בתשובה לאשר שכטר, 13/11/01 12:59
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אשר, קראתי את מניפסט האדם הבודד שלך, ואכן, כשמו הוא, מניפסט אקזיסטנציאליסטי, מעין קוסמולוגיה של בדידות היחיד, אך אין זה, לדעתי, מנשר פואטי. אין בו התייחסות למהות השירה אלא במשפטים כמו "שני צדדים לה לשירה, מניעה וזיכרון". אין בכך לייחד את הפואטיקה, אפשר להחיל זאת גם על פרוזה, על כל שיח. מעסיק אותך במנשרך היחס בין המשורר לנביא לאור הבדידות שבה שניהם שרויים. זו חווייתו המכוננת של המשורר והסופר פנחס שדה כפי שתיאר אותה ב"החיים כמשל". חוויה אקזיסטנציאליסטית. אפשר שהשירה שלך היא כלי למפות את הבדידות הקיומית הזו (במובן שהשכילני השבוע תומר), כך ניסיתי לקרוא את שני שיריך שהוצגו באתר הדג. זה הועיל במעט. שירך הראשון באתר הדג נותר סתום מבחינתי. אולם מילותיו של השני איכשהו התחברו לי. ברשותך אתאר כאן בקצרה לשבט האייל איך הן התחברו, אך אני מדגיש: איני רואה בכך פרשנות השיר, אלא תיאור מהלך הקריאה שלי את הטקסט (או, הזדמנות נוספת לגלגל על לשוני את מילת המפתח של תומר: אני עורך כאן *מיפוי* של מהלך הקריאה) * "שא שבר ארץ" שא - כמו הציווי לאברהם אבינו "לך לך". אך פה לא מדובר באלוהים. (פה עוזר המניפסט: לנביא יש צו אלוהי למשורר יש רק האין, הריק). הצו בא איפה מתוך משבר גדול, ממדיו כבירים, "שבר ארץ". משא, כמשאו של אטלס הנושא על גבו את העולם כולו. * "קחנה תתן כמנף" המילה "מנף" אינה מופיעה במילונים שברשותי, אולם היא מעוררת אסוציאציות של "תנופה", "הנפה", "מנוף". בקצרה, את השורה לעיל קראתי במובן: "קומה התנער כארי". יש לנו פה התנערות ויציאה מהמשבר, מבירא עמיקתא (עניין הבור, כך למדנו, משחק תפקיד אצל שכטר) אל איגרא רמא. * תש תאומי בימות ניצב לא ברור מיהו התאום (שכטר אם תרצה, ספר לנו). אך יש לנו פה גם כפילות ניגודית: מצד אחד "תש", הכוח, ככל הנראה, אין אונות כלשהי. מצד שני "בימות ניצב", יש פה בכל זאת איזושהי התייצבות, עמידה זקופה. * (לימי חיינו) תת אבה לח- בהק מבעתי. גם בית זה די סתום. אם כי גם פה נרמזת כפילות: "לימי חיינו", להבדיל אולי מן העולם הבא. גם "אבה לח-" סתום, אולם "בהק מבעתי" ברור למדי, מבצבץ מרכיב האימה, הפחד. התנופה נקטעת, שיתוק. *ארגי בי האריג כפעולה אחת אחרונה. נכנסת דמות אישה. "ארגי בי האריג כפעולה אחת". יש כאן סתירה מעניינת שפותחת צוהר. אריגת האריג, פעולה נשית באורח מסורתי, היא תמיד סבלנית מאוד ואיטית. לא ניתן לבצע אותה כפעולה אחת. קודם מתקינים את חוטי השתי ואחר כך מעבירים בהם את החוטי הערב. (ברמת האסוציאציות הספרותיות זכורה לנו פנלופה שבכל שנות מסעיו הארוכים של אודיסיאוס עסקה בפיסת אריג אחת אותה ארגה ופרמה וארגה שוב.) למעשה מבקש המשורר מהאישה בקשה בלתי אפשרית, "לארוג את האריג בפעולה אחת". מהו אריג זה? הדבר אינו נאמר במפורש, ובלית ברירה אנו פונים לחומרי השיר המעטים שיש בידינו: כוח, מתנשא, משא, תש - מדובר ככל הנראה באיזשהו אריג כוח פנימי. אך מה עושה פה בעצם האישה בכל הבדידות הזו? מנין הופיעה ובאיזה זכות ניתן לבקש ממנה פתאום לארוג את כל מה שנפרם? לא! היא הרי היתה פה כל הזמן. הבה נקרא מחדש את בית ב': "קחנה תתן כמנף" בתחילה ייחסנו את "קחנה" (קח אותה) ל"ארץ", אך בפירוש אפשר "לקחת אישה", כלומר, לשגול אותה, "לתת" לה, בתנופה, "כמנף". לבוא אליה בעוצמה, בסער. ובעצם, אפשר שהארץ והאישה חד המה, כי הרי מה משאו הכבד ביותר של גבר צעיר צעיר ורגיש אם לא יחסיו, נפתוליו, בדידותו ומכאוביו עם אישה. והאישה כידוע יכולה גם להביא גאולה באחת לגבר הבודד "לארוג בו את האריג בפעולה אחת". אפשר איפה לקרוא את השיר מחדש כמתאר יחסי גבר אישה. הוא מתנער, בא אליה בגאון, אך לפתע כוחו תש, בעת אוחזו, והוא פונה אליה שתחזק בו את כוחו וכו' ******* אפשר "להבין" כך את השיר, אבל במידה רבה המהלך שביצעתי לעיל לא מוצא חן בעיני, הוא אנליטי מדי, ודומה יותר לפתרון תצרף (פאזל) מאשר לחווית קריאה בשיר. מכיוון שחומריו של השיר מעטים ומופשטים מאד, אפשרים מהלכים רבים מעין זה. השיר מבחינתי מפולש מדי, מעין קליפה ריקה שאפשר להכניס לתוכה יותר משניתן לטעום מתוכנה. יש לשיר חיתוך דיבור, אולם לא נגינה ממש. ואני כקורא אוהב מוסיקה בשיר (משום כך הבעתי בתגובה קודמת את הערכתי ל-3 השורות הראשונות בשירה של עיינה שניגנו לי מנגינה). צר לי, אשר, ככל הנראה, איני הקורא המתאים לשיריך הנוכחיים, ואתה לא המשורר המתאים לי. ובכל זאת, שיהיה בהצלחה, שמעון |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ניתוח מעניין; התחנה הבאה - מניפסט האדם הבודד. מחשבה קטנה על הבית הסתום. אולי כדאי לקרוא אותו כך: (לימי חיינו) תתאבה לחבהק מבעתי הסוגריים מדגישים את המשפט השלם, בניגוד למשפט השבור. תתאבה לחבק (אפשר לקרוא גם משורש ח.ב.ק וגם משורש ב.ה.ק, אני מעדיף את הראשון) - אולי הופעתה הראשונה של האישה, אשר חושקת לחבק את ה"בעת" (פחד, אימה) שלי, של הדובר. אלך לקרוא ואולי אוכל להרחיב מאוחר יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והרי שהוא טוב כשלי.היכן שאוכל,חושבני כי אוכל להרחב מעט,וחלילה לא להטות,את פירושך לשיר: -שים לב לראשי התיבות,משמעותם בצדם. למשל: שא-(גם)ר"ת,שבר ארץ. אבה-(גם)ר"ת,ארגי בי האריג. תת-(גם)ר"ת,תש תאומי. לח-(גם)ר"ת,לימי חיינו. נא לא להקל ראש באלו,ברוב השירים ישנם גם פירושים מילוניים,כפי שנכתב בהערות,לראשי התיבות האלו-והרי שהשימוש בהם מהווה אמצעי כשלעצמו. -האריג: 'אפלטון סיפר לעברו מעשיית חפץ,בדברה על אורג בא ימים כלילות עברוֹ,וכאשר שאלוהו לטיב עדות גילו,השיב בהראותו לנוכחים אריג פשט יד,באמרו כי רבים מהם ארג והם נתכלו רבים לרבות ימי חייו,אך אריג זה האחרון,כילהו בפניו,למרות עליונות חזקתו על החפץ;הלה נכלל גם להם,בני אנוש-היחיד בלבד,גם לו ארוגי אנוש ומכולם ירבה בהם,לכאבו,וזה האחרון גם הוא יכלהו בפניו,אחרון אדם לחיי אדם,יהה האהבה הטהורה. אינני אריג,כי אם המציב את השאלה.' (אותו שבוע בו נרשם קטע זה,אספר,נחתם השיר המדובר) אגב,שמעתי גם פירוש כמו אותו אריג הוא התכריך על גופת אדם,כאשר הוא נישא בדרכו האחרונה,על כתפי נושאי הארון,וכאשר הוא נקבר. -באשר לתאום,אנא בדוק את הספרות הנוצרית,במיוחד הבשורה על פי תומא(בארמית,פירוש השם 'תאום'-הספר עצמו עולה שקלים בודדים,ותורגם לעברית בהוצאת כרמל),שם מורחב על הרעיון עצום המידות,הכלול בתאום,פשוט עד כדי הכברה במילים... התאום,בכל זאת,הוא כמייצג הדילמה של היחיד,ערך מקודש כשלעצמו בנצרות המוקדמת.אך לא זאת בלבד,למשמעות זו נוספים עוד רובדים,שבבסיסם דילמה זו(אם נפנה למניפסט,הרי שלפי הנצרות נתפס ירמיה כמין 'אב-טיפוס' מוקדם של ישוע,והיחס אליו בהתאם) -ניתן לקרוא את השיר כיחסי גבר-אישה,אך אולי אטרח להרחיב מעט את שדה הראייה,ולהציע את קריאתו של השיר כמבט על יחסי גבר-אישה,מתוך הימנעותם.גם זו אפשרות,כמובן. -'אבה(מתוך השורש א.ב.ה,לא טעות דפוס,כפי שמישהו אחר הציע)לח-בהק',המילה מאוחדת,אם מתאימה לפירוש. -הפירוש מכל מקום,מרתק אותי,אך אינני מוכן לחתום בדמי עליו,הוא טועה והוא פוגע,פיורשך טוב אותה מידה בה טוב שלי,בדיוק. ------------------------------ זהו מנשר פואטי לכל דבר,בנסיון,והאמצעי שנמנע מן הרצון לנסות,והמובלע בהם.זוהי שירה,לטוב ולפרטים אשר בה. השירה היא כל השיח.וכל עיסוקו של המניפסט הוא בשירה,מתוך מניעיה,רצונה. השיר נכתב כתצריף,ונקרא כתצריף,והרי שלכך כיוונתי.ולכן,'הוחמאתי' מכך שבני אדם אשר אינם חשים בנוח לפענח תצריפים למיניהם או שאלות סבוכות יתר על המידה(בקשר לעצמם,שבשיר,חלילה לא אלי),לא חשו בנוח עשות כן,עמי.עניין של הצדקת הכתיבה ומניעיה.בלא מובן,והמובן ממנו. מה שאתה מכניס אל תוך השיר,הוא הטעימה.כיצד 'תטעם' משורר נטול-טעם,בבדידותו? אין שירי 'מתאימים' לכל אדם,אולי,אך לא אטול את האשמה על כך.לא אני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה ממשיך לעלוב בקוראיך. אנשים "אינם חשים בנוח לפענח שאלות סבוכות יתר על המידה בקשר לעצמם". יופי אשר. איזה גבר אתה. הראת לנו מה זה. זה לא שאתה כותב באופן חסר פשר, זה שאני פחדן שלא יכול להתמודד עם עצמי. אני אתן לך 10 בדמגוגיה, אבל 0 בשירה. אתה כל-כך מאושר מה"בדידות" שלך, שאני מתחיל לחשוד שאתה לא בודד כלל וכלל. אתה חי את חייך בזוגיות נפלאה עם אהוב ליבך - אתה עצמך. שיבושם לך. אני בטח לא אטול את האשמה לכך ששיריך אינם אכילים לבני אנוש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע?אם כך אתה נוהג,הרי שעליך לא לחוש נעלב,אם אתה חש נעלב מזוטות שכאלו,ואינך,לא כיוונתי אליך.מה שלא הבנת,הוא שאין אני נדרש 'לומר לך' את נושא השיר,או את הנכתב בו,אתה אמור לקראו,ולהחליט בעצמך(לפני שתי תגובות,ניתן פירוש יפה,למשל). אני כותב באופן חסר פשר בקשר לעצמי,ככל שאתה מכיר אותי-אם אתה חפץ במשמעות למילותי,תמצא אותה,אף לא טרחת לקרוא,לכן גם לו ניסיתי להעליבך,לבטח לא את קוראי הייתי מעליב.ובכל זאת,הקראת?לא. אני נשמע לך כאדם מאושר?היא,הבדידות,נדמית לך כמצב מאושר? זה משנה,לאחד משנינו,בתחומי שיח זה? אני חי את חיי,נקודה.היתר אינו מעניינך,בלי שום עניין אישי נגדך.פשוט כך. אין אף אשמה בכך,פשוט ניכור ותגובה המולדת מכך,שוב,לא באשמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשר, שנינו אנשים כותבים ויוצרים - אתה בשירה, אני בפרוזה. אני תמיד שמח לשמוע אנשים מעלים פרשנויות מעניינות לסיפורים שלי, ואף שמח לאמץ את הפרשנויות הללו, גם אם לא היו שם במכוון. אך תמיד הייתה לי כוונה כשיצאתי לכתוב את הסיפור. תמיד יש פואנטה כלשהי שאני מנסה להעביר. לכן, אם מישהו מבין מהסיפור שלי בדיוק את ההפך ממה שהתכוונתי, אני עומד בפני בעיה - או שיש בעיה אצלו (הוא לא הבין משהו, הוא קרא משהו לא נכון) או שיש בעיה בסיפור (הוא בנוי בצורה שגויה, הוא סותר את עצמו). אין לי בעיה עם זה שאתה מעוניין שאני אשקיע זמן כדי לנסות ולהבין את השיר בעצמי - אבל יש לי בעיה עם העובדה שאתה טוען שזה ממש לא משנה מה אתה ניסית להגיד - כי אז המאמץ שלי הוא לשווא. אני לא מנסה להבין מה אתה שמת בשיר, אני מנסה להבין מה אני שם בשיר. אם הייתי רוצה לדעת מה אני שם בשיר, הייתי כותב שיר בעצמי. אם אני אספר לך שאני חושב שהשיר עוסק בחוויות פיצוח גרעינים אל מול משחק כדורגל, בזמן שהכלב של אחותי משתין על השטיח (למה? לא יודע. זה מה שעלה לי בראש כשקראתי את השיר) - האם גם את הפרשנות הזו תקבל כהגיונית ומקובלת לחלוטין? בדיון אחר צויין שתאוריה "מדעית" שמסבירה הכל, בעצם לא מסבירה כלום. באותו אופן ניתן לומר שיצירה שמתארת הכל, בעצם אינה מתארת כלום, ולכן אינה יצירה מעניינת. אני קראתי את היצירה. לא קראתי את המניפסט, ואני ממש מתעייף מקריאת התגובות נטולות הרווחים שלך (אתה מתעצל לכתוב עם רווחים? אני מתעצל לקרוא בלי רווחים). האם אתה נשמע לי כאדם מאושר? לא יודע אם מאושר, אבל בהחלט מאוד מרוצה מעצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין זה שאין מניע או זכרון מסויים,המלכד שיר מסויים אל תוך מילים הנכתבות, אלא שאין הוא רלוונטי כלל וכלל לדרך פירושך את השיר,לדעתי. השיר הוא מה שתעשה ממנו, וכך לדעתי ראוי שיינתן, בלא כבל או כפייה, אשר מנסיון אומר לך, אינך חפץ להבין. רבים וקרובים ממך, נכשלו בהיות רצון זה, להכירני. פואנטה? לא אצלי. כפי שנכתב במניפסט, אשר בו הרחבתי גם בנושא פירושה של השירה, ומדוע זהו עניין כה עקרוני, לטעמי, לא לפרשה ,ולא להעניק פתח ל'פירוש שבספר'- לטעמי, זהו צו פתווה לספרות , ורוצח המילה הכתובה. היא,הכתובה, חשובה מדי לדידי, מכדי שאמכור אתה בעבור חופן דולרים ו/או קוראים. צר לי, אך זוהי לא שירתי. אינני יודע לגבי עבודתך, אך זהו אנוכי. מאמצך הוא לא לשווא, נדמה אתה כאדם הטוען שערכה של עבודה בערך שכרה, והרי שאי זה כך-עבודה היא עבודה,ועמל הוא עמל. ובזאת ערכו. זוהי ככתיבת שיר בעצמך, וכפי שאמרתי, אינני יכול, מה גם שאינני חפץ, להעתיק את חמשת דפי המניפסט לאתר ,בטוחני כי איתקל גם בהתנגדות מצד עורך האתר, אתה עצמך. כן, אקבל אותה, פרשנותך טובה כשלי. לא הייתי מגדירה ככלום, לא. טענתי היא, כי פירושי את היצירה, המניע לכתיבתה, אם תרצה, הוא בעל אותו ערך שיהה לפירושך את היצירה, את שלי, מסיבות רבות ומגוונות מאד, לא תרצה ולא תוכל להבין. בשיר, שנינו בודדים, אם חפצך לדעת מהי בדידות, ולו לדקה, הרי שאין בדידות עצומה כמו העמידה בפני סוד ומילה, או היעדרם, אשר באלם. הנה, לא התעצלתי. מי יזמר עכשיו את האינטרנציונל? לא מאושר ולא מרוצה, אך אין לי מפלט מעצמי, מיתר בני האדם יש לי מפלט, וזה היה משנה, לולא היה להם מפלט ממני, באותה המידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את השיר, ואת המאמר, ואת התגובות שלך, ושאלה אחת, מרכזית ועקרונית, נותרה בעיני פתוחה: למה אתה כותב? כלומר, בעיני לפחות כתיבת שירה ופרוזה היא מאמץ. השקעה של זמן ואנרגיה. לרוב כאשר אני משקיעה אנרגיה היא מושקעת מתוך מטרה כלשהי. כלכלית, חברתית, פסיכולוגית... אתה עושה רושם שלאחר שכתבת שיר, ואף תוך כדי, השיר אינו חשוב לך יותר. לא ניסית להעביר מסר, אין פואנטה, לא אכפת לך אם יבינו, לא אכפת לך איך מפרשים. אז ממה כן אכפת לך? מה גרם לך לקום ולכתוב את השיר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאב,בלבד, אין לי שום סיבה לכתוב, מלבד הידיעה כי כך אוכל לרשמו, מלוא כאבי, בלא לכפות על אף אדם את אותו כאב ממש. אין לי תמחיר,יעד שיווקי, או רצון לרגש אנשים ממיני סוגים- את רצונותי חפצתי ואכן שכחתי, אני כותב. וחסל. השיר חשוב לי לאין ערוך, זהו המשוב שאיננו חשוב לי כלל וכלל, וכן, אני גאה לומר כי אני כותב לשמי בלבד, בלי לחרוד לשלום הכרתם של קוראי המעטים. אם חפצתי להיות זמר פופ, זה מה שהייתי, אני לא. בימינו אלו, תוכל לומר אמת, גם במחיר אי-הבנתה, או להשתכר מעצמך, וכך אני תופס את המשוב, השתכרות ודי. מה שגרם לי לכתוב את השיר הוא פירושי אותו, ופירושם אותו,זניח עבורי ככל שיהיה(לא אכתוב למענו, ולא אפסיק מלכתוב לפיו), תוך כדי-גם אם לא הבינו, גם אם לא טרחו לנסות, גם זהו משוב ראוי, גם זוהי ,הלא מובנת, שירה היא. המסר הועבר, אגב. אינני מאמין בפואנטות. אין דבר שאני בז לו יותר מאשר מכירת השירה כדי להתקדם בדרך כלכלית, חברתית או פסיכולוגית,מבלי חלילה לרמוז שאת נוהגת כך, אך אם כבר עסקינן בסולמות אלו להתקדמות בחיים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז רגע, אתה כותב שירים, מפרסם אותם ברבים, ואף טורח לפרסם מניפסט שלם שמסביר את שיריך להדיוטות - אבל לא מעניין אותך שיקראו אותם, ומטרת הכתיבה הושגה בעצם אקט הכתיבה? א-הא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתחיל להבין. כן.אין לי יעד חברתי או אחר לכתיבת שירה, יעד הכתיבה הוא בכתיבה עצמה ,אך גם בפרסום עצמו. כי כפי שנאמר במניפסט: 'פרסום השירה, עם זאת, איננו כמעשה הרכיבה; נהפוך הוא, פרסום השירה הוא כהסרת האוכף, וזאת אין היא אומרת כי לשחרור הסוסה נועדה, אלא כהודאה שלעולם לא יוכל לשחררה, ולעולם לא יכול להתנתק מאשמתו בזאת.' (הכוונה היא לסיפורו של צ'כוב,'יגון') המניפסט, במחילה, איננה מסביר את שירי, אלא מסביר מדוע לא אוכל, ואף לא אצליח, להסבירם. ומתוך כך, מדוע לא אחפוץ. וקישור נלווה, לארי אייגנר: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, עיינתי במניפסט שלא הבנתי כלום. רפרנסים ספרותיים בד"כ חולפים הרחק מעל לראשי - לא משום שלא קראתי (את 'יגון' דווקא קראתי, אני חושב), אלא משום שאני לא זוכר דברים. אז אם לא אכפת לך, בשפת בני אדם ובלי יותר מידי מטאפורות נעלות - למה אתה מפרסם שירים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לומר, על מנת לדעת, שאין אוזן לשמע, או פה(פי), למען אומר דברים. (כדי לדעת את הנמנע, יש להושיט את היד, ורעיון זה מובע באופן ברור למדי, דומני, בשורתו הראשונה של המניפסט). ישיר דיו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שמה שג. שמעון אמר היה (אם הבנתי נכון), שהוא *כן* יכול להבין ולפרש את השיר, אבל הפירוש הוא כל כך רציונלי, והחומר המפורש נשאר כל כך סתום, שהוא מעדיף לפרוש מן החוויה. האם שירה צריכה לפנות רק לשכל? רק לרגש? אולי גם וגם? השירה של שכטר אינה פונה לרגש, ודאי שלא לבטן, וגם לא למצוקות קיומיות. וזה דווקא מוזר לי, כשזה מגיע ממי שחוצב להבות בדיבורים על הרושם העז שהשירה צריכה להשאיר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |