 |
|
 |
||
|
||||
 |
דימיטרי שומסקי מציע ב"הארץ" תגובה אוטופית לשיטתו לטבח ה-7 באוקטובר, שעדיין ישימה: לא להילחם בכלל, לעשות רק פעולות דיפלומטיות שמטרתן חיזוק הרש"פ והחלשת החמאס, כמו שחרור אסירים שאינם מהחמאס. זה ניסוי מחשבה שמדגדג לי כבר כמה זמן. כאן באייל לא כולם אוהבים את הרש"פ, ואני אגנוסטי בעניין, והניסוי שלי מוקצן יותר. נניח שהיינו מנטרלים את יצר הנקמה מכל אזרחי ישראל (אני מרשה עדיין נקמה שכלתנית לצורך הרתעה, אם זה מועיל). אני חושב, לפחות בימים זוגיים, שהמדיניות הטובה ביותר מול עזה ולבנון היא כמעט להפנות את הלחי השנייה - לא לתקוף בחזרה. ליירט מה שאפשר, להתגונן כמה שאפשר, להמשיך את חיינו וכלכלתנו כמה שאפשר; אולי כן להפציץ מרחוק מטרות מובהקות כמו שעשינו תמיד, בלי לקוות שזה ייצור שינוי טקטי. אבל בלי הפצצות מסיביות, בלי מלחמה קרקעית היכן שהיא לא מועילה מיידית במובהק. התקווה לטווח רחוק היא שבסוף העזתים יקחו דוגמה ויפחיתו את התוקפנות שלהם. התקווה בטווח הבינוני היא שהנזק שנגרם לישראל מהמתקפות שכן נמשכות הוא לא גדול יותר מהנזק שאנחנו סופגים עכשיו, בכלכלה ובהרוגים. (אני לא יודע מה לעשות עם יו"ש בניסוי המחשבה הזה. אולי לצורך העניין נוסיף איזו התנתקות משם - נסיגה ופינוי ישובים מבודדים.) (בנוגע להרוגים: הפונז יאמר מייד שתקין וטוב שחיילים יהרגו כדי שאזרחים יחיו. אני מסכים, אבל חושב שבכל זאת צריך להתחשב ביחס. גם חיילים הם בני אדם, ואפילו בנים ואחיות והורים שלנו. יש יתרון בלהקצות חלק מהאנשים לזמן מוקצב לסכן את חייהם, אבל אם הרבה יותר חיילים נהרגים מאשר אזרחים היו נהרגים אחרת, אני כבר לא בטוח שזה כדאי. אני לא טוען בתוקף שזה המצב כאן, אבל אני חושד שאולי.) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מציע ברצינות להגיש את הלחי השניה באזור בו אנחנו חיים, מתוך תקווה שהג'יהאדיסטים "יקחו דוגמא"? דומני שלא פעם ניסו להבליג על כמה רקטות מפה או משם בשביל להשיג שקט זמני, ולא נראה לי שהמדיניות הזאת הוכיחה את עצמה. חיזוק גורמים מתונים אצל הפלשתינאים הוא, כמובן, רעיון טוב, אבל לפני שאפשר לעשות משהו בכיוון זה צריכים איכשהו לחזק את הגורמים המתונים אצלנו, מה שלא נראה ישים במיוחד. האמת היא שההיסטוריה של צעדים מפייסים מצד ישראל לא מבשרת טובות גם בלי המשיחיסטים הגזעניים האלה, ויש לא מעט אמת בטענה שיש לאויבינו נטיה לפרש צעדים כאלה כביטוי לחולשה, ולפיכך שזה זמן טוב להגדיל את הלחץ. אי לכך, מדיניות ה tit-for-tat שלנו נראית לי הרע במיעוטו. אמנם אי אפשר להתגאות בהישגים נפלאים שלה עד כה, אבל לפחות חלק מהכישלון נעוץ בכך שהיינו חזקים מאד בצד של הגזרות, ודי קמצנים בחלק של הגזר (אני מודע לכך שיש כאן יותר מקמצוץ של מחשבה משאלתית, אבל זה מה יש). מאחר שאינני מחדש לך מאום בהודעה זאת, אני מניח שאני מחמיץ משהו. מזל שאנחו לא קרובים לפסח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שים לב שמה שכן עבד מול החיזבאללה, והרתיע אותם עד שהביבי הכושל מסמס גם את זה ואפילו על אוהל לא הגיב - זה תגובה בעצימות גבוהה מאד ומיידית על חטיפתם (והרג בדיעבד) של שני חיילים. מה שלא עבד זה תגובות חלשות והפצצת דיונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מטרתה המוצהרת על ידי אולמרט של מלחמת לבנון השנייה לא הייתה להרתיע אלא להחזיר את החטופים. אני כתבתי אז באייל מיד ביום הראשון או השני של המלחמה1 כאשר רוב הציבור היה עדיין באופוריה ולא ראה לאיזו תוצאה הרסנית אנו הולכים, שהמטרה הזאת לא ניתנת להשגה, ולא ברור מה מטרות המלחמה. נסראללה ביקש על ידי חטיפת החיילים להחזיר לבנונים שהיו בידינו. זו הייתה מטרתו המוצהרת ולולא היו בידינו אותם לבנונים הוא לא היה מבצע את החטיפה. אחרי מלחמת לבנון השנייה בוצעו חילופי השבויים, ונסראללה השיג את מה שרצה. לו היינו מסכימים לחילופים האלה קודם, נסראללה לא היה מבצע את החטיפה ומלחמת לבנון השנייה לא הייתה פורצת. המלחמה הזאת הייתה כישלון מוחלט מכל היבט. בעיני כל הדיבורים על כך שהמלחמה הזאת השיגה הרתעה היא קשקוש מקושקש. אחריה רק התבסס החיזבאללה היטב ליד הגדר והכין עצמו ליום פקודה. 1 לא הצלחתי למצוא עד כה את התגובה הזאת, כי אני מתקשה למצוא מילות מפתח שיעזרו לי בכך. אם אצליח אצרף גם קישור לתגובה הזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 398067 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המציאות מראה שהרתעה אכן היתה, ולא היתה מול עזה. וחוץ מזה שנתיים-שלוש אחרי המלחמה עלה נתניהו חביבך לשלטון ואפשר במשך עשור וחצי את התעצמות החיזבאללה. את הטענות אתה מוזמן להפנות אליו (סתם, אני מצחיק את עצמי על הבוקר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התקווה מתה אחרונה. הניסוי שאתה מציע נשמע כמו מישהו שבוחר לקפוץ מצוק אל חוף טרשים כי יש בו תקווה לטווח רחוק שהאבנים וחוקי הפיזיקה יתנהגו אחרת בעתיד. אין לך שום קצה של בדל של ראיה לכך ש״העזתים יקחו דוגמה ויפחיתו את התוקפנות שלהם״. יש המון עדויות לכך שבעולם1 האמיתי יתרחש בדיוק להיפך. מאיפה אתה מצליח לגייס את האמונה בתסריט שכזה, חוץ מאולי ייאוש מהעולם הקיים? ________________ 1 מה שהם אומרים שהם רוצים. מה שהם כותבים שהם שואפים אליו במסמכים רשמיים של ארגוניהם. מה שהם עושים. איך שהם מחנכים את דור העתיד שלהם. המימון המורלי, הכספי והצבאי שהם מקבלים מבעלי אינטרס שמעוניינים ברעתך וברעת מדינתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרך כזאת או אחרת של מה שאתה קורא לו "ניסוי מחשבתי" כבר הופעלה פעמיים בגזרת עזה. בפעם הראשונה היא הופעלה בנסיגת אוסלו הגדולה, ובפעם השנייה בהתנתקות שהשלימה את מהלך היציאה משם. דעתי היא שהדרך הזאת הובילה אותנו בהכרח לאירועי השבעה באוקטובר, ולו לא קרו אז עקב תנומה רגעית של האמורים להיות ערים כל הזמן, היו קורים במועד אחר אולי בעוצמה גדולה בהרבה, כי לא ניתן לשמור על ערנות כל שנייה. זו בדיוק "הקונצפציה". מתגובתך לא ברור אם אתה ממליץ להשאיר את ה"ניסוי המחשבתי" במחשבה בלבד, או לממש אותו ממש. אני חושש (כמו אביב שכתב זאת לפני) שאם נעשה את הניסוי הזה, לא יישאר מי שיצעק אחר כך: "נתניהו אשם". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא לא חושב שזה רעיון רע. יתרה מכך, אני חושב שזו הייתה הגישה של ישראל בעשור האחרון, ובעצם הגישה של נתניהו. להתמגן, לחזק את הכלכלה, לשמור אותם על אש קטנה, לא להגיב באגרסיביות לטילים על העוטף, וכו' וכו'. בינתיים לפתח כל דרך מגננתית אפשרית, החל ממחסומים תת קרקעיים למנהרות ועד מיירטי לייזר. הבוקר קראתי כותרת שיש הערכה שמלאי הרקטות בעזה כמעט הדלדל לחלוטין. נכון, הם יכולים להמשיך להצטייד דרך ההברחות מפילדלפי וייצור מקומי, אבל גם בזה צריך לטפל איכשהו. אני בטוח לא מסכים שהתגובה הזו הייתה ריאלית מיד אחרי ה7.10. הסיבה היא שבמאזן הכח, ישראל איבדה המון ב7.10, והחשיבה הפרדוקסלית של "לא להילחם בכלל" באותה תקופה היו עלולים להוביל אותנו לאסון גדול הרבה יותר. אני כן מסכים שעם הזמן וככל שהמלחמה שם נמשכת, זו כן כנראה אופציית היציאה הטובה ביותר של ישראל. זה דומה לדברים שכתבתי כאן בנוגע לכוונה ואמצעים. את האמצעים של החמאס יש הרבה דרכים לדלל, פיקוח בינלאומי, הסכם שלום, נורמליזציה עם סעודיה, וכמובן מגננות. אם הקונספציה, הגדרות, המודיעין, הרחפנים, הכוננות, משהו אחד מאלו היה עובד טוב יותר באותה שבת ארורה - לא היינו מדברים על זה היום בכלל, ולא היה פה דיון עם למעלה מ-2000 תגובות. לישראל יש דרכים אסטרטגיות להתגונן, זה לא בלתי אפשרי. בנוגע לכוונה, אני דיברתי על הגירה מרצון, כאן אנחנו מדברים על איזושהי תקווה אופטימית שהם יבינו שהם טועים. אולי. לא שולל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודייק: אם רק אחד מגורמי הכשל הנקודתיים היה עובד טוב יותר, סביר שהיה מקטין מאד את האסון - אבל אפילו אם היה מקטין אותו בסדר גודל (וזה אופטימי מאד) גם מאה אזרחים הרוגים ו-20 חטופים היה נחשב אסון גדול, והיינו נמצאים במלחמה גם אז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ממש לא בטוח. תושבי העוטף חוטפים רקטות כבר משנת 2000, לפני שהחמאס עלה לשלטון ולפני ההתנתקות. עופרת יצוקה, צוק איתן, שומר חומות, היו כבר מבצעים שהיה ירי רקטות מאסיבי. מבחינתי כל אלה הם אסונות ואני בטוח שגם מבחינתך. לצערנו אנחנו לא גרים בשכונה הכי סימפטית במזרח התיכון ואת ה"אוטופיה" הזו שדוברה בכתבה גררנו 24 שנה. אין ספק בכלל שמה שקרה הפעם זה בסדר גודל אחר ואני מסכים במאת האחוזים שזה דורש התייחסות אחרת, פתרונות יצירתיים, מיטוט חמאס, או כל דבר אחר שתחשבו עליו. לא נעים לי כל כך לדבר על מספרים ועל אנשים אבל אם זה היה תלוי בי היינו יוצאים למלחמה כבר בגשמי קיץ (?), המבצע שהיה מיד לאחר חטיפת גלעד שליט. ככל שאתה נותן לאויב להתעצם, אתה מפסיד. דאז, אגב, הייתה לנו את מלחמת לבנון השניה על הראש, אז גם זה שיקול, כמובן. אנחנו לא כל-יכולים. מבחינת העורף, אין ספק שאנחנו ממוגנים הרבה יותר טוב מ-2006 וגם ערוכים כלכלית טוב יותר (מאשר השנים אחרי האינתיפאדה השניה). אמנם, המשבר הפוליטי שקורה בישראל החל מ-2018 גם נתן את אותותיו על חוסר המוכנות שלנו כיום, כלכלית, מוראלית ומה לא. אבל אנחנו מוכנים וחזקים יותר. ומכאן והלאה, כמו שאומרים - שנית לא יחזור. זו גם המנטרה שאני מנסה להטיף לה כאן באייל. ויכוחים פנימיים, מחלוקות, ריבים בפורומים, מחלוקות פוליטיות, זה טוב וזה בריא עד גבול מסוים. מעבר לגבול הזה כבר צריך להבין מי האויבים האמיתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שחשוב להעיר על הנחה סמוייה בתוך המבנה שלך, למרות שהבניין לא נסמך על העמודה הזו. החשיבות היא בגלל שלא שמעתי אפאחד אחר מעיר את ההערה הזו. זה לא עניין של "אהבת" הרש"פ או להיפך, אלא הערה של קריאת המציאות ואשמח להתיחסותך, גם אם התיקון לא בהכרח סותר את יסודות התזה שלך. מקובל בימים אלו לומר שהקול קול דרא"פ אבל הידיים ידי החמאס. דעתי היא שזה לא נכון. להערכתי בפועל דרא"פ משמשת שליח לרצון הרש"פ. חמאס היא כנופיית טרור שהעניינים המשפטפטיים פחות נוגעים לו. ההבנה שלי שבכל הנוגע ליחסים עם ישראל אין הבדל משמעותי בין חמאס לרש"פ למעט בנקודה אחת. אצל שני הארגונים המטרה היא חיסולה האבסולוטי של מדינת ישראל והחלפתה ביישות פלשתינית-ערבית-מוסלמית. שים לב שאפאחד ברש"פ לא מתנגד לפעולת הטרור ב-7.10. ההבדל היחיד והחשוב בין הרש"פ לחמאס הוא שהרש"פ מאמין שהאלימות המזויינת רעה לפלשתינים (אפשר להבין זאת במציאות הנכחית ברצועה). ולכן הרש"פ אינו עוסק בטרור מזויין ומאמין שיהיה אפשר למוטט את ישראל בעזרת תמיכת העולם השלישי (מסגרת מדינות ה-BRICS), דעת הקהל הבינלאומית ובאמצעים דיפלומטיים ומשפטיים. העובדה לפנינו היא שהרש"פ אינו קורא להקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67 ושלום עם ישראל, אלא תומך ב"מן הים ועד הנהר". החצי הגלוי של התמונה הוא שהתייצבות בעד דו-קיום עם ישראל תעורר התנגדות קשה בציבוריות הפלשתינית. העניין הוא שנראה שההתנגדות של ראשי הרש"פ לדו-קיום עם ישראל נראית גדולה יותר מן ההתנגדות של הציבור הפלשתיני הרחב. החצי השני, היותר סמוי, של התמונה הוא מה שהסברתי למעלה. הנה כי כן היסוד של הרצון או הכוונה לערב את הרש"פ בשלטון ברצועה, הוא מעורער מן היסוד. עוד לפני ששאלנו אם הרש"פ בכלל מסוגל לשלוט ברצועה, ראוי לשאול מדוע אנו בכלל צריכים לרצות בכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם ההבדל הזה הולך ונעלם. הנהגת החמאס כבר הספיקה להגיד בשבועות האחרונים במספר ראיונות שהם יהיו מוכנים להסכים להסדר שתי המדינות כשלב ביניים שבהמשכו יפעלו למיגור הישות הציונית מכל השטח. בזאת החמאס הצטרף לתוכנית השלבים של אש״פ. אני לא לגמרי מצליח להבין את הסטיה הישראלית הזאת של הרצון להבדיל בין האויבים שלנו שרוצים להרוג אותנו בדרך אחת לבין האויבים שרוצים להרוג אותנו בדרך אחרת. הייתי מסתפק בלהגיד שזה Splitting hairs, אם התוצאה של זה לא היתה Splitting heads. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל חשוב, שכן אתה צריך להתייחס לכל אחד מהם בנפרד. יש לנו הרבה אויבים במזה"ת, וכל אחד מיוחד בדרכו. גם במלחמת העולם השניה האמריקאים נלחמו בדרך X נגד היפנים ובדרך Y נגד הגרמנים. לכל אחד מה שמתאים לו... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ללמוד על ההבדלים והדקויות בין סוגי האויבים שלך, לצורך אסטרטגי ויתרון טקטי, זו לא הסטיה שאני מדבר עליה. ברור שיש להבדיל בין המאבק מול החיזבאללה לבין המאבק מול איראן (למשל). אני מדבר על הסטיה של להבדיל בין זה שאומר שהוא בא לרצוח אותך עכשיו לבין זה שאומר במפורש שהוא מגיע איתך להסכם כדי לקבל ממך את הסכין איתו הוא מתכוון לרצוח אותך מחר, ולהשתמש בהבדל הזה כדי להסביר למה כדאי להגיע להסכם עם השני ולהתיחס אליו כפרטנר להסכמים (במן תקווה מוזרה ובלתי מוסברת לכך שהוא לא מתכוון למה שהוא מצהיר ו/או מסביר שהוא הולך לעשות בהמשך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לדבר ולברבר עד מחר (מתייחס למה שהרש''פ רוצים). הרש''פ תשתנה כשאבו מאזן ימות, וזה כנראה יהיה בקרוב. אני טוען שהם ישתנו לטובה. יהיו בחירות בפיקוח בינלאומי, כנראה, בדיוק כמו שהיו אחרי שערפאת יצא מהתמונה. בבחירות כאלו (שיתקיימו רק בגדה, אין סיכוי שיתקיימו גם בעזה) הפער יודגש עוד יותר. רצועת עזה אחרי המלחמה הזו תהיה מקום מאוד לא סימפטי לגור בו, בעוד תושבי יו''ש רק משתפרים כלכלית משנה לשנה. באמרת אגב נאמר שאני מניח שאחת האכזבות הגדולות ביותר של חמאס היא שיו''ש לא הצטרפו למלחמה. וזה לא שהם לא מנסים. הם מנסים בפיגועים, ברציחות, במטענים, כל יום. החיילים שלנו שומרים שם חזק וטוב. הם פשוט לא יכולים, איך נאמר, אין להם את זה. או שהם לא רוצים כ''כ, לא בא להם לחטוף מה שהעזתים חוטפים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז יש לך תחזית. גם לי יש אחת. לרש״פ שאחרי מותו של אבו מאזן יש שני כיוונים ריאליים - אי קיום בחירות דמוקרטיות הוגנות ואמריקנים (ובעלי בריתם) שישימו במקומו איזו בובה (לא פופולרית ברחוב) או שכן יהיו בחירות דמוקרטיות הוגנות. במקרה של בחירות הוגנות, סביר להניח שאת ההנהגה יתפסו קיצוניים אפילו יותר מאבו מאזן (ותסריט בו זה יכלול גם אנשים שמזוהים עם החמאס, שאימצו את ״שיטת השלבים״, הוא לגמרי במסגרת התסריט הסביר ביותר). ״בעוד תושבי יו"ש רק משתפרים כלכלית משנה לשנה״ ההנחה שמי שחייו משתפרים לא יעשה פעולה שתהרוס את חייו היא ההנחה המבוססת על איך היית רוצה שאנשים יתנהגו ולא על פי איך שאנשים באמת מתנהגים בעולם האמיתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אין איך לנצח כאן. כשהערבים עניים - הם כועסים על ישראל שהיא אשמה. כשהם עשירים - הם כועסים על ישראל שהיא אשמה. גם כשלא תהיה ישראל הם יכעסו על ישראל. בעיה שלהם, מה אני אגיד לך. מה ששלהם שלהם. אני אשמור על שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לנצח?! לא כל סיטואציה בעולם האמיתי היא משהו שמושג מעולם הספורט והמשחק הוא שימושי לגביה. אם אתה חייב לנתח את המצב במושגים של משחק - אז הצעד הראשון כדי להבין את מצבה של מדינת ישראל מול מחלת הג׳יהאדיזם הוא המושג צוגצוואנג (כְּפַאי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אח, איזה מילה כיפית ללמוד על הבוקר. אני אשמח לקבל צוגצוואנג פעם בשבוע, עם הקפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם בשבוע הוא אומר לי... ברוך הבא למזרח התיכון. כאן דואגים לך ואתה מקבל את מנת הצוגצוואנג כל יום עם הקפה של הבוקר, אחרי ארוחת הצהריים ולקראת השינה. הניחוש שלי הוא ששמו את זה במים במקום הפלואוריד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיותר לומר שלגבי מהלכי שחמט מחוץ לקופסה, המהלך הכי טוב של הצד שלנו זה להחליף את המלך. אחר כך נמשיך בצוגצוואנגנו כמקודם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה שחשבת שמצאת Loophole בזמן ארוחת הבראנצ׳. אז לא. מסכים שזה מהלך נחוץ בו הברירות גרועות יותר, אבל שים לב שהמהלך הזה הוא עדיין מהלך גרוע עם המון צרות (פחות גרוע מאם נשאיר אותו, אבל זה עדיין מהלך שיפגע בישראל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(איך יפגע? זה ישפר כמעט את כל הפרמטרים של הבעייה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להפלת ראש ממשלה בזמן מלחמה יש מחיר וגם אל תשכח שהפלת הממשלה הגרועה שלנו זה לא החלפת שלטון מהיום למחר אלא תהליך מאוד מיגע. זה יכניס את ישראל לסחרור של לחימה+בחירות+ממשלת מעבר גרועה בראשות נתניהו בזמן שחלקי הימין השונים יכנסו לסחרור של Race to the bottom כדי להוכיח מי מהם הוא פי אלף יותר עוצמה לישראל (אפילו יותר משהם עושים זאת היום). גם הבלמים המעטים על הממשלה המכהנת יעלמו (כי כבר הוסרה הסכנה של ״הפלת הממשלה״) והמחטפים שיהיו בכנסת עם 64 המוסקטרים יהיו חגיגה מיגעת. כל הסחרור הזה יהיה כאשר צה״ל עדיין עמוק בשטח אויב לא מובס ובדיוק עם אותם אפסים שנשארים לאחוז בהגה לאורך תקופה שתהיה מסוכנת לישראל אפילו יותר מהמצב הנוכחי. החמאס, איראן והחיזבאללה יחגגו והסכנה לשבר עם המצרים+ירדן הוא ברור ומוחשי. אנחנו יכולים להיות תקועים במצב הזה לתקופה לא קצרה. It aint going to be pretty. זה מסוכן. כאמור, אני חושב שכן צריכים לעשות את זה (וכפי שאפשר לקרוא בתגובות שלי מהשמיני באוקטובר, אני חושב שהיינו צריכים לעשות את זה בעבר). אבל צריך להבין שיהיה חייב להיות הרבה יותר גרוע לפני שיהיה לזה איזה חצי סיכוי להיות ״שיפור בכל הפרמטרים״. אם לסכם את הרעיון המרכזי שאני מנסה להעביר לאורך הפתיל הזה לאנשים הבטוחים בעצם והאידיאולוגים למיניהם הוא זה: אם במזרח התיכון יש לך תוכנית הנובעת מהאידיאולוגיה שלך, אתה אופטימי ואתה חושב שללכת על התוכנית הזאת ״ישפר כמעט את כל הפרמטרים של הבעיה״ אז (לדעתי) סביר להניח שפספסת משהו ושאתה צריך לבדוק את עצמך. במזרח התיכון, כמו במזרח התיכון, הברירות הן תמיד בין סוגים שונים ומשונים של שקיעה בזבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקומות מתוקנים ראש הממשלה היה מפנה את תפקידו ומישהו אחר יכול היה לעמוד בראשות אותו קבינט בדיוק (סליחה, קבינט טוב בהרבה מעצם הגדרתו), והוא זה שמנהל דה-פקטו את המלחמה. גם אי-אמון קונסטרוקטיבי יכול ליצור קונפיגורציה כזו. וניתן גם במקרה כזה לקבוע שממשלת המעבר לא יכולה עכשיו לחוקק מה שבא לה (שזה אגב המצב הרגיל). כשאני אומר ''ישפר את כל הפרמטרים'' - זה כמובן רחוק מאד מ''יפתור את כל הבעיות''. ניתן לשפר את כל הפרמטרים ועדיין להיות עמוק עמוק בבוץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"במקומות מתוקנים ראש הממשלה היה מפנה את תפקידו ומישהו אחר יכול היה לעמוד בראשות" ברור. אנחנו לא במקום מתוקן. ״ניתן לשפר את כל הפרמטרים ועדיין להיות עמוק עמוק בבוץ.״ ברור. אבל כאמור - חלק מהפרמטרים יהיו גרועים יותר בשלב המעבר. אני טוען שצריך ללכת על זה בכל זאת (כי האלטרנטיבה גרועה יותר). אני רק רוצה להנמיך ציפיות, שנבין את המחיר ושלא נופתע כשיהיה רע יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאוס הוא לא תוכנית, ומן הסתם, כל דבר, לא רק במזה"ת, אלא בעולמנו, תלוי בתגובות. אם הגעתי למצב כפאי בשחמט והמתמודד פתאום בורח מהאולם החוצה, אז ניצחתי. לא בשונה משאר המגיבים ששוחחתי איתם כאן, המשפט האחרון שלך מצביע גם הוא על ייאוש. אני שואל באמת ובתמים, האם כולם עד כדי כך מיואשים? שום נקודת אור? גם אצלי יש מנגנון הגנה שאומר שהכל חרא, כדי לקוות שמכאן ישתפר. אבל אפילו בהודעה הזו אתה כותב שיהיה חייב להיות הרבה יותר גרוע. לא גרוע מספיק מה שהיה כאן ב7.10?? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע עם מי אתה מתווכח ועל מה. בשום שלב לא כתבתי שמה שיקרה במזרח התיכון לא תלוי (גם) במה שאנחנו נעשה. הכרה במה שיש במציאות ואיך שהמציאות עובדת זה לא ייאוש. הדעות שלי לא כוללות בכלל ייאוש או הטענה שלא צריך לעשות שום דבר. שאלות רטוריות כמו ״לא גרוע מספיק מה שהיה כאן ב-7.10?״ זו שאלה של ילדים קטנים. מה הקשר בין המציאות לבין מונח כמו ״מספיק״? מה זה אומר ״מספיק גרוע״? אם אתה מרגיש שהיה לך ״מספיק״ רע, אז המציאות מחויבת לדאוג שלא יהיה לך יותר רע? כי מה, יש איזה מנהל עליון שדואג שתסבול, אבל יש בו בכל זאת איזו תחושה פנימית של מידתיות והוא דואג לא להגזים? ברור שיכול להיות גרוע יותר מה-7.10. כאילו דה?! אף אחד לא מיואש. יש המון נקודות אור. כל הפתיל הזה נולד רק מביקורת על ההנחה שהרש"פ תשתנה לטובה כשאבו מאזן ימות ולא ברור לי מאיפה הבאת את זה מעבר למשאלת לב. המציאות ברחוב הפלסטיני לא תומכת בתחזית המשונה הזאת. גם את הטענה שאנשים לא יעשו משהו (ממניעים אידיאולוגיים או אחרים) שיפגע באינטרסים שלהם / ירע את מצבם זו טענה שאין לי מושג מאיפה היא מגיעה (ולדעתי היא מנותקת לחלוטין מאיך שקוף האדם הפסיכי המכונה הומו ספיאנס מתנהג והתנהג לאורך ההיסטוריה שלו). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |