 |
|
 |
||
|
||||
 |
רון, ראשית, ברכותי על המאמר המעניין והכתוב היטב. יש לי דיסק אחד של דיאנה קראל (Only Trust your Heart שקיבלתי במתנה), שמעתי שירים נוספים בביצועה ברדיו, ובדרך כלל היא נשמעת טוב. יש בה משהו עדכני אף שהיא אינה מטה את הסטנדרטים שהיא שרה לכיוונים בלתי צפויים. אולי עוזרים לה לעשות זאת נגנים מוכשרים שמצטרפים אליה (כריסטיאן מקברייד או סטנלי טורנטיין לדוגמה), ואולי העובדה שהיא מצליחה להימנע איכשהו מלגלוש למוסיקת לאונג' או למוסיקת מועדונים בעלת גוון קברטי ובכל זאת להכניס לשירים איזושהי נימה של פיתוי. את הדברים לעיל אני אומר בערבון מוגבל, מפני שאישית אין לי משיכה לסטנדרטים מושרים בביצועים חדשים שאינם לוקחים את השיר למקום חדש לגמרי (כזה שבקושי אפשר כבר לזהות את המקור) - אני מעדיף ביצועים אינסטרומנטליים לסטנדרטים. מילות חלק גדול משירי הסטנדרט לא מדברות אלי, הן על פי רוב מביעות רגש רומנטי מיושן שכבר אינו נוגע בי. אם אני שומע שירה "קרונרית" כמו של צ'אט בייקר למשך 3 דקות ברדיו, זה נחמד, דיסק שלם יכול להרוג אותי (וגם אחד כזה קיבלתי במתנה), זה כמו לצפות בסרטי התבגרות אמריקניים משנות הארבעים והחמישים, כמה כאלה כבר אפשר לראות? זה מן קטע של Back To The Future. בקצרה, בביצוע אינסטרומנטלי קל יחסית לרענן את המוסיקה של הסטנדרטים, אך לרענן את המילים המיושנות הטעונות ברגשות של פעם, בלי להפוך את השיר על פיו, זה כמעט בלתי אפשרי. קניתי לפני זמן מה דיסק משותף לסטפון האריס (ויברפון) וג'קי טרסון (פסנתר), והם מבצעים בו בין השאר את "סאמרטיים" וזה מדליק, הם לוקחים את השיר למחוזות שגרשווין לא הכיר - אבל ביצוע מושר? תהיה הזמרת טובה ובלונדינית ככל שתהיה - לי כבר אין סבלנות וכוח. דוגמה אחרונה וסופית בהחלט: Kind of Blue של מיילס דיוויס הוקלט ב-1959 ונשמע לי כמו חדש, שירים של סינטרה (שאהבתי בשעתו) יש לי סבלנות לשמוע רק כשמשמיעים אותם בסרטים דוקמנטריים עליו בערוץ 8 אם אני נמצא בביקור אצל אמי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בעוונותי אני אוהב זימרה, ולטעמי קראל דווקא מצליחה להביא פרשנות חדשה לסטנדרטי ג'אז. למשל, שים לב לאופן בו היא מבטא מלים מסוימות, מאריכה הברות במקומות לא צפויים וכך בונה מתח. המתח שהיא בונה איננו מאיים אלא דווקא מתח מסוג המשחק המקדים. אני מוצא הרבה אינטלגנציה בשירה שלה, במיוחד גם בגלל שהיא נעזרת במפיקים ומעבדים מוכשרים ביותר, וכמובן הרכב הג'אז שלה. לדעתי את רוב ההצלחה שלה היא צריכה לזקוף לזכות המעבדים (מאנדל ואוגרמאן שהזכרתי) או טומי לי-פומה שהפיק את שתי תקליטיה האחרונים. כמו שפרנק סינטרה, למשל, חייב הרבה מההצלחה שלו למעבד הגאוני נלסון רידל (שזכאי למאמר בפני עצמו). לעומת מוסיקת הפופ העכשוית, ככל שאני מגלה מבצעים חדשים-ישנים, אני מגלה עולמות חדשים של קלסיקה. קלסיקה במובן שאף פעם לא נמאס מהם - קח למשל את בינג קרוסבי(*) שאפשר לשמוע אותו רק בכמויות מדודות ביותר, כי הוא חסר עומק, מרחב ונטול מעבדים דמויי רידל. גם כי אפשר להתפעם וללמוד משהו חדש מהשירה שלהם (כמו האזנה בפעם המי יודע כמה לסונטה של המלחין החביב עליך). אני מאד ממליץ להקשיב לג'רי סאוטרן האינטלגנטית שבדומה לקראל ניגנה בפסנתר אבל גם נלחמה עם חברות התקליטים על הזכות שלה כאמנית לעדב ולתזמר את שיריה. תנסה להשיג ביצוע שלה ל-When I Fall in Love. (*) קרוסבי התחיל את הקרירה שלו מעט לפני סינטרה וכשזה הפך לכוכב עם תזמורתו של דורסי, קרוסבי אמר שסינטרה היא זמר גדול, גאוני ויחיד בדורו. "אבל," הוא התמרמר "מדוע הוא היה חייב להופיע דווקא בדור שלי?" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ממש הבנתי את מה שכתבת. כשאתה כותב "רגש רומנטי מיושן" ו-"מילים מיושנות הטעונות ברגשות של פעם", האם זאת אמירה אישית על מצבך בחיים (סוג הרגשות או הדרך שבה הם מיוצגים בשירים האלה שייך לעברך בלבד, אתה מרגיש מבוגר מדי או מנוסה מדי כדי לחוות את הרגשות האלה שוב) או שזאת אמירה, כפי שמשתמע מהצורה שכתבת זאת, על כך שאופי הרגשות השתנה מאז כתיבת הסטנדרטים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהונתן, ראשית, בכל הכללה מהסוג שעשיתי יש מידה לא מבוטלת של הפרזה ויש להביא זאת בחשבון. שנית, כפי שציינתי בתגובתי, היא היתה אישית, ולכן יש בה משהו מהעמדות הרגשיות שלי. אולם ניסיתי לעשות גם הבחנה כללית. כל תרבות היא בת זמנה. רבים ממנהגי החיזור, הפיתוי, הרגשות הרומנטיים וכו' הבאים לידי ביטוי בשירי סטנדרט ישנים אינם מאפיינים עוד את הגבר והאישה בני זמננו (נגעתי בנושא זה אלה במאמרי "מה-זאת אהבה?" ו"בנוירומנטיקה" חלק א' ו-ב' וסוף חלק ד'). למרות גילי המופלג אני עדיין מחזר אחרי אישתי שלה אני נשוי כבר כמה שנים טובות (אישה או גבר לא מחוזרים מרגישים לרוב לא נאהבים), אבל איני עושה זאת בסגנון שבו נהגתי לעשות זאת בסוף שנות השישים, ובטח שלא אעשה זאת בסגנון שנות הארבעים. היות שכאשר אני שומע מוסיקה בבית, אני מרגיש כמו באיזשהו "אקווריום צלילי-רגשי", שכן היא מכתיבה לחלוטין את האווירה ברגע שהיא מושמעת, אני מעדיף מוסיקה שאוכל להסתנכרן איתה מבחינה רגשית. הרומנטיקה הישנה, הרגשות שהיא מעלה, אינם עוד רלוונטיים מבחינתי, הם נראים לי משומשים. יש רומנטיקה חדשה, יש סקס אחר, למה לי להתקע ברגשות ישנים של מישהו אחר? לפני כמה שבועות אחד משכני הצעירים גילה את התקליט של להקת הדלתות "L.A Woman" והשמיע אותו בקולי קולות. בנעורי הייתי שרוף על התקליט הזה, ועל הדלתות בכלל. שמעתי אותו אינסוף פעמים, הכרתי כל מילה וכל אקורד. איני נגד זה שאנשים צעירים יתוודעו לג'ים מוריסון, הפוך נהפוך הוא. אבל לי קשה להקשיב לו שלא מתוך נוסטלגיה (אלא ברגעים נדירים), הוא התבלה עלי. לעומת זאת, אני יכול להקשיב שוב ושוב לבאך, וזה לא גורר אותי לשום נוסטלגיה. במוסיקה אינסטרומנטלית איני חש בדמות של הנגנים אלא רק בנגינה שלהם, אצל זמר קשה לי להתעלם מהדמות - הייתי אומר שאני חש אפילו ב"אגו" של הזמר, אם כי לא במובן השלילי שמייחסים לעיתים למילה זו. לא בכדי ציין רון את "הבלונדיניות" של דיאנה קראל, זה חלק מהדמות שהיא מקרינה בשירתה, זה חלק מהאגו שלה; וכמעט בנפרד מיכולותיה, כישרונה והאינטילגנציה של קראל, הדמות הזו חדלה איכשהו לדבר אלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפיסקה האחרונה של דבריך מעניינת אותי במיוחד. מדוע אינך חש בדמות הנגנים במוסיקה אינסטרומנטלית? האם הדבר נובע מ-"החלטה" מודעת (או לא) כלשהי? האם השוני בין מוסיקה ללא מילים לזו הכוללת אותן גדול עד כדי כך, בעיניך? אני אישית רואה בעיני רוחי את הנגנים, והדבר בלתי נמנע לגבי - בדומה ל-"אגו" של הזמר, כדבריך. במקרים רבים ל-"חוזק" הדמות קשר ישיר לגודל ההנאה - אם כי לא תמיד (ע"ע מוסיקה קלאסית). דוגמאות לנגנים בעלי אופי ו-"אגו" מובהק, לדעתי (כנגנים בלבד, ללא קשר להיותם מלחינים/זמרים/מנהיגי הרכבים וכו'): מונק, מינגוס, ביל אוונס, סקוט לה-פארו, מיינארד פרגוסון, הנדריקס, בריאן מיי... ועוד ועוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניר, אי אפשר בלי הכללות אך כמובן שהן נוטות להפרזה או לחוסר דיוק כפי שציינתי. אכן באופן כללי לזמרים יש "יותר דמות" (והמילים והרגש המובע דרכן עושים את זה). מינגוס הוא אמנם טיפוס, ואני יכול לשוות אותו לנגד עיני כשאני מקשיב לאחד מתקליטיו; אולם אף שהוא שולט ביד רמה בלהקת הנגנים שלו ובמוסיקה המנוגנת, בכל זאת, הוא לא נוכח כל העת במלוא דמותו (שמשום מה נקשרת אצלי באורח אידיוסינקרטי לגמרי עם הבמאי-שחקן אורסון וולס), יש במוסיקה שלו מקום גם לנגנים האחרים להתבטא, ויש במוסיקה שלו מקום למוסיקה. כשיש זמר, בדרך כלל כמעט הכול משרת את שירתו ואת דמותו (עוד הכללה) בעוד שכאשר המוסיקה אינסטרומנטלית יש אולי דמות קיבוצית אך היא לא דומיננטית בשמיעה כמו כמו אצל זמר. אולי דווקא הקונבנציה בג'אז, בפרט בהופעות, שבה ניתן לכל נגן רגע של סולו, יכולה להמחיש את ההבדל הזה. רגע הסולו ניתן דווקא משום שרוב הזמן הדמויות לא בולטות מדי. ג'ימי הנדריקס הוא דוגמה ייחודית. כנגן גיטרה אין לו אח ורע (להיות חובב רוק בלי להכיר את הנדריקס זה כמו ללמוד היסטוריה של העולם בלי להזכיר את האימפריה הרומית או משהו כזה). במקרה שלו אני מסכים שנגינת הגיטרה דומננטית מהשירה, והדמות שלו עולה ממנה באופן מובחן. גם סנטנה, להבדיל, הוא כזה. סקוט לה פארו וביל אוונס נפלאים, בפרט ביחד. כשאני מקשיב ל"Explorations", איני רואה דמויות לנגד עיני (אולי, בין השאר, משום שיש משהו מאוד משתלב ומאוזן בנגינה שלהם), אפילו מועדון ג'ז קטן איני ממש רואה לנגד עיני - המוסיקה מתנגנת לי באיזשהו חלל טהור, הווה טהור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התכוונתי לרמוז שגילך מופלג. אם הדבר השתמע לדעתך מדבריי - אני מתנצל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהונתן, ממש אין מה להתנצל, אני הוא שהשתמש בביטוי "גיל מופלג". מהו גיל מופלג?: בנעורי ראיתי סרט (די סוג ב') בשם "הנוער לשלטון" שבו הנוער קץ בסמכות דור ההורים, ומכיוון שהוא מגלה את העובדה ששכבת הנוער מהווה אחוז גדול מקרב האוכלוסיה (העלילה מתרחשת בארה"ב, "הבייבי בום" וכו') הוא מורד ותופס את השלטון. כזקנים מוגדרים כל מי שגילם מעל 25, והם מוכנסים למחנות ריכוז. (המהפכה הזו נראית כמו "המהפכה התרבותית בסין", והסרט גם הוקרן פחות או יותר באותה תקופה). יש רק בעייה קטנה. מנהיג המהפכה, שהסרט מתמקד בו, היה כבן 24 כשהיא התחילה, ושנה זה לא הרבה זמן... איך זה נגמר, אני לא זוכר (סניליות?), אבל אני כן זוכר שהסרט השאיר עלי רושם גדול וגם למדתי ממנו איזשהו לקח (איזה?)... מכל מקום, רציתי שתדע, שלפחות, מנסיון חיי האישי, למדתי שהחיים יכולים להשתפר בהרבה אחרי גיל 25, וגם אחרי גיל 35 ו-45. איך זה אחרי גיל 60, עדיין איני יודע, אבל אולי עוד אמצא הזדמנות לדווח על כך לכשאגיע לשם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסרט נגמר בסצינה בה הוא פוגש ילדה (בת 5 בערך? לא זוכר, הייתי בגיל כזה פחות-או-יותר כשראיתי את הסרט) והיא אומרת לו: "אתה זקן"... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם אני זוכר נכון, היא אומרת משהו בסגנון "יש להוריד את גיל הפרישה ל- 13". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום מה זה הזכיר לי סרט יפני שראיתי לפני כמה שנים. אני לא זוכר את השם, אך הסרט היפהפה הזה, מצליח להעביר באופן חם וכאילו עניני-עסקי רגעים סנטימנטליים בלי לגלוש לשמאלץ. העלילה מתרחשת בבית משרדים אפור ויומיומי שאליו מגיעים נפטרים. הם מתקבלים על ידי צוות שמורכב בעיקר מצעירים, שתפקידם להנעים על המתים החדשים שהות בת שבוע או שבועיים בבית ההארחה שלהם. בזמן הזה, האורחים צריכים לבחור רגע אחד מהחיים שלהם, ואת הרגע הזה הצוות יעלה וישחק עבורם ואת הזכרון הבודד הזה יקחו הנשמות להמשך מסען. למי שמתקשה לבחור, הצוות מצויד בטלויזיה ווידאו מיושן, ערימת קסטות והאורח יושב בחדרו וצופה בחייו בניסיון לבחור את הרגע אותו הוא רוצה לזכור. מי שבסוף לא יכול או לא רוצה לבחור, בד''כ אלה שמתו צעירים, מצטרף לצוות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאתה נזכר איך קוראים לו, תגיד לי. אני רוצה לראות אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה היינו עושים בלי האינטרנט? הסרט הוא After Life |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה סרט יפני לא ? ראיתי והוא מקסים אם כי איטי וצריך סבלנות אליו אבל הוא מצויין |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון,הקרינו אותו ב-YES 3 לפני כמה חודשים.הוא כנראה יחזור בקרוב,הם מתחילים למחזר את עצמם. (עקב קשיי מימון?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הביצוע המופנם של צ'ט בייקר לשיר My Funny Valentine הוא אולי המפורסם ביותר (ביצוע פחות מוכר בו הוא מנגן יחד עם ג'רי מאליגן מוסיף נופך יותר ג'אזי לשיר). את השיר הזה כתב לורנץ הארט והלחין ריצ'ארד רוג'רס. אתמול היה יום הולדתו ה100 של רוג'רס (שנפטר בשנת 1972), אשר כתב יצירות מופת מוסיקליות למחזות הזמר "אוקלהומה", "דרום פסיפיק", "המלך ואני" וכמובן "צלילי המוזיקה". רוג'רס היה ידוע ביכולתו המופלאה להלחין שירים תוך עשר דקות אבל, בראיון עם אד סאליבן הוא הפריך במידה מסוימת את הטענה הזו. כשהוא עבד עם אוסקר המרשטיין על המחזמר דרום פסיפיק (על פי הספר של מיצ'נר) היה ברור להם שהוא יכלול שיר בסגנון איי הדרום. כך שחודשים הנושא המוסיקלי הסתובב בשולי תת ההכרה שלו, וכשהמרשטיין כתב לבסוף את המילים, רוג'רס הלחין אותם תוך 10 דקות. אפרופו בייקר, במוסף הספרים של הניו יורק טיימס מופיעה סקירה חיובית ביותר על אוטוביוגרפיה חדשה של צ'ט בייקר "ג'יימס גאווין הביא אותנו קרוב כמעט כמו החיים עצמם לנושא, צ'ט בייקר סימם אותנו גם כן". השיר My Funny Valentine הביקורת של הני"ט |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |