 |
Timeline באמת בקושי לעיס (קראתי אותו שוב לאחרונה ונזכרתי למה לא אהבתי אותו במקור). הבעיה עם הז'אנר הזה הוא שהוא באמת די חוזר על עצמו כמעט תמיד - ברוב הספרים היותר-מוכרים של קרייטון תמצא חבורה מגוונת שנקלעה לצרה, ונחלצת ממנה בזכות תושייתו של אחד מחברי הצוות, כאשר יהירותו של חבר אחר בצוות היא זו שהכניסה את כולם מלכתחילה לתסבוכת. כשעולים על התבנית הזו זה אכן עלול לשעמם, וכאן נכנס, לדעתי, המחקר המדוקדק שקרייטון עושה לפני כל ספר, למלא תפקיד של גורם עניין (למי שמתעניין בפרטי-פרטים). אבל מלבד הספרים הללו לקרייטון יש גם את הספרים שמבוססים על דמות גיבור אחד, כמו למשל "מצוקה" או "Airframe" - ספרים מוכרים פחות אבל, לדעתי לפחות, מפוספסים מבחינת רוב קהל הקוראים. ספרים שאולי קשה יותר להפוך לסרט כמו "פארק היורה".
אם לסכם, אז העיקר בספרים הללו, לדעתי, הוא אכן הטכנו-ספיק. לא תמצא בז'אנר הזה רגישות אנושית עמוקה או עלילה פתלתלה ומרובת דמויות מדי. קרייטון עושה את זה טוב יותר בחלק מהספרים, וטוב פחות באחרים.
כמו שכבר כתבתי בפתיל הזה, אצל בראון ("צופן דה-וינצ'י" ו"מלאכים ושדים", את שני האחרים קניתי לפני כמה ימים בכריכה רכה פה בבוסטון), יש גם תבנית שחוזרת על עצמה (ואני לא אפרט כדי לא לקלקל לקוראים הפוטנציאליים). ב"צופן" זה עדיין ריתק אותי. ב"מלאכים ושדים", מרגע שהבנתי לאן הסיפור הולך, זה כבר התחיל לשעמם. בראון לא מתעלה לרמות של קרייטון ברמת התחקיר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש