 |
|
 |
||
|
||||
 |
נראה שהבחירה דווקא בשיר ידידותי-למשתמש כמו "שיר טרומשחרי" לפרסום באייל מבטאת סוג של פחד-קהל אצל ידידינו שבדג. האם הייתם משליכים לגוב-האיילים שירים כמו שיריו של אשר שכטר (לדוגמא - http://www.anonymous-fish.com/page18.html), שירים שדורשים-דיון הרבה יותר מכפי שדורש אותו שירה של עיינה? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תהרגו אותי איך מקבץ המילים נטול הפשר הזה הוא שיר, אבל מה אני יודע. אני מניח שידידנו הדגים האנונימיים נותנים לנו לעכל את המדור החדש לאט לאט. איילים, כידוע, הם בעלי מערכת עיכול ארוכה ומטאבוליזם איטי להחריד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, לפני שאתה מגדיר את שיריו של אשר שכטר (שבאופן אישי ידוע לי שאינו מגבב מילים כדי ליצור את שירתו) כ"מקבץ מלים", טרח נא לקרוא את שורות "מניפסט האדם הבודד" (דג 11) מאת שכטר. אמנם, הסגנון הפרוזאי רב המלים מקשה אף יותר מן הסגנון השירי המהודק-מילולית, אך אנא - לפני שהבנת את הרציונאל מאחורי שירתו (ויש רציונאל מאחורי שירתו, שכן אינני סבור שאם אפול ואטעה בזאת יפלו אחרי החזקים ממני, הם חברי [וחברותי] לדג) אל תגדיר אותו כלא-שיר. ובכן, באשר לעיכול האיטי - אמת ולא אמת כאחד. עיין בתגובתי לעמר ועודד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, את השירים של מר שכטר אפשר לקרוא רק עם הוראות הפעלה? את חוברת ההפעלה של הסלולרי שלי לא קראתי לפני שהתחלתי להשתמש בו, למה שאקרא את חוברת ההפעלה של שיר לפני שקראתי אותו? או בקיצור, כפי שנאמר ע"י אחרים בדיון בשיר הקודם - שיר שאינו עומד בפני עצמו בלי הסברים, הוא פשוט לא שיר מוצלח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? עם הטלפון הסתדרת בלי הוראות הפעלה, אבל ההשוואה נראית לי מאוד לא הולמת. שירה הדורשת "מדריך למשתמש" היא פשוט סוג אחר של אומנות - לא בהכרח טובה יותר או פחות, תלוי בשיר. (השווה זאת להנאה האסתטית שתאר ירדן, בדיון אחר, מלימוד שפות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, הרשה לי, במילותיו של מ. פרי, לערער את הגשר שבנית עליו את טיעוניך תוך היבריס גמור ומנוי. וגמור (במילותיו של א. ברטוב עם תוספות). נאמר שהיית בן לשבט לובנגולו שבזולו. היה בא אליך לסבנה יום אחד, אחד תומר ליכטש לבן כמו הירח, מראה לך שירים. אתה אתה יודע מזה בננה, מקסימום מזה נמר. אין לך מושג שירים. בנננמר. אתה אפילו לא יודע לקרוא. האם השיר לא עומד בפני עצמו? הדוגמא לא יכולה להיות שקופה יותר. במילות הסרט "גו": "אם תהיה פחות שחור תהיה שקוף". השיר עומד בפני עצמו, אך דרושים לך הכלים לקראו. אשר שכטר מדבר אל חלקים בתודעה שנוונו אצל הקהל הרחב, ומעורר אותם. אל נא תדבר בזכות הניוון ובגנות ההשכמה המאוחרת. ברכם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהסרט ''גו'' הוא הסרט הגרוע ביותר שראיתי מימי. יצא לי גם לראות סרט בבימוי ועל פי תסריט של ז'אן קלוד ואן דאם. טכנית ואן דאם היה יותר גרוע, אבל גו היה הרבה יותר נפוח, שיקי, מצועצע ומניפולטיבי ביחס לטמטום הנושב ממנו. סתם, פתאום נזכרתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבר אחד הוא להבין את השפה, ודבר אחר הוא להבין דמוי-שיר חסר פשר (בדומה לבדיחה המקברית המפורסמת על האמא של הלן קלר שנתנה לה ב-1 באפריל וופל על מנת לקראו בכתב ברייל). כך למשל, עלינו להיות מסוגלים להניע את אצבעותנו ואת ידינו באופן מובחן (תינוק אכן לומד זאת בהדרגה) על מנת להקליד על מנענעים בודדים ומסויימים, בנבדל מטריקה באגרוף קמוץ על המנענעים), אך העובדה שיש ללמוד כושר זה (כלומר "לרכוש את הכלים", במילותיו של מר ליכטש), עדיין לא ערובה לכך שאנו מקישים משהוא שווה ערך לסונטה של בטהובן, ואולי לא אפילו לסוויטה "אנפילאות מגדיאל" מאת יוחנן בן-תוכי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אשר שכטר עשה במסתו הוא פשוט מאוד (מבחינת העיקרון, לא הבנתי ממנה יותר מדי אבל גם לא התעמקתי מספיק). במקום לכתוב שירה חדשנית תוך הסתכנות בבזיון בהווה ובתהילה בעתיד הוא פשוט קיצר תהליכים והסביר את עקרונות שירתו.שימו לב: "עקרונות שירתו" לא את "שיריו". יש הבדל לא קטן פה. למען האמת, אין הדבר שונה מאוד ממה שעשה נתן זך. עד היום ניטש ויכוח האם שירתו של זך לבדה הייתה מחוללת את המהפך שחוללה אם לא הייתה נתמכת במאמרי הביקורת הנוקבים שלו על אלתרמן. ואולי, מי יודע, הייתה ביקורת זו כה נוקבת רק כאמצעי לחולל מהפכה, דבר שאינו קל בכלל. עד היום אני מתקשה להבין איך אדם שכתב שירים כה עדינים ורגישים כזך יכול היה לכתוב בברוטליות כזו נגד אלתרמן ואף להגדיר את שיריו כ"שד מדדה" (בסיום של זמן וריתמוס). משוררים הכותבים מסות על שירה אינם נדירים כלל וכלל וראו הסימבוליזם בצרפת, זרמים בתחילת המאה הזו ועוד ועוד. בקיצור, לדעתי, התוויתם של קוי יסוד חדשים לשירה אינו נוראים כמו הסברת השירים אך פחות טובים מלתת לשירים לחולל את המהפכה בכוחות עצמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תומר, תודה על ההסברים, אבל אינני בן לשבט לובנגולו. אני שולט בשפה העברית ברמה סבירה למדי, ואני אפילו מאמין שאני מבין את מרבית המילים בשירים המדוברים - ובכל זאת, גבב מילים ותו לא. אינני טוען שאינני מבין את השיר. אני אף פעם לא מבין את השיר. גם את השיר שבראש עמוד זה לא הבנתי עד שהסבירו לי אותו. אני לא בטוח שאני מבין לאשורם שירים של הספייס גירלז. אבל לא זה העניין - אני יכול להבחין בין שיר בעל משמעות (גם אם נסתרת ממני) לבין מה שהוא לא יותר ממקבץ מילים רנדומלי. אני מבחין בכך, על פי הקשרים שאני כן יכול למצוא בין מילים. בשיר למעלה, הייתי יכול להבין מקבצים של שתיים או שלוש מילים. לא הבנתי מה הקשר בין מקבץ למקבץ - אבל זה כבר יכול להיות אשמתי. כשאני לא מבין למה מילה אחת עומדת ליד חברתה - אני נוטה להאמין שהבעיה אינה בי. אם אפילו לאחר עיון בפרושי ראשי התיבות למטה, עדיין לא הבנתי מה לעזאזל המבנה התחבירי של המשפטים בשיר (אם יש כאלו), אני מתנצל - אבל הבעיה היא בשיר. אבל אני לא דוגמא לשום דבר. אני לא מבין מהחיים שלי באמנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"רגע אחד. שקט בבקשה. אנא. אני רוצה לומר דבר מה. הוא הלך ועבר על פני. יכולתי לגעת בשולי אדרתו. לא נגעתי. מי יכול היה לדעת מה שלא ידעתי" (רגע אחד, נתן זך) ובכן השיר הזה שלפנינו עורר הדים דומים לאלו המתעוררים מול אשר שכטר בדיון זה. "לא מובן" סברו אחדים, "חסר משמעות" טענו, "אי-סדר" ו"לא קוהרנטי", אף פרודיות חוברו בגינו של שיר זה; אך הנה - שלושים שנים לאחר מכן - אינני סבור שיש אחד בין קוראינו שעלול לחשוד שאין בשורות הללו איכויות שיריות, משמעות, פשטות וחידוש. דעתי בעניין שיריו של אשר שכטר גובשה לאט; מן הדחייה אל הסקרנות אל ההבנה המוטלת בספק, המתגבשת. אנא. הוא רוצה לומר דבר מה. הוא חולף כאן. אנו יכולים לגעת בשולי אדרתו. לא נגענו? מי היה יכול לדעת מה שלא ידענו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיר זה של זך הוא נפלא ומרגש, כשירים רבים שלו, ועשיר בתימטיקה הפורשת בעדנה תרחישים קיומיים - לעיתים בעלי טון של הרות-גורל, המעוררת תהיות, בחינה מחדש ואולי אף מסמנת אפשרויות חרטה קיומית/מטפיזית (בדומה מעט ל-like a roling stone של בוב דילן). אבל מה בצע לה בהצמדה פבלובית של שיר מופלא זה למעשה ידיו של מר שכטר? סביר ששיר זה מרגש רבים מלכתחילה, אינו מותיר אותנו מגששים באפלולית צמיגה. אם גונה בזמנו, היה זה קרוב לוודאי מטעמים קונספטואלים וביקורתיות מיקדמית/טבועה אודות מהותה של שירה, ולא עקב המגע הבלתי אמצעי והחי עם השיר. זאת בעוד שירו של שכטר אינו נראה עביר למאכל אדם ברמות בסיסיות, ודומה שגם רפורמטור גדול ומרחיב גבולות השפה הוא איננו. יש כאן גימיק שניתן לכנותו "גימיק איינשטיין". נכון שגם איינשטיין, יתכן, לא הובן בזמנו ואף ספג ביקורת, שלא בדין, מצד רבים וטובים. אך מכאן בוודאי שלא נובע שכל אחד שסופג ביקורת קוטלת ושנתפס כמפיק גבב מושגי/מילולי הינו איינשטיין, או אף נתן זך או אליוט, לצורך העניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''רק שנייה, בחייאת. שששש. תפאדל. צ'מעו קטע. מישהו הלך לידי, התעלמתי ממנו ועכשיו אני מתבאס'' (''רק שנייה, בחייאת'', אייל אלמוני). אותו הרעיון, בלי הפומפוזיות, בלי קיטועי השורות הרנדומליים וחסרי הפשר, בלי המסתורין המזויף, בלי היומרה לקרוא לזה ''שיר''. בוז לשירה המודרנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לציין את מראי המקום המגנים את שירו זה של זך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנים לשבט לובונגולו ובנים לשבט האייל הקורא,יכולתם להבין אחד את השני-עניין פשוט של למידת שפה,אפילו לשון שיח מסוגלת להילמד.לא כן לגבי בני אדם מבודדים,אשר לא לשון השיח נעדרת מהם,אלא השיח. אינני תומך בצביעות.להכביר במילים על דבר הבדידות,אולי אף להוסיף ביטוי מרגש,נוסח כינורות,דמע ואהובה שסרחה,זו צביעות כל עוד אדבר בלשון שיח-למשפט 'אני מבודד' מובנים רבים,אשר הובהרו במניפסט במלואם(אינך מבין כי זהו אינו גבב מילים,אלא חייו של אדם,לדאבוני,גם לא אוכל להרחיב בבת אחת,מבלי להעתיק את המניפסט כולו),אך רק מובן אחד מעשי.מניפסט האדם הבודד,כשמו כן הוא. אגב כך,אני מתעב את הרעיון הזה,'שיאמרו' לך מהי משמעותו של השיר,משמעותו היא מה שתהפוך אותו,וסלח לי אם לא אניח לך להתעצל,ואכפה עליך את עשיית העבודה הזו בעצמך,אם לא תיסוג,כפי שאכן נסגת בתחילה. אתה לא אמור להבין,אמנות איננה מנהל עסקים,וגם למדע הכלכלה מפרשים רבים. צדקת הדבר,אדם החותר למשמעות אחת בלבד למילה או מקבץ,הוא שונא שירה מובהק,אם לא שונא אדם. שירו של זך גונה מפני שגונה,אך נוותר על זך,מטעמים רבים,ונפנה אל השפעה מבורכת עליו,הרי הוא,כפי שיודע כל אוהב שירה,פאול צלאן.הנה שירו האחרון של צלאן,אשר נכתב מספר ימים טרם הטביע עצמו במימי הסיינה: * כורמים חופרים בשעון חשוך-השעות, עומק אחר עומק, אתה קורא, הבלתי-נראה מזמן את הרוח לגבולה, אתה קורא, הפתוחים נושאים את האבן מאחורי העין, היא יודעת אותך, בשבת. ----------------- מנותק,סתום,בלתי ניתן לפירוש,נאמר.ההבדל הוא,שנוסה נסיון,היכן שאתה הרמת ידיים טרם טרחת להתבונן. האדון קנניגסר טען שאינו מסוגל להבין,ולכן נפטר הדבר כגבב מילים אשר אין לטרוח בו אף לדקה יקרה,בה נוכל להכביר פירושינו על שיריהן של הספייס גירלס.כיוון שויתר,לא נוח לו פיסית,ולא להיפך. למי איכפת מדעתו של האיש באוניברסיטה,עת כתיבה? אינני דורש ממך,אתה הוא הדורש ממני נוחות(ספה?),בקריאתך על,נניח,חיי,מדוע זאת,אם הם אינם נוחים כל כך? אתן דוגמא,במחילה:אם תתבונן על פרק ידי,תבחין בחיוורות,בלובן,לא תראה חתכים,לא תראה צלקות,לא תראה דבר מלבד וריד או שניים,בתנאי ראות טובים דיים.לא תראה,כי שיטתי היתה אחרת,ולא בחתך,לא בפרק היד.כבר עוותה הבנתך את השיר,הסיפור,או המוסק מן המילה. חשוב,לא אוכל לכפות עליך את שכרתת למען לא ישוב.נצור את המחשבה,ואת אי הידיעה,אין נכונה ממנה. קשה לי לומר כי אינני מוחמא למראה אי נוחותם של חלק מקריאת מילותי-לכך בדיוק כיוונתי,ומי שיטרח בדקה או דקותיים,לקרוא את המניפסט,יבין במלוא מובן,את כוונתי. ולבסוף,באשר לשתיקה: אין 'שתיקה רועמת',שתיקה ישנה אחת,בלבד.והיא זהה.ירמיה שתק,והרוצה לברר יותר על שתיקתו של ירמיה יכול לפנות גם לסטפן צוויג,אם יחפוץ,שתיקתו היתה גדולה מנשוא,בהקריבו את אהבת לבו לעם,בדברי מדון.ומכך,יגון. בודדים מעולם לא התקדמו במרכזים פוליטיים כלשהם,אלו היוצרים קואליציות המבוססות על המאחד באי-הבנה,כן. אינני מסוגל להיות עוין לדבר אשר אינני מכירו.לא שנאה,זרות. מטיפה?חלילה וחס.מטיפה למה?למי? המילה גדם,נכונה.גדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן יש לך מה לאמר. נושא תרבות שיש להכנס להבנותיה ומיקצבה. נקווה שאיני טועה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את המניפסט שלך בדג עם פרסום אותו גליון. לא מובן לי מדוע אתה שואב נחת מהיותך בלתי מובן בדבריך באייל, שלא לומר - בשיריך. כדבריך יצירת אומנות אינה מוצר מסחרי ואינה מחויבת בתודעת שירות ללקוח. עם זאת, הצהרת זחיחות למשמע בקשות להסברים אינה מועילה לקידום הדיון, ואף עשויה להיחשב, ובצדק, להתנשאות. אם ברצונך לתרום לדיון, אני מעוניין ביותר להאזין לדבריך. אם לשיטתך שבט האייל הקורא פראי מכדי לזכות להתייחסות, אנא הימנע מפיזור עלבונות כנ''ל וקח את עצמך, במטותא, מפה. למותר לציין,כי כתיבה שלא בהתאם לכללי פיסוק אלמנטריים אינה תורמת להבנתך או להערכתך.די אם אציין כי כתיבה מעין זו,לו היתה נשלחת לפרסום בבמה חדשה למשל,היתה זוכה לטיפולו המסור של עורך קטין ופותה,שלאנינותו האומנותית,כמדומני,אתה וחבריך מיטיבים ללעוג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ליאור שלום, "מדוע אתה שואב נחת מהיותך בלתי מובן..."; ובכן, מלה אחת תסכם את העניין כולו: ענתפש. אך ארחיב: כפי הזכור לי בערב הקראה לא רחוק, הקראת שיר ג'יברישיאלי לחלוטין. האם חשת שהקראתך נחוצה? ששירך נחוץ? ששירתך נחוצה? האם חשת סיפוק מהיותך "מתוחכם" או "בלתי-מובן"? האם שאבת מכך נחת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהלן תומר, ראשית, רוב תודות על ההזדמנות לפרסום עצמי חסר בושה - דבריך מתייחסים לשירי 'אם כבר מובן'(1). בחרתי להקריא דווקא אותו בערב דג כיוון שלטעמי ניתן לדון בו ("רקיעים במרקע ינתפרו/ בשר ברקמה וזולת באני"). לצערי לא נהוג לדון בערבי דג בטקסטים הנקראים, עובדה תמוהה עד משעשעת לדעתי. בשיר נעשה שימוש מכוון בכמה מילות ג'יבריש ברוח לואיס, אך בעיני הוא רחוק מלהיות ג'יבריש מוחלט, וישפוט הקורא. כאמור, מר שכטר לא מחויב למסור לי טקסט מובן, קל וחומר כששירו מצוטט באייל בלא ידיעתו (?). עם זאת, כאשר הוא נגלה באייל ומתייחס לדברי הקוראים מן הדין שיתבטא בצורה מובנת, שלא לומר תקינה. איני מכיר את שכטר אישית, אך חזותו הוירטואלית של אדם הבוחר להתגונן באופן ילדותי מאחורי זכותו הבלתי מעורערת להגיב בלי שאיש יבינו אינה מרשימה בעיניי. אם הבנת מה ידידך מנסה לומר באייל (להבדיל מאשר בשירו, שיכול לצורך הדיון להישאר שמורת טבע סתומה), אודה לך אם תסביר גם לי ולבני שבטי. הניגון המאולץ על השורש נ.ח.צ. נראה לי לא רלבנטי. לשאלתך, יצירתי אינה נחוצה, גם אם לעתים נדירות היא מביאה לי נחת. שלא לומר, התייחסות מצד בחורות. (1) שזכה אמנם לניקוד 1- בבמה חדשה: http://stage.co.il/Stories/24398. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות לא ככל הנוגע ל'זכותי שלא יבינו'.אם כבר,אזי שקוננתי על אי היכולת לכך,באין לרבים וטובים אחרים את היכולת לשאת בזאת.את שאומר,אומר,שתיקה יש אחת בלבד.גם לשון. אם כבר,אזי שקוננתי על אי הרצון,גם רצונכם,לחשוב,לתהות ולהעלות אפשרות,אשר אמנם לא תועיל בדבר לגאולתי ממלכות השמיים,אך זוהי האפשרות היחידה,להבנתי-הבנת מילים אלו,לעצמכם.אם לא,פטרו אותן כפי שהן.מכל מקום,בלא שינוי,אהיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו לבטח לא דבר להתגאות בו.אך,גם לא להתבייש. הסברתי ככל יכולתי,כל היותר יחרוג מעקרונות שהובעו כבר,ועיקרן לא באין רצון,אלא באין יכולת.ומתוך כך,טוב שכך,אל לי לפטור את הניתן כלא כלום,הוא כל שיש. באשר לשבט,היתה זו תגובה ישירה לדוגמא שניתנה באחת מן התגובות למעלה,דוגמא על שבט זולו,או כדומה-לא נסיון לעלבון,חלילה,צר לי. סימני פיסוק?אמור לבקט. ולמי איכפת מבמה חדשה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, בקט התעלם מכללי הפיסוק המקובלים (אם כי בעיקר החסיר אותם, ולאו דווקא ויתר על רווחים בינם לבין מלים). וקאמינגס כמעט שלא השתמש באותיות רישיות. אז מה? זה אומר שזה טוב? זה אומר שזה קריא? כמובן שלא (ועובדה שלאנשים מספר זה הפריע עד כדי כך שטרחו לנסח תגובה בנושא). אבל אנחנו סולחים לבקט, ולקאמינגס, ולאחרים, משום שאנו מוצאים ערך אומנותי בשימוש שלהם בשפה. קאמינגס, למשל, מלמד אותנו להקשיב בזהירות לכל אות רישית שהוא *כן* משלב בשירתו. אבל כאן השאלה הגדולה, מר שכטר. האם בפולמוס הבלתי-בהיר שאתה מנהל כאן תוך התעלמות מכללי פיסוק אלמנטריים יש *ערך* להתנהגות הזו? האם אתה עושה זאת בכוונה? יש להניח שכן, משום שלו היה זה פיזור נפש, היית ודאי שם לב אחרי ההערה הראשונה. מדובר בכוונה תחילה, אם כן. ובכן, האם הכוונה אמנותית? האם תיאות להסביר לנו מה החשיבות של אי-שימוש ברווחים בתגובותיך *כאן* (לא קראתי את שירתך מעודי), ואיך, לדעתך, החשיבות הזו עולה על המחיר שאתה משלם בקריאות (שהובהר לך, ללא ספק)? או שמא אתה באמת מוצא סיפוק בפוזה, וכל ענינך כאן להאדיר את תחושת עליונותך האמנותית באמצעי השחוק של חוסר קוהרנטיות? אנא, הסבר לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין שום עניין עקרוני או מהותי בעניין חיסור הרווח הזניח בין נקודה למילה,זו עצלות בלבד- הנה, אני יכול. ומה בכך? אם לא קראת,על מה אתה מנהל דיון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוצאתחןבעיניהעצלותנמבורכתשלךעדכדיכךשהחלטתילקחתאותהצעדאחדקדימה מישלאמוכןלהתאמץכדילהביןאתהפשרהעמוקשלדברימפסידואיננימוכןלהקלעליולמהליאנילאחייבלוכלום הנהנולדלנובהסחהדעתעודמשורר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אשר - זה שהרווח הוא זניח זאת בדיוק הנקודה: דהיינו ללא תוספת גדולה של מרחב, לאפשר הקבצות למילים, המקלות בהרבה את העומס ה"פיזי" על מוחנו. כך למשל, נסה ממבט ראשון לזכור את המספר 475975343 לא נעים ומכביד, לא? אבל רגע, מה בדבר 5343 47597 - האם אתה חש בהקלה? אפקט זה נמצא על ידי צמד החוקרים (1981 ) Kahneman & Henik , דהיינו הם מצאו שהפרדה מרחבית כזאת הגדילה באופן תלול את שיעור הזכירה (מסביבות 30% ל-85% ) כאשר הספרות הוצגו להרף עין. נכון, נעשה שימוש פואטי בצרופי מילים כמו דנידין או שירארס (אבידן), וצרופים כאלה מקובלים בהרחבה למשל בשפה הגרמנית - כמו Lebenskunstler (אמן החיים, מעין "גורמה" של החיים), אך אלה גבולות יכולתנו. לבטל קליל את הרווחים בין המילים וליצור קושי והכבדה מתמידים ומלאכותיים? האם מישהו הושפע כאן מגישות שבטיות (קרלוס קסטנדה) הגורסות שאנשים מכבדים אותך יותר ככל שאתה קשה יותר לגישה? זוהי גישה של שאמאן או שליט הנעזר בגימיקים כאלה, אך בעניני שירה, אנא תנו לכשרון ולאמנות השירה לדבר, ואל תסתייעו בגימיקים מלאכותיים. ואם אתם מחפשים חדשנות, הרי "חדשנות" זאת היא מהסוג הצרופי עליו דיברתי למטה - קומבינציה שונה של חומר נתון, ולא בריאת חומר חדש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההיפך. החומרים הם נתונים באותה מידה, גם אם אינך יכול לחזות בהם, אין זה אומר דבר אלא שאנו זרים אחד לשני. לא בראתי דבר, אך כפי שנאמר: 'השפה העברית הכירה בכך שאת דבר הבריאה רשם אדם, כפי שידוע.' ואם תרצה תוספת ל'בריאת' העולם מן היחיד ,שהרי מן האחד ברא הוא את העולם... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קטע מספר המיתמה הצצ'ני (המושפע תוך ניגוד שניוני מ"ספר המתים הטיבטי" אותו ביטל חנוך לניו בקריאתו "זה חבר'ה מייתים זה? זה לא צ'צ'יק" (בכתיב חסר-נ!), וכבר היו מירבד ששכצ -ל5B (מעוילם-גולםקינדער;אפשער.איך,ווילען/שפילען@אין_ קארטען?-))ב"ז שהוא מסדר שרישי ב"ן אשה פרוצת מידותש. (בתרגומו של מחבר הסוויטה "אנפילאות אפרסק-קצוצפלומה" יוחנן (שייבעל'ה) בן-תוכי (ועוד תסריט הנמצא בכתובין). "בראשית היה סימן-שאלה, והוא באחריתו. שכן רוח האחד-שתיים מחרפת מימית. והעוילעם כולו תלוי על סימנו ששאלה היא, וכול'ה נוטה ליפול. וגיבור בגיבורים ארכמדס-אנקידו ניסה/אנסי להזיז עולם צורו בעזר מנוף.תש כוחו.אבן לחיי. ו. ומאז ועד עת.ה?אנו תקועים/סובבום כחוני.זה. מעגלות/ ומיטת סדום היא הגלקסייה, כה אמר אנקידו. ועוד אפשער להב.ין כאן דברשתיים. אך טקסטיםו יש ש ? ? ? מרחפים שם ואין.עזר.תש" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נ.ב. ברוח הדברים ההם- הלאה החידוש! יסובסד מחיר החלם!! להזניח את הזניח!!! רווח זה סרח!!!!! חשיש זה שכיח!!!!! הרואין זה הרואי? קפה הפוך זה כמו כר בלי פוך?? <המשך הכיבוש = נרות בלי קידוש > עראפת וירושלים, עראפת וירושלים - הולכים ביחד כסוס ומגפיים. &
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כמה זמן חיכיתי לומר את זה חזרה למישהו) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יאבול, מיין הר, שתיתי מלוא החופן בירה שנאפס ישר ממרתף בירה במינכן, לאחר שיחה עם הר אלכסנדר מאן. הייל ציגלר! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
------------------------------------------------------------------------------------ ברצוני להודות לה"ה ערן טרומר וטל כהן באופן הישיר והברור ביותר, היות ובזכותם בלבד אני מצליח לשוטט במרחביו השונים של אתר זה. הללו סדרו ואירגנו עבורי צורת קשר נוספת דרך שרת אמריקאי. ------------------------------------------------------------------------------------ אני אישית מעדיף בירה צפון גרמנית 1 על פני כל סוג בירה אחר, ולו מהסיבה הפשוטה כי אנשי הצפון ברובם אינם נוטים לזלול ולסבוא כבני דרום גרמניה. גם היי"ש (שנאפס) זר בהחלט למנטליות הגרמנית הכללית, היות ומשקה זה גורם לירידת תפקוד כללית ולאובדן חושים, כפי שהדבר קורה במזרח אירופה, אשר שם שותים האנשים שנאפס לרווייה. ככלל - ההיסטוריה של אירופה ניתנת להבנה מחודשת באם מתבוננים בהרגלי השתייה של עמים שונים, אך על כך בפעם אחרת. בברכה אלכסנדר מאן 1 עם חשש שביעית ועורלה כמובן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שביעית אין בגרמניה. עורלה יש לגרמנים, אבל לא לשעורה שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"קשה לי לומר כי אינני מוחמא למראה אי נוחותם של חלק מקריאת מילותי" חללךג עכחי עגכחיעגכ עחכגי עכוןרטאקר ארןאר רוןאט רםר םראו ארםואע עכםןם גכחגיכ. חרןו גחעיר פפ4גכג ! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חללךג עכחי,עגכחיעגכ עח כ,גי עכוןרט אקר ארןאר רוןאט ר םר, םר או אירמיהו,ם ואע עכ,םןם גכחגיכ. חרןו עיר פגכג ! שהם בגימטריה: אימם מאזין, צוחק דוחס/ דוהה, אבוד/ באופן סימולטאני/ (או שמא 'בלי בושה'?) אימפוטנציה בלבביות/ בקבוקון מפייס/ כדורי, ספק דג/ פילוסוף, אידיוט/ זדוני גזעי, דימיוני/ נבואה. אפגאניסטן/ סיטאר פואטי! אל תשאלו אותי מה זה אומר, אני רק מתרגם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיטאר בעצב בידי! (הערה אחרונה בנושא, אל חשש) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשר, קראתי את מניפסט האדם הבודד שלך, ואכן, כשמו הוא, מניפסט אקזיסטנציאליסטי, מעין קוסמולוגיה של בדידות היחיד, אך אין זה, לדעתי, מנשר פואטי. אין בו התייחסות למהות השירה אלא במשפטים כמו "שני צדדים לה לשירה, מניעה וזיכרון". אין בכך לייחד את הפואטיקה, אפשר להחיל זאת גם על פרוזה, על כל שיח. מעסיק אותך במנשרך היחס בין המשורר לנביא לאור הבדידות שבה שניהם שרויים. זו חווייתו המכוננת של המשורר והסופר פנחס שדה כפי שתיאר אותה ב"החיים כמשל". חוויה אקזיסטנציאליסטית. אפשר שהשירה שלך היא כלי למפות את הבדידות הקיומית הזו (במובן שהשכילני השבוע תומר), כך ניסיתי לקרוא את שני שיריך שהוצגו באתר הדג. זה הועיל במעט. שירך הראשון באתר הדג נותר סתום מבחינתי. אולם מילותיו של השני איכשהו התחברו לי. ברשותך אתאר כאן בקצרה לשבט האייל איך הן התחברו, אך אני מדגיש: איני רואה בכך פרשנות השיר, אלא תיאור מהלך הקריאה שלי את הטקסט (או, הזדמנות נוספת לגלגל על לשוני את מילת המפתח של תומר: אני עורך כאן *מיפוי* של מהלך הקריאה) * "שא שבר ארץ" שא - כמו הציווי לאברהם אבינו "לך לך". אך פה לא מדובר באלוהים. (פה עוזר המניפסט: לנביא יש צו אלוהי למשורר יש רק האין, הריק). הצו בא איפה מתוך משבר גדול, ממדיו כבירים, "שבר ארץ". משא, כמשאו של אטלס הנושא על גבו את העולם כולו. * "קחנה תתן כמנף" המילה "מנף" אינה מופיעה במילונים שברשותי, אולם היא מעוררת אסוציאציות של "תנופה", "הנפה", "מנוף". בקצרה, את השורה לעיל קראתי במובן: "קומה התנער כארי". יש לנו פה התנערות ויציאה מהמשבר, מבירא עמיקתא (עניין הבור, כך למדנו, משחק תפקיד אצל שכטר) אל איגרא רמא. * תש תאומי בימות ניצב לא ברור מיהו התאום (שכטר אם תרצה, ספר לנו). אך יש לנו פה גם כפילות ניגודית: מצד אחד "תש", הכוח, ככל הנראה, אין אונות כלשהי. מצד שני "בימות ניצב", יש פה בכל זאת איזושהי התייצבות, עמידה זקופה. * (לימי חיינו) תת אבה לח- בהק מבעתי. גם בית זה די סתום. אם כי גם פה נרמזת כפילות: "לימי חיינו", להבדיל אולי מן העולם הבא. גם "אבה לח-" סתום, אולם "בהק מבעתי" ברור למדי, מבצבץ מרכיב האימה, הפחד. התנופה נקטעת, שיתוק. *ארגי בי האריג כפעולה אחת אחרונה. נכנסת דמות אישה. "ארגי בי האריג כפעולה אחת". יש כאן סתירה מעניינת שפותחת צוהר. אריגת האריג, פעולה נשית באורח מסורתי, היא תמיד סבלנית מאוד ואיטית. לא ניתן לבצע אותה כפעולה אחת. קודם מתקינים את חוטי השתי ואחר כך מעבירים בהם את החוטי הערב. (ברמת האסוציאציות הספרותיות זכורה לנו פנלופה שבכל שנות מסעיו הארוכים של אודיסיאוס עסקה בפיסת אריג אחת אותה ארגה ופרמה וארגה שוב.) למעשה מבקש המשורר מהאישה בקשה בלתי אפשרית, "לארוג את האריג בפעולה אחת". מהו אריג זה? הדבר אינו נאמר במפורש, ובלית ברירה אנו פונים לחומרי השיר המעטים שיש בידינו: כוח, מתנשא, משא, תש - מדובר ככל הנראה באיזשהו אריג כוח פנימי. אך מה עושה פה בעצם האישה בכל הבדידות הזו? מנין הופיעה ובאיזה זכות ניתן לבקש ממנה פתאום לארוג את כל מה שנפרם? לא! היא הרי היתה פה כל הזמן. הבה נקרא מחדש את בית ב': "קחנה תתן כמנף" בתחילה ייחסנו את "קחנה" (קח אותה) ל"ארץ", אך בפירוש אפשר "לקחת אישה", כלומר, לשגול אותה, "לתת" לה, בתנופה, "כמנף". לבוא אליה בעוצמה, בסער. ובעצם, אפשר שהארץ והאישה חד המה, כי הרי מה משאו הכבד ביותר של גבר צעיר צעיר ורגיש אם לא יחסיו, נפתוליו, בדידותו ומכאוביו עם אישה. והאישה כידוע יכולה גם להביא גאולה באחת לגבר הבודד "לארוג בו את האריג בפעולה אחת". אפשר איפה לקרוא את השיר מחדש כמתאר יחסי גבר אישה. הוא מתנער, בא אליה בגאון, אך לפתע כוחו תש, בעת אוחזו, והוא פונה אליה שתחזק בו את כוחו וכו' ******* אפשר "להבין" כך את השיר, אבל במידה רבה המהלך שביצעתי לעיל לא מוצא חן בעיני, הוא אנליטי מדי, ודומה יותר לפתרון תצרף (פאזל) מאשר לחווית קריאה בשיר. מכיוון שחומריו של השיר מעטים ומופשטים מאד, אפשרים מהלכים רבים מעין זה. השיר מבחינתי מפולש מדי, מעין קליפה ריקה שאפשר להכניס לתוכה יותר משניתן לטעום מתוכנה. יש לשיר חיתוך דיבור, אולם לא נגינה ממש. ואני כקורא אוהב מוסיקה בשיר (משום כך הבעתי בתגובה קודמת את הערכתי ל-3 השורות הראשונות בשירה של עיינה שניגנו לי מנגינה). צר לי, אשר, ככל הנראה, איני הקורא המתאים לשיריך הנוכחיים, ואתה לא המשורר המתאים לי. ובכל זאת, שיהיה בהצלחה, שמעון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניתוח מעניין; התחנה הבאה - מניפסט האדם הבודד. מחשבה קטנה על הבית הסתום. אולי כדאי לקרוא אותו כך: (לימי חיינו) תתאבה לחבהק מבעתי הסוגריים מדגישים את המשפט השלם, בניגוד למשפט השבור. תתאבה לחבק (אפשר לקרוא גם משורש ח.ב.ק וגם משורש ב.ה.ק, אני מעדיף את הראשון) - אולי הופעתה הראשונה של האישה, אשר חושקת לחבק את ה"בעת" (פחד, אימה) שלי, של הדובר. אלך לקרוא ואולי אוכל להרחיב מאוחר יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והרי שהוא טוב כשלי.היכן שאוכל,חושבני כי אוכל להרחב מעט,וחלילה לא להטות,את פירושך לשיר: -שים לב לראשי התיבות,משמעותם בצדם. למשל: שא-(גם)ר"ת,שבר ארץ. אבה-(גם)ר"ת,ארגי בי האריג. תת-(גם)ר"ת,תש תאומי. לח-(גם)ר"ת,לימי חיינו. נא לא להקל ראש באלו,ברוב השירים ישנם גם פירושים מילוניים,כפי שנכתב בהערות,לראשי התיבות האלו-והרי שהשימוש בהם מהווה אמצעי כשלעצמו. -האריג: 'אפלטון סיפר לעברו מעשיית חפץ,בדברה על אורג בא ימים כלילות עברוֹ,וכאשר שאלוהו לטיב עדות גילו,השיב בהראותו לנוכחים אריג פשט יד,באמרו כי רבים מהם ארג והם נתכלו רבים לרבות ימי חייו,אך אריג זה האחרון,כילהו בפניו,למרות עליונות חזקתו על החפץ;הלה נכלל גם להם,בני אנוש-היחיד בלבד,גם לו ארוגי אנוש ומכולם ירבה בהם,לכאבו,וזה האחרון גם הוא יכלהו בפניו,אחרון אדם לחיי אדם,יהה האהבה הטהורה. אינני אריג,כי אם המציב את השאלה.' (אותו שבוע בו נרשם קטע זה,אספר,נחתם השיר המדובר) אגב,שמעתי גם פירוש כמו אותו אריג הוא התכריך על גופת אדם,כאשר הוא נישא בדרכו האחרונה,על כתפי נושאי הארון,וכאשר הוא נקבר. -באשר לתאום,אנא בדוק את הספרות הנוצרית,במיוחד הבשורה על פי תומא(בארמית,פירוש השם 'תאום'-הספר עצמו עולה שקלים בודדים,ותורגם לעברית בהוצאת כרמל),שם מורחב על הרעיון עצום המידות,הכלול בתאום,פשוט עד כדי הכברה במילים... התאום,בכל זאת,הוא כמייצג הדילמה של היחיד,ערך מקודש כשלעצמו בנצרות המוקדמת.אך לא זאת בלבד,למשמעות זו נוספים עוד רובדים,שבבסיסם דילמה זו(אם נפנה למניפסט,הרי שלפי הנצרות נתפס ירמיה כמין 'אב-טיפוס' מוקדם של ישוע,והיחס אליו בהתאם) -ניתן לקרוא את השיר כיחסי גבר-אישה,אך אולי אטרח להרחיב מעט את שדה הראייה,ולהציע את קריאתו של השיר כמבט על יחסי גבר-אישה,מתוך הימנעותם.גם זו אפשרות,כמובן. -'אבה(מתוך השורש א.ב.ה,לא טעות דפוס,כפי שמישהו אחר הציע)לח-בהק',המילה מאוחדת,אם מתאימה לפירוש. -הפירוש מכל מקום,מרתק אותי,אך אינני מוכן לחתום בדמי עליו,הוא טועה והוא פוגע,פיורשך טוב אותה מידה בה טוב שלי,בדיוק. ------------------------------ זהו מנשר פואטי לכל דבר,בנסיון,והאמצעי שנמנע מן הרצון לנסות,והמובלע בהם.זוהי שירה,לטוב ולפרטים אשר בה. השירה היא כל השיח.וכל עיסוקו של המניפסט הוא בשירה,מתוך מניעיה,רצונה. השיר נכתב כתצריף,ונקרא כתצריף,והרי שלכך כיוונתי.ולכן,'הוחמאתי' מכך שבני אדם אשר אינם חשים בנוח לפענח תצריפים למיניהם או שאלות סבוכות יתר על המידה(בקשר לעצמם,שבשיר,חלילה לא אלי),לא חשו בנוח עשות כן,עמי.עניין של הצדקת הכתיבה ומניעיה.בלא מובן,והמובן ממנו. מה שאתה מכניס אל תוך השיר,הוא הטעימה.כיצד 'תטעם' משורר נטול-טעם,בבדידותו? אין שירי 'מתאימים' לכל אדם,אולי,אך לא אטול את האשמה על כך.לא אני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה ממשיך לעלוב בקוראיך. אנשים "אינם חשים בנוח לפענח שאלות סבוכות יתר על המידה בקשר לעצמם". יופי אשר. איזה גבר אתה. הראת לנו מה זה. זה לא שאתה כותב באופן חסר פשר, זה שאני פחדן שלא יכול להתמודד עם עצמי. אני אתן לך 10 בדמגוגיה, אבל 0 בשירה. אתה כל-כך מאושר מה"בדידות" שלך, שאני מתחיל לחשוד שאתה לא בודד כלל וכלל. אתה חי את חייך בזוגיות נפלאה עם אהוב ליבך - אתה עצמך. שיבושם לך. אני בטח לא אטול את האשמה לכך ששיריך אינם אכילים לבני אנוש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע?אם כך אתה נוהג,הרי שעליך לא לחוש נעלב,אם אתה חש נעלב מזוטות שכאלו,ואינך,לא כיוונתי אליך.מה שלא הבנת,הוא שאין אני נדרש 'לומר לך' את נושא השיר,או את הנכתב בו,אתה אמור לקראו,ולהחליט בעצמך(לפני שתי תגובות,ניתן פירוש יפה,למשל). אני כותב באופן חסר פשר בקשר לעצמי,ככל שאתה מכיר אותי-אם אתה חפץ במשמעות למילותי,תמצא אותה,אף לא טרחת לקרוא,לכן גם לו ניסיתי להעליבך,לבטח לא את קוראי הייתי מעליב.ובכל זאת,הקראת?לא. אני נשמע לך כאדם מאושר?היא,הבדידות,נדמית לך כמצב מאושר? זה משנה,לאחד משנינו,בתחומי שיח זה? אני חי את חיי,נקודה.היתר אינו מעניינך,בלי שום עניין אישי נגדך.פשוט כך. אין אף אשמה בכך,פשוט ניכור ותגובה המולדת מכך,שוב,לא באשמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשר, שנינו אנשים כותבים ויוצרים - אתה בשירה, אני בפרוזה. אני תמיד שמח לשמוע אנשים מעלים פרשנויות מעניינות לסיפורים שלי, ואף שמח לאמץ את הפרשנויות הללו, גם אם לא היו שם במכוון. אך תמיד הייתה לי כוונה כשיצאתי לכתוב את הסיפור. תמיד יש פואנטה כלשהי שאני מנסה להעביר. לכן, אם מישהו מבין מהסיפור שלי בדיוק את ההפך ממה שהתכוונתי, אני עומד בפני בעיה - או שיש בעיה אצלו (הוא לא הבין משהו, הוא קרא משהו לא נכון) או שיש בעיה בסיפור (הוא בנוי בצורה שגויה, הוא סותר את עצמו). אין לי בעיה עם זה שאתה מעוניין שאני אשקיע זמן כדי לנסות ולהבין את השיר בעצמי - אבל יש לי בעיה עם העובדה שאתה טוען שזה ממש לא משנה מה אתה ניסית להגיד - כי אז המאמץ שלי הוא לשווא. אני לא מנסה להבין מה אתה שמת בשיר, אני מנסה להבין מה אני שם בשיר. אם הייתי רוצה לדעת מה אני שם בשיר, הייתי כותב שיר בעצמי. אם אני אספר לך שאני חושב שהשיר עוסק בחוויות פיצוח גרעינים אל מול משחק כדורגל, בזמן שהכלב של אחותי משתין על השטיח (למה? לא יודע. זה מה שעלה לי בראש כשקראתי את השיר) - האם גם את הפרשנות הזו תקבל כהגיונית ומקובלת לחלוטין? בדיון אחר צויין שתאוריה "מדעית" שמסבירה הכל, בעצם לא מסבירה כלום. באותו אופן ניתן לומר שיצירה שמתארת הכל, בעצם אינה מתארת כלום, ולכן אינה יצירה מעניינת. אני קראתי את היצירה. לא קראתי את המניפסט, ואני ממש מתעייף מקריאת התגובות נטולות הרווחים שלך (אתה מתעצל לכתוב עם רווחים? אני מתעצל לקרוא בלי רווחים). האם אתה נשמע לי כאדם מאושר? לא יודע אם מאושר, אבל בהחלט מאוד מרוצה מעצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין זה שאין מניע או זכרון מסויים,המלכד שיר מסויים אל תוך מילים הנכתבות, אלא שאין הוא רלוונטי כלל וכלל לדרך פירושך את השיר,לדעתי. השיר הוא מה שתעשה ממנו, וכך לדעתי ראוי שיינתן, בלא כבל או כפייה, אשר מנסיון אומר לך, אינך חפץ להבין. רבים וקרובים ממך, נכשלו בהיות רצון זה, להכירני. פואנטה? לא אצלי. כפי שנכתב במניפסט, אשר בו הרחבתי גם בנושא פירושה של השירה, ומדוע זהו עניין כה עקרוני, לטעמי, לא לפרשה ,ולא להעניק פתח ל'פירוש שבספר'- לטעמי, זהו צו פתווה לספרות , ורוצח המילה הכתובה. היא,הכתובה, חשובה מדי לדידי, מכדי שאמכור אתה בעבור חופן דולרים ו/או קוראים. צר לי, אך זוהי לא שירתי. אינני יודע לגבי עבודתך, אך זהו אנוכי. מאמצך הוא לא לשווא, נדמה אתה כאדם הטוען שערכה של עבודה בערך שכרה, והרי שאי זה כך-עבודה היא עבודה,ועמל הוא עמל. ובזאת ערכו. זוהי ככתיבת שיר בעצמך, וכפי שאמרתי, אינני יכול, מה גם שאינני חפץ, להעתיק את חמשת דפי המניפסט לאתר ,בטוחני כי איתקל גם בהתנגדות מצד עורך האתר, אתה עצמך. כן, אקבל אותה, פרשנותך טובה כשלי. לא הייתי מגדירה ככלום, לא. טענתי היא, כי פירושי את היצירה, המניע לכתיבתה, אם תרצה, הוא בעל אותו ערך שיהה לפירושך את היצירה, את שלי, מסיבות רבות ומגוונות מאד, לא תרצה ולא תוכל להבין. בשיר, שנינו בודדים, אם חפצך לדעת מהי בדידות, ולו לדקה, הרי שאין בדידות עצומה כמו העמידה בפני סוד ומילה, או היעדרם, אשר באלם. הנה, לא התעצלתי. מי יזמר עכשיו את האינטרנציונל? לא מאושר ולא מרוצה, אך אין לי מפלט מעצמי, מיתר בני האדם יש לי מפלט, וזה היה משנה, לולא היה להם מפלט ממני, באותה המידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את השיר, ואת המאמר, ואת התגובות שלך, ושאלה אחת, מרכזית ועקרונית, נותרה בעיני פתוחה: למה אתה כותב? כלומר, בעיני לפחות כתיבת שירה ופרוזה היא מאמץ. השקעה של זמן ואנרגיה. לרוב כאשר אני משקיעה אנרגיה היא מושקעת מתוך מטרה כלשהי. כלכלית, חברתית, פסיכולוגית... אתה עושה רושם שלאחר שכתבת שיר, ואף תוך כדי, השיר אינו חשוב לך יותר. לא ניסית להעביר מסר, אין פואנטה, לא אכפת לך אם יבינו, לא אכפת לך איך מפרשים. אז ממה כן אכפת לך? מה גרם לך לקום ולכתוב את השיר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאב,בלבד, אין לי שום סיבה לכתוב, מלבד הידיעה כי כך אוכל לרשמו, מלוא כאבי, בלא לכפות על אף אדם את אותו כאב ממש. אין לי תמחיר,יעד שיווקי, או רצון לרגש אנשים ממיני סוגים- את רצונותי חפצתי ואכן שכחתי, אני כותב. וחסל. השיר חשוב לי לאין ערוך, זהו המשוב שאיננו חשוב לי כלל וכלל, וכן, אני גאה לומר כי אני כותב לשמי בלבד, בלי לחרוד לשלום הכרתם של קוראי המעטים. אם חפצתי להיות זמר פופ, זה מה שהייתי, אני לא. בימינו אלו, תוכל לומר אמת, גם במחיר אי-הבנתה, או להשתכר מעצמך, וכך אני תופס את המשוב, השתכרות ודי. מה שגרם לי לכתוב את השיר הוא פירושי אותו, ופירושם אותו,זניח עבורי ככל שיהיה(לא אכתוב למענו, ולא אפסיק מלכתוב לפיו), תוך כדי-גם אם לא הבינו, גם אם לא טרחו לנסות, גם זהו משוב ראוי, גם זוהי ,הלא מובנת, שירה היא. המסר הועבר, אגב. אינני מאמין בפואנטות. אין דבר שאני בז לו יותר מאשר מכירת השירה כדי להתקדם בדרך כלכלית, חברתית או פסיכולוגית,מבלי חלילה לרמוז שאת נוהגת כך, אך אם כבר עסקינן בסולמות אלו להתקדמות בחיים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז רגע, אתה כותב שירים, מפרסם אותם ברבים, ואף טורח לפרסם מניפסט שלם שמסביר את שיריך להדיוטות - אבל לא מעניין אותך שיקראו אותם, ומטרת הכתיבה הושגה בעצם אקט הכתיבה? א-הא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתחיל להבין. כן.אין לי יעד חברתי או אחר לכתיבת שירה, יעד הכתיבה הוא בכתיבה עצמה ,אך גם בפרסום עצמו. כי כפי שנאמר במניפסט: 'פרסום השירה, עם זאת, איננו כמעשה הרכיבה; נהפוך הוא, פרסום השירה הוא כהסרת האוכף, וזאת אין היא אומרת כי לשחרור הסוסה נועדה, אלא כהודאה שלעולם לא יוכל לשחררה, ולעולם לא יכול להתנתק מאשמתו בזאת.' (הכוונה היא לסיפורו של צ'כוב,'יגון') המניפסט, במחילה, איננה מסביר את שירי, אלא מסביר מדוע לא אוכל, ואף לא אצליח, להסבירם. ומתוך כך, מדוע לא אחפוץ. וקישור נלווה, לארי אייגנר: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, עיינתי במניפסט שלא הבנתי כלום. רפרנסים ספרותיים בד"כ חולפים הרחק מעל לראשי - לא משום שלא קראתי (את 'יגון' דווקא קראתי, אני חושב), אלא משום שאני לא זוכר דברים. אז אם לא אכפת לך, בשפת בני אדם ובלי יותר מידי מטאפורות נעלות - למה אתה מפרסם שירים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לומר, על מנת לדעת, שאין אוזן לשמע, או פה(פי), למען אומר דברים. (כדי לדעת את הנמנע, יש להושיט את היד, ורעיון זה מובע באופן ברור למדי, דומני, בשורתו הראשונה של המניפסט). ישיר דיו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שמה שג. שמעון אמר היה (אם הבנתי נכון), שהוא *כן* יכול להבין ולפרש את השיר, אבל הפירוש הוא כל כך רציונלי, והחומר המפורש נשאר כל כך סתום, שהוא מעדיף לפרוש מן החוויה. האם שירה צריכה לפנות רק לשכל? רק לרגש? אולי גם וגם? השירה של שכטר אינה פונה לרגש, ודאי שלא לבטן, וגם לא למצוקות קיומיות. וזה דווקא מוזר לי, כשזה מגיע ממי שחוצב להבות בדיבורים על הרושם העז שהשירה צריכה להשאיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאדם יכולת להבין דברים בערוצים שונים. דובי למשל מנסה למצוא הגיון בשיר הנ"ל (לא דבר רע בכלל לא חס וחלילה הגיון זה טוב) אבל אולי הגיון זאת לא הדרך להבין את השיר? למה לא פשוט להנות מההרגשה, מהאווירה, מהדמיון שרודפים את השיר? נכון, כל אחד מפרש\קולט\מבין בצורה אחרת ולכן אל לנו לשפוט את אלא שאוהבים(לכאורה מבינים) את השיר ואלו שלא (שלכאורה לא מבינים) ולהיפך. אני נהנתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה באג טכני. במקרה זה, לפחות, נדמה לי שהבאג הידוע שבולע לוכסנים (slashes) הרים את הראש. הבאג, למיטב הבנתי, איננו בתוכנה של "האייל" אלא בדפדפן של כותב ההודעה, או במרכיב תשתיתי אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שאפשר לומר בהקשר זה: "זה לא באג, זה פיצ'ר" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שם לב ש*כל* מי שיש לו יד בדגנונמי נוטה לתצרפלצרוף מילים (ולכתב בכתב חסר). זה לא היה מעצבן אותי בכלל, אלמלא גם אני הייתי נוטה לעשות כן - עכשיו, במקום שזה יראה לי חינני, זה נראה לי מעיק. לא שאני מתכוון להפסיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הייתי מכנה זאת פחד-קהל. מאמרו הארוך (והסבוך אך מעניין) של אשר שכטר באשר לתפישתו השירית לא פורסם בדג, לצד שיריו, כך סתם כמתוך רצון למשוך דפים נוספים. הוא פורסם כדי להביא תפישה שירית חדשה ובלתי מוכרת (עיינו שיח בעניין מיפוי החוויה העדכנית שנוהל קודם לכן) אצל משוררי השירה החדשה. אפשר שזהו זרם חדש לחלוטין. בקיצור - באופן אישי אני נמנע מלפרסם את שיריו של אשר שכטר ללא המאמר הנלווה אליהם (לפחות בגליון דג זה) כדי למנוע חוסר הבנה שהוא מחויב המציאות, ועל כן אינני סבור שדיון רציני יכול להתקיים בין העוורים לשיריו של שכטר ובין החרשים אליהם. אגב, שירה של עיינה נבחר, האמינו או לא, אף בשל איכויותיו השיריות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(זאת כדי לחמוק) דומני,כי ברשימת דברי הובעו הם,דיים,מכדי שאידרש להכל,באין נשאל ובאין משיב,לכן אתייחס רק לנקודה רלוונטית אחת,או שמא שתיים. שירי אינם נוגעים לחייכם,אל תחפשו את הצדקתכם בי-השירה כללה לא נועדה,ולבטח לא שירי,להצדיק את מהלכי חייכם ו/או את הפנטזיות בהן אתם נוקטים העזה לחלום,בלילות לבני-סדין.אין זה מענייני.כפי שנאמר כבר,לוּ תרצו להפוך משוררים,למדו להרכיב את השיר,למדו כל מילה כפי שהיא מופיעה,בכם-אוננות היא,לפטור כל שיר כמחשבתו של אחר,וחסל.לכפות על אנשים את חייהם שלהם,זו מטרת השירה,לטעמי,גם אם פירוש הדבר להפוך משוררים,לרגע,היות בודד... כל פעולה אמנותית מנותקת מחוקי המסחר והתקשורת שלכם,אחרת היא כשיחה בטלה בענייני דיומא עם אמכם,רשימת מכולת,פרסומת לממכר סבון-אם תחפוץ לדבר בטלפון סלולרי,אל תפנה אל שירה שבהכרח תכפה עליך את החוויה,שבלמידת לשון הבור,באשר לשמך הוא. המניפסט איננו מדריך משום סוג,והשירה איננה מכשיר סלולרי.הקובעים זאת מצפים לאחוז במפשעתם,ולמשוך.זאת כל שאומר,על השוואה נקלית שכזו,בין מכשיר תקשורתי בעל תוצאות שמד,למילות חייו של אדם,יהיו אשר יהיו חיי הקורא. השיר עומד בלא הסברים,אתה לא-כדי להשתחרר מדמותי,כמחבר המילה,נכתב המניפסט.לא רק לכם,הקוראים,גם לי אנוכי. ומדוע איננו עומד ללא הסברים,כיוון שנדרש ריכוז,מחשבה,התבוננות,דיבור אל העצמי,בלא חוברת הפעלה,בלא יד? ככל המדובר ב'זרם חדש',אני מעט מסתייג מן הדברים-מניפסט האדם הבודד,כשמו כן הוא:קבוצת משוררים בודדים,המתאגדים יחד תחת דגל הבדידות? זרם,כן,טיפה חלושה,קירקגור,צלאן,אף אותו ירמיה,ששתק. חוסר ההבנה נובע מרצון בלתי רלוונטי-שעל הקורא להשתחרר ממנו,כשם שעל המחבר להשתחרר מרצונות לו לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי. זה לא שהשירה שלך היא גבב מילים, זה שככה אתה מדבר. קבל את התנצלותי. מצד שני, אני לא בטוח שאני מעוניין לשוחח עם אדם שמתעקש לדבר באופן בלתי נהיר לחלוטין. אגב, רמז ראשון: אחרי פסיק, נקודה או קו-מפריד: רווח! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, טון המכתב הזה חמור. אין בי רגשות-מגננתיים כלפי אשר שכטר, אך מכתבך הזה אליו עורר בי כעסים גדולים בגין יחסך אל כותב שירים/בר-דעת-שירית תוך דיאלוג שירי. הגיונותיך הסמיוטיים הם אך בגדר הצעה, ואפילו, אם אפשר, אילוץ. אל נא תכפה אותם על הזולת. חופש הכתיבה הוא טוטאלי יותר ממה אתה סבור (כפי שאני תופש את סברותיך לפי מכתב זה, ואחרים). השיפוט הזריז שלך כמנהל במת-דיון מטריד. לא הבנת את כוונת אדם, אך הנך משוכנע ואף מנסה לשכנע שדעתו של אדם היא שגויה בגין הקריטריונים שקבעת לנכונים! הרי זהו הסילוף במלוא הדרו! עיין בתגובתי האחרונה לאסף ברטוב בעניין ההיבריס. אין פסול בפיתוח הרב-שיח, להפך - יש פסול בהתנצחות. וסוקרטוס ופידון, וודאי אף אשר שכטר ורוב משתתפי הדיון יסכימו עם זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אתה רוצה, הבן אדם מקשקש ועוד בלי רווח בין המילים. למען האמת, גם אתה לא הכי מובן. זה תנאי קבלה לכותבי שירה מודרנית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם מנעתי ממר שכטר לכתוב? האם שללתי ממנו את חופש הדיבור? עצרתי בעדו מלקיים רב-שיח? לא, לא ולא. רק טענתי שאני לא מבין מה הוא רוצה, שפיזית לא נוח לקרוא מה שהוא כותב, ושאני, כאדם, לא מי יודע מה נלהב לשוחח עם אדם שמתעקש לכתוב באופן שאינו נהיר לי. אם תתחיל אתה לכתוב כאן בשפת ה-ב', אני כנראה אדלג גם על תגובותיך שלך - לא בזין שלי להתאמץ כל-כך אלא אם יש לי סיבה טובה. גם על הודעותיו של מיכאל, במחילה מכבודו, אני פוסח לעיתים קרובות, מאותה סיבה בדיוק. אני אינני מנהל במת-דיון. אני עורך מאמרים, ואני מסיר תגובות מעליבות או עוברות-על-החוק. בכך מסתיים תפקידי באייל. אני לא מנחה את הדיון (מעבר לבחירת המאמרים), אני לא קובע את כיוונו (למורת רוחי, לעיתים), ואני לא צנזור (פרט למה שמחייב אותי החוק הישראלי, בדמות צווי איסור פרסום, חוק הוצאת לשון הרע ושאר ירקות). לא ניסיתי לשכנע איש שדעתו של מר שכטר שגויה. אני לא חושב שהייתי צריך להתאמץ יותר מידי כדי להוכיח שדעתו של מר שכטר אינה נהירה כלל וכלל לאדם הפשוט באוניברסיטה. לך הוא אולי ברור מאליו, אבל אתה קראת את המניפסט שלו. אני לא. אני מסרב להתדיין עם אדם שדורש ממני ראשית כל לקרוא את המניפסט שלו. ירצה - יסביר לי את המניפסט כחלק מהדיון, ובשפה ברורה. לא ירצה - יתכבד האדון לשוחח עם שאר מבקרי האתר, שיהינו לעשות כן. אני - בחוץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, תגובותיך כעורך ללא משוא פנים היו נהדרות. כך גם טיפוח מסורות אופייניות לאייל, ועידוד תרומתו לביקורת האמנות העכשווית כאן, לעניות דעתי.ובוודאי קידומה של בהירות לשונית מירבית, ואי התלהבות יתירה מגבבה מושגית/לשונית כזו או אחרת. אשר לי, הרי שבוודאי שניסיתי לשפר עוד יותר את בהירותי - גם בעקבות ביקורת - הרי תמיד יש לכך מקום. בוודאי שאני מתנצל אם ניסחפתי לעיתים לטון פוגעני בלוחמנותו, ואל יראה בכך מישהו עניין אישי, שכן נברנות והתקלסות בעלת אופי אישי אינה כוונתי, ואהיה עוד יותר רגיש לאפשרות כזאת להבא. זה מה שביכולתי לעשות ולהבהיר כרגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור, הרי כולנו קרדיות הניזונות מטיפות האור של שבבי עורך המתפזרים בהולכך שקוע ביצירה האומנותית שהיא אתה. זוחלים קרי דם ושפופי גחון המשתוקקים לשמש שהיא אתה ושירתך הגאונית. אני מעריץ אותך. לו הייתי עלמה נחשקת בפאב השכונתי הייתי שוכבת איתך כאן ועכשיו אך מאחר שאני לא, לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''ירמיהו ששתק''. אכן, עלעלתי שוב בספר ירמיהו, והתבוננתי בעשרות הדפים הריקים הנושאים עמם את משא שתיקתו. לא חלילה אדם שהרעים בקול גדול ונהיר להפליא כנגד עוולות ועוותים, שיצר אמירות מופלאות. מאחורי הבלבול יש לנו גם פוזה קלישאית להפליא, ונוסף לזה, אמירות שגויות והופכיות מציאות. ניתן לסבור שהכותב למעלה אינו כנראה נדרש למדריך תפעולי כלשהו שכן הוא נוטל על עצמו את מעמד המחוקק היחיד של מלאכת המסת-מאס של מראית הדז'ה-וי ותעתועי-הריק. ברוח דבריו ניתן להניח שכאשר הוא מתקשר בסלולרי, הרי שהוא שותק שם שעה ארוכה, תוך ''העזה לחלום'' (כדבריו) הבוחלת בחוקי התמחיר. אכן נסיון של אטומיזם אסוסיאציוניסטי כשהמילים הבודדות מסמנות, לרוב באופן ריק, מושאים חגיגיים. וכבר אמר מישהו, יש שתיקה ויש שתיקה. יש שתיקה רועמת ומהדהדת כצעקה גדולה, ויש שתיקת של אחוזת-קבר אשר בהיכנסך פנימה, הכל שקט, שוקט - אין שם מאומה פרט לגבב עצמות יבשות ואבק. נכון, בעלי המניפסטים האלה יודעים להרעים קולם להפליא, האנשים הבודדים האלא מתלכדים יופי כאשר מדובר בחלוקת תקציב כלשהו מצד מוסד ממשלתי או קרן ציבורית כלשהי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי חלקן כאלו, והקבוצה המשלימה - כאלו. טענה הופכית למציאות הינה מקרה פרטי של שגיאה. אם נגיד על משטח לבן שהוא אדום, שגינו, ואם נאמר - שחור - הרי כאן טענה הופכית-מציאות ושגוייה כאחת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי כרגע את המניפסט. אולי יש בזה משהו, איני יודע, הגם שהמניפסט מעמם משהו את רושם הסטראוטיפיות הנבובה שבהודעתו כאן. מבין השיטין עולה רושם של מישהו הגוער בנו ומייסרנו, אך במעין ליטוף, משהו נוסח גערה המופנית כלפי הנוורוטיקן, אך העושה לו טוב. יש השגחה, יש המתייסר ונושא בעוולותיו וקובע לו מסגרת מובנית, בנוסח "ראה לאן הגעת, מתי תהיה כבר בן אדם?". סגנונית העניין נראה כמו תערובת שעטנז של אדם ברוך וניטשה ב"כה אמר זרטוסטרא", רק שהרבה הרבה פחות טוב. אשר לשירה, יש כאן משהו העוין לחיים, אני חש, המייסר אותם באורח מוחלט ללא זיקה לגילוייהם, ותוך ניגוד מתעצם ונטירת טינה גודמת (שאף מטיפה כאן) ביחס לתנופתם הבונה. ניתן לכנות חלק מהם "מחרוזת שירי גדימה". ואולי הדבר יכול לשמש הדגמא לאותו כובד מצמית ומדביר של תוצאים חיוורים נוגדי-חיים עליהם דיברתי בהודעותי בשיר הקודם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שגם זך - בהתקפתו על אלתרמן - טען שהאסתטיקה האלתרמנית עויינת את חיים הממשיים בעולמנו. בכלל, אני חושב שכל יצירה תרבותית משמעותית (אני - נכון לעכשיו, לפחות - לא כולל את השכטריזמים בקטגוריה הזאת, שכן טרם גיבשתי דעה יציבה לגביהם) נבנית משאיפה אל האין, אל החלל (עיין ליכטש - http://www.anonymous-fish.com/issue10/page12.html), שאיפה שהיא בהכרח עויינת לחיים ו"מייסרת אותם באורח מוחלט ללא זיקה לגילוייהם". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תכנים מורבידיים, הרי-רשע, מבשרי-רע סתום/אפל (ominous) מדבירי חיים, מוכונים כלפי כשלונם האינהרנטי ועוינים להם ולפועלם באופן אבסולוטי מצויים בשפע מדהים אצל זך: שבע פעמים אמר הזאב לגדי חדל. רק אחר כך טרף. ידעתי כי קרוב לכבות אור עיני בלילה השחור. (הערה: אז מי צריך את הלוחמה הפסיכולוגית בעברית ברדיו קהיר באותה תקופה בנוסח "בקרוב יעטוף אתכם המוות בגלימתו השחורה"?) (השלמה וכניעה:) הזמן קצר, אני איני קובל. (משהו על גורלו של המפעל הציוני:) לחוף ימים עוד מעט ירד הלילה הגדול, לילו של המדבר, שעות האור מועטות באיזורים האלה ואנו נוותר עם הדברים *שחשבנום* ליפים ולכדאים להלחם למענם, בבלי דעת אם גם השמש העולה תסכים לדעתנו (חוסר תוחלת הכרחית:) מתמיה עד כמה הדברים הם סופיים ועד כמה סופיהם צפויים מראש במעשים שאול שומע מוסיקה אשר נותנת לו רפאות (מלשון רפאים) אין זה משחק, יתברר. זוהי רצינות, כמו כלי עבודה, יתד, סכין (הערה: האם כלי העבודה היחידים הינם בנוסח חרמשו של מלאך-המוות?) לעולם, לעולם לא יהי לו מנחם. והבינותי שבשבילי אין כל לובן בלילה ואין אור שיכול למחוק גם את הרחוק ביגונותי. (הרגעה בנוכח שיר ערש גרמני, בדומה ל "תישן ילדי תישן. אמך בקבר; האב -בפומרלאנט; אבוי, פומרלאנט עלתה באש; תישן ילדי תישן.) אל דאגה, אל דאגה, מחר ניקח את החפצים מכאן, נזיז כסא או שולחן, מחר נרגע. העקוב יהיה להר, אנחנו לבקעה. מחר תשכח הרעה. הלילה ירד כמו שק של שינה הלילה ישקע. ובהמשך: הוא היה לימיו מה שהגרזן הוא לעץ, הפה לאוזן, ספר דברים לקן הציפור. כעת הוא שקט. הוא מת. כמו רוח, כמו עץ. לבסוף השלים עם המילים ואמר מה שאמר. כעת הוא נגמר. פניו מעומלנות. האויר עוד רוטט. כעת הוא מת. הוא במילים ממעט. כבר רועד ממגע מקורים נרגשים, בשר המסע מצטמרר, הים שוב מנפח גופות ציפורים בטיסה. האם "האסתתיקה האלתרמנית היא היא שעויינת את החיים בעולמנו" או שיש כאן פרוייקציה פסיכולוגית ברורה מנהמת נפשה של רוח גודמת? זך עצמו מודה "הרוח מודה ששגתה. לשקוע זה לא אהבה." הדברים מדברים בעד עצמם. ביום ב' הבא עלינו בסביבות 10.15 בערב תוצג בערוץ ב' התוכנית אלטרמניה, על אלתרמן ויצירתו. וכבר במקטעים קצרים ממנה הספקתי לראות את זך מפטיר בספק הערצה, ספק שלילה גורפת "מפיסטו" כלפי אלתרמן. אם אלתרמן הוא מפיסטו, הרי זך הוא מפיבוטש'ר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שהפוטש שביצע זך כלפי אלטרמן לא מנע אפיזודות של ידידות והתרועעות-צוותא ביניהם, בתקופת "כסית" המאוחרת (אמצע שנות ה-60 ואילך, דומני), לאחר שאלתרמן השלים עם/את מה שהשלים. יעקב אורלנדר מספר, אם אני זוכר נכוחה, אפיזודה אחת בה הילכו השניים בחברת ידידיהם ברחוב הירקון, ומי מהנוכחים הפטיר קובלנה אודות חריצותן היתירה של בנות המקצוע העתיק העובדות בשטח. "בעצם אנחנו הזונות הכי גדולות פה" הפטיר אלתרמן בבדיחותא של קשיש שלא נס ליחו בפנייתו להסכמה לזך- שמיהר להסכים עמו לאחר הרהור קצר. בקרוב אגב תועלה עלי במותנו תוכנית על תור הזהב של היי"ש של הווי "כסית" (שלונסקי, אלכסנדר פן, אלתרמן, זך, אורלנדר, מחבר "עטור מצחך זהב שחור", ואחרים). "שירים שיצאו מכסית", בעריכת חנה מרון, אנסמבל תיאטרון הרצליה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להרצליה יש תיאטרון? מהם חושבים להם שם, שהם בית שמש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר באספקטים מסויימים בשירתו של זך, אך אין בכך כדי להמעיט בערכה וגדולתה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למחבר של ''עטור מצחך'' קראו החבר'ה אברהם חלפי, וליעקב אורלנדר קראו החבר'ה יעקב אורלנד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה למישהו להתמודד עם מושגים, דימויים, ומילים מדוייקים וקולעים להפליא, אף אם קורה ולא זוכרים שם או שתיים? לא נמאס כבר לחיות במציאות הרמטית של הפיכת הדברים, עוית הצחקוק, ועילגות המלמול, המאוששת על ידי מנטרות חוזרות ונשנות ושלהוב עצמי היסטרי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיכאל, לא נעים לי כקורא לראות אותך מתגונן מול ירדן, שבסה''כ ציין מי כתב את 'עטור מצחך'. ככלל כתיבתך הלא מובנת בזמן האחרון מעוררת בי אי-נחת. כשכתיבתי שלי באייל הידרדרה לתהומות של חוסר הבנה ומעורבות רגשית, בחרתי לקחת פסק-זמן מן האייל. סבורני שאתה, המשכיל והבוגר ממני, תצליח להתנתק רגשית מן האייל גם מבלי לנקוט צעד דרסטי מעין זה. אני כותב לך זאת בידידות, וודאי שלא מתוך כוונה לזנב בך. כל טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, את גוף ההודעה הצלחת להסביר. אך איך אתה מסביר את כותרת ההודעה? סתם שרבוב מילים רנדומאלי נטול כוונה? ומהי הכוונה לדעתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והיא מתקשרת כנראה לתוכן תגובתך המקורית, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"פטפט תוכי יוסי". איך אתה מסביר אותה? שרבוב מילים רנדומאלי נטול כוונה? ומהי הכוונה לדעתך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיכאל, זהו ציטוט משירו (כנראה המפורסם ביותר אחרי ''עטור מצחך'') של אברהם חלפי - ''תוכי יוסי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתמול היה יום ראשון היום שני אל תלעגו לרש אם לבן הוא ואם כושי (???) יש בו בחלש מן האנושי אנושי לדעתי זה השני הכי מפורסם של חלפי הנהדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן, בכל אופן השיר הראשון שעולה לי לראש, כשאומרים אברהם חלפי הוא ''עטור מצחך'' והשני הוא ''תוכי יוסי''. אני יודע, שאני לא מדגם מיצג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה בחר דווקא בפסקה זו מתוך ריבוי הפסקאות בכתיבתו של חלפי, ובהקשר בו הוא מתקן את שגיאותי-כביכול (שם או שתיים שנשמט מזכרוני). סתם באופן רנדומאלי, סתם אסוסיאציה מקרית בהקשר המסויים הזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קטונתי מלהסביר את ירדן, יתכן שאתה מעלה לו אסוציאציה של תוכי פטפטן (אם כי אני לא רואה איך זה מנחם אותו) אבל לי אתה דוקא מעלה אסוציאציה של ינשוף מפו הדוב, שמדבר בשפה גבוהה כך שאף אחד לא שם לב, שהוא לא יודע על מה הוא מדבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהייתי ילד, גידלתי ינשוף. מזה באו לי הצלקות בפנים. הייתי דומה לעכבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למי הוא מנסה להדביק כותרת של תוכי פטפטן, כדבריך, במצב בו הוא פונה כלפי, ונוקב בשמי? מה כל כך חשוב לו כאן? ולמה ומדוע? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשאל את ירדן ולא אותי. אין ספק שאתה לפעמים נשמע כמו תוכי, חוזר על מלים וביטויים מפוצצים, שלחלק ניכר מהקוראים אין שום מושג מה הכוונה מאחוריהם, (וספק אם לך יש) תוך נסיון להקנות לעצמך חשיבות. תוך כדי כך אתה טועה או מפגין חוסר ידע, שביחס לחשיבות העצמית הגבוהה, שנובעת מהתוכן ומהצורה של דבריך מעמיד אותך באור מגוחך. לדוגמא אי הכרתך את הציטוט מתוך השיר "תוכי יוסי" או אפילו את שם כותב השיר "עטור מצחך", או שימוש במילה Contrawise (שלא ממש קיימת בשפה האנגלית) ויחוסה לטווידלדי. מתקבלת התחושה, שאתה מנסה לנכס לעצמך ולא בצדק מראית של אינטלקטואל כל יודע וכל מבין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם קם לנו יורש לדמותו הקודמת של כ', אלא שהפעם היא מתגלמת בצורת היטפלות לטפל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היסקיך נראים, איך לאמר, קצת מבולבלים, ואולי הדבר מעיד משהו על מוריך, כך שאין בדברי מסקנה אישית. "אי הכרתך את שם כותב השיר "עטור מצחך"? כיצד אם כן יכולתי לאמר שמחברו היה מאנשי חבורת כסית (וספציפית -מחבורת שלונסקי ומבאי ביתו, פקיד ציבור ואף שחקן מזדמן, דומני, ואולי אף אדם שפגשתיו אישית מספר פעמים). האם בעיני רוחי השיר הזה הוא הוא שלגם יי"ש בהסבו לשולחן שם, ולא כותבו? הרי אמרתי שהשם נשמט מזכרוני (בשעת הלילה בה כתבתי את הדברים), ומה זה כבר משנה בהרבה, שהרי השיר הוא המוכר לקהל הרחב. "אין ספק שאתה נשמע כמו תוכי" - נראה שהספק אינו מבאי ביתך, אדוני נשמע מאוד ארוגנטי ובוטח בעצמו. "תוך נסיון להקנות לעצמך חשיבות" על בסיס מה אתה קובע זאת? האם אתה טלפאט, או שאין מנוס מלהכיר בעובדה שיש כאן מצידך שחצנות חסרת בסיס הנראית ריקה למדי (עוד לא זכיתי להתבשם מפרי עבודתך או אף מחשיבה פוריה ומענינת שלך, אדרבא, תקנני בעניין זה). ושחצנות זו מושלכת/מותזת כלפי בפעולה ברורה של השלכה. להיטותך לאמירות פסקניות חסרות הנמקה מספקת נראית תואמת את גישתך, אבל דחילאק, קצת מאמץ מוחי, הכל "חפיף חפיף"? האם זכרון-גרידא של כל שם ושם, גדול כקטן - דבר שאתה מייחס לו ככל הנראה חשיבות מרובה (כמובן שהדבר חשוב,אך קצת פרופורציה) יכול לבוא כתחליף למאמץ חקר ופיתוח מושכלים? תן קצת תוכן חכם, ולא השתלחויות, באם ברצונך להאיר את עינינו בדבר מה, להוסיף משהו ממשי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ביוגרפיה מרשימה נושא אני, חשיבתי אינה פוריה ודברי אינם בשומים, לא חקרתי ולא פיתחתי דבר ובפרט לא דברים מושכלים. ואף על פי כן, אני העני מכל מעש מרהיב עוז לקרוא לך תוכי נפוח מחשיבות עצמית. בסוגית החשיבות העצמית, אין כמו הנחתום עצמו להעיד על עיסתו בתגובתך האחרונה - "עוד לא זכיתי להתבשם מפרי עבודתך..." כרוצה לומר, "מי אתה ומה אתה, שתעיז להגיב להוד-גאונותי." והתוכי? קרא את תגובותיך: תגובה 44011 תגובה 44022 האין אתה חוזר כמו תוכי? וזה רק מהיום. אין לי שום דבר נגד טעויות ושכחות, כולנו בני אדם. (חוץ ממיץ הארנב) יש לי נגד כאלו המשתמשים במילים גבוהות כדי להפוך את דבריהם למובנים רק ליודעי חן וזאת מבלי להבין בעצמם מה הם אומרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן כן .אשרינו שזכינו לחוצפן חדש. מה קרה אינגעלא, קשה לך להבין? תשאל ואולי תקבל הסבר. לא מעוניין להבין? דלג הלאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלנו בפולניה היו מורחים לו חרדל על הטוסיק, שילמד מה זה להתחצף לזקנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה על הטוסיק? חרדל לא צורב במגע עם העור (למיטב ידיעתי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי צריך לכתוב פי הטבעת אבל לא היה לי נעים. עכשיו כתבתי את השם המפורש באינטרנט ואני מסמיק בגללך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בתגובות האלו הסמקת? תגובה 39097 תגובה 39958 תגובה 40094 תגובה 40633 תגובה 41016 תגובה 43042 תגובה 43051 (מבחר מצומצם, נמאס לי באיזשהו שלב). אגב, אני מאד נהנה (ולא בצורה מינית...) מתגובותיך, והן תמיד מעלות לי חיוך על הפנים. לא, אל תספר לי מה תגובותי מעלות אצלך... מעדיף שלא לדעת... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וערן ויעקב בוחרים לשחק בקקי (פחות או יותר). התגובה הראשונה מבין התגובות המקושרות מאוד מוצלחת, חובה עליי לציין. אפשר לבקש ממך אדוני פופק שתעבור על כל אחת מהתגובות שנוספו היום במאמר זה ותשזור את פניניך ביניהן, כדי להפיח בנפיחותיך המבודחות את משבי הכעס הפורעים מלבני האייל? הא - אין כקריאות מעיים, כחצוצרת צינורות כמוסים, כיללת סילוני ישבנים קפוצים לבדח ולשעשע. קטון עם גדול, רב עם פוחח. וכשישקוט האייל מסערות יומו זה, וכשיתנדפו מעל דפיו מולוקלות הנאדות שלך, ואטומי ויכוחי יתר מכובדינו, נברך כולנו שהגיענו למנוחה ולנחלה, ושכל הנושאים סוכמו מכבר, ושאין עוד להתווכח, אלא רק לקרוא בנחת ביקורות מסעדות שאף לא אחד מאיתנו ביקרן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוצא את הערתך פוגעת משהו. למרות שאני נוהג לכתוב רבות על מין ונושאים הקשורים בו, אינני עוסק בפעילות מעיים כלל. אינני קיים בעולם הפיזי ולכן אינני אוכל ואמרו חכמים ממני ''מי שלא אוכל, לא מחרבן'' והוספתי אני, ''מי שלא קיים, לא מפליץ''. אשר לבקשתך, אני אאלץ לדחות אותה משום שאינני אוהב התעסקות עם אנשים כעוסים (מיכאל יכול להיות מאוד מפחיד כשהוא מעוצבן) ואינני נוהג לעשות צחוק מאנשים שעושים זאת טוב מספיק בעצמם. היה שלום, שמחה ואריכות ימים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |