 |
1929 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "ספרים"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
כאחד ששם לב ל''צרימות'' המופיעות בספר כבר בקריאה ראשונה, והתייחס אליהן לא כאל ''חופש ספרותי'' משום, שכפי שאמרת, המחבר מציג אותן כהאמת לאמיתה. למעשה, כל העלילה אינה אלא הדרך בה מציג המחבר את ה''אמת'' שלו. ולראייה הסיפורים וההפסקות הארוכות להחריד בה גיבורי הסיפור מספרים על ''ההיסטוריה''. ניתן למעשה לראות את הספר כעוד נדבך בגל הבערות והבורות השוטף את החברה המערבית - גל של מיסטיקה ופגאניות בכל שר תפנה. הספר אינו אלא חלק קטן מגל זה, אך נסיונו לסלף את ההיסטוריה מקומם למדי. |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
well, there are many ways to be one sided...
the book relies heavily on "holy blood, holy grail", which was a major hit some time ago. holy blood is a very thorough research, which is still debated today, although the dossiers secrets on which it is based are now widely considered to be a hoax (still debated though). all of the real life symbols in browns book are authentic (can be verified), as well as its claims about christian history (although in that it only touches the tip of the iceberg of what any well educated christian scholar already knows). to add to the fun, the book is riddled with allusions to other sources (holy blood, currently living people, literature and christian history as well as many more). the fact people are disappointed by it being fiction is the best testimony to how good the book is. wouldn't you have liked it if it was all real? anyway, it should serve as a portal, or an eye opener. start reading about christian history (holy blood, holy grail. fell victim to a hoax, but still fascinating), templars, excavations under the dome of the rock (even in modern day by some chief rabbis...) and of course the illuminati and free masonry, which is still very alive and kicking (easier to see it outside israel, but still...) and about the dark wave of superstition washing over us, this book does not promote paganism, it just tells the truth about the pagan residue in christian dogma. it is very interesting the book (which challanges christian belief), became such a major hit in the US, which is very religious. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הסקירה המאלפת. אני מתאפק עם רכישת ספרים עד שבוע הספר (עוד חודש), וכבר מזמן סימנתי את הספר הזה, למרות שגם אני לא מרבה בקריאת ספרים עלילתיים. אבל בכל זאת אציין ספר עלילתי אחר, העוסק בתעלומת רצח מודרני עם קורטוב של פמיניזם, פוליטיקה ותככים ונסוב גם הוא סביב המתח בין המונותאיזם לבין הפגאניות. זוהי "פרשת האלה ממאלטה" (http://www.bookme.co.il/bookdetail.asp?book_id=82371) מאת לין המילטון. למרות שהספר כתוב בצורה קולחת למדי, הסיום שלו בנאלי ומאכזב. לא אוכל לפרט את הסיבה מבלי להסגיר את הסוף ולכן לא אקלקל כאן. בכל אופן - יש פרטים רבים על אבירי מאלטה, על ההיסטוריה והסוציולוגיה של מאלטה ועל דמויות במיתוסים הפגאניים. הייתי תחת הרושם שמה שכתוב שם הוא נכון, אבל לא טרחתי להשוות ולבדוק אם אכן עשתה המילטון תחקיר כהלכתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש ספר מצוין שקראתי, הוא לא ממש בז'אנר של מדע בדיוני-מתח, אבל מצוין בכל זאת, וגם מדבר על ההתנגשות של הפגאניות עם המונותאיזם. הספר נקרא ''ערפילי אבלון'' והוא מדבר על אגדת המלך ארתור מזווית שונה לגמרי. אני יודע שיגידו לי שזה לא קשור ובכל זאת.... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערפילים של אבאלון, מאת מריון צימר בראדלי. עוד על אודות הספר הזה והז'אנר בכלל: הגירסה של המפסידים: סיפורת תנ"כית פגאנית, מאת אלי אשד - http://www.faz.co.il/story_1061 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שהמחבר פשוט רצה שתקנה גם את הספר שלו angels'n'demons שמספר על הרפתקאתו הראשונה של רוברט לנגדון | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המ... טוב לדעת! יצא בעברית? (אני מתעצל לחפש). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיין לא, אבל בסטימצקי מוכרים אותו באנגלית-נראה לי שבלי תרגום הספר יותר טוב (אלא אם כן תאלץ לחכות בערך שנה לתרגום) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לוקח כל כך הרבה זמן לתרגם ספר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שהבנתי מההוצאה, הספר עתיד לצאת לאור הקייץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
... למי שחשב ש"צופן דה וינצי" מופרך :בספר הזה מסופר על ה"אילומינטי" כת שטניסטית שהוקמה ע"י גלילאו במטרה להתנגד לכנסייה ולהקים שלטון חילוני עולמי ,העלילה מתחילה גם כאן ברצח כומר-פיזיקאי חלקיקים שמנסה להוכיח באיזשהו ניסוי את קיומו של אלוהים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם סדרת המד"ב הפסיכדלי "העין בפירמידה" 1 מתארת בהרחבה את פעולות האילומינטי. אם כי הסיפור כל כך הזוי, שקשה לדעת מה מעוגן בעובדות היסטוריות. 1 שתרגמה דינה, מגיבה (לשעבר?) באייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמר לנדאו על "מלאכים ושדים" - בראון ממחזר אנטי-חומר. אני נוטה להסכים עם רוב מה שהיא כתבה שם, למרות שאני לא שמתי לב לסטריאוטיפיות של דמות הרוצח אצל בראון אלא רק עכשיו בדיעבד. "הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?it... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני רציתי לקנות את הספר, אבל התחרטתי משקראתי את הביקורת של אביעד קליינברג במוסף "ספרים". חשבתי שהוא מזכיר את "שם הוורד", ספרו הנפלא (האחר) של אומברטו אקו (על "המטוטלת של פוקו" לא הצלחתי להתגבר) - נזירים, מיסטיקה נוצרית, רצח ומתח והסרט אפילו עוד יותר מוצלח מהספר. הצטערתי לקרוא את הביקורת של קליינברג, משום שעכשיו הספר נשמע לי כמו חארטה בסגנון רומנים רומנטיים, שמשלבים חיפושי אוצרות שלא היו ולא נבראו בעלילה הצפויה מראש (וטוב שכך) שלהם. קליינברג מזכיר כדוגמא למופרכות הסיפור את הרעיון שב"סעודה האחרונה" של דה וינצ'י מופיעה מרים המגדלית (ולא יוחנן, כפי שחשבו עד היום). חיפוש בגוגל העלה את הסיפור הבא: ואשר ל"צופן דה וינצ'י" - אולי אקח אותו בספריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שכתבתי, אמנם מבחינה עובדתית הספר לקוי, אבל עדיין היה כיף לקרוא אותו - הוא ממש "ספר נסיעות" מוצלח ואפשר להעביר איתו טיסה. אפילו איזי כתב בתגובה 214223. יתכן שאם יודעים מראש שהעלילה מופרכת אז זה עלול לפגוע בהנאה. אבל איך אומרים חובבי הסרטים? צריך "לסספנד1". ואם כבר הגענו עד הלום, אז זה הזמן להודות למשתתפים בפתיל שפתח כליל בתגובה 193642 שהציל אותי ממבוכה רבה (שבעקבותיה הוספתי את הפסקאות האחרונות למאמר). 1 מ-Suspension of disbelif |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאני יודע מה הדבר שהכי הפריע לי בספר. חלק ניכר מהסצינות שבו כתובות כמו תסריט. חלק גדול מהתיאורים מזכירים תנועות מצלמה אופייניות, (התאור של הפארק מול הלובר, או של חלק מהכנסיות) הדמויות משתפות את הסביבה כל הזמן במחשבותיהן (חושבות בקול רם?) והמבנה הכללי של העלילה - שיא מדומה וטוויסט, שיא מדומה ועוד טוויסט, עוד שיא לא מדומה, ושוב טוויסט עד הסוף הטוב שהכל מסתדר בו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיך אתה מרגיש בקשר לספרים של מייקל קרייטון בדרך כלל? נדמה לי שאל קרייטון הדמויות באמת פחות "חושבות לעצמן" אבל גם אצלו העלילה, במיוחד בספרים המאוחרים יותר, בסופו של דבר, בנוייה לתסריט. רק חבל, לדעתי, שהתסריטאים מעבדים אותה (באישורו של קרייטון, עד כמה שאני יודע) עוד ומאבדים את החן של ההקפדה על הפרטים של קרייטון לטובת הפנייה לקהל הרחב בצורת אפקטים מוגזמים (ע"ע "העולם האבוד" למשל). (כן, פתאום נזכרתי שאני יכול להגיב בחום!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר האחרון (והראשון) של קרייטון שקראתי היה זרע אנדרומדה. אחלה ספר והוא לא נראה לי כמו תסריט. קראתי שני ספרים של ג'ון גרישם (התא ותיק שקנאי) והם לא היו תסריטיים באופן מוגזם. (עד כמה שאני זוכר, זה היה לפני כ10 שנים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שזרע אנדרומדה הוא מהמוקדמים (1969). אם תסתכל על "קו זמן" או "חשיפה" אני חושב שתרגיש ב"תסריטיות" של העניין. הוא אף הגדיל לעשות וב"שמש עולה" אחת הדמויות נקראת "קונר", מתוך ההנחה (שהתממשה) שהשחקן שון קונרי יגלם אותה, מה שאכן קרה במציאות1. 1 אני מקווה שזו לא סתם אגדה אורבנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור, לא קראתי. (וגם אין בכוונתי לקרוא) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא עשו מ"זרע אנדרומדה" סרט (1979), ולדעתי מבין הסרטים המבוססים על קרייטון זהו המוצלח ביותר. הוא גורם לכל הסרטים החדשים מג'נאר "העולם תחת איום השמדה" להראות ילדותיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ראיתי ולא טענתי שאין סרט כזה. טענתי שהספר לא כתוב כמו תסריט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה קוראים לו קרייטון ? מה קרה ל CH? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתי לבדוק אולי כתוב משהו כאן: http://www.crichton-official.com/aboutmc/biography.h... אבל לא מצאתי. אני זוכר שבזמנו כש"פרק היורה" יצא אז שמו אויית בעברית "מייקל קריצ'טון", אבל אז התברר שגם באנגלית אין מבטאים את ה-CH ועברו לאיות "קרייטון". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אבל אז התברר שגם באנגלית אין מבטאים את ה-CH" התברר? איך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שמישהו ב"ספריית מעריב" תיעתק את Crichton באופן אוטומטי ל"קריצ'טון", והטעות התבררה מאוחר יותר. (בקיצור, כרגע אין לי תשובה יותר אינטיליגנטית) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חיפשתי עוד קצת ומצאתי את זה: http://www.craton.net/genealogy/spelling.htm | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנוע הדיבור של windows שבבילון משתמש בו מבטא Crichton כ קריטון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז הוא לא מדייק, כי יש לבטא זאת כ-CRAY-ton (קריי כמו חברת המחשבים, טון כמו יחידת המשקל) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התיקון, השגיאה כמובן היא שלי ולא של מנוע הדיבור, הוא אכן מבטא אותו כמו שכתבת (עם שתי יו''ד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהעדר פורום אחר לשאול זאת: מאיפה הגיע הביטוי "1 מוצא חן בעיניי"? הרי מה שאני מתכוון זה בעצם "מצאתי חן ב-1", ולא ל"לדעתי 1 מוצא חן בגורם שלישי". 1 הרקדנית הבלונדה של אתי פולישוק, נניח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ותען אסתר המלכה ותאמר, אם מצאתי חן בעיניך המלך. (אסתר ז' ג') והנה שאלת טריוויה, מאיפה הכותרת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספרדית הפועל המתאר מציאת חן הוא Gustar והוא משמש כמו בעברית: Me gusta esta - זה מוצא חן בעיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיר חמוד מאוד-מאוד, ושיעור בספרדית: Me Gustas Tu של Manu Chao. שווה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל עדיין... צריך להיות סביל, לא? "אם נמצאתי חיננית בעיניך". יכול להיות שפעלים מצחיקים כאלו כמו "מוצא חן" הם סביל? כמו "בא לידי ביטוי"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככה זה נראה, וכפי שציינתי, גם בספרדית אומרים ככה, כלומר האובייקט שמוצא חן בעיני מישהו הוא הנושא של המשפט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכמובן גם באחיותיה של הספרדית, הצרפתית והאיטלקית; אבל מעניין ש-plaire ו-piacere (בהתאמה) לא קרובים אטימולוגית ל-gustar הספרדית. אפשר לזהות בהם את please האנגלי (במובן של to please someone). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובניסוח פנים-תאורטי בלשני - בפעלים מהסוג שנזכר (piacere, appeal) מה שנמצא בסופו של דבר בעמדת הנושא, התחיל למעשה בעמדה של המושא, ונע ממנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרבה לפני אסתר, נוח מצא חן בעיני ה' (בראשית ו', ה'). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואל תשכח את הלהיט של מקהלת פרחי לונדון (מנביאים אחרונים, אולי מעובדיה?) מצא מצא מצא חן מצא חן במדבר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כאילו זה משנה למישהו) מסתבר שיש הרבה ''מצא חן'' בתנ''ך הכלל ובתורה בפרט, ותקצר היריעה מלפרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא שהעלילה שלו נותנת את הרושם המטריד שהסופר ניסה להלביש על הרבה עובדות שהוא חשב שהקוראים שלו ימצאו נורא מעניינות, איזושהיא עלילה וסיפור. העלילה כל כך מאולצת, הדמויות כל כך לא אמינות, כך שאם צריך להתייחס לספר כספר קריאה עלילתי - הרמה שלו שואפת לאפס. נראה כאילו הסופר רק רצה שנראה איזה מחקר מעמיק הוא עשה וכמה עובדות מעניינות הוא יודע וכמה הוא משכיל. הוא יכל כבר לכתוב ספר עיון, אם הוא חשב שהנושאים שעליהם הוא כתב הם כל כך חדשניים ומסעירים ופורצי גבולות, ולא לייגע את הקוראים המסכנים בסיפור אווילי ממש לא אמין שנמשך ונמשך על פני מאות עמודים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תני לי לנחש...לא אהבת את הספר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נקודות מסויימות בביקורת של קליינברג הזכירו לי מאוד את הטענות שהעליתי כנגד ספר אחר של דן בראון, בתגובה 210999 ובתגובה 211896. קליינברג כתב "הרומן נע במהירות מקלישאה לקלישאה, מלא בפירכות לוגיות ופסיכולוגיות עד לסוף המתקתק", שזה ניסוח קצר וקולע למה שניסיתי לומר שם. נראה שדן בראון מתרגש מאוד מאנגרמות ורואה בהן את שיא התחכום ההצפנתי (לפחות את שיא התחכום שההמונים יכולים לעמוד בו). תודה, בכל אופן, על הסקירה המעניינת, אולי בכל זאת אתן לספר צ'אנס. אגב, יצא כבר לפחות ספר אחד, "Breaking the Da Vinci Code" של מישהו בשם Bock, המתייחס ישירות לספר של בראון ומנסה, אם הבנתי נכון, להפריך את טיעוניו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאבתי את הספר בשלוק אחד, אבל מחקר אינטרנטי קצר השאיר אותי עם תחושה בעייתית. עד כמה שרציתי לאמץ לליבי את התזה של בראון, מסתבר שהיא ממש לא שלו, שהיא הופרכה מזמן וכו'. חוץ מזה היו בספר אי דיוקים של כיתה ג', שגרמו לי לחשוב שהתחקיר שלו היה לא רציני בעליל. לדוגמא, לנגדון מסביר ששם התמונה ''מונה ליזה'' הינה היפוך אותיות של של שמות אלי הפריון אמון ואיזיס. סבבה, אבל שם התמונה היה ''הג'וקונדה'', והשם ''מונה ליזה'' יוחס לנפוליון די הרבה זמן אחרי זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש עוד הרבה אי-דיוקים. אנצל את ההזדמנות כדי להביא שוב את הקישורים מהמאמר לביקורת של ההיסטוריון ד"ר אביעד קליינברג: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?it... ושל ברוס בושר (שאני לא יודע מה השכלתו הפורמלית): http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?it... שמפרטים חלק מאותם אי-דיוקים. דארל בוק כתב ספר תשובה לדן בראון, שבו הוא ככל הנראה מרחיב על אי-הדיוקים: http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/078526... . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניוטון היה לא רק פוריטני כדת, אלא גם פוריטני באופיו והשקפותיו הדתיות ("חרדי" במובן הנוצרי פרוטסטנטי). אני מנחש שהוא היה עויין במיוחד למיני טקסים דתיים כחלק מהאנטי-קתוליות החריפה שלו. דרך אגב, גם ליאונרדו עצמו היה מאוד מאוד דיסקרטי באורחות חייו. הוא היה מוכרח להיות כזה (אני חושב שהוא נאלץ להמלט מפירנצה בגלל עדויות להומוסקסואליות שהתגלו באקראי למשטרה המקומית). ואכן ההומוסקסואליות של ליאונרדו היא השערה והוא לא השאיר הוכחות של ממש לכך. גם הקודים בהם השתמש היו פשוטים מאוד (למשל כתב ראי בקודקס האטלנטי) ונראה שהוא לא התאמץ במיוחד אלא התיחס לכך כשעשוע (למרות שהוא חשש מגניבת רעיונותיו וניצול לרעה שלהם). דרך אגב, נובלה היסטורית-בלשית-מדעית שמחברה השקיע כנראה הרבה יותר באימות היסטורי (עשרות דמויות הסטוריות מופיעות בספר) הוא ספר באנגלית של איאן פירס http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/042516... . הספר גם מרתק לקריאה לפחות בעיני (עוסק בערך בתקופת ניוטון). האם הספר מוכר למישהו? האם יצא בעברית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שהוא יצא בעברית בשם "מקרה ידוע מראש": http://www.mitos.co.il/Book/BookFocus.asp?ID=130611&... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. זה הספר. מי שאהב את ''שם הורד'', ייהנה ממנו אף יותר כי הוא הרבה יותר ארוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי את ספרו זה, אבל קראתי ספר אחר שלו- "חלום סקיפיו", The Dream of Scipio, שעוסק באירועים שמתרחשים בפרובנס שבדרום צרפת בשלוש תקופות היסטוריות שונות- המאה החמישית לספירה, העת שבה הולך ונמוג כוחה האחרון של האימפריה הרומית; המאה ה-14 עם אירועי המגפה הגדולה; ומלחמת העולם השניה. העלילה עוברת הלוך ושוב בין התקופות, עם חוט ספרותי-היסטורי שמקשר ביניהן בצורה יפה. ספר מעולה. ואת "צופן דה וינצ'י" קראתי, וכל מה שיש לי להגיד עליו זה, שאני מחפשת פיתרון לו ולעוד כמה וכמה ספרים מיותרים שיש לי בבית, שקראתי פעם אחת ולא ארצה לקרוא שוב. הספר הזה מתאים לקריאה מהירה אחת מקסימום, בנסיעה או בחמסין גדול מאוד, או בכל עת אחרת שבה אי אפשר בשום אופן לקרוא משהו שהוא קצת יותר ממשקל-זבוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אומרים שיש החלפות ספרים במפגשי איילים, אז הרי לך פתרון במהרה בימינו. אני מוכן לתת לך ספר אחר של דן בראון תמורת הדה-וינצ'י :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שנאמר, הספר יצא בעברית, והתרגום מוצלח, ומוציא אותו מרתק גם בעברית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההומוסקסואליות של ליאונרדו לחלוטין איינה השערה - הוא היה גלוי בהחלט (בשלב המאוחר של חייו), ותלמידיו העיקריים היו בעצם מאהביו - כך הוא בחר אותם (כשהכוונה היא, שאדם שהיה בעיניו ראוי להיות תלמידו היה גם ראוי להיות מאהבו, ולהיפך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשימחתי המאמר עבר לארכיון של הני"ט אבל ללא תשלום, ואני חותם על כל מילה של לאורה מילר "הגל ההולך וגובר שהעלה את מכירות הספר, העלה גם סירות מוזרות ביותר, והכי מוזרה היא הסירה של הספר התמוה גם סמכותי "דם קדוש, גביע קדוש"...הפיברוק הידוע לשימצה". כל זה לא היה מפריע לי, אחרי הכל הספר מוגדר כרומן מתח בדיוני, אם הוא היה כתוב בצורה משכנעת, ברמת כתיבה בינונית ומעלה, ללא טלאים לשוניים (קראתי אותו באנגלית) ויומרנות נפוחה שקורצת בגדול לשבלונות וסכימות מהמכנה המשותף הנמוך ביותר. כל המסגרת העלילתית ניראית כאילו נירקחה אחרי שבראון בילה כמה שעות בספריה בקריאת ספרי מתח שונים ואח"כ גזר והעתיק תבניות שונות שאותן הוא מילא בעלילה רדודה ובתוכן תמוה עד מופרך. אני גם מסכים עם מילר שכותבת "בהפסקות קצובות, הספר עוצר בחריקה את העלילה המטולאה ופולט כדורי מידע אודות קונספירציה בת מאות שנים...". אכן, טלאים טלאים המשולבים בדידקטיות מלאת חשיבות עצמית. אה כן, אין הרבה הומור בספר, וכנראה ישנה סיבה מסחרית רצינית לעובדה שאין בו ולו רמז למין, למרות הקריפטולוגית הצרפתיה והאינטלגנטית. הפיברוק של פלאנטארד, שעפ"י מחברי הגביע שתל מסמכים אודות "אחוות ציון", נחשף בספר צרפתי (שלא תורגם), מה עוד שמסתבר שאותה אחווה לא הייתה אלא קבוצה קטנטנה ותמימה של חברים שנוסדה בשנת 1956. "נראה שהדבר היחידי שיכול להאפיל בעוצמתו על קונספירציה בינלאומית היא התשוקה שלנו להאמין בכזו". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צופן דה וינצ'י הוא הוא ספר חביב ולא הרבה יותר מזה. אם מישהו רוצה לקרוא ספר טוב באמת שיקרא את ''המשחק של אנדר'' או כל ספר אחר של אורסון סקוט קארד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפסד שלך!! אם לא קראתם אפילו ספר אחד של אורסון סקוט קארד יש לכם חור עצווווווום בהשכלה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן ספרים טובים, ''קול למתים'' ''קסנוסייד'' ''ילדי המחשבה'', ''צילו של ההגמון'', ''בובות צללים'', הרבה פחות. וזה בלי להיכנס לשאלות בעייתיות, כמו הצגת דמות ע''י המספר הכל יודע , והצגתה שוב תוך התעלמות מפרטים שניתנו על הדמות או סתירתם. ואכילת העוגה והשארתה בשלמותה, במישור פילוסופי-מוסרי עם מסרים כמו- סובלנות , חמלה וסירוב לפגוע באחר הם ערכים חיוניים. אבל המטיפים להם יכולים לעשות זאת רק בזכות זה שלפני כן, הם הורגים פוגעים ומראים אי סבלנות ואי סובלנות. אבל עדיין, שווה להכיר את סיפרי קארד, (וגם לשמוע את ההרצאות שלו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן... גם אני רציתי ללכת להרצאה שלו באייקון 2003 אבל נגמרו כל המקומות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי. מתוך המאמרים והתגובות הבנתי שבאמת ההתיחסות בספר לנצרות לא מי יודע מה מדוייקת. השאלה שלי היא לגבי הפגאניות, הנשיות והיהדות (בעיקר בקבלה). עד כמה יש "בשר" בגישה שלו להדחקת האלה הנשית ביהדות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המ... שאלה מעניינת באמת. יש הרבה ביקורת עכשיווית על היהדות ויחסה לנשים ונשיות, בעיקר כמקור לטומאה. והנושא עלה מספר פעמים בדיונים באייל (מישהו מתנדב למצוא קישורים?). אני יכול להמליץ לך לעיין במאמריה של טלה בר ולמצוא שם אולי כמה דברים: http://www.haayal.co.il/author.php3?id=138 ולמתעניינים - סיימתי לקרוא לא מזמן את "מלאכים ושדים" של דן בראון, שמתרחש שנה לפני עלילת "צופן דה-וינצ'י". אני אשתדל לרכז את מה שיש לי לומר עליו בתגובה מפורטת. אבל אם לסכם במשפט קצר אחד: "אותה הגברת, בשינוי אדרת". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"חתונת הדמים" עם השכינה: תגובה 147841 אדמיאל קוסמן על האל "המזדקר": תגובה 183392 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התגובה המהירה. לך ולרון בן יעקב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, גם אני בעיצומו של קריאת הספר. אבל מה זה משנה בעצם אם עובדתית הכל נכון. גם בספרי הסיטוריה העובדות אינן מדוייקות לחלוטין. היופי הוא הסיפור המסופר. החוכמה היא - לעורר את מוחות הקוראים ולפתח חשיבה בכיוונים שונים ומשונים, כדי להעצים את חווית הקריאה. אני לא מצפה מדן בראון שיהיה מדוייק עובדתית. אני רוצה שיסעיר את דימיוני בתאוריות שונות, ויסחוף אותי בסיפור מעניין. וזה בדיוק מה שהוא עושה. תוך כדי גם למדתי דבר או שניים שלא היה סיכוי שאלמד באופן אחר. כמו כל דבר בחיים - אסור לקחת כלום כמובן מאליו וגם כאן יש לבדוק עובדות. אנחנו מספיק מסכילים כדי לעשות זאת. בכל מקרה- מסכימה עם הביקורת לחלוטין |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לו דן בראון לא היה מצהיר את ההצהרות שלו לגבי נכונות המקורות, אז הייתי מסכים איתך - מותחן לא רע בכלל. אבל כיוון שדן בראון מצהיר על אמינות המקורות שהוא נסמך עליהם, הרי שכאשר נוכחתי לדעת שלא כך - חשתי אכזבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דן בראון כותב שמקור השם המפורש הוא בשילוב בין האל הזכר יה והנקבה חוה. יה-חווה שהופך ל-YAHAVA. זה נראה לי כמו סילוף שנובע מהדמיון שבין האות ה"א והאות חי"ת בכתיב האנגלי שלהן. לא ככה ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המלה ''סילוף'' קצת מוזרה לי בקונטקסט זה. אנחנו מדברים, אחרי הכל, על חישוב לאחור של שפה פרוטו-שמית. היום אפשר רק לשער על מקור השם יהוה, אבל אי אפשר לדעת ממש בוודאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהוה מסביר את השם שלו למשה (שמות פרק ג פס יג - טו) "יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. טו וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטח אצלה בגהינום בגלל התגובה הזאת, אבל ההסבר הזה תמיד הזכיר לי שאת שירו של פופאי: I am what I am
and thats all that I am Im Popeye the sailor man! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן, השם המפורש הוא תמצות של הפועל בגוף שלישי יחיד ובכל הזמנים, כמו שמוסבר ב'אדון עולם': "והוא היה והוא הווה והוא יהיה". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה מקור הכתיב "יי"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתיבה ברמז. כדרכו של עולם, גם הרמז התקדש. כמו בכיוון ההפוך, ולהבדיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי דעתי בראון כן הראה ואף עשה מחקר בנוגע לספרו "צופן דה וינצ'י" כל ענייני ארץ ישראל בתקופה הקדומה בימי מסעות הצלב מראות על באופן חיובי על קיומה של "מסדר ציון". The poor knights of Solomon אכן היו קיימים, זו היא עובדה היסטורית, כל פעולותיהם בארץ ישראל שאין עליהם הסבר היא פרוש לתאוריה הקונספרטיבית של בראון. וכמו שקראתי את הביקורת על הספר מאת הפרופסור מן הארץ, אני מתנגד ואומר שהכנסייה אכן ניסתה להרוס ולהשמיץ את הנשיות הקדושה, זה מתבטא בהלכה הכנסיתית כגון: -החטא הקדמון של חוה -מין= מעשי שטן -מריה מגדלנה= הזונה כל אלו באו מן הכנסיה, לדעתי לבראון מגיע לו קצת כבוד על ניסיונו בלתאר משהו כבד אבל שנמצא מתחת לאפנו. ולבכלל אהבתיאת הספר כרומן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטרפת לכל המקטלגים על הספר,באשר לחוסר האמינות שהוא משדר. כך למשל- קשה לראות כיצד יתכן שכל כך הרבה ארועים (אלה בהם נטל לנגדון חלק),שהחלו להתרחש בשעה 12:32 בלילה,יכולים היו להתרחש במהלך של לילה אחד... ועוד-לגבי הדברים שכתב סונייר על הרצפה בקירבת המונה ליזה, מתי ואיך יכול היה לכתוב אותם (בהתחשב בכך שהצורך לכתוב אותם התעורר לראשונה רק כאשר סילא רדף אחריו)...? ועוד-אף שמסופר שטיבינג התקשר לשדה התעופה מהטלפון שברכב בו ברחו טיבינג לנגדון וסופי מהבית,המשטרה איתרה את השיחה הנ"ל דרך הטלפון שבביתו של טיבינג... ועוד-הנסיון של טיבינג לסלק את לנגדון וסופי מביתו אינו מתיישב עם האינטרס שלו , כפי שהתברר בסוף הסיפור... ויש עוד ועוד תמיהות ואי דיוקים, עד שלא ניתן אלא להתרשם שהדברים לא נסגרו כראוי. למרות כל הנ"ל,נהניתי מאוד מהספר,וגם אני "בלעתי" אותו בנשימה אחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, חוסר אמינותו של הספר1 הוא הוא שגרם לי לקטלג אותו תחת "בלתי אמינים"... 1 דיסק-לייזר: לא קראתי את "צופן פוקו" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבעצמו כושל במסירת פרטים מדוייקים, ועוד נכשל בספר טפשי כל כך. לפי קליינברג סופי היא אחייניתו של סונייר. אם הוא לא מצליח לקרוא רב מכר בצורה נכונה, האם כדאי באמת לסמוך עליו לקרוא את ההיסטוריה כמו שצריך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, הבא לנו מקורות והראה היכן קליינברג טועה בעובדות ההסטוריות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין, האם טעות לוגיסטית אחת מצביעה על כשל ביקורתי מלא? הרי לב הטיעון של קליינברג הוא שדן בראון יצר עלילה על סמך גבב של עובדות שגויות ומסולפות, וידיעה חלקית או מעוותת בכוונה של ההסטוריה. איזה אספקט בטיעון הזה אמור להיפגע מהטעות באבחון הגנאולוגיה של סופי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"רב-המכר "צופן דה וינצ'י" הגביר את העניין ב"מונה ליזה", במוזיאון הלובר שבו היא תלויה ובכנסיית סן סולפיס בפאריס. מדריכי התיירים מיהרו לתרגם את העניין לכסף דבר מוזר קורה בדרך ל"מונה ליזה". מבקרים במוזיאון הלובר בפאריס, שבו תלויה היצירה, התחילו באחרונה לתחקר את מדריכי התיירים במקום על רב המכר "צופן דה וינצ'י" שחיבר דן בראון. עלילת הספר נפתחת ברצח אוצר המוזיאון, ז'אק סונייה, וממשיכה במסע פתלתל גדוש בהתייחסויות דתיות, היסטוריות ואמנותיות - בעיקר לאמן הגדול שצייר את ה"מונה ליזה", ליאונרדו דה וינצ'י." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אילו הייתי קורא את הספר הזה בגיל בי"ס יסודי, ודאי הייתי חושב שזהו ספר כביר. כאן גם הדבר החיובי האחרון שאני מתכוון לומר עליו. "צופן דה-וינצ'י" הוא ספר מיותר. הלואי שהייתי יכול בתגובה זו לקרוא "המלך הוא עירום" ולחסוך את הקריאה לכל אותם פתאים (כמוני) ששמעו המלצות והתלחשויות על הספר באשר יפנו. אך אני מציאותי, ואין לי ספק שתגובה זו, בתחתית של ביקורת על הספר, אחרי תילי ספויילרים, לא תגיע לנזקקים לה, ולכן היא בעיקר שחרור קיטור. ובכל זאת לטיהור הקנה, הנה הקיטוּר-קיטוֹר: הדמויות חסרות כל עומק, קריקטורות שכולן סטריאוטיפ חלול ובנאלי. הכתיבה בינונית מינוס מינוס, עודף פרטים טכניים המנסים להסתיר את חוסר היכולת לתאר או לומר דבר מה חדש או מעניין. העלילה לא משכנעת, הותירה אותי כל הזמן בחוץ במן "אהה, עכשו אני אמור להיות מסוקרן, או חרד לגורל הדמות, נו שויין(עייף), נעביר דף ונראה מה קורה עכשו". זרועים בה מיני מוקשים שקופים המנסים להטעות את הקורא. חובבי החידות, אל תטרחו, החידות הן משעממות ובלתי פתירות, חבל על הזמן והנוירונים1. כל הספר הזה הוא מריחה אחת גדולה, מזגזג בכוונה בין הסצנות עם פזילה ברורה לעבר המרקע (מה שאין לי ספק שאמנם יקרה). דן בראון ממש משוויץ במחקר שעשה, כשהוא שופך מבול של נתונים על הקורא בכל שעל, לרב גיבובי אינפורמציה חסרת כל עניין, למשל: הדמות נכנסה מבעד למבנה הזה וזה שרוחבו 573 מטרים גובהו 16 קומות, אריחיו האדומים נשרפו במפעל הזה והזה, נפוליאון קינח את חוטמו בו בתאריך הזה והזה, וכך גם האפיפיור ה-17... ואת כל זה חושבת לה הדמות שנכנסה עכשו ללובי בריצה? I don't think so... נקודת האור היחידה שלי עת חתרתי במאמץ של קריאה מהירה לעבר הסוף הגואל היתה בעיני שספר זה, על כל מגרעותיו, הוא בעצם לומדה, ספר ממנו אוכל ללמוד על אומנות, סמלים פגאנים, הסטוריה ותיאוריות קשר מרתקות. עתה, עת אני מתפנה לקרוא את הקישורים המתלווים למאמר זה, אני מבין שאפילו את זה לא קיבלתי. פשוט קישקוש-בלאבוש מההתחלה ועד הסוף, לא ספר טוב ולא לומדה טובה, סתם משקולת נייר. ואולי בכל זאת מילה טובה (אמרתי שלא יהיו עוד? שיקרתי..), אחרי כל ההבלים הללו, הספר ודאי שולח אלפי קוראים מרותקים לקרוא יותר על ליאונרדו דה-וינצ'י, לתהות על מקורות הנצרות, להתעניין במסדרים כמו "הבונים החופשיים". הבנתי שיש כבר טיולים מאורגנים בעקבות הדמויות באתרים שמתוארים בספר - כך אולי יצא קצת מתוק מכל העַז הזה. 1 והנה חידה ראויה יותר שנפלה בחיקי השבוע: לפני שורה של 20 מעטפות ובהם כמויות שונות של יהלומים. על כל מעטפה מצויין כמה יהלומים יש בה. המשחק הוא פשוט, אני נוטל מעטפה, ואז היריב שלי, ושוב אני, וחוזר חלילה עד שנגמרות המעטפות. (אני מתחיל) אלא מה? מותר לקחת מעטפה רק מאחד משני קצוות השורה. המטרה שלי היא שבסוף, לי יהיו יותר יהלומים או לכל הפחות אותה כמות. איך עושים את זה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון שלי הוא להציע שיטה להחליט בכל סיבוב מאיזה צד עדיף לבחור, ימין או שמאל, על ידי צמצום המשחק למשחק של שתי מעטפות. אם יש לך רק ארבע מעטפות, תחבר את הסכום של הראשונה משמאל והשלישית משמאל, וזה יהיה הערך של המעטפה שמשמאל במשחק של שתי המעטפות, והסכום של הראשונה מימין והשלישית מימין יהיה הערך של המעטפה מימין. עכשיו בוחרים פשוט את הצד היותר רווחי. למשל, אם המעטפות הן 7-3-6-5 אז המשחק המצומצם יהיה 13-8, כלומר עדיף לבחור את המעטפה השמאלית. עכשיו, בכל סיבוב אתה מתחיל לצמצם מהאמצע - אתה לוקח את ארבע המעטפות שבאמצע והופך אותן לשתיים, אחר כך לוקח שוב את הארבע שבאמצע והופך לשתיים, וכו', ובסוף מקבל החלטה איזה צד עדיף לך לקחת בסיבוב הזה. אני יכול גם לנסות להסביר למה לדעתי זה יעבוד, אבל בינתיים אני לא אעשה את זה, כי: 1) בינתיים יבוא מישהו עם פתרון של שורה אחת. 2) בינתיים יבוא מישהו ויראה לי למה הפתרון לחלוטין לא נכון (לא בדקתי אותו ליותר מדי מקרים עד עכשיו, וזה יותר חצי ניחוש מאשר משהו שישבתי והוכחתי). 3) אף אחד לא הבין את מה שכתבתי עד עכשיו ולכן רק זה חסר שאני אתחיל לנסות להסביר למה הממבו ג'מבו יעבוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) אתה ממש קרוב לפתרון החד-שורתי. אל ייאוש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור! אתה מחליט מה עדיף, הזוגיים או האי זוגיים. ברגע שאתה יודע מה עדיף, אתה תמיד בוחר במעטפות באותה זוגיות וליריב תמיד נשארות בשני הקצוות מעטפות בזוגיות ההפוכה ולכן זכית. הפתרון הוא של גדי, לא ניסיתי לפתור לפני שקראתי את התגובה שלו וניסיתי להבין למה היא עובדת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפתרון הוא גם שלך. לא התעמקתי בפתרון שלי מאז שפרסמתי אותו כאן, אבל אני לא בטוח אם הייתי מגיע לניסוח בלשון ''זוגיות'' וכמה זמן זה היה לוקח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוספת קטנה: אין צורך לזכור את הזוגיות המקורית של המעטפות לכל אורך המשחק. החל מהפעם השניה, פשוט לוקחים מאותו צד שממנו לקח היריב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
I don't get it - in your example, if you pick the 5 envelope, then your next pick will be either 6 or 7 (depanding on what's left), so the minimal value of the right envelope is 11, not 8. no?
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר כתבו את זה יותר טוב לפניי... לא ראיתי את זה בבהירות אז, אבל ה''כיווץ'' הזה מתבסס על הרעיון שאתה בוחר או את המעטפות הזוגיות, או את המעטפות האי זוגיות, תלוי הסכום של איזה מהן יותר גדול. אם תשים לב, ה''אלגוריתם'' לכיווץ שהבאתי פשוט מחשב את הערך של הזוגיות ואת הערך של האי זוגיות, ומורה איך לקחת את אלו שעדיף לך. הרעיון מאחורי זה הוא שאתה מסוגל להבטיח לעצמך שתיקח את כל הזוגיות, או את כל האי זוגיות, בזמן שאני לא בטוח שאתה יכול להבטיח לעצמך מעטפות מסויימות באופן כללי, בלי תלות במה שעושה היריב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
oh, now I get it. I misunderstood the question - you're not going for the optimal number of points, just more then your opponent. I think that a recurcieve solution for the optimal number exists, in a si,milar fashion to your original suggestion.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה רעיון טוב לבחור תמיד בצד בו ההפרש בין הראשון לשני הוא מירבי. אם יריבך בוחר אחריך בצד שלך זכית בהפרש טוב. אם הוא בוחר בצד הנגדי, במקרה הגרוע ביותר תוכל לבחור את הבא אחריו ועדיין תשאר ביתרון קטן. האם מותר להניח שגם היריב משתמש באותה טקטיקה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אסור להניח זאת. הרעיון הוא למצוא אסטרטגיה שתבטיח לך (השחקן שצועד הראשון) ניצחון או, במקרים מנוונים, תיקו, ללא כל קשר לתחכומו של השחקן השני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם רעיון דומה. על לוח שחמט ישנו צריח במקום כלשהו. אני והיריב מבצעים מהלכים חוקיים עם הצריח לסרוגין וחל איסור לחזור למקום בו היה הצריח קודם. מי מנצח ואיך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתור פעמיים: פעם כשהצריח נע כרגיל ופעם כשהוא יכול לנוע רק ערוגה אחת לכל צד (אופקי או אנכי). ובעצם גם למלך במקום צריח. ומלכה. ופרש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שזה לא נאמר, אני מניח שנצחון מושג כאשר ליריב לא נשאר מהלך זמין. יש לי רעיון (לא בשל) עבור בעיית הצריח: אם אתה מתחיל, בצע את המהלך שלך כך שאתה נשאר באותה שורה 64. תמיד מובטחת לך אפשרות למהלך כזה, כי מספר הביקורים המצטבר בשורה עד לתורך הוא אי זוגי, בעוד שבשורה יש 8 משבצות. 64 אפשר, כמובן, לעשות את אותו התרגיל עם הטורים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבכל מהלך שאתה מבצע, דאג שהצריח יעבור למשבצת אחרת בשורה שבה הוא נמצא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהרהור נוסף, נראה לי שהגישה הזאת (אם היא נכונה) צריכה לעבוד גם במקרה של המלכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבתי אל הפתיל כדי לגלות שעדיין אני מדבר עם עצמי כאן. אז מכיון שאיש עוד לא נזעק להצביע על באגים בפתרון שהצעתי, אנסה לדחוף את העסק טיפה קדימה (ושוב, גם כאן מדובר ברעיונות שלא בחנתי באופן יסודי דיו). בבעיית הצריח שנע רק משבצת אחת בכל תור, חושבני שלמתחיל מובטח נצחון אם בכל מהלך שלו הוא שומר על שני תנאים: 1. הוא נשאר באותה שורה בה הוא נמצא. 2. התנועה מתבצעת בכיוון שבו מספר אי זוגי של משבצות מפריד בין משבצת המוצא וסוף השורה. כמו שהפתרון שהצעתי לבעיית הצריח נראה (לי) תקף גם לבעיית המלכה, כך הפתרון המוצע בתגובה זו נראה (שוב לי) מתאים גם לבעיית המלך. הרעיון הוא ש"החורים" 1 בכל שורה הם בגודל זוגי לאחר כל מהלך של המתחיל, ולכן בכל שורה שהיריב 2 נכנס אליה תמיד נשארת משבצת שכנה "מותרת" שהתנועה אליה תקיים את שני התנאים הנ"ל. גם אם היריב נשאר באותה שורה, עדיין אפשר להמשיך למשבצת הבאה באותו כיוון, בשל זוגיות אורך החור. 1 כלומר: רצפי משבצות בשורה שטרם זכו לביקור. 2 אם המתחיל שומר על התנאים, מעברים בין שורות נעשים רק ע"י היריב. בגלל הזוגיות (ובגלל שבכל שורה רק 8 משבצות), תמיד מובטח שהיריב יאלץ לעבור שורה תוך לא יותר מארבעה מסעים (שלו), עד שלא תשארנה לו שורות לעבור אליהן (כלומר: הפסדו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה הפתרונות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסה לראות מה קורה אם לוח השח מרוצף ע"י אבני דומינו (מלבנים 2 על 1). יריבך קופץ לאיזושהי משבצת, ואתה מניע את הכלי למשבצת השנייה באותה אבן דומינו. לפחות בחלק מהכלים עליהם שאל אורי זה עובד; במקרים אחרים, צריך קצת לגוון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצגה חסכונית ויפה. למעשה, הפתרון שרשמתי בתגובה 247458 הוא מקרה פרטי התקף עבור כל הכלים שציין אורי פרט לפרש (כאן יתאימו ריצופים של 2 על 4). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החידה הזו מופיעה כחידה הראשונה בספר של פיטר וינקלר שהוזכר כמה פעמים בדיון 1788. הספר הוא לועזי למהדרין, אבל מעניין שעל החידה הזו הוא שמע מידידי אהוד פרידגוט, שסיפר לו שהיא מסתובבת בראיונות-עבודה לחברות היי-טק בישראל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספרים של מייקל קרייטון אתה אוהב? אם לא, אז נראה לי שהבעיה שלך היא עם הז'אנר, לאו דווקא עם הספר הספציפי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע, אני חושב שלא. "התהומונים" זה שלו? אני דווקא לא חושב שיש לי בעייה עם הז'אנר, לראיה, אני חוכך בדעתי לקרוא את "המטוטלת של פוקו", "שם הורד" וגם את "מקרה ידוע מראש" ששמעתי עליו לראשונה פה (ממך ומשוקי-שמאל). "צופן דה-וינצ'י" פשוט כתוב לא טוב (בעיניי, כמובן), ידעתי את זה כבר בעמוד חמישים, כשתקוותי שהספר ינסוק ברמה עלו בתוהו. אני תמה על ההצלחה המוחצת שלו ותוהה מה זה אומר על הרוב המהלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ''התהומונים'' כתב ג'ון וינדהאם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאתה מרחיב את גבולות הז'אנר קמעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע, אתה זה שהרחבת.. סתם סתם, קשה לי לראות את אקו וקרייטון חולקים את אותו הז'אנר. גם אם כן, זה קצת כמו להגיד ש''אנה קרנינה'' ואופרות סבון זה אותו הז'אנר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1.90.. ערן הוא שקשר את קרייטון ודן בראון יחד בתחילת הפתיליה הזו (תגובה 247485). על הקשר בין "קוד דה-וינצ'י" ל"מטוטלת של פוקו" אני בוחר שלא לפרט מתחת למאמר שנקרא "המטוטלת של לאונרדו"... קפיש? : ) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקשר המדובר בכותרת המאמר הוא נושאי, לא סגנוני (כמו שלא כל רומן שעוסק בבלש הוא רומן בלשי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, קרייטון ובראון שייכים לסגנון מסויים (?pulp fiction) בעוד ש"המטוטלת של פוקו" שייכת ל.. ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את בראון לא קראתי כך שאני לא יכול לשייך את סגנונו לזה של אקו, של קרייטון או של כל אחד אחר. שני האחרים, לעומת זאת, שונים רבות האחד מהשני. אני לא מאמין גדול בחלוקה לז'אנרים, ועל אחת כמה וכמה בתיוג ז'אנרים, אבל אם מחלקים, אני לא רואה במה קרייטון ואקו קשורים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרייטון ובראון כן (וקרייטון מעל). אבל אקו נמצא שתי מדרגות מעליהם לדעתי. קרייטון כותב מעניין, טכני, ומדויק. בראון חיפף במחקר לספר. אבל תשובה לא קיבלתי - קראת משהו משל קרייטון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שלא (כי התהומונים לא שלו) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז יכול להיות שיש לך באמת בעיה עם כל הז'אנר. נסה להתחיל עם ''פארק היורה'' ותראה אם הוא מוצא חן בעיינך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו תיזה מעניינת. את דן בראון אני לא סובל, ויש לפחות ספר אחד של קרייטון שאני חושב שאהבתי (זרע אנדרומדה), אבל זה היה בנעורי הפחות רגישים לניואנסים. לאחרונה קראתי את Timeline וחשבתי שהוא נורא ואיום. אולי זה באמת הז'אנר? מהו הז'אנר הזה - ספרי מתח מדעיים? למה הם מוכרחים להיות כל כך רדודים מבחינה אנושית וכל כך קלושים מבחינה עלילתית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי הנוסחה המוכרת קלה לשעתוק ונמכת בכמויות. ב'מת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Timeline באמת בקושי לעיס (קראתי אותו שוב לאחרונה ונזכרתי למה לא אהבתי אותו במקור). הבעיה עם הז'אנר הזה הוא שהוא באמת די חוזר על עצמו כמעט תמיד - ברוב הספרים היותר-מוכרים של קרייטון תמצא חבורה מגוונת שנקלעה לצרה, ונחלצת ממנה בזכות תושייתו של אחד מחברי הצוות, כאשר יהירותו של חבר אחר בצוות היא זו שהכניסה את כולם מלכתחילה לתסבוכת. כשעולים על התבנית הזו זה אכן עלול לשעמם, וכאן נכנס, לדעתי, המחקר המדוקדק שקרייטון עושה לפני כל ספר, למלא תפקיד של גורם עניין (למי שמתעניין בפרטי-פרטים). אבל מלבד הספרים הללו לקרייטון יש גם את הספרים שמבוססים על דמות גיבור אחד, כמו למשל "מצוקה" או "Airframe" - ספרים מוכרים פחות אבל, לדעתי לפחות, מפוספסים מבחינת רוב קהל הקוראים. ספרים שאולי קשה יותר להפוך לסרט כמו "פארק היורה". אם לסכם, אז העיקר בספרים הללו, לדעתי, הוא אכן הטכנו-ספיק. לא תמצא בז'אנר הזה רגישות אנושית עמוקה או עלילה פתלתלה ומרובת דמויות מדי. קרייטון עושה את זה טוב יותר בחלק מהספרים, וטוב פחות באחרים. כמו שכבר כתבתי בפתיל הזה, אצל בראון ("צופן דה-וינצ'י" ו"מלאכים ושדים", את שני האחרים קניתי לפני כמה ימים בכריכה רכה פה בבוסטון), יש גם תבנית שחוזרת על עצמה (ואני לא אפרט כדי לא לקלקל לקוראים הפוטנציאליים). ב"צופן" זה עדיין ריתק אותי. ב"מלאכים ושדים", מרגע שהבנתי לאן הסיפור הולך, זה כבר התחיל לשעמם. בראון לא מתעלה לרמות של קרייטון ברמת התחקיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פארק היורה, שמש עולה, זרע אנדרומדה, חשיפה, מהספרים היותר-מוכרים שלו. "Airframe" לפריקים אמיתיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוסיף גם את Prey (האחרון שלו, למיטב ידיעתי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Hey, I just bought it in Boston. Waiting to read it when I come back. Deals with nanotechnology IIRC (Shimon Peres will be delighted)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אתה זוכר נכון. קצת מופרך מכל מיני סיבות, אבל אם אתה חובב קרייטון, תיהנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיימתי אמש לקרוא את Prey. המ... היה נחמד. לא מלהיב מדי, אם כי קרייטון לדעתי השתמש בנוסחה בה לא השתמש עד עתה. נקודה שמשכה את תשומת ליבי במיוחד הוא השימוש התכוף של הדמויות ב-fuck, shit וכו', מה שלדעתי לא אפיין את הכתיבה של קרייטון עד כה. האם זו פשוט בבואה של החברה הפוסטמודרנית של ימינו? ופטור בלא כלום אי אפשר - היום התחלתי לקרוא את Deception Point של דן בראון. עוד 400 עמודים בערך! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראת כבר את Digital fortress (שנקטל כאן בזמנו ע"י אלון עמית)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא הבא בתור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיימתי לא מזמן (סוף סוף!) לקרוא את Deception Point (מזל שיש מילואים מדי פעם!). סיפור חביב, אבל עדיין נופל במסגרת התבניות הקבועות של בראון - חילופי תפקידים בין רע לטוב כל הזמן. מסתבר שהספר תורגם לאחרונה, ומיה סלע לא ממש אהבה אותו. Ynet: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3077138,00.h... (ובינתיים התחלתי לקרוא גם את Digital Fortress, בטח יקח לי, כרגיל, שלושה-ארבעה חודשים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני גם הייתי מכניס את ''כדור'' לרשימה. די נהניתי ממנו, אם כי קראתי אותו מזמן... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארז, תודה תודה תודה. חסכתי לי שעות ארוכות של קריאה מיותרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספר פנטסטי ומסקרן, מכיל אינפורמציה חשובהץ בקיצור- פשוט מאלף | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כך טרי פראצ'ט, ב''איש הקציר''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהתחלה חשבתי שהוא די טוב, אח"כ הוא התחיל להימאס. הסוף בכלל לא מצא חן בעיני. יש לציין שהספר מאד קריא (אם *אני* 1 סיימתי לקרוא אותו בששה ימים, זה אומר המון). יש מקורות באינטרנט שטוענים (כנראה בצדק) שכל התיאוריה של "הדם הקדוש" והשמרות זרע ישו דרך השושלת המרובינגית היא לא יותר מאשר תעלול פוליטי פרו-מלוכני. הופתעתי לגלות ברשימת ראשי "מסדר ציון" את ניקולה פלאמל, שמופיע ב"הארי פוטר ואבן החכמים" כניקולס פלאמל, האלכימאי שהצליח לייצר את אבן החכמים...כנראה שזו לא יותר מבדיחה של דן בראון...או שלא? 1 אני=אלוף העולם בקריאה איטית. את "נפילת ברלין 1945" קראתי במשך 10 חודשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>הופתעתי לגלות ברשימת ראשי "מסדר ציון" את ניקולה פלאמל, שמופיע ב"הארי פוטר ואבן החכמים" כניקולס פלאמל, האלכימאי שהצליח לייצר את אבן החכמים...כנראה שזו לא יותר מבדיחה של דן בראון...או שלא? נהפוך הוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן, מסתבר שהיה איש בשם ניקולס פלאמל, שאכן נחשב לאליכימאי, ואפילו מתווכחים אם הוא חי עד היום... ראה http://www.alchemylab.com/flamel.htm |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרבה דברים רעים נאמרו, והרבה תכונות רעות שויכו, לרולינג. בורות לא נמנתה עליהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה 124181 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Yes, and actually his house is the second-oldest one still standing in Paris (forgot which one is the oldest)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא השני הכי עתיק, אלא הכי עתיק. ראה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושבת שזו בדיחה של דן בראון, נראה לי שהוא הקפיד שהעובדות בספר יהיו מדויקות ונכונות. זה גם כתוב בתחילת הספר. צופן דה וינצ'י יצא אחרי הארי פוטר ואבן החכמים, ככה שהמסנקה שלי היא שפשוט באמת היה אדם כזה איפשהו בהיסטוריה, זה לא כזה מופרך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניקולא_פלאמל [ויקיפדיה] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להערכתי מעט דרך ארץ ויראת כבוד לאדם שנתן להשפעות כל כך מיוחדות לעבור דרכו וללכוד אותם במעיין נחלה שניבנתה אצלו. להגיש אותה מוכנה עם מעט אשליות . נו אז מה . אבל זה תופס , יש לומר את האמת. ראו למשל את ה"פמילירטי" היהירות שלנו לגבי מה שכתוב בספר שלנו. נדמה שאנו מבינים את ספר הספרים ורואים בפרשנויות כאלו ואחרות תהליכים פרימיטיבים שקרו בעבר ואינם מן הסתם יכולים ללמד/להעשיר/לחנך אותנו . אנחנו עברנו את זה מי שחקר ולו במעט את פרק ב' בספר בראשית היה תמה מדוע יש מים מתחת ומעל לשמים. אך לא מעט אנשים משאירים זאת במגרה של בלתי מפוענחים / לא ברורים במקום לחפש דרך אחרת שבה אדם כמו דן נתן להשפעות לעזור לו לחפש ולמצוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמעתי המון סיפורים מאבא שלי שקרא את הספר זה ספר מגניב ו קצת מוזר אני ממש רוצה כבר לקרוא אותו בעברית ... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(באדיבות כתבה של לילית נגר ב-Ynet: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2991023,00.h... ) חברת מדריכי הטיולים Fodors ממליצה על מסלול טיול בעקבות "צופן דה-וינצ'י": http://www.fodors.com/features/nfdisplay1.cfm?name=s... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ד''ר אביעד פשוט משבית שמחות. זהו רומן שיש בו נגיעות לאמת ולא עבודת דוקטורט. ממליץ לכל מי שמתלבט לרוץ ולקרוא, ולההנות מספר חוויתי ביותר. ועם כל זאת שנראה שהוא לא דייק בכמה פרטים, חלק מהביקורת כלפיו נראת לא מוצדקת ואף מקנטרת. על הסעודה האחרונה על פרשנות של ציורים תמיד יכולה להיות מחלוקת. העובדה שמישהו טוען אחרת, איננה מוציאה את הפרשנות החדשנית מכלל אפשרות, ואפילו טובה. לגבי הטיעון ש''דה וינצ'י'' הוא עיר מולדתו ולכן ראוי לקרוא לו ליאונרדו ולא ''דה וינצ'י''. הוא היה תקף בדיוק כמו הטיעון שלמשה ברלינר, שנקרא על שם העיר ברלין, יש לקרוא משה (מי) ולא ברלינר. ולכן אף שכמו רבים אחרים הוא נקרא על שם עיירת הולדתו, ברגע מסויים השם הפך להיות שם משפחתו. (ובכלל סיומת ר מחשידות שמדובר בשם עיר)וילנר מוילנא, בליצר מבליץ וכן הלאה. ולגבי הטענה שלא יתכן שניוטון לא יהיה חבר במסדר שיש בו טקסי פיריון. זה כמו הטענה שלא יתכן שניוטון יכתוב ספר שבו יבסס חוקי פיסיקה על מקדש שלמה. דבר שהתגלה כנכון. ולכן דוקא הממצאים החדשים שהתגלו לאחרונה מחזקים את ההשערה שניוטון אכן היה חבר באגודה כזו שיש לה זיקה למקדש שלמה. העובדה שהיה פוריטני, לא אומרת דבר לגבי טקס הפיריון שנעשה פעם בשנה לפי מחבר הספר. ולא אומרת שחברים באגודה זו היו פרוצים מינית אלא להפך. אף שבתיאור של בראון לגבי מקדש שלמה הוא הגזים, (בכך שהיה קיום של יחסי מין במקדש) באופן עקרוני קודש הקודשים היה משכנם של הקב''ה - האל הגברי והאלה הנשית -השכינה. ולכן הוא היה מוסתר בפרוכת, והיה מותר להכנס אליו רק פעם בשנה. הוא גם היה יכול לספר שעל ארון הקודש היו כסמל, שני מלאכים מזהב, מלאך ומלאכית (הכרובים), שלפי פרשנות חז''ל אף קיימו ביניהם יחסי מין, כאשר ישראל היו במעמד מוסרי איתן, אבל הוא כנראה לא הכיר זאת. גם לגבי שם האל, הרי ידוע שהיוד רומז על זכר ואילו הא, רומז על נקבה. ולכן יש במיזוג את שני האלמנטים הללו. לסיכום, קשה לשבור תפיסות דוגמטיות שהשתרשו שנים רבות. אמנם דן בראון לא עשה עבודה מושלמת, הן מבחינת העובדות והן בצד הסיפורי, כמו למשל השרבוב של הסרט ''עיניים עצומות לרווחה שנראה קצת מלאכותי, ובכל זאת, הוא שואל כמה שאלות חשובות, ומעלה כמה וכמה תהיות, שאי אפשר לפוטרן במאמר ביקורת בהארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבר ראשון בקשר לעלילה בוותיקן הכל מוסבר בספר הקודם של דן בראון "מלאכים ושדים" שגם גיבורו הוא רוברט לנגדון ומתרחש בוותיקן שנה קודם לכן. 2. כעת יוצא ספר בשם האמת מאחורי צופן דה וינצ'י שמנתח את כל הטענות המועלות בספר ומגיע למסקנה שרבות מהן אמיתיות ובעלות בסיס היסטורי מוכח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר ל''מלאכים ושדים'', העניין כבר הוזכר במעלה הדיון. ובקשר לספר השני שאתה מדבר עליו, מוזר לי לשמוע שכך הדבר, לאחר שקליינברג ובושר ציינו את השגיאות העיקריות, אולם אשמח אם תעכדכן אותנו בשמו המדויק של הספר ואם אפשר בקישור לאחת החנויות ברשת, כדי שנוכל כולנו להתרשם במה מדובר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במסגרת חגיגות הסילבסטר של אתר NRG והבחירה של אנשי השנה השונים ,נבחר הסופר דן בראון כאיש השנה של עולם הניו איג'. מדוע דווקא סופר מותחנים כמו דן בראון ? ראו : הצופן של דן בראון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי שלום לכולם אני לירון אני לומדת בביה"ס ויצו לאומנויות בחיפה ואני עושה את הפרויקט גמר שלי על הספר אני רוצה לשמוע תגובות ודעות על הספר ממספר אנשים שונים אני אשמח אם אנשים המעוניינים לתרום יצרו איתי קשר תודה מראש לירון liron_marton@hotmail.co.il
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר של דן בורסטין "הסודות שמאחורי צופן דה וינצ'י" בהוצאת מודן די ממצה את מה שיש להגיד על התאוריות שמועלות בספר. בסוף המאמר של אלי אשד באתר שלו ברשימות - http://www.notes.co.il/eshed/9170.asp - יש רשימה של קישורים לביקורות נוספות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די נהינתי לקרוא את הביקורת על הספר, אך נחרדתי מכמות השגיאות שנפלו בהגהה. עם קצת יותר תשומת לב אפשר היה להימנע מטעויות מעצבנות שכאלו. בנוסף, מעיר הכותב שהסופר לא מתייחס כלל לאירועי השנה הקודמת בוותיקן. לידיעתך, אירועים אלו נסקרו בסיפרו הקודם של בראון, ''מלאכים ושדים''. בתור אחד ש''מקטר'' על שבראון לא בדק את העובדות, אולי רצוי היה שתבדוק כמה מהן בעצמך. ודבר אחרון, אני מסכימה עם המסקנה שבסוף הכתבה. הסיפור הוא מותחן בדיוני, וכשכזה, הוא ממלא את עבודתו נאמנה. מי שלקח אותו יותר מידי ברצינות, או שבאמת קנה את התאוריה המופרכת המוצגת במרכזו של הספר, הוא כנראה אדיוט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוותיקן מונה החשמן טרסיסיו ברטונה כדי להפריך את "השקרים, העיוותים והטעויות" בספר. "הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?it... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טרסיסיו ברטונה "פותח פה" על הספר ועל דן בראון. CNN: http://www.cnn.com/2005/SHOWBIZ/books/03/16/davinci.... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדן בראון יש (לפחות) שני ספרים שנוגעים בותיקן, מלאכים ושדים וקוד דה וינצי. לא יצא לי לקרוא את השני, אבל גם הראשון לא בדיוק מחמיא לותיקן. שאלתי היא האם הסיבה שהשני הקפיץ אותם היא בגלל שהוא יותר פופולרי או בגלל שהוא פחות סימפטי (וכמה פחות סימפטי כבר אפשר להיות)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פופולריות, אין לי ספק. אני לא רוצה לקלקל את חווית הקריאה של ''מלאכים ושדים'', אבל הוא לדעתי הרבה יותר ''פוגעני'' כלפי הוותיקן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדברי מורין דאוד, בראון אינו מתעלל בוותיקן, אלא בעל בריתו: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יישנו הספר של דן בורסטין "הסודות שמאחורי צופן דה וינצ'י". זהו ספר מעניין וקולע על המקורות, שדן בראון (מחברו של ה"צופן" המדובר). ממנו ניתן להסיק, שמחברו של "צופן דה וינצ'י" סילף את העובדות מהמקורות, לפעמים הסתמך על מקורות שקריים (אנטישמיים בעיקר), ויישנם המקרים שבהם הוא אף תיאר עובדות בצורה אבסורדית: למשל- הוא לא ידע כלל את המפה של פריס- איך באמת מסודרים המקומות המדוברים בספר, וכך יצר אנדרלמוסיה שלמה בעלילה. הנה כמה לינקים לכל מי שמעוניין: http://www.ibooks.co.il/NS_GETPRODINFO.ASP?ProdID=11... ובאנגלית:http://www.easy-web.co.il/booknet/nconfigout.asp?psn... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו הצגה שחוטאת משהו לאמת. דן בראון בחר מקורות מסוימים שכבר הוכחו בעבר כמזוייפים ככל הנראה (ה''דוסייר סיקרט'' למשל), אך חלקים ניכרים ממה שכתב הם אמת (הבשורות הגנוזות - הבשורה על פי תומא וכו'), ואף בורסטיין מציין זאת בספרו במסקנות שהוא מביא מפי מבחר מלומדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי תשובתך אני יכולה להסיק, שלא קראת את ספרו של בורסטין, שעליו המלצתי: שם מתוארים כל מקורותיו של דן בראון. גם אם מדובר במקורות אמינים- הרי רובם סולפו, בכדי להתאים אותן לעלילת הרומן. במה שקשור ל"כתבי הקודש" הנוצרים (הרשמיים והלא רשמיים)- מדובר בפרשנותו של המחבר, ששוב-עיצב אותה בשביל שתתאים ליצירה. שאר הטיעונים מופיעים בספר, שהמלצתי עליו לעיל. המסקנה הבלתי נמנעת היא, שאל לנו לראות את הספר "צופן דה וינצ'י" כספר עיון, אלא כרומן לכל דבר. אני אישית נהניתי מאוד מהרומן- קראתי אותו מתחילתו ועד סופו בקריאה אחת: אבל דמיון לחוד ומציאות לחוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסקת לא נכון. קראתי גם קראתי (הוא מחכה אצלי על השולחן בבית כדי שאחזיר אותו לבעליו החוקיים). דן בראון מערבב היסטוריה עם משאלות לב. חלק ניכר ממה שכתב הוא נכון ויציב (הבשורות הגנוזות לדוגמה, או מסדר "אופוס דאי", טוב, לא *כל* מה שהוא כתב על המסדר הזה), חלק הוא שאלה פרשנית (מה משמעות מה שכתוב בבשורות הגנוזות לדוגמה), חלק מתבסס על תאוריות שכבר הופרכו (ה"דוסייר סיקרט" ו"מסדר ציון") וחלק פשוט שגוי (באחד מהתיאורים של הנסיעה ברחובות פריז הוא כותב שהרכב פנה שמאלה במקום ימינה אא"ט, מה שלא נכון בהתאם למפת פריז). אבל אם הגעת עד כאן כדי לומר "שאל לנו לראות את הספר "צופן דה וינצ'י" כספר עיון, אלא כרומן לכל דבר.", הרי שזה מה שכבר כתבתי בפסקת הסיום של מאמרי לעיל. גם רומן בדרך כלל מתבסס על מציאות מסוימת, השאלה היא רק איפה עובר הגבול בין מציאות לדמיון. אצל בראון הקו עובר קצת יותר קרוב למציאות מאשר ברומן הממוצע, אבל מה שבראון כתב זה עדיין רומן, וההצהרה שלו בתחילת הספר על נכונות הפרטים היא מוגזמת-משהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהקשר הזה (הקו בין מציאות לדמיון בספרות) מומלץ מאוד הספר Six Walks in the Fictional Woods של אומברטו אקו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמר לנדאו על "הסודות שמאחורי צופן דה וינצ'י". "הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtTower.jht... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסופר הצעיר אריק גלסנר מפרט במדור "ספרים וספרות" של "מוסף השבת מעריב" האחרון את ארבע הפנטזיות פורעות הסדר המהוות את סוד הצלחתו הפנומנלית של הרומן הבינוני "צופן דה וינצ'י": |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד לפני יום וחצי. מאז אני מרותק עם הפסקות שעשיתי כדי שיישאר לי משהו לקרוא ביום הכיפורים. מקוה שהקטילות שמצאתי כאן, לא יהרסו לי את המשך הקריאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו? נהנית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן.. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה לי מאד נעים לקרוא את הביקורת מאחר ונגעה בנקודות עליהן גם אני התעכבתי בחושבי על הספר תוך כדי ולאחר שקראתי אותו ועד יותר נעמה לי תחושת הפירגון למר בראון , נכון , אולי לא כל העובדות נכונות אך קראתי אותו בשקיקה והוא אף עודד אותי להמשיך ולחפש עובדות בקשר אליו כלומר סחף אותי ללמידה שבד''כ אינה בראש מעייני . כל הכבוד . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחברי "דם קדוש גביע קדוש" תובעים את דן בראון. משעשע. אם הספר שלהם הוא מחקר היסטורי התביעה לא מחזיקה מים. אם, לעומת זאת, הוא פנטזיה של המחברים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שבשני המקרים התובעים יגדילו בהרבה את תפוצת ספרם. שווה בהחלט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התביעה נדחתה: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?it... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובאמת, את הפונקציות הבסיסיות שלו הספר מספק מצויין. הוא מרתק ומותח וקריא מאוד. קריא מדי, אפילו. על בליל העדויות ההיסטוריות כבר היו הרבה פולמוסים. אותי הרגיזו בספר דברים טריוויאליים בהרבה. מילא הטוויסט המאולץ והמופרך, ואפילו מילא הסופרלטיבים המדהימים והמבעיתים - הדבר הכי מרגיז בספר הוא שחלקים רבים ממנו בנויים בתור הרצאות לקהל הרחב, כשאחת הדמויות מטיפה את משנתה ודמות אחרת משמשת בתור קטע קישור בין שתי פסקאות. יותר מפעם אחת בספר הייתה סיטואציה שבה אחת הדמויות אמרה "...בלה בלה בלה בלה X", הדמות השנייה אמרה "X?" והדמות הראשונה אמרה "כן! בלה בלה בלה בלה...". זה מעצבן! עוד דבר מרגיז בספר הוא התקפה תמוהה על המספר i והקבלת ה"אמונה" בו לאמונה דתית. אילולא הייתי משוכנע כבר קודם לא לקחת שום דבר מהספר ברצינות, עוד הייתי עלול להפסיק לקרוא שם. אגב, אני לא חושב שיש בספר אנטי צרפתיות: *ספוילר* אמנם, הדמויות הצרפתיות לא כל כך סימפטיות בהתחלה, אבל בסופו של דבר רואים מי מתגלה בתור הרע, וחלק מהצרפתים מתגלים כאנשים לא גרועים למרות הכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובנוסף לכל אלה, אותי גם עצבנו המניירות המגעילות בכתיבה - הדמויות חצי מהזמן לוחשות זו לזה, בלי שיהיה בזה כל צורך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האהבה - היא המסר הגדול של הספר מין הוא לא חטא זה מה ש-ישו עשה והכנסייה רודפת את האנשים ששומרים את הסוד של שושלת ישו גם האהבה - תוך כדי שמוש במסכה - יש בה מסר ענק כי קיום יחסי מין המטרה שלהם היא לחוות את האלהים לחוות דבר עילאי - המסר במסכה היא לא משנה עם מי אנו מקיימים יחסי מין זה לא בשביל הפרטנר זה בשביל לחוות את האלהים ואפשר עם כל אחד/ת ולכל אחד/ת מגיע - ואם יצור אנוש הוא בנתינה עליו לרוץ לקיים יחסי מיו לא משנה עם מי כי הוא גורם לפרטנר לחוות את האלוהים זו המשמעות של האורגיות בסרט "עיניים עצומות לרווחה. לכו להזדיין - באהבה. יוסי גלברט |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כחובב היסטוריה ,אהבתי מאוד את הספר ואף העמקתי בנושא .אין לנו את הכלים לקבוע נחרצות אם הסיפור נכון או לא,את זה לא נגלה לעולם ,זו תישאר תעלומה לנצח ואף אחד לא יוכל להכחיש או לאשר | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה... לא, יש לנו כלים. כלי אחד לדוגמה הוא הספר הנפלא "מבצר דיגיטלי" מאת אותו סופר, שכבר בכמה עשרות העמודים הראשונים שלו מכיל יותר שגיאות מאשר שימפנז שמקליד באקראי על מכונת כתיבה יוכל לבצע בימות חייו של מתושלח. בראון כותב מעניין (נניח), אבל הוא ועובדות הם אפילו לא קווים מקבילים, ואפילו לא שייכים לאותו מרחב n ממדי - הם פשוט שני דברים שאין ולא ניתן יהיה לדבר אי פעם על קשר כלשהו ביניהם. וזה באנדרסטייטמנט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |