 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא הייתי מכנה זאת פחד-קהל. מאמרו הארוך (והסבוך אך מעניין) של אשר שכטר באשר לתפישתו השירית לא פורסם בדג, לצד שיריו, כך סתם כמתוך רצון למשוך דפים נוספים. הוא פורסם כדי להביא תפישה שירית חדשה ובלתי מוכרת (עיינו שיח בעניין מיפוי החוויה העדכנית שנוהל קודם לכן) אצל משוררי השירה החדשה. אפשר שזהו זרם חדש לחלוטין. בקיצור - באופן אישי אני נמנע מלפרסם את שיריו של אשר שכטר ללא המאמר הנלווה אליהם (לפחות בגליון דג זה) כדי למנוע חוסר הבנה שהוא מחויב המציאות, ועל כן אינני סבור שדיון רציני יכול להתקיים בין העוורים לשיריו של שכטר ובין החרשים אליהם. אגב, שירה של עיינה נבחר, האמינו או לא, אף בשל איכויותיו השיריות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
(זאת כדי לחמוק) דומני,כי ברשימת דברי הובעו הם,דיים,מכדי שאידרש להכל,באין נשאל ובאין משיב,לכן אתייחס רק לנקודה רלוונטית אחת,או שמא שתיים. שירי אינם נוגעים לחייכם,אל תחפשו את הצדקתכם בי-השירה כללה לא נועדה,ולבטח לא שירי,להצדיק את מהלכי חייכם ו/או את הפנטזיות בהן אתם נוקטים העזה לחלום,בלילות לבני-סדין.אין זה מענייני.כפי שנאמר כבר,לוּ תרצו להפוך משוררים,למדו להרכיב את השיר,למדו כל מילה כפי שהיא מופיעה,בכם-אוננות היא,לפטור כל שיר כמחשבתו של אחר,וחסל.לכפות על אנשים את חייהם שלהם,זו מטרת השירה,לטעמי,גם אם פירוש הדבר להפוך משוררים,לרגע,היות בודד... כל פעולה אמנותית מנותקת מחוקי המסחר והתקשורת שלכם,אחרת היא כשיחה בטלה בענייני דיומא עם אמכם,רשימת מכולת,פרסומת לממכר סבון-אם תחפוץ לדבר בטלפון סלולרי,אל תפנה אל שירה שבהכרח תכפה עליך את החוויה,שבלמידת לשון הבור,באשר לשמך הוא. המניפסט איננו מדריך משום סוג,והשירה איננה מכשיר סלולרי.הקובעים זאת מצפים לאחוז במפשעתם,ולמשוך.זאת כל שאומר,על השוואה נקלית שכזו,בין מכשיר תקשורתי בעל תוצאות שמד,למילות חייו של אדם,יהיו אשר יהיו חיי הקורא. השיר עומד בלא הסברים,אתה לא-כדי להשתחרר מדמותי,כמחבר המילה,נכתב המניפסט.לא רק לכם,הקוראים,גם לי אנוכי. ומדוע איננו עומד ללא הסברים,כיוון שנדרש ריכוז,מחשבה,התבוננות,דיבור אל העצמי,בלא חוברת הפעלה,בלא יד? ככל המדובר ב'זרם חדש',אני מעט מסתייג מן הדברים-מניפסט האדם הבודד,כשמו כן הוא:קבוצת משוררים בודדים,המתאגדים יחד תחת דגל הבדידות? זרם,כן,טיפה חלושה,קירקגור,צלאן,אף אותו ירמיה,ששתק. חוסר ההבנה נובע מרצון בלתי רלוונטי-שעל הקורא להשתחרר ממנו,כשם שעל המחבר להשתחרר מרצונות לו לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי. זה לא שהשירה שלך היא גבב מילים, זה שככה אתה מדבר. קבל את התנצלותי. מצד שני, אני לא בטוח שאני מעוניין לשוחח עם אדם שמתעקש לדבר באופן בלתי נהיר לחלוטין. אגב, רמז ראשון: אחרי פסיק, נקודה או קו-מפריד: רווח! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, טון המכתב הזה חמור. אין בי רגשות-מגננתיים כלפי אשר שכטר, אך מכתבך הזה אליו עורר בי כעסים גדולים בגין יחסך אל כותב שירים/בר-דעת-שירית תוך דיאלוג שירי. הגיונותיך הסמיוטיים הם אך בגדר הצעה, ואפילו, אם אפשר, אילוץ. אל נא תכפה אותם על הזולת. חופש הכתיבה הוא טוטאלי יותר ממה אתה סבור (כפי שאני תופש את סברותיך לפי מכתב זה, ואחרים). השיפוט הזריז שלך כמנהל במת-דיון מטריד. לא הבנת את כוונת אדם, אך הנך משוכנע ואף מנסה לשכנע שדעתו של אדם היא שגויה בגין הקריטריונים שקבעת לנכונים! הרי זהו הסילוף במלוא הדרו! עיין בתגובתי האחרונה לאסף ברטוב בעניין ההיבריס. אין פסול בפיתוח הרב-שיח, להפך - יש פסול בהתנצחות. וסוקרטוס ופידון, וודאי אף אשר שכטר ורוב משתתפי הדיון יסכימו עם זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אתה רוצה, הבן אדם מקשקש ועוד בלי רווח בין המילים. למען האמת, גם אתה לא הכי מובן. זה תנאי קבלה לכותבי שירה מודרנית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם מנעתי ממר שכטר לכתוב? האם שללתי ממנו את חופש הדיבור? עצרתי בעדו מלקיים רב-שיח? לא, לא ולא. רק טענתי שאני לא מבין מה הוא רוצה, שפיזית לא נוח לקרוא מה שהוא כותב, ושאני, כאדם, לא מי יודע מה נלהב לשוחח עם אדם שמתעקש לכתוב באופן שאינו נהיר לי. אם תתחיל אתה לכתוב כאן בשפת ה-ב', אני כנראה אדלג גם על תגובותיך שלך - לא בזין שלי להתאמץ כל-כך אלא אם יש לי סיבה טובה. גם על הודעותיו של מיכאל, במחילה מכבודו, אני פוסח לעיתים קרובות, מאותה סיבה בדיוק. אני אינני מנהל במת-דיון. אני עורך מאמרים, ואני מסיר תגובות מעליבות או עוברות-על-החוק. בכך מסתיים תפקידי באייל. אני לא מנחה את הדיון (מעבר לבחירת המאמרים), אני לא קובע את כיוונו (למורת רוחי, לעיתים), ואני לא צנזור (פרט למה שמחייב אותי החוק הישראלי, בדמות צווי איסור פרסום, חוק הוצאת לשון הרע ושאר ירקות). לא ניסיתי לשכנע איש שדעתו של מר שכטר שגויה. אני לא חושב שהייתי צריך להתאמץ יותר מידי כדי להוכיח שדעתו של מר שכטר אינה נהירה כלל וכלל לאדם הפשוט באוניברסיטה. לך הוא אולי ברור מאליו, אבל אתה קראת את המניפסט שלו. אני לא. אני מסרב להתדיין עם אדם שדורש ממני ראשית כל לקרוא את המניפסט שלו. ירצה - יסביר לי את המניפסט כחלק מהדיון, ובשפה ברורה. לא ירצה - יתכבד האדון לשוחח עם שאר מבקרי האתר, שיהינו לעשות כן. אני - בחוץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, תגובותיך כעורך ללא משוא פנים היו נהדרות. כך גם טיפוח מסורות אופייניות לאייל, ועידוד תרומתו לביקורת האמנות העכשווית כאן, לעניות דעתי.ובוודאי קידומה של בהירות לשונית מירבית, ואי התלהבות יתירה מגבבה מושגית/לשונית כזו או אחרת. אשר לי, הרי שבוודאי שניסיתי לשפר עוד יותר את בהירותי - גם בעקבות ביקורת - הרי תמיד יש לכך מקום. בוודאי שאני מתנצל אם ניסחפתי לעיתים לטון פוגעני בלוחמנותו, ואל יראה בכך מישהו עניין אישי, שכן נברנות והתקלסות בעלת אופי אישי אינה כוונתי, ואהיה עוד יותר רגיש לאפשרות כזאת להבא. זה מה שביכולתי לעשות ולהבהיר כרגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור, הרי כולנו קרדיות הניזונות מטיפות האור של שבבי עורך המתפזרים בהולכך שקוע ביצירה האומנותית שהיא אתה. זוחלים קרי דם ושפופי גחון המשתוקקים לשמש שהיא אתה ושירתך הגאונית. אני מעריץ אותך. לו הייתי עלמה נחשקת בפאב השכונתי הייתי שוכבת איתך כאן ועכשיו אך מאחר שאני לא, לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''ירמיהו ששתק''. אכן, עלעלתי שוב בספר ירמיהו, והתבוננתי בעשרות הדפים הריקים הנושאים עמם את משא שתיקתו. לא חלילה אדם שהרעים בקול גדול ונהיר להפליא כנגד עוולות ועוותים, שיצר אמירות מופלאות. מאחורי הבלבול יש לנו גם פוזה קלישאית להפליא, ונוסף לזה, אמירות שגויות והופכיות מציאות. ניתן לסבור שהכותב למעלה אינו כנראה נדרש למדריך תפעולי כלשהו שכן הוא נוטל על עצמו את מעמד המחוקק היחיד של מלאכת המסת-מאס של מראית הדז'ה-וי ותעתועי-הריק. ברוח דבריו ניתן להניח שכאשר הוא מתקשר בסלולרי, הרי שהוא שותק שם שעה ארוכה, תוך ''העזה לחלום'' (כדבריו) הבוחלת בחוקי התמחיר. אכן נסיון של אטומיזם אסוסיאציוניסטי כשהמילים הבודדות מסמנות, לרוב באופן ריק, מושאים חגיגיים. וכבר אמר מישהו, יש שתיקה ויש שתיקה. יש שתיקה רועמת ומהדהדת כצעקה גדולה, ויש שתיקת של אחוזת-קבר אשר בהיכנסך פנימה, הכל שקט, שוקט - אין שם מאומה פרט לגבב עצמות יבשות ואבק. נכון, בעלי המניפסטים האלה יודעים להרעים קולם להפליא, האנשים הבודדים האלא מתלכדים יופי כאשר מדובר בחלוקת תקציב כלשהו מצד מוסד ממשלתי או קרן ציבורית כלשהי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי חלקן כאלו, והקבוצה המשלימה - כאלו. טענה הופכית למציאות הינה מקרה פרטי של שגיאה. אם נגיד על משטח לבן שהוא אדום, שגינו, ואם נאמר - שחור - הרי כאן טענה הופכית-מציאות ושגוייה כאחת. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |