בתשובה ליהונתן אורן, 20/05/02 11:08
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יהונתן, ראשית, בכל הכללה מהסוג שעשיתי יש מידה לא מבוטלת של הפרזה ויש להביא זאת בחשבון. שנית, כפי שציינתי בתגובתי, היא היתה אישית, ולכן יש בה משהו מהעמדות הרגשיות שלי. אולם ניסיתי לעשות גם הבחנה כללית. כל תרבות היא בת זמנה. רבים ממנהגי החיזור, הפיתוי, הרגשות הרומנטיים וכו' הבאים לידי ביטוי בשירי סטנדרט ישנים אינם מאפיינים עוד את הגבר והאישה בני זמננו (נגעתי בנושא זה אלה במאמרי "מה-זאת אהבה?" ו"בנוירומנטיקה" חלק א' ו-ב' וסוף חלק ד'). למרות גילי המופלג אני עדיין מחזר אחרי אישתי שלה אני נשוי כבר כמה שנים טובות (אישה או גבר לא מחוזרים מרגישים לרוב לא נאהבים), אבל איני עושה זאת בסגנון שבו נהגתי לעשות זאת בסוף שנות השישים, ובטח שלא אעשה זאת בסגנון שנות הארבעים. היות שכאשר אני שומע מוסיקה בבית, אני מרגיש כמו באיזשהו "אקווריום צלילי-רגשי", שכן היא מכתיבה לחלוטין את האווירה ברגע שהיא מושמעת, אני מעדיף מוסיקה שאוכל להסתנכרן איתה מבחינה רגשית. הרומנטיקה הישנה, הרגשות שהיא מעלה, אינם עוד רלוונטיים מבחינתי, הם נראים לי משומשים. יש רומנטיקה חדשה, יש סקס אחר, למה לי להתקע ברגשות ישנים של מישהו אחר? לפני כמה שבועות אחד משכני הצעירים גילה את התקליט של להקת הדלתות "L.A Woman" והשמיע אותו בקולי קולות. בנעורי הייתי שרוף על התקליט הזה, ועל הדלתות בכלל. שמעתי אותו אינסוף פעמים, הכרתי כל מילה וכל אקורד. איני נגד זה שאנשים צעירים יתוודעו לג'ים מוריסון, הפוך נהפוך הוא. אבל לי קשה להקשיב לו שלא מתוך נוסטלגיה (אלא ברגעים נדירים), הוא התבלה עלי. לעומת זאת, אני יכול להקשיב שוב ושוב לבאך, וזה לא גורר אותי לשום נוסטלגיה. במוסיקה אינסטרומנטלית איני חש בדמות של הנגנים אלא רק בנגינה שלהם, אצל זמר קשה לי להתעלם מהדמות - הייתי אומר שאני חש אפילו ב"אגו" של הזמר, אם כי לא במובן השלילי שמייחסים לעיתים למילה זו. לא בכדי ציין רון את "הבלונדיניות" של דיאנה קראל, זה חלק מהדמות שהיא מקרינה בשירתה, זה חלק מהאגו שלה; וכמעט בנפרד מיכולותיה, כישרונה והאינטילגנציה של קראל, הדמות הזו חדלה איכשהו לדבר אלי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הפיסקה האחרונה של דבריך מעניינת אותי במיוחד. מדוע אינך חש בדמות הנגנים במוסיקה אינסטרומנטלית? האם הדבר נובע מ-"החלטה" מודעת (או לא) כלשהי? האם השוני בין מוסיקה ללא מילים לזו הכוללת אותן גדול עד כדי כך, בעיניך? אני אישית רואה בעיני רוחי את הנגנים, והדבר בלתי נמנע לגבי - בדומה ל-"אגו" של הזמר, כדבריך. במקרים רבים ל-"חוזק" הדמות קשר ישיר לגודל ההנאה - אם כי לא תמיד (ע"ע מוסיקה קלאסית). דוגמאות לנגנים בעלי אופי ו-"אגו" מובהק, לדעתי (כנגנים בלבד, ללא קשר להיותם מלחינים/זמרים/מנהיגי הרכבים וכו'): מונק, מינגוס, ביל אוונס, סקוט לה-פארו, מיינארד פרגוסון, הנדריקס, בריאן מיי... ועוד ועוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניר, אי אפשר בלי הכללות אך כמובן שהן נוטות להפרזה או לחוסר דיוק כפי שציינתי. אכן באופן כללי לזמרים יש "יותר דמות" (והמילים והרגש המובע דרכן עושים את זה). מינגוס הוא אמנם טיפוס, ואני יכול לשוות אותו לנגד עיני כשאני מקשיב לאחד מתקליטיו; אולם אף שהוא שולט ביד רמה בלהקת הנגנים שלו ובמוסיקה המנוגנת, בכל זאת, הוא לא נוכח כל העת במלוא דמותו (שמשום מה נקשרת אצלי באורח אידיוסינקרטי לגמרי עם הבמאי-שחקן אורסון וולס), יש במוסיקה שלו מקום גם לנגנים האחרים להתבטא, ויש במוסיקה שלו מקום למוסיקה. כשיש זמר, בדרך כלל כמעט הכול משרת את שירתו ואת דמותו (עוד הכללה) בעוד שכאשר המוסיקה אינסטרומנטלית יש אולי דמות קיבוצית אך היא לא דומיננטית בשמיעה כמו כמו אצל זמר. אולי דווקא הקונבנציה בג'אז, בפרט בהופעות, שבה ניתן לכל נגן רגע של סולו, יכולה להמחיש את ההבדל הזה. רגע הסולו ניתן דווקא משום שרוב הזמן הדמויות לא בולטות מדי. ג'ימי הנדריקס הוא דוגמה ייחודית. כנגן גיטרה אין לו אח ורע (להיות חובב רוק בלי להכיר את הנדריקס זה כמו ללמוד היסטוריה של העולם בלי להזכיר את האימפריה הרומית או משהו כזה). במקרה שלו אני מסכים שנגינת הגיטרה דומננטית מהשירה, והדמות שלו עולה ממנה באופן מובחן. גם סנטנה, להבדיל, הוא כזה. סקוט לה פארו וביל אוונס נפלאים, בפרט ביחד. כשאני מקשיב ל"Explorations", איני רואה דמויות לנגד עיני (אולי, בין השאר, משום שיש משהו מאוד משתלב ומאוזן בנגינה שלהם), אפילו מועדון ג'ז קטן איני ממש רואה לנגד עיני - המוסיקה מתנגנת לי באיזשהו חלל טהור, הווה טהור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התכוונתי לרמוז שגילך מופלג. אם הדבר השתמע לדעתך מדבריי - אני מתנצל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהונתן, ממש אין מה להתנצל, אני הוא שהשתמש בביטוי "גיל מופלג". מהו גיל מופלג?: בנעורי ראיתי סרט (די סוג ב') בשם "הנוער לשלטון" שבו הנוער קץ בסמכות דור ההורים, ומכיוון שהוא מגלה את העובדה ששכבת הנוער מהווה אחוז גדול מקרב האוכלוסיה (העלילה מתרחשת בארה"ב, "הבייבי בום" וכו') הוא מורד ותופס את השלטון. כזקנים מוגדרים כל מי שגילם מעל 25, והם מוכנסים למחנות ריכוז. (המהפכה הזו נראית כמו "המהפכה התרבותית בסין", והסרט גם הוקרן פחות או יותר באותה תקופה). יש רק בעייה קטנה. מנהיג המהפכה, שהסרט מתמקד בו, היה כבן 24 כשהיא התחילה, ושנה זה לא הרבה זמן... איך זה נגמר, אני לא זוכר (סניליות?), אבל אני כן זוכר שהסרט השאיר עלי רושם גדול וגם למדתי ממנו איזשהו לקח (איזה?)... מכל מקום, רציתי שתדע, שלפחות, מנסיון חיי האישי, למדתי שהחיים יכולים להשתפר בהרבה אחרי גיל 25, וגם אחרי גיל 35 ו-45. איך זה אחרי גיל 60, עדיין איני יודע, אבל אולי עוד אמצא הזדמנות לדווח על כך לכשאגיע לשם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסרט נגמר בסצינה בה הוא פוגש ילדה (בת 5 בערך? לא זוכר, הייתי בגיל כזה פחות-או-יותר כשראיתי את הסרט) והיא אומרת לו: "אתה זקן"... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם אני זוכר נכון, היא אומרת משהו בסגנון "יש להוריד את גיל הפרישה ל- 13". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום מה זה הזכיר לי סרט יפני שראיתי לפני כמה שנים. אני לא זוכר את השם, אך הסרט היפהפה הזה, מצליח להעביר באופן חם וכאילו עניני-עסקי רגעים סנטימנטליים בלי לגלוש לשמאלץ. העלילה מתרחשת בבית משרדים אפור ויומיומי שאליו מגיעים נפטרים. הם מתקבלים על ידי צוות שמורכב בעיקר מצעירים, שתפקידם להנעים על המתים החדשים שהות בת שבוע או שבועיים בבית ההארחה שלהם. בזמן הזה, האורחים צריכים לבחור רגע אחד מהחיים שלהם, ואת הרגע הזה הצוות יעלה וישחק עבורם ואת הזכרון הבודד הזה יקחו הנשמות להמשך מסען. למי שמתקשה לבחור, הצוות מצויד בטלויזיה ווידאו מיושן, ערימת קסטות והאורח יושב בחדרו וצופה בחייו בניסיון לבחור את הרגע אותו הוא רוצה לזכור. מי שבסוף לא יכול או לא רוצה לבחור, בד''כ אלה שמתו צעירים, מצטרף לצוות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאתה נזכר איך קוראים לו, תגיד לי. אני רוצה לראות אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה היינו עושים בלי האינטרנט? הסרט הוא After Life |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה סרט יפני לא ? ראיתי והוא מקסים אם כי איטי וצריך סבלנות אליו אבל הוא מצויין |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון,הקרינו אותו ב-YES 3 לפני כמה חודשים.הוא כנראה יחזור בקרוב,הם מתחילים למחזר את עצמם. (עקב קשיי מימון?). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |