 |
בעוונותי אני אוהב זימרה, ולטעמי קראל דווקא מצליחה להביא פרשנות חדשה לסטנדרטי ג'אז. למשל, שים לב לאופן בו היא מבטא מלים מסוימות, מאריכה הברות במקומות לא צפויים וכך בונה מתח. המתח שהיא בונה איננו מאיים אלא דווקא מתח מסוג המשחק המקדים.
אני מוצא הרבה אינטלגנציה בשירה שלה, במיוחד גם בגלל שהיא נעזרת במפיקים ומעבדים מוכשרים ביותר, וכמובן הרכב הג'אז שלה. לדעתי את רוב ההצלחה שלה היא צריכה לזקוף לזכות המעבדים (מאנדל ואוגרמאן שהזכרתי) או טומי לי-פומה שהפיק את שתי תקליטיה האחרונים. כמו שפרנק סינטרה, למשל, חייב הרבה מההצלחה שלו למעבד הגאוני נלסון רידל (שזכאי למאמר בפני עצמו).
לעומת מוסיקת הפופ העכשוית, ככל שאני מגלה מבצעים חדשים-ישנים, אני מגלה עולמות חדשים של קלסיקה. קלסיקה במובן שאף פעם לא נמאס מהם - קח למשל את בינג קרוסבי(*) שאפשר לשמוע אותו רק בכמויות מדודות ביותר, כי הוא חסר עומק, מרחב ונטול מעבדים דמויי רידל. גם כי אפשר להתפעם וללמוד משהו חדש מהשירה שלהם (כמו האזנה בפעם המי יודע כמה לסונטה של המלחין החביב עליך).
אני מאד ממליץ להקשיב לג'רי סאוטרן האינטלגנטית שבדומה לקראל ניגנה בפסנתר אבל גם נלחמה עם חברות התקליטים על הזכות שלה כאמנית לעדב ולתזמר את שיריה. תנסה להשיג ביצוע שלה ל-When I Fall in Love.
(*) קרוסבי התחיל את הקרירה שלו מעט לפני סינטרה וכשזה הפך לכוכב עם תזמורתו של דורסי, קרוסבי אמר שסינטרה היא זמר גדול, גאוני ויחיד בדורו. "אבל," הוא התמרמר "מדוע הוא היה חייב להופיע דווקא בדור שלי?"
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש