בתשובה להפונז, 27/04/15 16:26
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בכוונה נזהרתי ולקחתי מלחינים שלחניהם אינם נופלים למגירות הידועות. לכספי נ"י היו גיחות ארוכות למוזיקה דרום אמריקאית, לפרוג רוק וואו אני חייב לשתף את זה ולסופט רוק כמו גם רוק אמריקאי קלאסי. שירים שלו שאינם באחד מהסגנונות האלו היו לרוב הומוריסטיים ("נחליאלי" המרוקאי), ואולי הפרודיה שלו על שירי האומ-צה אומ-צה היא השיר הכי "ישראלי" שלו. תחת אותה קטגוריה1 אפשר להכניס גם את גרוניך, דוכין, קלפטר, גבריאלוב, חנוך, פוליקר, סנדרסון, מדינה, ונחצ'ה היימן. אם כבר לחנים ישראליים מקוריים הייתי דווקא מוסיף לסשה ארגוב ויוני רכטר את אבירי יום הזיכרון לחללי צה"ל: יאיר רוזנבלום הענק ולא פחות מוני אמריליו שאין עליו ומהדור הנוכחי הייתי שם נפשי בכפי ומוסיף את הדג נחש גם אצל רכטר נזהרתי לקחת לחנים שעכש"י אינם במקצבים שאולים. הנה שיר נבואי קוסמי עליז חושף את מקצב הסמבה שלו. _________________ 1 מלחינים ישראלים מופלאים ונהדרים שלא יצרו לחנים "ישראליים" במובחן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם כן הסוגה המוזיקלית שהתרבות הישראלית הביאה לעולם היא: שירי יום הזיכרון. ואם כבר אמרנו מתי כספי אז הנה תרומתו. ואם אמרתי עוזי חיטמן אז זה שלו. ולרכטר יש את "דמעות של מלאכים". ולשם טוב לוי את "הנסיך הקטן" ולפוליקר את "יורם" וכמובן סשה ארגוב עם "אליפלט" דיון 2838 "הרעות" ו"הוא לא ידע את שמה" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עיקר שכחתי אם יש מלחין "ישראלי" הרי זו נורית הירש. לחנים שכבר נדמה שהם "עממיים" כמו "עושה שלום במרומיו" ו"בשנה הבאה", לחנים שצובטים את הלב כמו בלדה לשוטר שירי ילדים קאנוניים "מקהלה עליזה" ו"ברבאבא" ושירי תכניות הילדים הכי טובים בעולם "הבית של פיסטוק" "פרפר נחמד" והפיבוריט שלי "דלת הקסמים" כמובן שגם טבלה בסוגת שירי יום הזיכרון עם "בן יפה נולד". ולא אמרתי נעמי שמר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נורית הירש היא מייצגת מובהקת של סוגת "הזמר העברי". אבל בלחנים שלה כשלעצמם אני לא מוצא ייחוד רב, ואילו הייתי שומע אותם לראשונה ללא מילים, אני בספק אם הייתי יודע לשייך אותם לישראל. בכלל, אבל אני לא חושב שנכון להגדיר או לאפיין או לייצג את הסוגה דרך מלחינים בלבד. ארגוב, זעירא ורוזנבלום כתבו לחנים מקוריים, מופלאים וחד-פעמיים, אבל בלי קשר מיוחד שאני רואה בין כל אחד מהם לבין רעיו או מלחינים אחרים של הזמר העברי. את הסוגה יצרו ביחד מלחינים, פזמונאים, מעבדים וזמרים. מאפיין אותה יחס מסוים בין המילים, הלחן, העיבוד והביצוע. יותר ספציפית: לחן שבא לשרת את המילים (אפילו אם הוא נכתב לפניהם, וזה נדיר, ואפילו אם ערכו רב בהרבה משל המילים, וזה נפוץ), ושירה ועיבוד שבאים לשרת את שניהם - ולא, כמו בסוגות אחרות של מוזיקה פופולרית, את אישיותו של הזמר. היחס הזה התקיים לדעתי בכל השנים שבהן התפתח הזמר העברי, משנות העשרים אם לא קודם ועד שנות השבעים (ואפילו עד הזנבות הדקדנטיים שהוא השאיר בעקבותיו כשהוא דעך בשנות השמונים, ע"ע ירדנה ארזי או רבקה זוהר), למרות אבולוציה מקיפה שהוא עבר באספקטים רבים אחרים שלו. אני לא בא לטעון שזה מגדיר את הזמר העברי, אלא שזה מאפיין מובהק למדי שלו, והוא לא מתיישב עם התייחסות לסוגה דרך מלחינים בלבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נורית הירש - אם יש לחן שהוא "ישראלי" משמיעה ראשונה הלא זה "בשנה הבאה". "זמר עברי" - אתה טוען שהסוגה דעכה בשנות השמונים, כלומר שרוב הפופ משנות השמונים והלאה אינו זמר עברי? בועז שרעבי, אתניקס, אביהו מדינה, רמי קליינשטיין ? אני מסכים שהזמר העברי מאופיין ע"י המילים לא פחות מאשר ע"י הלחן, אבל המגיב נדב התמקד בסוגה המוזיקלית ועל כך הדיון. בלוז הוא בלוז בכל שפה, האם ניתן לומר זאת גם על הזמר העברי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לומר, כי זה יהיה אוקסימורון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם "חולם על נעמי" בגרסתו הקוריאנית הוא מוזיקה ישראלית? האם היה מוזיקה ישראלית בגרסתו העברית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עניתי לניסוח הספציפי במשפט האחרון בתגובה שלך. עכשיו אתה שואל שאלה שונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בועז שרעבי של שנות השמונים - כן, הוא אחד מאותם זנבות דקדנטיים. אביהו מדינה - דבר איתי על שירים ספציפיים בביצועים ספציפיים. אתניקס - פופ שמסתכל מערבה לאנגליה וארה"ב (אל תיתן לתיבול הערבי הקליל של אתניקס לבלבל אותך), ואין לו שום זיקה למורשת הזמר העברי של העשורים הקודמים. או, טוב שאתה שואל על רמי קליינשטיין, ממש תרגיל בית ספר בסיווג ז'אנרי. בהתחלה - אש על הפנים, את שרה ברדיו - פופ אנגלוסקסי, ע"ע אתניקס. אחר כך "תפוחים ותמרים" - סינגר-סונגרייטר; אפילו שהמילים לא שלו הן מתאימות כמו כפפה לז'אנר, וכמוהן השירה שלו. הייתי אומר שזה ז'אנר אמריקאי, אבל כשהמילים כל כך במוקד והן עבריות, קשה... ואז "ארצנו הקטנטונת". כשהלהקה הצבאית שרה את זה, זה היה זמר עברי קלאסי, שבקלות היה יכול להיווצר שני עשורים קודם - המילים, הלחן, השירה, הם "כמו שצריך". כשקליינשטיין שר את זה, הוא שר כמו סינגר-סונגרייטר. באוזניים שלי המילים של טהרלב ממש לא סובלות את השירה הזו, ואני לא סובל את הגרסה הזו. האמת שגם בגרסת הלהקה הצבאית אני לא אוהב את השיר. אלו יריות מהמותן, אני כנראה לא אוכל לנמק עד הסוף את הסיווגים שלי. אם כי אני מוכן לנסות, אם תשאל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי "ארצנו הקטנטונת" - אני סבור שהשיר פורסם כבר מחוץ להקשר התרבותי והערכי שהוליד את "הזמר העברי" או "שירי ארץ ישראל", וכתוצאה מכך שירים כמוהו נשמעו כמעט כפרודיה על עצמם כבר כשיצאו (כמו "שירי לי כנרת" ואחרים) או במקרה הטוב כמו דינוזאורים שמנסים להסתובב בין היונקים ולהשתלב בסביבה - בדיוק כמו הלהקות הצבאיות "המתחדשות", שתהום פעורה ביניהן לבין המקוריות. אפשר לומר שהעידן של השירים האלה הסתיים איפה שהוא במחצית הראשונה של שנות השמונים, אם כי הדעיכה התחילה בשבר הגדול של יום כפור; הלהיטים הגדולים של הז'אנר הזה בתחילת שנות השמונים כמו "על הדבש ועל העוקץ", "קום והתהלך בארץ" ו-"בפרדס ליד השוקת" היו שירת-ברבור. מעניין לבחון את ההצלחה של "דרכנו" שדווקא היה יכול להשתלב היטב בז'אנר הזה ובכל זאת לא נשמע ארכאי כשיצא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק ש"ארצנו הקטנטונת" היה ארכאי כשיצא. אמה מה, כבר עברו 30 שנה מאז, וזה הרבה יותר זמן מהאיחור שבו הוא יצא ביחס לסגנון שלו. מפרספקטיבה של היום הוא נשמע לי לגמרי שייך לז'אנר. אגב, מה דעתך על "יונה עם עלה של זית"? בעיני הוא אפקטיבי בהחלט. ועוד יותר אגב, אם יש שיר אחד של הצבאיות המתחדשות שאני חושב שמתחבר לצבאיות הקלאסיות, זה דווקא "שרית הספרית". לא מתחבר מוזיקלית, אבל כן מתחבר מבחינת אפקט תרבותי. פופ טראשי לחלוטין, כיפי למדי - וככל שזכור לי הצליל שלו והסגנון שלו היו די חריגים ופורצי דרך ברגע שבו הוא יצא ובהקשר הישראלי. גם הלהקות הצבאיות הקלאסיות פרצו הרבה דרכים סגנוניות על רקע תקופתן (קרנבל בנח"ל, דוגמה מקרית שקופצת לי לראש, למרות שהרבה דוגמאות הן לאו דווקא של פופ עולץ). אני זוכר ללהקות החדשות גם את "דג מלוח ותה", אבל אין רבים שזוכרים אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"דג מלוח ותה" היה ארכאי כבר שיצא. איזה "נער" יושב לו בשנות ה-80 לבד בחדר, אוכל לאיטו פרוסת לחם בחמאה עם דג מלוח ושותה כוס תה? מה הוא, מותיקי ההסתדרות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נער של חנוך לוין, כן? הוא בטח בן יחיד עם משקפיים עבים להורים פולנים שיצאו ללוויה. הכל בשיר הזה - המילים, הלחן, האופן שבו יואב צפיר (יואב צפיר!) שר - היה קליט מאוד ועם זאת מוזר מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתם יודעים ש״ארצנו הקטנטונת״ נקרא בעצם ״עוד לא תמו כל פלאיך״, נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור חבר לשעבר בלהקת פיקוד צפון, שניגן אז את השיר הנ''ל הרבה פעמים, אני יכול להעיד שכולם בלהקה וסביבה קראו לשיר הזה ''ארצנו הקטנטונת''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ארצנו הקטנטונת" שייך? אולי. לי התאורים שבו נשמעים קיטשיים אפילו יותר מהמקובל בז'אנר ("מולדת ללא תואר וצועני יתום"? סליחה?) ומההכרות שלי עם טהרלב וההומור העצמי שלו לא הייתי פוסל את האפשרות שהוא כתב את זה כפרודיה על הז'אנר (כפי שאלתרמן עשה עם "שיר העבודה" הידוע יותר בשורתו הראשונה "כחול ים המים"). אבל אם אתה כבר מחפש שיר של הלהקות המתחדשות שבאמת יושב יפה בז'אנר אתה יכול לקחת את "התחדשות אחרת". הלחן ששרה להקת הנח"ל מוצלח לטעמי יותר משל עפרה חזה, ונעמי שמר היא אולי היוצרת הבולטת בז'אנר כולו. גם "דרישת שלום" עם ירדנה ארזי משתלב, אם כי גם הוא נוטה לצד הקיטשי. כך או אחרת, לדעתי השירים האלה היו פחות או יותר פרפורי הגסיסה האחרונים של הז'אנר. אגב, עם מותו של הז'אנר נעלמו כמעט גם הזמרים הגדולים - עד היום, כמעט כל הזמרים הגדולים בישראל הם יוצאי הלהקות הצבאיות הישנות. מאז שנות השמונים הופיעו זמרים מעטים מאד שזכו לפופולריות חוצת-מגזרים ומתמשכת - פוליקר ואהוד בנאי הם אולי הדוגמאות הבולטות, קשה למצוא הרבה מעבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקישורים אכן הבאתי שירים ספציפיים בביצועים ספציפיים. לקליינשטיין אכן בחרתי את "תפוחים ותמרים", לאתניקס את "כתם הפרי" ולמדינה את "הפרח בגני" . לא ברור לי אם לאור טענתך שבשנות השמונים כבר נותרו רק שאריות מהזמר העברי, אז האם אתה טוען משנות התשעים ואילך הוא מת ונותר רק כנוסטלגיה בתכנית של ארבע אחרי הצהריים? נא חווה את דעתך על ההשתלשלות הבאה: משנת 86' אביא לך את אושיית הז'אנר "אין לי ארץ אחרת" משנת 89' את "דרכנו", מ 95 את "התחנה הישנה" ואת "תחזור, תחזור" (בשניהם יש ליווי אקורדיון). מ 2001 את "מדברים על שלום" מ 2008 "הזמן עושה את שלו" ומ 2013 את "יום שישי" קראתי את הערך זמר עברי [ויקיפדיה] והוא מבולבל יותר ממני, אם כי היה יכול לחסוך לי את ההזכרות במלחינים הבולטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לטעמי "אין לי ארץ אחרת" הוא האחרון שמתאים לסוגה הזאת. שאר הרשימה שהבאת לא. הצעה לקריטריון: דמיין את יהורם גאון, אילנית או הגבעטרון שרים את "כולם מדברים על שלום", למשל. לא, לא עובד בכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקלות אני יכול לדמיין את יהורם גאון שר את ''התחנה הישנה'', ואת ירדנה ארזי שרה את ''אורות'' . וב''תחזור, תחזור'' משתתף יוסי בנאי בעצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יוסי בנאי מקריין קטע טקסט קצר זה הופך את השיר ל-"זמר עברי"? לא צריך להגזים. אציע לך קריטריון חלופי: שיר ששרה'לה שרון היתה מוכנה להכניס לתכנית שלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד הערה - גם אם נניח שאתה יכול למצוא שיר שתואם את הז'אנר פעם בכמה שנים, זה לא אומר שהז'אנר חי - אולי רק שיש מי שמחזיק אותו על מכונת הנשמה, וגם בזה אני לא בטוח. אתה צריך להשוות זאת לשנים שבהן יצאו עשרות אם לא מאות שירים כאלה בשנה והם גם היו הלהיטים הבולטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה נחשב ''שירים של זקנים'', הז'אנר מת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומ-2014 את https://www.youtube.com/watch?v=0prjRjuBR34 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה! והזכיר לי גם את ימים של שקט |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, לא שמתי לב שאלו קישורים. חוץ מזה אני מסכים עם הפונז. לא רק ש''אין לי ארץ אחרת'' הוא האחרון, הוא היחיד ברשימה שלך שמתאים ל''זמר עברי''. ''דרכנו'' היה יכול להתאים במילים (בקושי) ובלחן (בקלות), אבל השירה של דני בסן היא משהו אחר לגמרי. השירים האחרים לא בכיוון גם בלחן, שלא לדבר על השירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כן "זמר עברי" עבורך הוא מה שאני קורא לו "שירי מולדת" וד"ר טלילה אלירם קוראת לו "שירי ארץ ישראל": שירים על תמונות מנופי הארץ1, על אהבת הארץ2 על הרוח החלוצית3, בהם גם שירים המפארים חיילים4 ושירי השכול המשלבים את השניים האחרונים5. אבל לאחר מלחמת יום הכיפורים הטון באותם שירים הופך להיות נוסטלגי, לעתים ביקורתי, והדובר מסתכל לאחור על תקופה שלא תחזור6 השאלה היא האם אין מקום לביקורתיות בשירי מולדת, שאם לא אז אתה צודק והז'אנר מת בשנות השמונים, אבל ד"ר אלירם, שכתבה ספר עיון על הזמר הארץ ישראלי עוד לא חתמה על תעודת פטירה. אגב, ראה מה היא כתבה על הגדרת הז'אנר 1 שיירת הרוכבים, ההר הירוק תמיד, ים השיבולים, כנרת (שם הרי גולן), בשדות בית לחם 2 שיר בוקר (אנו אוהבים אותך מולדת), אנשי הגשם, נגן לי ירדן, שירי לי כנרת, ביתי אל מול גולן, בארץ אהבתי, בוא איתי אל הגליל 3 פה בארץ חמדת אבות, מלאו אסמינו בר, 4 על כנפי הכסף, בעקבי הדרך, אנשי הדממה, 5 שנינו מאותו הכפר, היה לי חבר היה לי אח, האיש מן הבקעה, הרעות, 6 בפרדס ליד השוקת (1982), ימי בנימינה (1975), אתם זוכרים את השירים (1974, אך נכתב כבר במהלך מלחמת יוה"כ), וכמובן "אין לי ארץ אחרת" (1986) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה על הבורות, אבל אנשי הגשם הוא שיר על אהבת הארץ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אומרים שהוא על הכינרת ועל מזריעי העננים. יש אומרים שהוא על אנשי השירותים החשאיים. אני מעדיף את הגרסה השניה שמסתדרת לי יפה גם עם העיבוד (ההברות הקטועות של הקול השני). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אמנם לא יודע על מה הוא כן, אבל די ברור על מה הוא לא - או, במילותיה של המשוררת: "מה שיש לי לומר לגבי השיר הוא שבניגוד להשערות רבות, אין כאן שום רמז לאנשי המוסד". לפחות לפי הפשט נראה שהשיר מתאר קבוצה של פדופילים שעוקבים אחרי נערה ומחכים לרגע שהיא תהיה חלשה מספיק על מנת שיוכלו לנצל אותה. לא ברור לי איך זה יכול להיות על הכנרת ולא על השירותים החשאיים - זה לא נראה לי כמו שיר על אהבה (לפחת לא על אהבה בריאה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל את התיקון. אבל פדופילים? "לו רק יכלו היו נותנים את חייהם לשמור אותך מעוני או מחלה" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כידוע ההבדל בין פדיאטר לפדופיל. ____________ הפדופיל באמת אוהב את הילד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על פי הפשט נראה לי שזו קבוצה של הומלסים שמחכה שהשכנה ממול תתרושש ותצטרף אליהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזרון יוגה ישן שהם מצאו בפח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדרש שלי הוא קרוב, אבל בהשלכה לעולם יחסי גברים נשים. הם גברים בודדים ואומללים, שמסתכלים מהצד על האישה הזוהרת שכולם רוצים בה והיא בגג העולם; הם מצפים לרגע שבו היא תיפול ותאבד את הזוהר ואת מרכז הבמה. או אז היא תהיה שלהם, מחוסר ברירה. כן, זה סוג של אהבה או אובססיה חולנית, כנראה יש באמת דברים כאלה, וזה שיר די חזק. אני רק לא מבין מה זה ה"האנחנו" הזה. גברים מהסוג הזה, עד כמה שאני מדמיין, לא מתאספים לקולקטיבים, או לפחות לא עשו זאת לפני עידן הפייסבוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל התהיות של הפסקה האחרונה שלך, הפרשנות המתאימה לי היא דוקא של שיר אהבה למולדת, מה שמצדיק את הקולקטיביות ומוריד את הקינקיות. זה לא חייב כמובן להיות אנשים עם תפקיד רשמי כמו אלה שהוזכרו, אלא יותר ביטוי של סנטימנט וכוונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסבר נא את השורות ''אנשי הגשם מחכים לך בפינה, נאמנים כצל, סבלניים כזמן, וכל יום שעובר, כל חודש, כל שנה, לוקחים אותך לעבר מפתנם''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חסרות קבוצות באוכלוסייה שלאט ובשקט לוקחות את המדינה לכיוונן (לפחות בעיני קבוצות אחרות שהיו שמחות לעשות אותו דבר)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לפרש את המשפט כסוג של תקווה בטוחה. "אנשי הגשם" (גשם=ברכה) מחכים לך בפינה (אתה לא רואה אותם כרגע-את התקווה,הבשורה) נאמנים כצל (הם (התקוה) איתך תמיד,כחוק טבע),סבלניים כזמן,וכל יום שעובר, כל חודש, כל שנה, לוקחים אותך לעבר מפתנם"(אחרית הימים,הבשורה שבקידמה,אנחנו צועדים בבטחה לעבר העתיד הטוב). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכש''ז השיר נכתב על אנשי הקיבוצים ועל אהבתם הפגועה, הנאמנה והמבליגה למדינה, בעקבות איזו פרשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שאתה זוכר. מה אתה זוכר, ולו בחוסר ביטחון? שיחה שלך עם רחל שפירא? (מצטער על הטון המתנפל. אני הולך להתנפל להלן על הטענה הזו, אבל לא מתכוון לסנוט בך, ולו בגלל שאתה בחברה טובה.) עכש"י רחל שפירא לא אמרה מעולם על מה השיר, ומשום מה התפשטה אגדה אורבנית שה"את" בשיר הוא המדינה. מיהם אנשי הגשם זה משתנה חופשי באגדה האורבנית (עד הפתיל הזה שמעתי רק גרסה אחת, בערך פעמיים, שמדובר בשייטת). זה אף מוצג תמיד כעובדה. אבל על איזה סוג של עובדה, ולו שקרית, מדובר כאן? האגדה האורבנית צריכה לפחות לטעון שרחל שפירא הצהירה על כך; זה לפחות משהו שנראה כמו עובדה. בלינק שהאלמוני הביא היא הכחישה במפורש את אחת הגרסאות של האגדה, ואני מניח שזה הכי הרבה ששמעו ממנה. ולא שמשוררים הם עדים אמינים במיוחד בנוגע למושא שיריהם. אני חושב שאין לנו אלא לפרש את השיר כמיטב יכולתנו. פרשנות המדינה לא נראית לי. אני מודה שבפרשנות שלי יש חור, שהצהרתי עליו, ואת החור הגדול שאני מוצא בפרשנות המדינה פונז סתם בהצלחה, אבל השוואת חורים בצד, המילים בכללותן לא מושכות אותי בכלל לכיוון המדינה, ומושכות הרבה יותר חזק לכיוון של אישה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהבעיה היא שהלחן לא כל כך מתאים למילים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, עכשיו זה מתחיל להיות באמת מעניין (בשבילי). אתה יכול לפרט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלחן נשמע לי מאד פומפוזי, מאד מלא מעצמו, מאד לא אישי - משהו שמתאים לאנשי הצפרדע אנשי הדממה ולא לאנשי הגשם הנעלבים שמחכים בצללים שאהובתם תבגד ותכשל. זה סנדרום הפוך ל-Le Plat Pays של ברל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. הלחן הטעה אותי לחשוב שזה שיר מולדת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי הרבה מה לומר שהוא הרבה יותר מנומק מ''בעיני אפרסק זה כן טעים'', אבל בכל אופן בנפשם של אנשי הגשם יש דרמה וסערה, והלחן לא נראה לי גדול עליהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבינה למה גברים לא-זוהרים לא מורידים קצת את הסטנדרטים ומחפשים מישהי בליגה שלהם. נניח, קצת-פחות-זוהרת1. אני משערת שזה שייך לאותו הז'אנר של שירי החיילים, שכולם מפנטזים על אותה אחת, ואם תאמר - זו הפקידה הפלוגתית, יש רק אחת כזו בפלוגה, הרי שחלק מהשירים עוסקים באותה הבחורה - שבאזרחות. העיר מלאה! לכו חפשו לכם בחורות אחרות! 1 ובעניין זה: היפה והחנון. מעבר לזה שמנחים את היפות להיות יותר פקצות-ממה-שהן ומלבישים את החנונים יותר בחנוניות ממה שהם מתלבשים כרגיל - מה יש לו, לחנון, לחפש אצל יפה-אבל-פוסטמה? הוא ימות משיעמום! על מה ידבר איתה בערבים? לא עדיף לו לחפש איזו חנונית או גיקית, שיוכלו לדון ביחד על הנושאים שמעניינים את שניהם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"על מה ידבר איתה בערבים?" מהמעט שעוד זכור לי מימי כחנון, שאלת הדיבור לא היתה בראש מעייני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה זמן, בימיך כחנון, היית יכול לחיות עם פקאצה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה מעט מאד, אבל מה שיפה בפנטזיות1 הוא שרובן אינן זוכות להתנפץ אל סלעי המציאות. _____________ 1 לפחות שלי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"היפה והחנון" זה יופימיזם ל"המטומטמת והמכוער". מה שמזכיר לי סיפור של עגנון: "מעשה שני סוחרי בראָד, אחד חכם ואחד נוח לבריות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום מה התגובה שלך, ואולי ההתעסקות עם השיר המוזר, העירו אצלי כמה נוירונים תשושים משנת הסתיו שלהם, ועל "לכו חפשו לכם בחורות אחרות!" אני רוצה לצטט לך את רוברט בראונינג: "Ah, but a man's reach should exceed his grasp or what's a heaven for?"
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אפריים שמיר יכול היה שלא להתאהב בירדנה ארזי? או כמו שאמר אחד שיודע: We begin by coveting what we see every day |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאותה סיבה שיש נשים שמחפשות את הבעל המושלם... זה תוצאת לוואי של העולם הדמוקרטי בו אנחנו חיים, אף אחד (או אחת) מאיתנו לא נולד לליגה מסויימת, ולפעמים קצת קשה לנו להבין ולהודות באיזה ליגה אנחנו באמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא קשור לליגה או לעולם דמוקרטי. מותר לאנשים לחוש תשוקה כלפי אחרים, ולקוות שיום אחד מושא תשוקתם ישים לב אליהם. כל זה נכון גם אם מושא התשוקה לא מעוניין במשתוקק מכל מיני סיבות. מה רע בעצם התשוקה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם התשוקה אין שום דבר רע, הבעיה היא כשהתשוקה משתקת את המשתוקק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשאל את החבר הדמיוני שלך, ההוא עם ה''לא תחמוד'' שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא תחמוד מדבר על אישה נשואה, ולא דיברתי על אישה נשואה. אני האחרון שאומר שאדם יכול לטפח תקוות בקשר לאישה נשואה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש גברים שפשוט (מה זה פשוט) קשה להם לחפש בכלל, או קשה להם לעשות משהו כשהם כבר מוצאים. הם בכל מקרה צריכים לפנטז. אז אם כבר, יותר מספק לפנטז על הזוהרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש קשר לשיר "פנקס הקטן"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
!!! בדיוק! אנשי הגשם הם פנקסים קטנים לפני נפילתה (הפיזית) של הוד מעלתה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו יודע מתי נכתב השיר הזה? גוגל לא משתף איתי פעולה בענין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שגם ירון וגם אתה מודעים לדמיון בין "ומבטך עוד לא פגש במבטם" לבין "היא לא העיפה בן מבט" הפנקסאי, מה שמחזק קצת את הפרשנות שלך. היום היא בטח היתה כותבת "היא לא רואה אותם ממטר" והיינו יכולים להתפלפל על הדמיון הצורני בין מֶטֶר למָטָר... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלא לדבר על הדמיון המובהק בין רחל שפירא לבין אלפרד ''דימון'' ראניון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזכיר את השיר של ששי קשת על "פנקס הקטן" (מבוסס אני חושב על סיפור קצר של דיימון ראניון) לא כן? הפרוש שלך די משכנע. מצד שני תמיד חשדתי שמדובר בשיר ריקני המסתיר מאחורי מילים גבוהות/נפוחות חרזנות נבובה וריק תוכני. גם הלחן הדרמטי והמרשים תורם להרגשה של בלון צבעוני העוטף חלל ריק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
> אני רק לא מבין מה זה ה"האנחנו" הזה עונה לעצמי: איפה אתה רואה "אנחנו"? השיר פונה לאישה בגוף שני, ולאנשי הגשם בגוף שלישי. אין בו גוף ראשון. משום מה השיר מצטייר מנקודת מבטם של אנשי הגשם, כאילו הם שרים על עצמם. אבל באותה מידה הוא יכול להיות מנקודת המבט של האישה. ומנקודת מבטה, בהחלט סביר שיש קולקטיב שלם של גברים בודדים אומללים וגו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשרויות מעניינות נוספות | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(קצת טרחני, אבל) אני מסיר את הכובע! פרשנות ההורים, עם או בלי לינה משותפת, עובדת לא פחות מפרשנות המעריצים העלובים הסוטים, ובדיעבד מאוד מתבקשת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים - פרשנות מעולה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק באופן כללי באבחנות שלך. כתבתי לעיל שהדעיכה של הז'אנר החלה לאחר מלחמת יום כפור (אף שחלק לא קטן מהפנינים של הז'אנר הופיע בעשור שאחריה) בדיוק מהסיבות שאתה מתאר. מעניין, למשל, שאריק אינשטיין היה (כרגיל) הראשון שזיהה: באמצע שנות השבעים, לאחר שיצר עם שלום חנוך ואחרים סגנון חדש, הוא החל להוציא את סדרת "ארץ ישראל הישנה והטובה". בסדרה הזו אתה יכול למצוא ביצועים מהטובים ביותר שהוקלטו לשירים הישנים, שירים חדשים שהולחנו עבור האלבומים האלה - אבל גם שירים וביצועים שבוחנים את הפרוקט כולו בעין בקורתית או נוסטלגית, אם זה "יכול להיות שזה נגמר" ואם זה ביצועים אירוניים כמו זה ל-"אנו נפגש". עם זאת, צריך לזכור שהנוסטלגיה תמיד היתה חלק מן העסק. גם שירים כמו "גן השקמים" או "עבר זמנה של תל-אביב הקטנטנה" (מ-1958!) היו נוסטלגיים. ב-1969 להקת הנח"ל העלתה מופע שלם שכל-כולו נוסטלגיה לפלמ"ח, אבל זה עוד כלום: חפר הרי כתב עוד כשהפלמ"ח היה קיים את "היו זמנים", שיר הנוסטלגיה העתידית... לרגל חג הפועלים שצוין אתמול אפשר להזכיר גם שאתה יכול לראות בגליונות "דבר השבוע" בסוף שנות החמישים מאמרי נוסטלגיה למצעדי אחד במאי של שנות השלושים - והמאמרים האלה נכתבו בתקופה שבתל-אביב צעדו באחד במאי עשרות אלפים. אגב, לא ברור לי כלל ש-"האיש מן הבקעה" הוא שיר שכול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אריק איינשטיין - ככה ככה. נזכרתי ב"סן פרנסיסקו"(1980) שהוא שיר מולדת על דרך השלילה, אבל לא אירוני ולא ביקורתי אלא אותנטי לחלוטין. ו"שיר השיירה" (1987) שהיה כבר אנכרוניסטי ביום שיצא- שנה אחרי "אין לי ארץ אחרת". "האיש מן הבקעה"- נכון. השכול די מרומז במילים, ואפשר לקרוא אותן כמו סתם שיר על אובדן אהוב, אם כי בהקשר בו נכתב קל יותר להמר על שכול. אבל זה מקרה יוצא דופן שבו הלחן הופך את השיר (באזני) לשיר שכול יותר מן המלים. השורה "רק אלוהים ידע לאן" עם העליה המאוחרת והחיבור לשורה הבאה שמתחילה באותו תו גבוה פשוט צובטת לי את הלב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי סן פרנסיסקו - הוא אמנם שיר מולדת, אבל קשה לי לשייך אותו לאותו ז'אנר. הוא שיר אישי לחלוטין, שאין לו כלל יומרה לייצג חוויה משותפת לרבים. השווה אותו ל-"הייתי בפריז וגם ברומא" שעוסק בנושא דומה ותראה איזה הבדל. על שיר השיירה מסופר בויקיפדיה שהוא "היה, לדברי מוהר, ניסיון לכתוב שיר על המדינה ועל הציונות בהתלהבות שבה כתב אביו על אותם נושאים, התלהבות שאפיינה שלושים שנה קודם לכן את החברה בארץ ישראל. לדבריו, ידע שהשיר יתקבל בהרמת גבה בישראל של שנות השמונים". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או שאולי מדובר בביצוע המיוחד של דורית ראובני. לטעמי, אין מתחרים לביצוע שלה בשיר ''שריפה, אחים שריפה''. הקול שלה מפציר, מבקש, כל כך מתאים למסר... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם. נכון. ההשמעות של דורית ראובני נשארו כלואות במתחמי ימי הזכרון והאבל. כשאברהם טל חידש את ''אדם צובר זכרונות'' הוא הפך לשיר חולין, ועדיין לא הוציא את הגרסה המקורית מהגטו הרדיופוני שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מעדיף את הביצוע הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עניין של טעם. לדעתי הביצוע הזה משקף את מה שגרוע במוזיקה המודרנית. משקיעים יותר מדי בקליפ ובפוזה. דורית ראובני נתנה לי את תחושת האסון, התחנונים והאבל. ראיתי חצי מהקליפ שקישרת אליו, וראיתי זמר שנותן לי תחושה של: קשוח, קשוח, כבאי קשוח ותותח שמסתכל אל המצלמה מלמעלה למטה ומתיז מים ברוב עזוז בתוספת הפגנת כוח של מטוסי כיבוי אש. מסתבר שאת השירים האלה צריך לדעת לשיר, ולא מדובר רק בידיעת הלחן והמילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ספק, פעם היתה כאן נוסטלגיה נהדרת. הנוסטלגיה היום פשוט לא שווה כלום! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מופע הנוסטלגיה לפלמ"ח של להקת הנח"ל היה בתחילת שנות ה70. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק, 1972. משום מה היה זכור לי 1969. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שטלילה אבירם וכל אחד אחר מתקשים להגדיר את הז'אנר, זה לא מפתיע. לא תמצא הרבה ז'אנרים במוזיקה שקל להגדיר אותם. בין השאר, כי יוצרים גדולים בתוך ז'אנר כמעט בהכרח ישאפו להרחיב את גבולותיו, לשנות אותו. אז מתי נכון לומר ששיר ששונה ממה שהיה לפניו הוא הרחבה או שינוי של הז'אנר, ומתי ז'אנר חדש? אני חושב שאם היוצרים מגישים את השיר בין השירים שהיו לפניו, כהמשך, לאותו קהל ובאותן מסגרות, ואם הקהל מקבל זאת כך, אז זה המשך הז'אנר באמצעים אחרים. אם מדובר ביוצרים אחרים, ו/או בבעיטה במה שהיה קודם, שלא לומר מרד, ו/או אם מגזר מסוים מאמץ את הדבר החדש ודוחה את הישן, אז זה ז'אנר חדש. ברור שאלו לא קריטריונים שקל להחיל על כל מקרה ומקרה, אבל אני מציע אותם כקו מנחה. לענייננו, שירי ארץ ישראל: קודם כל, על כל שיר שמדבר על חלוצים ועמק יזרעאל, תמצא שני שירים על הווי עירוני ותל-אביב. לא סותר את מה שכתבת (גם תל אביב היא חלק מארץ ישראל, או לפחות היתה כזו עד שני העשורים האחרונים...), רק הערה. עוד יותר לענייננו, אני פחות אוהב את המונח "שירי ארץ ישראל", כי החל מסוף שנות החמישים, אם לא לפני כן1, אותם פזמונאים, מלחינים וזמרים כתבו ושרו באותו אופן גם על נושאים אישיים, וגם שירי נונסנס, וגם ארס פואטיקה. ולפי הקוים שהצגתי בפסקה הקודמת, אני מתעקש שההרחבות והשינויים האלו השאירו את המסגרת כהמשך לשירי ארץ ישראל של העשורים שלפני כן. רק שהכותרת "שירי ארץ ישראל" כבר פחות מתאימה, לכן "זמר עברי". לעומת זאת, להקות הקצב ואחריהן הרוק הישראלי, הפופ המזרחי, כוורת, ואולי גם "החלונות הגבוהים", הם לא. ("השלושרים" היו בדיוק רגל פה רגל שם, באיזה חיפוש דרך, אבל איזה אלבום פגז.) 1 ציוני דרך: בצל ירוק, "ונצואלה", 1959; שמעון ישראלי, "סתם יום של חול", 1960. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה המקום להמליץ על הסדרה התיעודית "מקום בצמרת". הנה הפרק הראשון. ירדן - אם עדיין לא ראית, נראה לי שתאהב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתם שוב ושוב נותנים דוגמאות לאמנים שעשו דברים מקוריים. לא על זה אני מדבר. גם אם היו בישראל אנשים שיצרו לחנים שאי אפשר להכניס לשום תבנית מוכרת, זה מעיד על מקוריותם כאמנים. זה לא מעיד על ז'אנר ישראלי. הדג נחש למשל היא להקת היפ הופ ולא יעזור שום דבר, זה לא סגנון ישראלי. ההיפ הופ שלהם אמנם בהחלט לוקאלי, אבל היפ הופ זה הרוקנרול החדש - הוא עובר לוקליזציה בכל מקום בעולם. אם אתם טוענים שיש סגנון מובחן דברו איתי על הסגנון, לא על אמנים. מה מאפייני הסגנון? מה מייחד אותו? מהלכים הרמוניים ספיציפיים? אופן הפקת קול מיוחד? מקצב? ושוב - לא משהו אנקדוטלי. שני אמנים זה לא סגנון. אני מתכוון לתופעה נרחבת. נו, כמו ג'אז. פסנתרן ג'אז יכול להתיישב ליד פסנתר ולנגן, אחרי 5 שניות כמעט כל אדם שיאזין יגיד "הוא מנגן ג'אז". שפה מוסיקלית ייחודית, מובהקת. על זה אני מדבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 654310 אני חושב שמה שמייחד את הסגנון הזה מוזיקלית הוא שהלחן משרת את האובדן שבמלים. הכאב שבמילים הוא לא אישי כמו ברוק אלא קיבוצי כמו בבלוז הישן. זה הילד של השכן של כולנו שלא חזר מהמלחמה, והבן דוד, והוא נשאר בן עשרים, וזה הוא הלך ולא אני, למרות שאנחנו שנינו מאותו הכפר. הקצב הוא לרוב קצב של הלוויה (הצעדים של נושאי הארון), איטי מקצב פעימות לב. אם ניקח את "שנינו מאותו הכפר" ו"אחי הצעיר יהודה" ו"מי שחלם" שלושתם מתחילים את הבית ומסיימים את הפזמון כמו מארש אבל, אבל באמצע המלודיה נוסקת ומסתלסלת. ב"הרעות" האיזכור למארש האבל הוא בתחילת הפזמון. אני חושב שאחרי עשר שניות שאתה שומע שיר כזה אתה יודע שזה שיר של יום הזכרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לך טעות רצינית שם - הבלוז הישן הוא הכל חוץ מקיבוצי. זו מוסיקה שאין בה ''אנחנו'' כלל, אלא רק ''אני'' (התעוררתי הבוקר וחיפשתי את הנעליים שלי, אין לי אף אחד בעולם שידאג לי וכו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שהעצב בבלוז הוא העצב של העולם. אני עצוב וכל העולם עצוב. גם ''היה לי נער מאוהב'' הוא כאילו אישי, אבל בעצם פניהם של כל הנערים נותרו שונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא לא. כולם לומדים לא להזכיר את אלה שאינם, כולם לומדים לחזור להרגלים הישנים - אבל פניך, נערי, נותרו שונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קורא את השיר הזה אחרת. אני רואה פה מה שקוראים היום "הפרעת דחק פוסט טראומטית [ויקיפדיה]" או בעברית "הלם קרב". בשיר אולי לא ידעו לקרוא לו בשם אבל נותנים בו סימנים "הילוכו כבד וחתומות פניו". החיבור לכך שזו תופעה קיבוצית ולא אישית ושהשיר הוא שיר של "כולם" הוא בבית שכולו בלשון רבים גילחנו הזקן קיפלנו המדים שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים העניינים שבים אט, אט למסלולם לומדים לא להזכיר את אלה שאינם. לומדים לחזור להרגלים הישנים. אבל פניך, נערי, נותרו שונים. השתיקה סביב ספלי הקפה מלמדת על הדברים שאי אפשר לדבר עליהם. הצורך ללמוד לחזור להרגלים הישנים מראה את הקושי לעשות את זה. אחרת פשוט נופלים לתוך ההרגלים הישנים בלי בעיה. ולמרות הזמן והמאמץ בניסיון לחזור לשגרה "פניך, נערי, נותרו שונים" השורה האחרונה בבית מחזירה מן הקיבוצי אל האישי לקראת הפזמון ככל שאני קורא את השיר אני מוצא בו עוד: בעצם ישנה בשיר תבנית שכל הבתים הם ציבוריים לעומת הפזמון האישי, והשורה החוזרת שחותמת כל בית היא זו שמעבירה כל פעם מהחוויה הציבורית של אחרי מלחמה לחוויה האישית. בעימות הזה נוצר הנושא של השיר והוא לדעתי הדיסוננס בין ההקלה של סיום המלחמה והחזל"ש ברמה הציבורית לבין חוסר היכולת להתנתק ממוראות המלחמה ולחזל"ש ברמה האישית. הצלקות הציבורית מעלות ארוכה: "שלוחות הדשא מטפסות ומעלות ירוק טרי על צלקות התעלות." אבל הצלקות האישיות משאירות חותם ולוקחות ממנו את תום הנעורים לעד: "הייתי נער, נערה, הייתי נער" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חידשת לי. משום מה, תמיד כשהאזנתי לשיר חשבתי שהם שתו וויסקי וקפה עם ידידים. מעכשיו, במקום קיסמי אוזניים אני עובד עם מקדחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. אל תהיה קשה עם עצמך. בצעירותי בכלל חשבתי שהיא שרה ''אחינו הקרב'' (ר' בצירה) במקום ''אך הילוכו כבד'' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אותו אחד שלפעמים פותח דלת ומקבל מכה, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף. עד כדי כך היה נטוע בי השיבוש שבעקבות התגובה שלך הלכתי לבדוק בשירונט, אוי לבושה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני הייתי שם, כמו רבים. אבל אני בוודאי היחיד ביקום (דובר העברית) ששמע "וריח מלונים, עם דֶה וקורנית". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירמי קפלן בהופעה עם שירי אלטון ג'ון סגר לי פינה לגבי השיר "דניאל". אף פעם לא הבנתי את השורה : God, he looks like Daniel. הרי זה אח שלו, הוא לא מזהה? קפלן סיפר שברני טאופין כתב על חייל שחוזר מהמלחמה עם PTSD, והעיניים נראו שונות לגמרי. אז זה בדיוק כמו "אבל פניך, נערי, היו שונים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנה החבורה של משה וילנסקי, נחום נרדי ומרכי זעירא (ואולי גם דוד זהבי, חנינא קרצ'בסקי, דניאל סמבורסקי ואחרים). כולם ניסו למזג סגנון אירופי וסגנון מזרחי, ובכך לייצר מוזיקה מזרחית. בולט השימוש הנרחב במודוסים ובעיטורים מלודים המדמים סילסולים, ולא סתם התחברו היטב עם זמרות תימניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכך לייצר מוזיקה *ישראלית*. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר היחיד שקופץ לי לראש של חנינא קרצ'בסקי, זה "בשדמות בית לחם". לא ברור לי איזה גוון מזרחי יש בשיר הזה. ועם דוד זהבי אני נזכר ב"שיעור מולדת" או "ירדה השבת". מזרחי? לא ברור לי. בשונה מוילנסקי שיצר שירים מזרחיים בעליל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדוד זהבי נגיעות מזרחיות בלא מעט שירים: "ירדה השבת", "ניגונים", "החליל", "אורחה במדבר" (ימין ושמאל רק חול וחול). קרצ'בסקי הלחין כמובן את "אגדה" (על שפת ים כנרת). לא מאד מזרחי, אבל עם ניחוח מקומי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שאתה מתכוון לניגונים של נחמה הנדל, וצר לי על כך שספירת העומר עכשיו ואני לא יכול להאזין שוב לשיר, כי רק הפזמון שלו מתנגן אצלי בראש כרגע. ואם זה נקרא מזרחי, אז גם "שכב בני, שכב במנוחה1" הוא שיר בניחוח מזרחי, למרות שאם אינני טועה, הניגון בא ממזרח אירופה. אני מוצא דמיון רב בסגנון בין שני הלחנים, עם העליות והמורדות שלהם, ואף על פי כן לא כל עליה וירידה או סלסול2 מהווים מוזיקה מזרחית. החליל ואורחה במדבר הם שירים שנכתבו במיוחד ובמכוון בניחוח מזרחי, כחלק מזרם של שירים בניחוח מזרחי שנכתבו על ידי יוצרים עבריים, כדי להתחבר לאווירת המדבר והפלאחים שהיתה פה בעליות הראשונות. מי שיחפש ימצא את הנגיעות המזרחיות ב"ירדה השבת", אבל זה לא ברור מאליו. אולי אני לא ממש מבין בזה, ואולי זה עניין של הסתכלות. _______________ 1 בעיקר כשאסתר עופרים שרה "שכב במנוחה" עם ח' מזרחית מודגשת. 2 מתייחס לסלסול בתחילת הפזמון של "ניגונים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרת את מילת המפתח - ''ניסו''. אתם צודקים שאפשר להתייחס למה שמכונה ''שירי ארץ ישראל הישנה'' כסגנון ייחודי. העניין הוא שזה מלאכותי. זו לא מוסיקה שצמחה מהעם באופן ספונטני, אלא תוצאה של מאמץ ממסדי מרוכז לייצר תרבות ישראלית יש מאין. כך גוייסו מלחינים לדגל להלחין יצירות קלאסיות ישראליות, וכך גם לגבי השירונים שהממסד הציוני הפיץ כדי ליצור קאנוניזציה של שירים ישראלים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |