם הבן שלי? כי השנה קראנו את כל הסדרה הראשית של "בון", עשרה ספרים. אבל ב-2019 הוא כנראה לא יוסיף לי הרבה, כי עכשיו הוא ב"הארי פוטר" וקורא בעיקר לבד. הקראתי+תרגמתי לו עוד אטסריקס או שניים או שלושה. וקראנו את היומן הגרפי של אנה פרנק. אבל לא ספרתי את כל אלה לצורך הסקר. ב"בון" יש איזה running gag עם "מובי דיק" - הגיבור מאוד אוהב את הספר, אבל כל אחד אחר ששומע משהו ממנו נרדם מייד. בשביל הצחוקים הורדתי את זה בקינדל והקראתי+תרגמתי לבני עמוד או שניים. לאכזבתו הוא לא נרדם. כשזה מיצה את עצמו, המשכתי לקרוא לבד. לרוב אני כן נרדם אחרי עמוד או שניים... אבל לאט לאט אני מתקדם1, וזה מהנה בדרכו. לא ספרתי לצורך הסקר. קראתי את טרילוגיית קרלה של ג'ון לה-קארה, את "ימי מטילדה" של אביבית משמרי, ואת "הרצח של רוג'ר אקרויד" של אגתה כריסטי. בזה האחרון, למרבה התסכול, כבר מההתחלה ניחשתי נכונה מי הרוצח לפי רמזים מטא-ספרותיים, אבל דחיתי את ההשערה כמעט מייד משיקולים מטא-ספרותיים אחרים ולא טרחתי לבחון אותה תוך כדי קריאה. כך שהסוף הפתיע אותי כמו שצריך, אבל... לא כמו שצריך. כמו איזי, קראתי השנה את The Left Hand of Darkness הנפלא, ואז ניסיתי את A Wizzard of Earthsea, עם ציפיות בשמיים (בתור מי שחושב שהארי פוטר הוא סוג של יצירת מופת, ושלה-גווין כנראה יותר מוכשרת מרולינג), ולאחר רבע ספר הפסקתי באכזבה מרה. בהשוואה להארי פוטר זה פשוט הרגיש לי כמו שלד של ספר, כמו תקציר לבגרות. 1 מה שמאט בעיקר הוא שאני כל הזמן בורח לחיפוש של המילים הלא-מוכרות לי, כולל אטימולוגיה, ולפעמים גם לחיפושי טריוויה כמו איפה זה ניו בדפורד ומה המרחק בינה לבין ננטאקט, האם נכון שצדו לווייתנים בשביל נרות2, ואיך אומרים בעברית porpoise. 2 נכון חלקית. לשומן לוויתנים היו הרבה שימושים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מובי דיק קראתי ברצף עם רובינזון קרוזו, מסעות גוליבר ואי המטמון כחלק מההכנה שלי לבחינה פסיכומטרית לפני יותר מ-20 שנים. אני לא זוכר למה, אבל החלטתי שספרים על מסעות בים הם הכנה טובה לפרק האנגלית של הבחינה. זה עבד. למרות שחלק ניכר מ-2018 הוקדש לאורסולה קץ לה-גווין, לא ניסיתי את A Wizzard of Earthsea או מי מהמשכיו. מישהי אמרה לי שזה לא לגילי אז ויתרתי. נהנתי לקרוא גם את כל הספרים האחרים שלה מהסדרה (Left הוא הרביעי בסדרה אם אני זוכר נכון) וכל אחד מהם הוא שונה ומיוחד בדרכו. אני עד היום לא יודע מה ההבדל בין Porpoise ובין Dolphin. נראה לי שהדמיון ביניהם מספיק כדי לקרוא לשניהם דולפין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדבר הראשון שלמדתי בימים האחרונים על porpoise, אחרי שמתברר שבכלל לא זכרתי או לא ידעתי מה זה, זה מה ההבדל בינו לבין דולפין. אגב, הופתעתי במהלך הלימוד הזה לגלות שאורקה נחשבת יותר דולפין מלוויתן. אבל בצירוף מקרים מדהים, באותו יום שבו למדתי על porpoise שמעתי את Sea Song של רוברט וייאט אחרי איזה שלושים שנה, ועכשיו סוף סוף הטכנולוגיה כבר בשלה לחפש את המילים של השורה שלא הבנתי אף פעם, ואיזה חיות אני פוגש שם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:) ותודה על ההפניה לרוברט ווייאט הכמעט נשכח. Old Rottenhat הוא בעיני אחד האלבומים הגדולים של שנות השמונים (שלא היו משופעות במוזיקה איכותית כמו שני העשורים שקדמו להן), וגם שרד מצוין את השנים שחלפו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. אלבום נפלא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים, ובעיניי גם השם של האלבום הוא הברקה קופירייטרית מהשורה הראשונה, עם דו (תלת?) המשמעות שלו. ובחזרה נושא אחד אחורה: אני מנחש שאני האייל היחיד שפגש porpoise בטבע, כמה פעמים ומקרוב מאד, לפני שהוא הכיר את המילה porpoise. זה היה באחד מטיולי הקיאקים שלי באלסקה, לפני יותר מעשרים שנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכל להסביר את שם האלבום? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כידוע, האלבום הסופר-מלנכולי הזה הוקלט זמן קצר אחרי שרוברט וייאט הפך למשותק בשתי רגליו, בעקבות נפילה מהחלון כשהיה שיכור. אז יש כאן את הביטוי rock bottom במשמעותו הרגילה (תחתית, או נקודת שפל, במובן השלילי/דכאוני), ויש את הריצפה שציפתה לוייאט בסוף הנפילה שלו, וחוללה את האלבום. אולי אולי יש פה גם משחק מילים על "רוק" כז'אנר מוזיקלי ("רוק תחתיות", או משהו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תמיד חשבתי שהשורה האחרונה שלך היא דו המשמעות המיידית כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק היה לנו לא מזמן דיון נחמד על הסדר בין שם עצם לשם תואר. זה מה שלא מסתדר לי כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואללה, אפשר דקדוקית, אם כי בתרגום מילולי לעברית הייתי מוותר על ה' הידיעה וכותב ''תחתית רוק'' או ''תחתית רוקיסטית''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אתה מחליף את המשמעות (לשיטתי). ה-ה' מציין שייכות (קצת כמו Rock's bottom, עם השמטת ה-s לצרכי אלגנטיות שירית). אבל אכן גם תחתית רוק'נרולית עובד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באחד השירים בתקליט וויאט כתב rocky bottom שזה גם יכול להיות קרקע לא יציבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפתיל הזה שווה כל התפלפלות בזכות המוזיקה הנפלאה שהוא חושף לפנינו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, את המדרש של Rock Bottom ידעתי. מהקשר הפתיל חשבתי שאתה מדבר על Old Rottenhat. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס, באמת פיקשוש שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לציין גם שב-1997, כשהוא כבר בכלל לא צעיר, וייאט כתב את היפה שבלחניו, Maryan. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני היפה בלחניו היה Shipbuilding עד שגיליתי (היום!) שלא הוא הלחין אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה שהכרת לי עכשיו שיר יפהפה ומיוחד. ראיתי להפתעתי שלפיליפ קתרין יש קרדיט בתור מחבר שותף. בחיים לא הייתי מנחש שהוא מעורב בשיר כזה - אני מכיר אותו בתור גיטריסט ג'ז מסורתי, סטייל וס מונטגומרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי, תודה על האיזכור! :-) דחקת אותי בין שני ענפים גבוהים מאוד. לא הזכרתי ברשימה שלי את היומן הגרפי של אנה פרנק שבאמת עשוי לעילא. בפנטזיה (ז'אנר שאני כמעט לא מגיעה אליו, להבדיל ממד"ב) התחלתי לקרוא את "מרשעת" של גרגורי מגווייר אך אין לי עדיין משהו מושכל לומר לגביו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזאת מפני שזו השנה הראשונה שבה עברתי לתפריט של קריאה דיגיטלית באופן כמעט בלעדי. "קרסה" הוא כמובן דימוי ותו לא; אבל בכל זאת, יותר מ-60 ספרים דיגיטליים הועברו למדף הווירטואלי "סיימתי לקרוא", ועוד כ-20 עומדים על המדף כעת וצפויים לחיסול בזה אחר זה (בנייר היו ודאי גם כן כמה עשרות שהתגלגלו לידי). פשוט התמכרתי לקלות הרכישה (במבצעים התכופים) בחנויות הדיגיטליות למיניהן. חלפו הימים שבהם הייתי שבה מהספרייה עמוסת שקיות. השיטוטים בחנויות הספרים הפכו לבילוי תקופתי יותר מאשר למסע קניות. אם אני כבר קונה כעת ספרים הם ספרי שירה, רומנים גרפיים או ספרי יד שנייה. החיסרון הגדול הוא כמובן שכעת אי אפשר להשוויץ בתוכן המדפים בפני באי הבית. אך הנה בא סקר זה ויישר את ההדורים. לא אמנה את כל הספרים שקראתי כמובן, אציין רק את אלה שעשו עלי רושם או שיש מה להעיר עליהם: טבעו של הכייף - ד. פוסטר וואלאס. מרתק לתקופתו, תחילת שנות התשעים. כמעט בלתי רלוונטי לימי התקשורת והבידור של ימינו, עם נטפליקס והתוכן המותאם אישית. בכלל, אני לא מאוד נלהבת מהכתרים שקשרו לפוסטר וואלאס, ולא בטוחה שהתרגום הבולמוסי של כולם לעברית אכן מוצדק. נכון שיש לו תובנות מבריקות כמעט בכל עמוד אבל הסך הכל די מייאש, מערער את עצמו - באמצע דיון בתופעה שלילית לדעתו הוא זורק פתאום "אוי שיט, אני חושב שגם אני עושה זאת לפעמים" ומתחיל להסביר היכן כשל (לא בטוחה למה אבל זה הרס לי לגמרי את חוויית הקריאה והפך אותו לבלוגר מהורהר יותר מאשר תיאורטיקן רציני). יצאתי עם תחושה של תיאור מבריק ומפורט אך ללא מסקנה או כיוון. חוף מנהטן - ג'ניפר איגן - רכשתי לאחר שנהניתי מאוד מ"מפגש עם חוליית הבריונים" שלה שעסק במוזיקה ובזמן. גם "חוף מנהטן" הוא ספר סוחף, מקיף, עשיר, עם יכולת פנומנלית של הכותבת להביא את נימי התודעה של מאפיונר מריר כמו של ילדה פיקחית בת 12. חיבוק גדול - רומן גארי. רומן ממזרי ובו זמנית אקזיסטנציאליסטי ועצוב מאוד, על בדידות אורבנית, על החיים בתוך ראשו של האדם הבודד, על ההיאחזות במוכר ובידוע. הנאה צרופה. קונסטלציה של תופעות חיוניות - אנתוני מארה. למרות שמו הבלתי אטרקטיבי (הכוונה בסך הכל ל"סימני חיים ראשוניים", דופק, נשימה וכולי), זה ספר נפלא באמת. מביא את זוועות המלחמה בקוסובו, כולל מחזות של רוע צרוף, אך נותר כל הזמן מלא חמלה ומאפשר לנשום. הפלא של אנה - אמה דונהיו - לא ספר גדול, לפעמים נגרר קצת, אבל עלילה מסקרנת מאוד שגם מתבססת על מקרים אמיתיים - ילדה בכפר אירי קתולי מוכרזת כקדושה שאינה זקוקה לאכילה עוד. גיבורת הספר מופקדת לבדוק אם אכן כך הדברים. התיאור של הכפר האירי נותן תחושת מציאות עזה. סינמה נייר - אברהם הפנר. אוהבת מאוד רשומות אישיות של במאים על קולנוע, והפנר לא מאכזב. סלח לנו - א', הומס. טרגי-קומדיה ביזארית משהו שהולכת ומתעדנת עד לדפי הסיום, הגיבורים חווים קטסטרופה אחרי קטסטרופה ויוצאים מחוזקים בכל פעם מחדש, זה לא ספר על עזרה עצמית, יותר על הכלה ועל אנושיות גדולה שמתעקשת גם אחרי תאונות, מחלות והתבזויות, ללכת לאכול כולם יחד פיצה בקניון. "כל מה שעולה מתכנס" וגם "שלוש סופרות דרומיות" - לפלאנרי או'קונור יש השפעה מקפיאת דם. ולמעשה בכל פעם שאני קוראת אותה אני נדחפת לרצון לכתוב כמוה (ואז מודה לאל שלא). צפון דרום - אליזבת גאסקל - סיפור אנגלי יפהפה מתחילת המהפכה התעשייתית, עם קונפליקטים בוערים של עיר מול כפר, קהילתיות מול קפיטליזם קשוח, אמונה והליכה בתלם מול יוזמה עצמית, וכמובן תלאות בדרך לסיפור אהבה. סופרת מתקופת דיקנס שלא הכרתי ושטוב שתורגמה כעת. שטום (shtum) - עוד ספר עם נושא בלתי נסבל שמצליח לאפשר גם לרכי הלב לצלוח אותו. אב לילד אוטיסט על הצד הקשה של הרצף, מתמודד עם הצורך להיפרד פיקטיבית מאשתו כדי שלילד יהיו תנאים להיקלט במוסד מתאים יותר. למרות המשפט הקודם זה ספר מלבב וחם. הזר המסתורי - מארק טוויין. ספר מעולה ומייאש. קראתי במקביל לספר של לאבקראפט ודעתי על האנושות לא ממש השתפרה. "רכבות תחת שמירה צמודה" ו"הייתי משרתו של מלך אנגלית" - בוהמיל הראבאל - (היחיד שקראתי בנייר) - שני סיפורים של מספר ענק, מומלצים בכל פה. הראשון מביא הומור צ'כי במיטבו עם תיאור של תחנת רכבת בזמן הכיבוש הנאצי, וההתרסה כלפי הכובשים וכלפי מוסדות מנופחים בכלל. השני מגולל היסטוריה פרועה של מלצר בבית מלון בתמונות בלתי נשכחות של מלון רפאים שפועל ללא אורחים, למשל. "החייל הטוב" - פורד מאדוקס פורד - גם הוא בנייר, די קשה להשיגו כנראה. סיפור של דקדנס שמתקפל על עצמו, קלאסיקה מומלצת מאוד מתקופה חביבה עלי ("התקופה היפה") ובית ספר לכתיבה באופן כללי, מבחינת פרישת העלילה, (חוסר?) אמינות המספר ועוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היחיד מאלה שגם אני קראתי השנה זה ''טבעו של הכייף'' של וואלאס. בהיותו מה שהוא - אוסף אקלקטי של מאמרים, קשה לי לשפוט אותו כספר ''אמיתי''. כבר בקריאה הרגשתי כמה הוא התיישבן אחרי עשרים שנה בלבד, בעיקר במאמר הארוך שעוסק בטלוויזיה והשפעתה עלינו. אלא שאני לא בטוח שהוא לא רלוונטי לימינו, אלא שהוא כבר כל כך רלוונטי שזו קלישאה. התלונה שלו על ההשפעה הכבירה והמזיקה של המסך על תודעת הקהל דומה לתלונה על השפעת משחקון ''האחים מריו'' על הקשב, כשהאייפונים של היום עולים עליה מאות מונים. לא קראתי ספרים אחרים שלו בשלמות, ולכן אשמח להשעות את השיפוט עליו עד שיזדמן לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוסף אקלקטי של מאמרים + העתקה של סילבוס קורס ועניינים פרוצדורליים שכתב לסטודנטים עם פירוט חובות הקריאה והמטלות שלהם. התחשק לומר להוצאה: בחייכם, אפשר להבין שאתם רוצים לבנות אותו כגאון, זה יפה, אבל לא כל נייר טכני שכתב ראוי להיכנס. (אפילו אם כתוב שם שצריך להוכיח רצינות בקורס). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הספר של לאבקראפט שקראת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הצל מעל אינסמאות'''. יש לי רגשות מעורבים כלפי הסופר הזה, מצד אחד הרעיונות שלו ייחודיים ומבעיתים, הוא מפליא לצייר עולמות מתועבים ודמוניים. מצד שני לא הרגשתי בשום עלילה מתפתחת לבד מ''שמעתי על משהו מפחיד ואז החלטתי לבדוק מקרוב וזה באמת היה מפחיד''. אפשר לומר שכטקסט, ספר של לאבקראפט דומה לציור של הירונימוס בוש, הוא מתאר ומציג יותר מאשר מספר. כל זה כאשר כמובן כבודו במקומו מונח כאחד האבות של ספרות האימה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהבתי את הדימוי לבוש. לאבקראפט הוא, בפשטות, סופר גרוע, אבל עם דמיון מטריד. וכמובן, ה"מיתולוגיה" שיצר קיבלה חיים משל עצמה, וזה מאוד משעשע. ("למה לבחור ברע במיעוטו? הצביעו קת'ולהו!") | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו לאבקראפט והמיתולוגיה שלו, אני יכול להמליץ על The Ballad of Black Tom של ויקטור להוול - ספרון שלוקח את אחד הסיפורים של לאבקראפט - The horror at Red Hook - שהתאפיין אף יותר מהרגיל בגזענות בוטה, והופך אותו על פיו באופן מבריק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון טעות לגבי ''קונסטלציה של תופעות חיוניות'' - לא קוסובו אלא צ'צ'ניה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה גם אני קראתי השנה (במקור) את ''החייל הטוב'' של מאדוקס פורד. עמד אצלי שנים על המדף התחתון אחרי שלקחתי אותו פעם בחיסול השנתי של ספרים בספריה המקומית בעיירה בה גרנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשימה המלאה פה: https://www.goodreads.com/review/list/9430383-dubi-ka... בשנים האחרונות התחלתי לקרוא הרבה יותר - אם עד לפני ארבע-חמש שנים הייתי קורא מספר חד ספרתי של ספרים בשנה, עכשיו אני קורא כמה עשרות. זה קשור בשני דברים - הקינדל, שמאפשר לי לקרוא בכל סיטואציה, כולל בחושך; וגודרידז, שעשה לי גיימיפיקציה לקריאה ומדרבן אותי לעמוד בזמנים. השנה הגעתי למסקנה שלגיימיפיקציה הזו יש גם השלכות שליליות, בדמות העדפה לספרים קצרים, ורשימה הולכת ומתארכת של ספרים ארוכים שנמנעתי מלקרוא כדי לא להפריע לקצב. אז השנה הורדתי את הציפיות שלי ל-12 ספרים. סביר להניח שאני אעבור את זה בהרבה, אבל ככה אני ארגיש פחות לחץ (מטופש לגמרי, אבל כזה אני) לקרוא ספרים שאני יכול לגמור בשבוע. השנה גם לא טרחתי לכתוב ביקורות על רוב הספרים שקראתי, ואני מרגיש את ההשפעה השלילית של זה על היכולת שלי לזכור על מה היה הספר. Freshwater של אקוואה אמזי, למשל, זכור לי כספר מצויין, אבל תהרגו אותי אם אני זוכר על מה הוא. ספר אחד מהרשימה שלי שיש סיכוי טוב שלא קראתם ואני יכול להמליץ עליו בלב שלם: Bitter Orange של קלייר פולר. ספר מבריק ומטריד שממשיך את העיסוק של פולר מספריה הקודמים בבדידות ובמהות היחסים בין בני אדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי צ'יף! טוב לראות אותך כאן. אם כבר קפצת לביקור, אולי תמצא עניין בתגלית קטנה שלי מהזמן האחרון: את המילה "בונובו" צריך לבטא באנגלית כשהדגש הוא על ההברה האמצעית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברוכים הנמצאים, וכן, אני יודע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יופי שאתה יודע, אבל לא חשבת אף פעם לספר לנו? צריכים לשמוע את זה מיובל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקור השם הוא מעיוות שם של כפר כלשהו. אין דרך 'רשמית' להגות אותו, וגם ההגיה הטבעית עבורנו (דגש על ה'בו' הראשון) מקובלת. פשוט לדוברי אנגלית בא יותר בטבעיות להגיד בו*נו*בו - אפילו עם קצת דיפטונג ב'נו'. סה טו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> פשוט לדוברי אנגלית בא יותר בטבעיות להגיד בו*נו*בו אז זהו, חשבתי שדווקא לדוברי אנגלית ההגייה הטבעית תהיה עם דגש על ההברה הראשונה, סטייל Jericho. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות אנחנו יודעים מה הלפטופ המועדף עליהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה עניין של תנועות פתוחות יותר (A ו-I) לעומת תנועות סגורות יותר (O ו-U), לדוגמא: טורונטו, קולומבו, ג'רוזלם, ג'יבוטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מסביר את שתי הדוגמאות בתגובה שלה ענית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצטרף עם ספקולציות משלי. לדוברי אנגלית יש שתי אופציות סבירות להגות bonobo: אפשרות ראשונה: עם טעם על ההברה הראשונה. אז התנועה הראשונה תהיה (באמריקאית טיפוסית) תנועת A עם פה פתוח לרווחה; התנועה השנייה או a קצר עם פה חצי סגור, כמו ב-but, או schwa (תנועה קצרצה לא מאופיינת, הכי נפוצה באנגלית); והשלישית הדיפטונג ou, כשהסיומת u קצרה. אפשרות שנייה: עם טעם על ההברה האמצעית. אז התנועה האמצעית היא דיפטונג ou מוטעם ויפה, הראשונה חייבת להיות schwa, והשלישית ou לא מוטעם כמו באפשרות הראשונה. אני חושב ששתי האפשרויות טבעיות להם באותה מידה, ושתיהן רחוקות די באותה מידה ממה שלא תהיה ההגייה המקורית בשפה האפריקאית. יכול להיות שלראשונים שהביאו את המילה באנגלית האפשרות השנייה נשמעה קצת פחות רחוקה מהמקור. בכל אופן, ויקימילון מראה את שתי האפשרויות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיה לאבולוציה מן התורה: הבונובו? אני ואמך ואחיך! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מפתיע. יש טענות שיעקב הבין בגנטיקה לפחות של כבשים), אז מה זה בשבילו לפתח את תורת האבולוציה. שדרווין הכופר ילך להתחבא מתחת לאיזה צב גלפגוס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרוב יותר ללאמארקיזם, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה! (והייתי כמובן צריך לגגל כדי לפענח את החידוד.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידידיה, אולי עם הרגישות לשפה והבקיאות שלך במקורות תוכל תעזור לי. לפני כמה שנים קראתי על אחד הביטויים השגורים בפי כולנו (לא זוכר איזה, וזאת השאלה שלי), שמקורו מהתנ"ך, ושלעיתים קרובות משבשים אותו. זה היה משהו כמו "חוצב להבות" שלפעמים משובש ל"חוצב לבבות". הפואנטה היתה שהביטוי הזה מופיע בכתב גם באיזשהו ממצא ארכיאולוגי קדום (המגילות הגנוזות? איגרות בר כוכבא?), ושם הוא כתוב דווקא בגירסה הלכאורה משובשת שלו. כלומר הגירסה ה"נכונה" של היום היא בעצם השגויה. מכיר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בר כוכבא כותב תמשהו במקום:את המשהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, יש תקדימים לחידוש שלך מתגובה 4581! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תכבלים. אבל אני לא יודע מה הביטוי שיובל התכוון אליו. אליו בקבוצות של מחאקרים יוכלו לעזור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפילו ברישא של "בונובו" יש מקום לבלבול בהגייה: נזכרתי בפרק ישן של "תרגיע", שבו לארי דייוויד מודה שהוא לא יודע איך לבטא את השם "בונו" (הסולן של U2) - עם ה-O הראשון מהזן ה"קמצי" או הדיפתונגי. לא מצאתי סרטון אבל כן את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הולך ונהיה יותר ויותר משעשע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין מאוד לאן יתפתח התהליך הצעיר יחסית של המשחוק. כבר היום יש מכוניות שמדווחות לך בזמן אמת אם אתה נוהג בצורה חסכונית יותר מהממוצע שלך. יש שעונים או יישומונים שסופרים לך כמה הלכת מתוך היעד שהגדרת. דברים לכאורה שוליים אבל בעלי השפעה משמעותית. אני משער שהתהליך הזה יתפוס תאוצה בשנים הקרובות וישפיע על עוד ועוד תחומים בחיים שלנו. יהיה מעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדד התנהגות חברתית? __ (למרות הנאמר בקישור, יש מקורות שדוקא מהללים את התוצאות בשטח) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספר העמודים שלהם הולך וגדל. יש לי יותר גישה לספרים דרך הרשת, ומספר העמודים שבהם גדול בהרבה יחסית למה שאני זוכר מהפעם הקודמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מצד שני, אני כבר בספר השני שלי בשנת 2019 :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2019 נפתחה אצלי עם "ענוג הוא הלילה" (שכבר סיימתי). כך שמכאן אפשר רק להידרדר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, ב-2018 קראתי 21 ספרים. נהניתי במיוחד מ"ימי מטילדה" ומ"עין החתול". סבלתי מ"נוילנד" וטיפה מ"שתיים דובים". תועלת מיוחדת הפקתי מ-"United in Hate" ומ-"Doctoring Data", שעליו אייחד כמה מילים. את הספר, שפורסם לפני ארבע שנים, כתב ד"ר מלקולם קנדריק, רופא וחוקר בעל מוניטין. קנדריק תוקף את הממסד הרפואי ובמיוחד את השימוש המפוקפק שנעשה בסטטיסטיקה במסגרת מאמרים, את כתבי העת שמפרסמים אותם ואת ההמלצות והפרקטיקות השגויות שמאומצות בגינם. קנדריק עושה זאת באופן בהיר ומנומק. הוא מראה שבמקרים רבים חיבור פשוט של המספרים המופיעים במאמר, או בקשה מן המחברים להשלים פרטים מגלים שהנתונים אינם תומכים, ולעיתים אף מובילים למסקנה ההפוכה מזו של המאמר. לעיתים די לשים לב למתודולוגיית בחירת מדגמי המחקר. כך למשל הראה מחקר מ-1987 שטיפול הורמונלי חליפי מוריד את ב-42% את האירועים המוחיים והלבביים. כתוצאה מכך ניתנה לרופאים המלצה גורפת, ובארה"ב אף מחייבת, להמליץ על טיפול זה למטופלותיהם שהגיעו לגיל המעבר. אלא שהמחקר מ-87' היה תצפיתי ולא התערבותי. קבוצת המבחן התבססה על נשים הנוטות לתזונה בריאה, עיסוק בספורט, הכנסה גבוהה והמנעות מעישון. זאת בעוד שקבוצת הבקרה היתה...הנשים האחרות. ניסוי התערבותי שפורסם ב-2002 הבהיר את גודל האסון: הוא הופסק קודם למועד שתוכנן לאחר שכבר בשלב מוקדים התברר שנטילת הורמונים לאורך זמן מעלה משמעותית את התחלואה ואת התמותה משבץ מוחי וממחלות לב. קנדריק מזכיר המלצות מחקריות רבות אחרות שהתבדו. לעיתים מדובר בכאלו שכלל לא היו להן סימוכין מינימליים מלכתחילה - כגון ההמלצות על משקל "תקין"1, על שתייה של אלכוהול "במידה" 2 ("הפרדוקס הצרפתי") ועל צמצום הצריכה של בשר אדום ושל מזונות עתירי כולסטרול באופן כללי. בחלק מן המקרים ניתן לכמת את כמות המטופלים שמתו כתוצאה מן ההמלצות השגויות. למשל, השימוש בחוסמי בטא באופן גורף בזמן ניתוח, הסתמך על מחקר רשלני, מה שעלה ככל הנראה בחייהם של כ-800,000 איש באירופה. ההמלצה על מנוחה מוחלטת של שישה שבועות לאחר התקף לב, הסתמכה על אפס מחקרים. בין השנים 1912, שאז היא פורסמה ע"י הרופא שגילה באותה השנה שמדובר באוטם שריר הלב, ועד לאמצע שנות השישים, עלתה המלצה זו בחייהם של יותר בריטים מאשר שתי מלחמות העולם. חלקו השני של הספר עוסק בפוליטיקה הרפואית. בין השאר מייחד קנדריק דיון במה שקורה לא פעם למי שמערער על דוגמות מקובלות. אחד מהם הוא פיטר_דוסברג [ויקיפדיה], אחד החוקרים המובילים בחקר מחלת הסרטן. בסוף שנות השמונים, העלה דוסברג, ביחד עם חתן פרס נובל קארי_מוליס [ויקיפדיה], השערה מנומקת לפיה הגורם לאיידס אינו נגיף ה-HIV. כתוצאה מכך זכה דוסברג למסע ביוש בעיתונות וכן באוניברסיטת ברקלי בה עבד, מה שגרם לו לאבד מתמחים, מענקי מחקר ואת מעבדתו. גם רופאים אחרים שטענו כנגד העמדה המקובלת נודו, פוטרו ואף נתבעו. בכמה מדינות ישנם נסיונות למנוע בחקיקה מרופאים לפרסם טענות רפואיות "פרטיות". עבורי ערכו של ספר לא יסולא בפז. הוא לא רק הוסיף לי ידע רפואי החשוב לעבודתי, אלא גם חידד את יכולותיי לקרוא מאמרים בתחומים שונים באופן יעיל יותר. אני מבחין עתה טוב יותר ממה מנסים כותבי מאמרים להתחמק בניסוחיהם, את תקיפותם המוגבלת של הניסויים המתוארים וכן את המספרים שמאחרי המספרים. הספר גם העשיר אותי רבות באשר לשיבוצם הראוי בשיחות חולין כמו גם בדיונים מקצועיים של ביטויים כדוגמת "bonkers", "jolly good" ,"bollocks". מצד שני, המרירות והסרקאזם של קנדריק עוררו בי כל זמן הקריאה תהיה קשה באשר למהימנותו - במיוחד באשר לאופן בו הוא מייצג את העמדות אותן הוא תוקף. זאת בהשוואה לספרים כמו נגד הדקוסנטרוקציה או גן העדן הרבוד שהרשימו אותי ביכולתם להציג באופן מכובד ומשכנע את העמדות עמן הם מתעמתים, ולהניח לקורא לגבש עמדה משלו. לפחות באשר לנתונים שקנדריק מביא, נראה שהוא לא רחוק מן האמת, לכל הפחות. אגב, שלחתי למספר רופאים את הפרק השני בספר, שאורכו חמישה וחצי עמודים. כולם, כולל אלו שמהם אני זוכה להערכה מקצועית, סירבו לעיין בו. הבעייה הגדולה שלי עם הספר היא שאין הוא מיועד לציבור הרחב. כמעט כולו מוקדש לזריעת חוסר אמון בעולם הרפואה, החל מן הגופים המפקחים ועד לרופא המשפחה, כאשר תיעוב מיוחד מוקדש לרופא המומחה. למשל, בלשונו של קנדריק: expert opinion, the lowest form of human evidence. לעומת זאת, כבוד מיוחד, ואף מידה של הסתרה, מוקדשים להולכים כנגד הזרם. מה בדיוק אמור אדם מן השורה לעשות עם זה? למי יש זמן, ידע ויכולת לעבור בעצמו על כל המאמרים הרלוונטיים לבריאותו, לאזן את הנתונים הסותרים עם הידע הרפואי שלו, להתכתב עם המחברים כדי להשלים פרטים, ולעשות בחירה שאינה קטסטרופלית? קנדריק שוכח לומר שרבות ככל שיהיו השגגות וביטויי האגו של רופאים מומחים, אלו עדיין בטלים בשישים, ואף במאות, ביחס למידה בה הם מייצגים מיטב הידע הרפואי של תחום מומחיותם. במילים אחרות: של כמו באנקדוטות, מרשימות ככל שיהיו, אזי סטטיסטית, מי שנוטה לבחור ברופאים ההולכים כנגד הזרם - יזכה לחיים קצרים וחולניים יותר. כך למשל, עמדתו החתרנית של דוסברג ביחס למחלת האיידס הביאה למותם של מאות אלפי בני אדם בדרום אפריקה לבדה. רופאים אחרים ממליצים, בניגוד לעמדה השלטת, שלא להתחסן, דבר שכבר הביא למותם של אלפים. למעשה, מאחר וישנם כמה מיליוני רופאים בעולם, סביר שלכל טענה שנכונה אינטואיטיבית אך הופרכה מחקרית, ימצאו כמה מאות תומכים מקרבם, חלקם באופן רהוט ומשכנע. האם זה אומר שצריך להשתיק קולות כאלו? לא יודע. מדובר בסוגיה ערכית ופרקטית קשה. אבל כבר הארכתי הרבה מעבר למתוכנן. אז לסיכום: אם אינך נמנה על הציבור הרחב, הזמן עוד היום את הספר. ולסיום, מכירים את זה בראיון עבודה שאתה צריך לציין חולשה בולטת שלך, ושזה ישמע אמין? אז הבעייה נפתרה! שבת שלום 1 עדיף עודף 2 ראה דיון 3874 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שעיקר הדוגמאות הן די ישנות. אבל הבעיה היא שכמה מהדוגמאות שהזכרת (ובפרט המקרה של דוסברג) הם של חוקרים שהלכו בצורה מאוד מובהקת נגד העדויות הקיימות. ההמלצה על אלכוהול במידה: היא נידונה כאן בדיונים שונים (ובפרט: בדיון 3874 לא מזמן). האם היא קיימת כהמלצה רשמית של גופי בריאות מסודרים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דומני שלפני שנים ספורות זאת היתה חלק מההמלצות של קופת חולים לעודף כולסטרול קל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההמלצה הזו התבססה על מתאמים שנמצאו במחקרים (ומחקרים רבים. לא סתם מחקר אחד או שניים). היא נראית לי מקרה מובהק של „טענות חזקות דורשות הוכחות חזקות״: נמצאו הוכחות אמפיריות למתאם בין שני גורמים שסתרו את האינטואיציה. המתאם הזה הפך להיות מספיק ידוע ב„רפואה האורבנית1״ ואולי גם החל להתקבל כחלק מהידע הרפואי. אבל בגלל שהוא נראה לא הגיוני, יש לו התנגדות. כרגע נראה שהמחקר הפריך אותו. אבל מדובר על מחקרים מהשנים האחרונות. כדי לדעת עד כמה הם נכונים, רצוי בעיקרון לחכות עוד כמה שנים2. אני אישית חושב שהטענה (שוב: ששתיית כמות קטנה של אלכוהול תורמת לבריאות) היא טענה שגויה. אבל אולי זה בגלל האינטואיציה שלי. ומאוד ברור לי שמאוד מסוכן להסתמך על אינטואיציה. 1 האמיתות המדעיות שידועות לציבור הרחב. להבדיל מרפואה עממית שלא מתיימרת להיות מבוססת על ידע מדעי. 2 למיטב הבנתי. אני לא מכיר מספיק טוב את התחום. זהו הרושם שלי מהדיונים כאן ומשאר מה שקראתי על הנושא הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספציפית זה היה ליין אדום ולא לאלכוהול כלשהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר לסוגיה מה צריך הממסד לעשות עם רופאים שמביעים דעות סוררות, ממש לאחרונה הדילמה עלתה במערכת בישראל. משרד הבריאות החל לפעול נגד רופאים המתנגדים לחיסונים, וועדת האתיקה של הסתדרות הרופאים נדרשה לעניין. אני חושב שהכיוון שלה משכנע: "לתופעה של רופא ששוחה נגד הזרם יש היסטוריה ארוכה והיא חלק בלתי נפרד מהתפתחות הרפואה. ישנן אין ספור דוגמאות שבזכות רופא אחד גילתה הרפואה שהיא שגתה לאורך הדרך", אמרה ד"ר תמי קרני, יו"ר הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית. "אחת הדוגמאות היא ד"ר איגנז סמלווייס שבאמצע המאה ה-19 גילה שצריך לשטוף ידיים בין טיפול ביולדת אחת לאחרת, מה שהתברר כעניין דרמטי בהתפתחות זיהומים. ולכן חשוב מאד לשמר אצל רופאים וחוקרים רוח חופשית. נייר העמדה שלנו מדבר על איזונים", הסבירה. נייר העמדה החדש של הר"י שיתפרסם בקרוב קובע כי אם רופא מחזיק בדעה הסותרת את הדעה המקובלת, הוא נדרש להוכיח אותה בכלים מחקריים מקובלים, ואיסוף נתונים, ולדון בה בפורומים ובכנסים מדעיים ורפואיים. קרני משוכנעת שאם היו מוצגות ראיות מדעיות מובהקות ומשכנעות בנוגע לנזקים או חוסר יעילות של החיסונים, העולם הרפואי היה מאמץ אותן. לדבריה, הפצת רעיונות מסוג זה ישירות לציבור, מבלי לקיים דיון רפואי מעמיק, גורמת נזק. "ישנם כללים בסיסיים שצריך לעמוד בהם. אם העמדה המקובלת והרשמית היא שהימנעות מחיסונים מסכנת חיים, ורופא מונע את הטיפול הזה, מבלי שעבר דרך הפורומים הרפואיים הנדרשים, הוא גורם נזק", אמרה קרני, "ואם רופא מופיע בתקשורת הוא צריך לציין באופן ברור מה העמדה המקובלת, ושהוא החריג. ועוד דבר: אם רופא מצוי בתקופה של התפרצות מחלה, בזמן שבמערכת עוסקים בהצלת חיים – כדאי גם לחשוב היטב האם זה הזמן הנכון לנהל את המאבק הזה". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |