 |
מאמר מהנה מאוד.
א. נדמה לי שהבעיה המרכזית של המאמר היא השימוש במילים "כשל לוגי". אם הבנתי נכון הלוז של המאמר הוא העובדה שכמעט כל בני האדם נרתעים מהותית מדלות חומרית ומצהירים על מסירותם לדתות המהללות דלות חומרית. אישית, איני סבור שגם הטענה המסויימת הזו היא כשל לוגי של ממש. אבל חשוב מכך הוא שהלוגיקה היא רק אחת מיכולותיו של אדם ולא כלי יחיד בידו.
המאמר כולו מבוסס על תפיסה מוטעית בעיני, המובאת ב-4 הפסוקים הראשונים. ('החשיבה הלוגית היא הדרך היחידה שיש לאדם להבין את העולם ולפעול בו.'). האדם אינו מכונה לוגית ובני אדם אינם מתמטיקאים (סליחה על הכשל הלוגי). הגאומטריה של אויקלידס אינה אומרת לנו דבר על המשמעות של נקודות, קוים וצורות. היא אומרת לנו מהו הסט המינימלי של אקסיומות נדרשות וכיצד יתנהגו הנקודות, הקוים והצורות תחת האקסיומות הללו. שום דבר מעבר לזה, על המשמעות וההקשרים האומנותיים, הרוחניים והפילוסופיים של הצורות הגאומטריות. ואילו האדם דוקא מתייחד בחיפוש המשמעות שלו. כאשר האדם הקדמון גילה מעיין מים זכים במהלך מסע הציד שלו הוא ידע שכעת יוכל לשתות ולהמשיך במצוד. אבל נוסף על כך הוא גם סבר שהיוצר הטרנסצדנטלי גילה לו את המעיין כאות וסימן לכך שהוא נותן את חלקת האלוהים הזאת לו ולזרעו.
ב. יתכן ואני נתפס יתר על המידה לכישלון הטקטי של אורי בכך שבחר להציג את המחדל הדתי ככשל לוגי ולא כביטוי של האי-רציונליות של התשתית הדתית, אבל לטעמי דוקא אותו דבר שאורי בוחר להציג ככשל לוגי, הוא בעיני מהות המתאימה לדו-משמעות ולסתירות הפנימיות המהוות את המציאות האנושית. המציאות מוכיחה ש"הכשל הלוגי" הוא דוקא נקודת משיכה המושכת בני אדם אל הדתות הגדולות ולא דוחה אותם.
אחד משני התומכות של תזת הכשל הלוגי היא שהדתות מחייבות דלות חומרית. זו אינה עובדה. הנה 3 דוגמאות:
ג. הבודהיזם בן ימינו בנוי על נזירים והתנזרות (וגם על כך רבו המחלוקות בתוך הבודהיזם ההיסטורי), אבל המקור עצמו (דברי בודהה מפי תלמידיו) פוסל בצורה מפורשת וישירה את הסבל כדרך לגאולת האדם. הבודהא, כך מסופר, חי בקרב הסגפנים 6 שנים שבסופם דחה את דרך הסגפנות: "יש שתי דרכים קיצוניות: הדרך האחת של החושים המתפרעים - וזו אין בה מן הכבוד - והדרך השנייה מוליכה לסיגופים מיותרים ולסבל, ולפיכך היא חסרת טעם.". הבודהה בחר בדרך האמצע ולא בדרך הסגפנות. האמת השלישית של בודהה מדברת על ביטול סיבת הסבל ע"י הבאת החושים למצב של סבילות (וזה תואם את התזה של אורי על השערות מבטלות, המסבירות כיצד הסיגוף הוא הדרך לאושר). אבל האמת הרביעית העוסקת בדרך להרחקת הסבל מדברת על הציוויים המוסריים-קונסטרוקטיביים של "דרך האמצע של נדיבות" ששמונת סעיפיה מדברים על איפוק וריסון אך לא על סגפנות. הפסילה הישירה של דרך הסבל ע"י הבודהא, הופכת גם את ההסבר של אורי ל"השערה המבטלת" את עצמה (אם לב האמונה הוא הסגפנות, מדוע לפסול אותה באופן ישיר ומפורש?).
ד. כאנשים חילוניים, מקובל בידינו שהדתות המונותאיסטיות הושפעו רבות מקודמותיהן האליליות. לאלו הסוברים שמדובר בקשר דחוק של הפכים, כדאי להזכיר שבימי הרנסנס, אפילו האפיפיורים התקשרו להפריד בין מושגים אליליים למושגים נוצריים. בדתות הללו שהדת היוונית-הלניסטית היא בעינינו אבטיפוס שלו, אין שום שמץ של סגפנות חומרית, אלא להיפך: הדוניזם ואהבת החושים והגיוון. אורי מפרש את העובדה שבני אדם נאלצו תרתי משמע להעלות קרבנות חומריים לטובת הממסד הדתי כתביעה לסגפנות. פרשנות זו משולה לאמירה שחובבי הכדורגל בני ימינו המעלים קרבן חומרי לטובת חייהם הראוותניים של אליליהם וכוהניהם, נוהגים כך מתוך סגפנות ושאיפה לדלות חומרית. הטקסים הדתייים הפאגאניים והמונותאיסטיים היו ארועים של שמחה, מוסיקה, מחול אכילה שתייה ואף סביאה. ראוי לזכור שמרבית הקורבנות נאכלה ע"י החוגגים, מיעוטה ע"י הממסד הדתי ועוד פחות מכך נשרפה לשם שמיים. איש מן המשתתפים לא ראה בכך מעשה של סיגוף ודחיית סיפוקים.
ה. קוהלת אומר "מַה-יִּתְרוֹן, הָעוֹשֶׂה, בַּאֲשֶׁר, הוּא עָמֵל. רָאִיתִי אֶת-הָעִנְיָן, אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם--לַעֲנוֹת בּוֹ. אֶת-הַכֹּל עָשָׂה, יָפֶה בְעִתּוֹ; גַּם אֶת-הָעֹלָם, נָתַן בְּלִבָּם--מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא-יִמְצָא הָאָדָם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר-עָשָׂה הָאֱלֹהִים, מֵרֹאשׁ וְעַד-סוֹף. יָדַעְתִּי, כִּי אֵין טוֹב בָּם--כִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ, וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו... וְגַם-זֹה רָעָה חוֹלָה, ... וּמַה-יִּתְרוֹן לוֹ, שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ. ... הִנֵּה אֲשֶׁר-רָאִיתִי אָנִי, טוֹב אֲשֶׁר-יָפֶה לֶאֱכוֹל-וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת-הַשֶּׁמֶשׁ מִסְפַּר יְמֵי-חַיָּו אֲשֶׁר-נָתַן-לוֹ הָאֱלֹהִים--כִּי-הוּא חֶלְקוֹ. גַּם כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר נָתַן-לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְהִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ, וְלָשֵׂאת אֶת-חֶלְקוֹ, וְלִשְׂמֹחַ, בַּעֲמָלוֹ--זֹה, מַתַּת אֱלֹהִים הִיא. כִּי לֹא הַרְבֵּה, יִזְכֹּר אֶת-יְמֵי חַיָּיו: כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה, בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ.". אני לא קורא כאן קריאה לשאוף לדלות חומרית וביטול של הנאות החושים. אני רואה כאן קריאה אמיתית וכנה של הסתירות הפנימיות והדו-משמעות של חיי אנוש. יאמרו בצדק שקוהלת אינו שייך לשדרה הראשית של הפילוסופיה הדתית היהודית, אבל אלו שכללו את קוהלת בכתבי הקודש בודאי ראויים לתואר של חכמי הדת לא פחות מהרבנית קוק וממטיפים-מחזירים בתשובה בני ימינו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש