בתשובה לאביר הקרנפים, 04/05/15 4:40
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני קורא את השיר הזה אחרת. אני רואה פה מה שקוראים היום "הפרעת דחק פוסט טראומטית [ויקיפדיה]" או בעברית "הלם קרב". בשיר אולי לא ידעו לקרוא לו בשם אבל נותנים בו סימנים "הילוכו כבד וחתומות פניו". החיבור לכך שזו תופעה קיבוצית ולא אישית ושהשיר הוא שיר של "כולם" הוא בבית שכולו בלשון רבים גילחנו הזקן קיפלנו המדים שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים העניינים שבים אט, אט למסלולם לומדים לא להזכיר את אלה שאינם. לומדים לחזור להרגלים הישנים. אבל פניך, נערי, נותרו שונים. השתיקה סביב ספלי הקפה מלמדת על הדברים שאי אפשר לדבר עליהם. הצורך ללמוד לחזור להרגלים הישנים מראה את הקושי לעשות את זה. אחרת פשוט נופלים לתוך ההרגלים הישנים בלי בעיה. ולמרות הזמן והמאמץ בניסיון לחזור לשגרה "פניך, נערי, נותרו שונים" השורה האחרונה בבית מחזירה מן הקיבוצי אל האישי לקראת הפזמון ככל שאני קורא את השיר אני מוצא בו עוד: בעצם ישנה בשיר תבנית שכל הבתים הם ציבוריים לעומת הפזמון האישי, והשורה החוזרת שחותמת כל בית היא זו שמעבירה כל פעם מהחוויה הציבורית של אחרי מלחמה לחוויה האישית. בעימות הזה נוצר הנושא של השיר והוא לדעתי הדיסוננס בין ההקלה של סיום המלחמה והחזל"ש ברמה הציבורית לבין חוסר היכולת להתנתק ממוראות המלחמה ולחזל"ש ברמה האישית. הצלקות הציבורית מעלות ארוכה: "שלוחות הדשא מטפסות ומעלות ירוק טרי על צלקות התעלות." אבל הצלקות האישיות משאירות חותם ולוקחות ממנו את תום הנעורים לעד: "הייתי נער, נערה, הייתי נער" |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חידשת לי. משום מה, תמיד כשהאזנתי לשיר חשבתי שהם שתו וויסקי וקפה עם ידידים. מעכשיו, במקום קיסמי אוזניים אני עובד עם מקדחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. אל תהיה קשה עם עצמך. בצעירותי בכלל חשבתי שהיא שרה ''אחינו הקרב'' (ר' בצירה) במקום ''אך הילוכו כבד'' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אותו אחד שלפעמים פותח דלת ומקבל מכה, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף. עד כדי כך היה נטוע בי השיבוש שבעקבות התגובה שלך הלכתי לבדוק בשירונט, אוי לבושה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני הייתי שם, כמו רבים. אבל אני בוודאי היחיד ביקום (דובר העברית) ששמע "וריח מלונים, עם דֶה וקורנית". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירמי קפלן בהופעה עם שירי אלטון ג'ון סגר לי פינה לגבי השיר "דניאל". אף פעם לא הבנתי את השורה : God, he looks like Daniel. הרי זה אח שלו, הוא לא מזהה? קפלן סיפר שברני טאופין כתב על חייל שחוזר מהמלחמה עם PTSD, והעיניים נראו שונות לגמרי. אז זה בדיוק כמו "אבל פניך, נערי, היו שונים". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |