 |
ניר,
אי אפשר בלי הכללות אך כמובן שהן נוטות להפרזה או לחוסר דיוק כפי שציינתי. אכן באופן כללי לזמרים יש "יותר דמות" (והמילים והרגש המובע דרכן עושים את זה). מינגוס הוא אמנם טיפוס, ואני יכול לשוות אותו לנגד עיני כשאני מקשיב לאחד מתקליטיו; אולם אף שהוא שולט ביד רמה בלהקת הנגנים שלו ובמוסיקה המנוגנת, בכל זאת, הוא לא נוכח כל העת במלוא דמותו (שמשום מה נקשרת אצלי באורח אידיוסינקרטי לגמרי עם הבמאי-שחקן אורסון וולס), יש במוסיקה שלו מקום גם לנגנים האחרים להתבטא, ויש במוסיקה שלו מקום למוסיקה. כשיש זמר, בדרך כלל כמעט הכול משרת את שירתו ואת דמותו (עוד הכללה) בעוד שכאשר המוסיקה אינסטרומנטלית יש אולי דמות קיבוצית אך היא לא דומיננטית בשמיעה כמו כמו אצל זמר. אולי דווקא הקונבנציה בג'אז, בפרט בהופעות, שבה ניתן לכל נגן רגע של סולו, יכולה להמחיש את ההבדל הזה. רגע הסולו ניתן דווקא משום שרוב הזמן הדמויות לא בולטות מדי.
ג'ימי הנדריקס הוא דוגמה ייחודית. כנגן גיטרה אין לו אח ורע (להיות חובב רוק בלי להכיר את הנדריקס זה כמו ללמוד היסטוריה של העולם בלי להזכיר את האימפריה הרומית או משהו כזה). במקרה שלו אני מסכים שנגינת הגיטרה דומננטית מהשירה, והדמות שלו עולה ממנה באופן מובחן. גם סנטנה, להבדיל, הוא כזה.
סקוט לה פארו וביל אוונס נפלאים, בפרט ביחד. כשאני מקשיב ל"Explorations", איני רואה דמויות לנגד עיני (אולי, בין השאר, משום שיש משהו מאוד משתלב ומאוזן בנגינה שלהם), אפילו מועדון ג'ז קטן איני ממש רואה לנגד עיני - המוסיקה מתנגנת לי באיזשהו חלל טהור, הווה טהור.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש