הכרח החשיבה הלוגית
חשיבה לוגית היא היכולת הקיימת אצל כל אדם להניח הנחות ולהסיק מהן מסקנות. באמצעות יכולת זו הוא מסוגל להתבונן סביבו, ועל בסיס התנסות אישית ולמידה, לכונן מערכת של הנחות ומושגים המאפשרים לו להבין את העולם ולפעול בו. יתרה מזאת, החשיבה הלוגית היא הדרך היחידה שיש לאדם להבין את העולם ולפעול בו. במובן זה, המונח "חשיבה לוגית" הוא טאוטולוגיה: דרך אחרת אינה עולה על הדעת, ואף אינה יכולה לעלות על הדעת.
החשיבה הלוגית מוטמעת בנו כה חזק, עד שקל לנו לשכוח כי כל פעולה שאנו מבצעים מושתתת עליה. לדוגמה, כאשר אנו שולחים את ידנו אל מסרק ומניפים אותו לעבר שערנו, אנו מיישמים מסקנות המבוססות על שורה ארוכה של הנחות ונסיונות עבר. אנחנו מניחים, למשל, כי המסרק הוא עצם בעל צורה מסוימת ומבנה מסוים, וכי אם נאחז בו בידנו ונניע אותו באופן מסוים, תתקבל תוצאה מסוימת.
כאשר אנו נתקלים במצב לא מוכר או לא צפוי, מנגנוני ההיסק שביסוד חשיבתנו נחשפים. לדוגמה, אם נגלה כי למסרק אין שיניים או שהוא מחובר לשקע חשמלי, אנו עשויים לפסול את הנחותינו המוקדמות, האוטומטיות כביכול, ולפעול באופן אחר. לדוגמה, אנו עשויים להשליך את המסרק לפח, על בסיס המסקנה ש"זה אינו מסרק", אנו יכולים לנסות לבחון את פעולתו ביחס לעצם אחר או על חלק אחר בגופנו, או לנסות להשתמש בו בכל זאת כדי להסתרק – דהיינו, להחליט שהעובדות החדשות אינן משנות את מהותו הבסיסית של המסרק מבחינתנו.
בפעולות יומיומיות אנו מונחים בדרך כלל על־ידי "לוגיקה אוטומטית". בפעולות כאלו, שהן כמעט תמיד חזרה על פעולות שבהן התנסינו בעבר, אנו זונחים שימוש גלוי בהנחות ספציפיות לטובת קיבוצי הנחות ומושגים המקצרים את הדרך ומובילים אותנו למסקנות ברורות. לדוגמה, כאשר אנו מסובבים את הגה המכונית שמאלה, אנו מניחים כי המכונית תפנה שמאלה; אנו לא טורחים להניח הנחות ספציפיות בנוגע לרכב ומבנהו, משטח האספלט שתחת גלגלי הרכב, מנגנון ההגה, וכן הלאה. הלוגיקה האוטומטית אומרת לנו כי סיבוב ההגה שמאלה יניב תוצאה מוגדרת, ולכן אין לנו צורך לכלות את זמננו בשרשור אין־סופי של הנחות ומסקנות.
בפעולות אחרות, השימוש בחשיבה לוגית עשוי לצוף על פני השטח באופן גלוי יותר. לדוגמה, נאמר שאנו נכנסים למשרד כלשהו ושואלים: "דוד נמצא?" פקיד הקבלה משיב: "דוד יצא לרגע", ואנו אומרים: "טוב, אז אני אחכה לו כאן". בשאלה ששאלנו מגולמת שורה ארוכה של הנחות – שיש אדם בשם דוד הנמצא רוב הזמן במשרד, שפקיד הקבלה יודע מיהו דוד, שהוא יוכל לענות לנו על השאלה, וכדומה. גם פעולתנו הבאה תהיה מבוססת על שורה ארוכה של הנחות ומסקנות לוגיות – אנו שואלים ועונים לעצמנו תוך הרף־עין כיצד אנו מעריכים את אמינות הפקיד, האם על־פי נסיוננו "רגע" של דוד הוא טווח זמן שנוכל לעמוד בו, האם דוד שוב יאמר שבדיוק אתמול הוא שלח את הצ'ק, וכן הלאה.
דוד, יצא לרגע (צילום: א.מ. רובינסון; USHMM, באדיבות אליס לב)
לשם מה קיימת החשיבה הלוגית
המטרה העיקרית של פעולת האדם היא סילוק או הפחתה של אי־נוחות. כל פעולה אנושית מכוונת ברוב או במעט, ישירות או בעקיפין, להשגת מטרה זו.
אי־נוחות היא כמובן מושג סובייקטיבי. נזיר מתבודד במדבר עשוי לראות בסטייק טרטר מכשול בדרכו למצב אותו הוא תופש כעדיף או נוח יותר – תחושת שלווה ואחדות עם אלוהיו. תייר רעב, לעומת זאת, יראה אותו כאמצעי להשגת נוחות. הנזיר והתייר ינקטו בפעולות הפוכות – האחד יימנע ממנו, והשני יאכל אותו – אך שניהם יחתרו לאותה המטרה: סילוק אי־נוחות.
חשיבה לוגית אינה מבטיחה שפעולה תשיג את מטרתה. אנשים עלולים לשגות, ובפועל, אפילו מרבים לשגות. ככל שרצף ההנחות והמסקנות ארוך ומורכב יותר, כן גדלה האפשרות לטעות. בני אדם פועלים במגבלות יכולתם, עברם ונטיותיהם, ועל בסיס ידע חלקי בלבד אודות המציאות שסביבם. מגבלות גופנו, דחפים ואינסטינקטים, מזג האוויר, עונת השנה וכיוצא בזה – כולם עשויים להשפיע על חשיבתנו, על מסקנותינו וכתוצאה מכך גם על פעולותינו. השפעה זו אינה סותרת, כמובן, את העובדה הבסיסית שאנו עושים שימוש בחשיבה לוגית; היא רק משפיעה על המטרות שלנו ועל הגדרת הנוחות ואי־הנוחות עבורנו.
יתרון החשיבה הנכונה
ניתן לשער כי לשאיפה לצמצום אי הנוחות יש סיבה טובה: אדם המצליח לעשות זאת נהנה מיתרון על פני מי שנכשל בכך. מאחר וידוע שחשיבה לוגית "נכונה" יעילה יותר בהפחתת אי־נוחות מחשיבה לוגית "שגויה," ניתן להניח שלחשיבה לוגית נכונה יש "יתרון הישרדותי" על פני חשיבה לוגית שגויה.
נניח, לדוגמה, שני שבטים היפותטיים החיים על צוק גבוה, סמוך לתהום. מן הסתם, השבט שבניו נזהרים מלהתקרב אל פי התהום יהנה מסיכויי הישרדות גבוהים מאלו של השבט שבניו נוהגים לעסוק במשחקי מטקות ליליים על שפת הצוק. לאורך זמן, נוכל לצפות להתחזקות השבט הנהנה מחשיבה לוגית נכונה יותר, בהשוואה לשבט האחר.
דתות אי־הנוחות
הבעיה היחידה עם קו המחשבה שלעיל הוא שהמציאות אינה מאשרת אותו. לאורך ההיסטוריה האנושית אימצו בני האדם עקרונות ואמונות העומדים לכאורה בניגוד לעקרון הפחתת אי־הנוחות. אותם עקרונות ואמונות הכריזו על יעדים מנוגדים למה שרוב בני האדם תפשו, תופשים ויתפשו כהפחתת אי־הנוחות. ביחס למיעוט קטן מבין הדוגלים באותם אמונות ועקרונות ניתן לטעון – אם כי לא תמיד באופן משכנע – כי הם הצליחו להפוך את היוצרות וליצוק אי־נוחות כנוחות; אך דברים אלו אינם נכונים ביחס לרוב בני האדם.
הבודהיזם, למשל, דוגל בביטול השאיפה להשיג מטרות חומריות, ורואה בפסיביות וגטטיביות את המצב האידיאלי אליו יש לשאוף. הנצרות הקתולית – דוגמה מובהקת אחרת – מהללת את הסגפנות ואת ההתנזרות מיחסי מין. דתות אלו אינן חריג. כמעט כל הכתות והדתות האחרות רואות בעוני ובסיגוף הגוף סוג של אידיאל. דתות חילוניות כגון המרקסיזם או הסוציאליזם טוענות כי החתירה לרווחה פיזית וחומרית היא תוצר של "תודעה כוזבת" – קוצר־ראייה תודעתי המונע מבני האדם להבין כי הם בעצם אינם חותרים לרווחה חומרית.
תפישות אלו מנוגדות לחלוטין לתפישה האינטואיטיבית של רוב בני האדם. עבור רוב בני המין האנושי, דלות חומרית – שלא לדבר על פרישות מינית – היא התגלמות אי־הנוחות, והם חותרים בנחישות לסלקה. אין עדות טובה לכך מנכונותם של רוב בני האדם לכלות למעלה ממחצית שעות הערות שלהם בעבודה – מצב של אי־נוחות – רק כדי לפטור את עצמם במידה זו או אחרת מדלות פיזית.
הנאמר והנעשה
עובדות פשוטות אלו מציגות בפנינו סתירה ברורה. מחד, כמעט כל בני האדם מצהירים על השתייכות, אהדה או קרבה רגשית לאחת מהדתות המהללות דלות חומרית. מאידך, התנהגותם בפועל של רוב בני האדם משקפת רתיעה מהותית מדלות חומרית, ולכן מציגה את עקרונות הדת כ"כשל לוגי" – חשיבה לוגית שגויה, שמשתמשיה נידונו לאי־נוחות מוגברת.
אילו היו בני האדם פועלים בהתאם להצהרותיהם, היתה האנושות נכחדת. אילו היו כל הנוצרים הופכים לנזירים מתבודדים, הנצרות היתה חדלה מלהתקיים. לו היו כל היהודים מצייתים לצו "והגית בה יומם ולילה," לא היה מי שיזין את ההוגים. אילו כל הבודהיסטים היו מכלים את זמנם בניסיון להגיע למעלת הוגטטיביות העליונה, תוך זמן קצר לא היה נותר מי שינסה.
ישנן שתי דרכים עיקריות להסביר את הסתירה הזו בין הלכה לבין מעשה בהתנהגות בני האדם. על פי הסבר אחד, הסתירה היא תוצאה טבעית של חשש, שניות (דואליות) או צביעות אנושית – אנשים מעדיפים לנופף בדגלי אמונה מלבר, אך מקפלים אותם בזריזות מלגו. הסבר אפשרי אחר הוא שהמין האנושי מכיר בחשיבותם של חיי שיתוף וסיגוף לצורך קידום קשרי הידידות הבילטרליים עם בורא עולם, אך באופן אישי הוא דווקא מעדיף חומוס־צ'יפס־סלט. כדי לקיים את זה ואת זה, נוצרה פשרה: שלוחים מעטים מגשימים את עקרונות הדת עד תום, ואילו רוב האחרים מסתפקים בתרומה כספית או השתתפותית זוטרה.
פאולוס הנזיר, התבודד תרת"ק שנים במדבר. העם העדיף חומוס־צ'יפס־סלט. (ציור מאת חוספה דה ריברה, סביבות 1650)
שני ההסברים, אף שהם עשויים לסבר את האוזן ביחס להתרחשות מקומית כזו או אחרת, אינם עונים על שאלה בסיסית יותר: מדוע בכלל נוצרו תורות אנטי־הישרדותיות? גם אם נניח כי רק חלק קטן מהמאמינים בדתות מיישם את עקרונותיהן הלכה למעשה, אזי לאורך זמן ובהסתכלות רחבה, המאמינים כקבוצה אמורים היו להימצא בעמדת נחיתות הישרדותית לעומת אלו שאינם מאמינים. צביעות ומוגבלות אנושית יכולות להסביר כיצד מתנהגים אנשים כאשר האמונה כבר קיימת, אך לא כיצד האמונה נוצרה.
צמיחת דתות הכשל הלוגי
ניתן להעלות שלושה הסברים אפשריים להיווצרותן של אמונות "כשל לוגי" כאלו.
הסבר פשוט אחד הוא שלאמונה אין הסבר: לאדם יש נטייה טבעית, מולדת, ליצור ולאמץ השקפות דתיות, גם כאשר יש בהן חיסרון הישרדותי. אם נאמץ הסבר זה, נאלץ להניח, בנוסף, כי אותה נטייה קיימת אצל כל בני האדם ושהיא "חסינת אבולוציה", או לפחות שהיתרון של אלו הנולדים בלא נטייה זו קטן מכדי שתהיה לו השפעה על הברירה הטבעית בין בני האדם.
ישנן מספר בעיות עם הסבר כזה. ראשית, מאחר וידוע כי רוב בני האדם מחזיקים בהשקפות דתיות בעיקר ברמה ההצהרתית, ההסבר מניח שבני האדם נולדים עם הצורך בהסברים מסוימים ועם הנכונות לקבלם כנכונים, אך גם עם הדחף לנהוג בפועל בניגוד להסברים. זהו הסבר מורכב ונפתל מכדי שנוכל לקבלו כלשונו. שנית, ההסבר סותר את קיומן של אמונות או תפישות שאינן מקדשות סיגוף פיזי ונפשי, כגון אלו שרווחו בעולם ההלני־רומי.
הסבר שני להיווצרות אמונות דתיות הוא קיומה של קנוניה או קשר סודי. כל תורות הקשר נשענות על כשל לוגי המכונה "השערות מבטלות": תחילה מועלית השערה שהאירועים שבאמת התרחשו הם שונים מאלו שנצפו; הפער בין האמיתי לבין הנצפה מוסבר אז באמצעות השערה נוספת, לפיה גורם עלום טרח לטשטש עקבות ולהסתיר ממצאים.
דוגמה טיפוסית לתיאורית קשר כזו היא התיאוריה המרקסיסטית, הטוענת, בפשטות, שהאמונה הדתית אינה קיימת. לשיטתה, האמונה הדתית אינה אלא "תודעה כוזבת" – מצב של סימום חושים תמידי שמחוללת הבורגנות. מרקס היה משוכנע כי אחרי תקופה של דיקטטורה פרולטרית האנושות תתפכח משיכרון הדת, ותצליח להגיע לארץ העוגות המובטחת של הפרולטריון.
תיאוריות שפותחו בהשראת המרקסיזם הניחו, כמוהו, כי הדת ואידאל העוני נוצרו על־ידי חורשי מזימות שונים, אם כי רובן החליפו בהדרגה את ההנגדה בורגנות–פרולטריון בהנגדה עם–שלטון. לפי תיאוריות אלו, האמונה הדתית נבראה כדי לשרת את האינטרסים של "השלטון", ותומכיה טענו כי המזימה השלטונית הזו מושגת בזכות אינדוקטרינציה המשתמשת בחינוך, הסברה, פרסום או אמצעים מיסטיים שונים. תיאוריות נוספות, כמו אלו של "אסכולת פרנקפורט" או "התיאוריה המוסדית", הניחו מתוך אותו בסיס תיאורטי כי דווקא הצרכנות הנהנתנית נובעת מ"תודעה כוזבת". מתיאוריות אלו גם השתמע שבני האדם אינם רוצים באמת לסלק אי־נוחות, או שלמעשה עוני הוא נוחות.
כל התיאוריות המרקסיסטיות והפוסט־מרקסיסטיות טענו כי איננו יכולים למצוא עדויות חותכות המרשיעות את יוצרי ה"תודעה הכוזבת" רק הודות לתחכומם המופלא של ראשי הקנוניה ושיתוף הפעולה המופתי שלהם. הבורגנות, היהדות הבינלאומית, התעשיינים, אנשי העסקים ושאר ברואי דמיון חוננו בתודעה קולקטיבית על־אנושית, והם עמלים קשות לשמר את ה"תודעה הכוזבת".
הסבר הקנוניה נידון לעיל באריכות בשל הפופולריות הרבה שלו; אך אסור לשכוח שהוא מבוסס על כשל לוגי גס ועל הזיות מיסטיות פשטניות על מזימות, רוחות מעמדיות ושדים עסקיים. אין צורך להסביר מדוע "הפרוטוקולים של זקני ציון" הם קשקוש, ואנו יכולים לפיכך לדחות את כל ההסברים הללו כמכלול, מבלי לבוסס בהבלי פרטיהם.
"ארץ העוגות" מאת פיטר ברויחל, 1567
האדם מחפש משמעות?
הסבר שלישי אפשרי לאמונה הדתית הוא שבני האדם זקוקים לתיאוריות אודות הבלתי־מוסבר, במיוחד בנוגע להישרדותם ולרווחתם. חיינו תלויים על חוט דק; בכל רגע אנו עלולים למות, להיפגע או לחלות, ואנשים האוהבים אותנו עלולים להפנות אלינו את גבם. נוכח ארעיות קיומנו המלווה אותנו בכל עת, ניתן להבין מדוע אנשים מעוניינים בהסברים, ובמיוחד בכאלה המרגיעים את הדעת.
המשותף לרוב הדתות – סגפניות ושאינן סגפניות – הוא שהן מציעות הסבר למציאות המעניק לה משמעות. חשיבתו הלוגית של האדם נעה מהנחות למסקנות, ומנסה למצוא קישור סיבתי בין דברים. התשובה שמציעה לנו חשיבה לוגית נכונה (כלומר, ללא כשל) היא שככל הנראה אין משמעות לקיום. עבור רוב בני האדם תשובה כזו גורמת לסבל, משום שמשמעותה הוא שאין לנו מספיק עובדות כדי להגיע למסקנה כלשהי.
הדתות השונות מצליחות לפתור את הבעיה ולהציע הסבר ל"משמעות הקיום". בכפוף להתנהגות הולמת מצידנו ו/או עקרון פרדסטינציה כזה או אחר, כל הדתות מבטיחות מסלול שבאמצעותו יוכל כל אדם להתעלות מעל המגבלות האנושיות המוכרות – העובדה שחיינו קצרים, כוחנו מוגבל ומותנו ודאי וסופי – ולהביס את המוות, או לכל הפחות לזכות לאחר המוות בתגמול נצחי על הסבל שסבלנו בעולם הזה. הנצרות מדברת על גן עדן, ההינדואיזם על גלגול נשמות, והמרקסיזם על אוטופיית ארץ העוגות של הפרולטריון. מאחר והחשיבה הלוגית אינה מספקת פתרון כזה, מנסות כל הדתות להסביר את תסריט הפלאים שלעיל באמצעות אלמנט א־לוגי. בנצרות הקתולית, ביהדות ובאיסלם אלמנט זה הוא האל או שלוחיו; בנצרות הפרוטסטנטית הוא הייעוד־מראש של האדם לגאולה; ובנאציזם, במרקסיזם ובתיאוריות דומות מדובר ב"רוח" (גייסט) המכתיבה את מסלול התפתחותו של העולם.
הדת כעסקת חליפין
האמונה באלוהים כרוכה כמובן בכשל לוגי, אך היא מעניקה לרוב בני האדם, ככל הנראה, סיפוק והקלה כה רבים עד שהם מוכנים להתעלם מהכשל, לפחות עד לנקודה בה האמונה גורמת לאי־נוחות ממשית ומתמשכת. זו הסיבה, טוען ההסבר, שבני אדם מוכנים לאמץ בחום עקרונות מנחמים ומספקים הכרוכים ברמייה עצמית, כל עוד הם לא גורמים לאי־נוחות ממשית ומתמשכת בחייהם. מה שנראה כצביעות או כהכרזות מן השפה ולחוץ, הוא למעשה פשרה פונקציונלית סבירה: קבל רעיונות מנחמים המסבירים כי קיומך הוא בעל משמעות, תן תרומה בגובה סביר לכנסייה.
הסבר שלישי זה, עם זאת, אינו מבאר עד תום מדוע הופיעו דתות. ראשית, אף שהוא מסביר היטב את השניות שביחסם של בני האדם לדת ואת רתיעתם מאי־נוחות קיצונית, הוא אינו מצליח להסביר אלמנטים אחרים בדתות, ובמיוחד את המבנה ההיררכי בו הן תומכות. ניתן לשער כי גורמים בעלי כוח הצליחו להוסיף לדת עקרונות הקובעים מבנה היררכי, לתועלתם האישית. בניגוד לתיאוריות הקשר, הטענה אינה אומרת שהדת נוצרה כדי לשרת את השליטים, אלא שבעלי הכוח ניצלו נטייה קיימת אצל בני האדם ורתמו אותה לתועלתם.
עניין שני שההסבר אינו מבהיר הוא מדוע הסגפנות היא כה פופולרית בדתות רבות כל כך. גם כאן נוכל רק להעלות השערות. הסבירה שבהן מקשרת בין האופן בו פועל אדם בעולם למנגנון הבסיסי של דתות. כיצורים בעלי זמן, כוח ויכולת חשיבה מוגבלים, כל בני האדם מודעים לכך שכדי להשיג מטרה כלשהי עליהם להתאמץ. כדי לאכול יש לעבוד, ולכן אוכל על השולחן הוא המסקנה המתבקשת מאי־הנוחות הכרוכה בעבודה. יחס זה עשוי היה לקבע תפישה המקשרת בין אי־נוחות עכשווית לבין תגמול עתידי. במהופך, ניתן להניח כי אצל רבים התקבעה התפישה לפיה נוחות עכשווית תגרור אי־נוחות עתידית – העצל והנהנתן היום, ייענש ויסבול מחר.
בכל הדתות, לרבות אלו החסרות את עקרון סגפנות, עבודת האל כרוכה באי־נוחות למאמין. בדתות הפוליתאיסטיות נדרש המאמין לוותר על חלק מרכושו כדי לרצות את האלים. אצלן, היחס בין אי־נוחות לתמורה הוא ישיר וברור: הקרב שה רך לזאוס, קבל את ברכתו להצלחה בהפלגה הקרובה. אם ההפלגה הצליחה, סימן הוא שזאוס ברך אותך; אם כשלה, אות הוא שזאוס דחה את קרבנך מסיבה כלשהי, נא פנה למדור תלונות, ד.נ. אולימפוס. בדתות המונותאיסטיות, לעומת זאת, התבסס עקרון פשוט ומופשט יותר לקשר בין אי־נוחות ותמורה: ככל שמידת אי־הנוחות גדולה יותר ומתמשכת יותר, כך גדל הסיכוי לתמורה עתידית. תן התכחשות מוחלטת, קבל גן עדן.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש