 |
|
 |
||
|
||||
 |
במפתיע, את השירות הגרוע ביותר ואת השירות הטוב ביותר בחיי קיבלתי באותן נסיבות. השירות הגרוע ביותר: טסתי מנתב"ג לסן-פרנסיסקו, לצרכי עבודה. החלפתי טיסות בלה-גוורדיה שבניו-ג'רסי ועליתי על טיסה פנימית של יונייטד איירליינס (United Airlines) לסן-פרנסיסקו. כשהגעתי לסן-פרנסיסקו, חיכיתי למזוודותי עד בוש, לבסוף פניתי לדלפק איתור כבודה של יונייטד. עד כאן, קורה. זמן העצירה בלה-גוורדיה היה בערך שעה, ואפשר לומר שזה היה שירות יוצא מגדר הרגיל לו הם היו מצליחים לא לאבד לי את המזוודה. הפקיד בדלפק הפנה אותי למסוף הממוחשב שבו אוכל לברר את מיקום המזוודה שלי ולקבל את השירות, והאמת שזה דווקא שימח אותי, כי אחרי 24 שעות טיסה ממש לא היה לי כוח לכל התודה-לך-שחיכית וחברת-יונייטד-עושה-ככל-שביכולתה ואנו-מתנצלים-על-אי-הנוחות וכל זיוני-השכל האמריקאיים הצבועים האלה, מה גם שבטח הפקיד ממילא משתמש במערכת מחשב זהה לזאת של המסוף. המסוף היה ברור מספיק כך שגם במצבי המעוך הצלחתי להבין מה הוא רוצה אחרי מעט מאמץ; הוא טען שהמזוודה שלי מתעכבת, וביקש ממני לבחור בין להקליד כתובת שאליה יוכלו לשלוח את המזוודה לבין לאסוף אותה בעצמי לכשתגיע. בחרתי באופציה השניה אחרי שוידאתי שאוכל לשנות את הבחירה בהמשך בטלפון, כי עוד לא ידעתי מה קורה עם המלון שלי. למחרת בבוקר התקשרתי לאיתור כבודה של יונייטד, שם ענה לי נציג שירות במבטא הודי קל, ולאחר שרשם את כתובת המלון ולאחר שוידאתי לבקשתו שהמלון שלי אכן מוכן, מזומן וערוך לקבל את המזוודה גם בהעדרי, נאמר לי שהיא תגיע במהלך היום. סבבה, חשבתי. זובי. היא לא הגיעה. התקשרתי שוב לאיתור כבודה. שוב ענה לי נציג שירות הודי בנימוס מופרז עד-כדי אקזוטיקה, התנצל ארוכות, וידא את הפרטים, וידא איתי שהמלון אכן מוכן מזומן וכולי, והבטיח שהמזוודה תגיע במשך היום. אותה שיחה ואותו אפס-התרחשות פיסית חזרה כל עצמה שוב ושוב עוד חמש פעמים, במשך חמישה ימים. היו הבדלים: לפעמים המבטא ההודי היה כבד והאנגלית כמעט-משובשת, ולפעמים המבטא היה קל עד כדי כך בקושי הבחנתי בו; לפעמים הנציג היה גבר ולפעמים אשה; אבל תסריט השיחה הבסיסי היה זהה. התחלתי להעיר את תשומת לב הנציג או הנציגה לכך שאני נמצא בשידור חוזר של Groundhog Day. הם ניסו ככל יכולתם, התקשרו ווידאו עם נציגי יונייטד בסן-פרנסיסקו שאכן המזוודה תישלח באותו יום, תוך שאני מאזין למוזיקת מעליות אמריקאית ומחכה לחזרתם. באיזשהו שלב התחלתי לנסות לנחש את הכשל המערכתי מתוך העדויות שמבחוץ: אולי מערכת המחשב לא מתעדכנת? אולי סן-פרנסיסקו ומרכז-השירות המשוער בהודו לא משתמשים באותו בסיס-נתונים? אולי הבחירה המקורית שלי לאסוף את המזוודה בעצמי תופסת עדיפות במערכת הממוחשבת או הבירוקרטית של יונייטד על פני העדכון המאוחר יותר? ניסיתי לעבוד איתם וביקשתי מהם לברר את הנקודות האלה, וחלקם עשו זאת במסירות מפתיעה, ככל שיכולתי לשפוט. בסוף כל שיחה נציג או נציגת השירות הבטיחו שאכן, סן-פרנסיסקו מסונכרנת, מערכת המחשב מעודכנת, הכשל ימצא ויטופל, והפעם המזוודה תגיע, על־בטוח, יד על הלב, סגור. ואף־פעם היא לא הגיעה. החל מהשיחה השלישית, הם התחילו להציע לי בתחילת כל שיחה פיצוי: וואוצ'ר הנחה לטיסה הפנימית הבאה שלי ביונייטד. זה היה סכום של ממש, משהו כמו $100 או $200, אבל תקף רק לשנה. אמרתי להם שהסיכוי שיצא לי לטוס באיזושהי טיסה פנימית בארה"ב בשנה הקרובה זניח, אבל לא היתה להם אפשרות להציע פיצוי אחר, הם אמרו. אחרי שצברתי משהו כמו $400 של וואצ'רים כאלה, התחלתי להגיד להם שאני מסרב לקבל אותם, מתוך מחשבה שאם מתישהו אני אהיה משועמם וארצה לתבוע אותם, תהיה לי עמדה משפטית עדיפה. מה שהדהים אותי היה שהמערכת עירנית ומעודכנת מספיק כדי לזהות לקוח שמקבל שירות גרוע ולהציע לו פיצוי, אבל לא עירנית ומעודכנת מספיק כדי פאקינג לשלוח מזוודה, או לפחות להתריע לנציג השירות שלא יהיה ניתן לשלוח אותה. ושלמערכת יש מספיק מוטיבציה לתת שירות לקוחות טוב עד כדי כך שהיא מוכנה לאובדן הכנסות של הרבה מאות דולרים, אבל לא מספיק כדי להעיר את תשומת הלב של מישהו שמסוגל לעשות סדר בבלגן. אחרי שמונה ימים פשוט לקחתי את האוטו, נסעתי לנמל־התעופה, ואספתי את המזוודה. אחרי ניכוי שעה וחצי נסיעה, זה לקח פחות מעשר דקות. אני מניח שהייתי יכול לעשות את זה הרבה קודם, אבל גם היה לי לו"ז צפוף מאוד, וגם היתה איזשהי תקווה שאחרי פרק זמן מסוים הם יתאפסו על עצמם, ורציתי לראות אם זה יקרה. במבחן הזה הם נכשלו מעל ומעבר למצופה. השירות הטוב ביותר: טסתי עם אשתי מנתב"ג לטוקיו. החלפנו טיסות בבייג'ינג ועלינו על טיסה של אול-ניפון איירליינז (All Nippon Airlines, או ANA) לנמל־התעופה נריטה ליד טוקיו, משם תכננו לנסוע ברכבת לעיר קיוטו. מכיוון שהיה מדובר בזמן החלפה של שעה וחצי בלבד, וכבר היה לי נסיון רע עם שכאלה, שאלנו את דיילי הקרקע של ANA בבייג'ינג אם הם יכולים לבדוק שהמזוודות שלנו הועברו כראוי. מסתבר שהם יכולים, לאחר שהתגברנו על הבדלי השפה והמבטא, הם ענו ששתיים מהמזוודות עלו על המטוס בהצלחה, אבל הם לא יודעים איפה השלישית, ורוב הסיכויים שהיא לא עלתה למטוס. משכנו בכתפינו ועלינו לטיסה. כשנחתנו בטוקיו בשעת לילה מאוחרת, מיד עם כיבוי השלט במטוס המורה על חגירת חגורות בטיחות, אחד הדיילים כרז, קרא בשמותינו, וביקש שנחכה בשרוול מחוץ למטוס. בשרוול כבר חיכתה לנו דיילת עם שלט גדול עם שמותינו מודפסים עליו. היא התנצלה, אמרה שמזוודה אחת לא הגיעה, נתנה לנו פתק עם מספר סידורי, וביקשה שנפנה לדלפק איתור הכבודה. כשהתקרבנו לדלפק, אחת משלוש דיילות הקרקע שהיו שם ראתה אותנו מתקרבים, יצאה מהעמדה, הלכה לקראתנו ושאלה אם אנחנו אדון וגברת סתיו; כשענינו שכן, היא אמרה שהם מצפים לנו, ושהם מצטערים מאוד אבל מזוודה אחת התעכבה בבייג'ינג ותגיע רק עוד כמה שעות. הם יכולים לשלוח את המזוודה מיד בבוקר לכל מקום באזור טוקיו, ותוך יומיים או שלושה לכל מקום ביפן. זה היה המפגש הראשון שלנו עם יפנים והדיילות היו חמודות וסימפטיות להפליא – מסתבר שהיפנים בקושי מזדקנים, כך שמתחת לגיל 40 כולם נראים כמו בני 16, וכל השלוש היו מאופרות כמו בובות. היה קצת קשה להסביר את המצב שלנו, כי תכננו הרי לנסוע ברכבת לקיוטו עוד באותו לילה, אבל היתה לנו הזמנה במלון רק ללילה אחד, ועוד לא ידענו איפה נישן לאחר מכן, כך שלא היתה לנו כתובת לתת להן למשלוח. כשאשתי הצליחה להבהיר למה אין לנו כתובת ברורה, כל השלוש ענו במקהלה של "אווו..." מתמשך ואמפתי, מה שהיה נראה לי ממש כמו פרודיה על שיחת בנות. בגלל הבעיה הזו וגם בגלל סיבוכים אחרים בתוכנית הנסיעה שלנו, החלטנו כבר לישון בטוקיו באותו לילה ולנסוע לקיוטו בבוקר. אחת הדיילות התקשרה למלון בקיוטו בו הייתה לנו הזמנה ושכנעה אותו לבטל את ההזמנה ולוותר על דמי־הביטול שהיו מגיעים לו. אחר־כך הן ניגשו למשימה הבאה, שהיא למצוא לנו מלון בטוקיו, וזו משימה לגמרי לא־טריביאלית, מכיוון שרצינו מלון סביר אבל לא רצינו להתרושש, ולטוקיו כבר יצא שם למרחקים. הן עבדו כצוות מסונכרן להפליא: אחת חיפשה מלונות בקטלוגים, שנייה בדקה ביקורות וזמינות באינטרנט, והשלישית דיברה ביפנית בטלפון עם המלונות. בסוף הן מצאו לנו מלון עוד יותר זול מהמלון בקיוטו (!) ובמרחק של 20 דקות באוטובוס של המלון. הן אמרו לנו שהמזוודה תגיע עד הבוקר; כששאלנו לאיפה מתקשרים אם היא לא מגיעה, הן הסתכלו עלינו בבלבול וענו "לא-לא! אם המזוודה לא מגיעה, אנחנו מתקשרים אליכם!". אחת הדיילות הלכה איתנו כדי להראות לנו פיסית איפה נמצא רציף האוטובוסים; וכששאלנו אותה לפני שנפרדנו איפה אפשר לאכול בשעה כזו, היא הלכה איתנו לחלק השני של הטרמינל ועלתה איתנו ארבע קומות למקום שבו היו מסעדות מזון־מהיר שפתוחות בלילה, ורק אז נפרדה מאיתנו. המלון היה מצוין, למרות המחיר הזול. וכמובן כשירדנו לקבלה בשבע וחצי בבוקר לעשות צ'ק-אאוט, המזוודה כבר חיכתה לנו ליד הדלפק. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תיאורך את המקרה היפני אינו מפתיע אותי. חזרתי לאחרונה מטיול קצר (8 ימים) ביפן, מלא התפעמות מדברים רבים, בינהם ההקפדה הרבה מאוד, אובססיבית יש יאמרו (לא אני), על הפרטים הקטנים, כמעט בכל תחום, אבל גם מן החום וההומור ביחסים בינם לבין עצמם וכמובן היחס החם לזרים. זה התבטא גם בשירות, בכל מקום (כמעט...) - לפחות על סמך מדגם לא מייצג מכמה ערים וכפרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלאק מפתיע. מסדרות הטלוויזיה היפניות, וגם מחלק מהסרטים היפניים, קיבלתי רושם חזק של קור ואלימות. ממש הפוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שהצלחתי לשפוט, ועיקר הטיול עבורי היה ההתבוננות באנשים שם והתקשורת עמם, החום, החיוכים והיחס הטוב היו כמעט תמיד כנים. אלא שהתרבות היפנית היא...טוב, זה כבר פורפרז1 בבלוגו של אסף שפריר: "יש תיאוריה הגורסת כי ברגע שנפצח את חידת התרבות היפנית היא תוחלף מייד במשהו מסובך וחסר הגיון עוד יותר. יש תיאוריה הטוענת כי כל זה כבר קרה". 1 מן המילה "פרפראזה", כבדוגמא שבתגובה 439770. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרתק! אפשר להבין את זה, הדבר הכי מעצבן בעולם הוא כשמישהו שאת לא סובלת נחלץ לעזרתך באיזה דבר פעוט. זו חוצפה שאין כדוגמתה. וכולם יודעים מה התוצאה של קבלת טובה מה GODFATHER. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסיון אחרון. מה הפריע לך המבטא ההודי או במלים אחרות מה הקשר בין המבטא לאיכות השירות? אני מניח שבמקרה הזה סיפרת על המבטא רק להדגיש ששרות הלקוחות הוא בהודו וכאילו זה מסביר לאיכות השרות | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המבטא ההודי לא מפריע לי בכלל. אם כבר, ההודים היו סבבה. זו רק המזוודה שלא הגיעה, ולא ברור למה. הזכרתי את המבטא באמת כי הוא רלבנטי -- מדובר במרכז שירות לקוחות מרוחק, כנראה. חוץ מזה, שני המקרים היו בטיסות לחו''ל והמפגש שלי עם בני התרבויות השונות (גם האמריקאים והיפנים, אגב, לא רק ההודים) היה חלק משמעותי מהחוויה וממה שאני זוכר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שחברות גדולות מנסות לבטל הבדלים תרבותיים ומלמדים אנשי שרות לעבוד לפי פרוטוקולים קבועים ללא קשר למקום בו הם נמצאים | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מאמין בזה. גם חברות גדולות פועלות לפי מנטליות מסוימת שמדריכה אותן, וגם חברות גדולות תלויות בתרבות של העובדים שמבצעים את העבודה בפועל. אתה לא חושב שההבדל בין השירות היפני לאמריקאי נובע בין השאר גם מהבדלים תרבותיים? הפרוטוקול של מה עושים במקרה של אובדן מזוודה (ובתחום התעבורה האווירית בכלל) הוא הרי מאוד ברור ואחיד בכל החברות בכל העולם, וזה רק מדגיש את ההבדלים בשירות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מבלבלת שתי דברים. שירות יפני ואמריקאי זה חברה אמריקאית לעומת חברה יפנית. השרות שקיבלת היה של חברה אמריקאית שיש לה מרכז בהודו כך שהשירות שקיבלת הוא שרות אמריקאי עי עובדים הודים ויש מצב שההכשרה וההדרכה שלהם היתה לפי פרוטוקולים של שיחת-לקוחות שהכינה החברה האמריקאית | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(זה "אתה".) היה לי מורגש שהשירות שקיבלתי מההודים היה אמריקאי. מצד שני, הקשר שלי איתם היה רופף (טלפוני) ומתחלף מאדם לאדם, ויכול להיות שלו הייתי מקבל אותו פנים-אל-פנים הייתי מרגיש בהבדלים גדולים יותר. בכל מקרה, מרכזי שירות־לקוחות בהודו מתמחים בדיוק בלהתאים את הסטנדרטים שלהם לאלה של הלקוחות, אז זה לא מפתיע שהתרבות האמריקאית היתה דומיננטית. אבל אני מניח ששירות שהייתי מקבל מנציגי שירות יפניים של חברה אמריקאית, ביפן, היה שונה מאוד משירות שהייתי מקבל מאמריקאים. למשל, הדלפק הספציפי בטוקיו שירת לא רק את ANA אלא את כל חברות התעופה של Star Alliance, כך שלמרבה האירוניה הייתי מקבל את אותו שירות מאותן דיילות־קרקע גם אם הייתי טס לטוקיו ביונייטד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל לקבל שרות טוב מהסוג השני צריכה לקרות איזושהי פשלה (במקום אחר? באותו מקום?). מזכיר קצת את הכלל שלפיו צל"ש בשדה הקרב מגיע בעקבות כשל פיקודי. זו דרך לא רעה, אם כי מסוכנת, לרכוש את אמונם של לקוחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חייב לשאול איך התנהג הישראלי בסיפור הזה, והאם הוא השאיר טיפ ליפניות המסורות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. הזהירו אותנו מראש שזה קונספט לא מוכר ביפן ושנסיון להשאיר טיפ יתקבל בבלבול במקרה הטוב. כן דאגנו להבהיר שזה השירות הכי טוב שקיבלנו בחיים ושאנחנו מאושרים עד הגג. בדיעבד היינו צריכים גם לרשום את שמותיהן כדי שנוכל לשלוח מכתב למנכ''ל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין הטיפ - אכן כך. פעמיים ביפן תפסו אותנו מלצרים כמה עשרות מטרים מן המסעדה והשיבו לנו את תשרנו. ופעם אחת גרמנו לעצירת חירום של רכבת...אבל זה קשור יותר לתרבות הישראלית מן היפנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה קשור לתרבות הישראלית דווקא? בטח לא תרבות הטיפים. (שמעתי סיפור על חבר טוב של קולגה שלי1 שענה לטלפון נייד מצלצל בקול רם באוטובוס ביפן. הנהג עצר וביקש ממנו לכבות.) 1 כן, אני יודע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי לעצירת החירום, שנבעה מזילזול בכללים. זה היה מסע צילום, ובעודנו עומדים על הרציף בהמתנה לרכבת, שניים מאיתנו נעמדו מעבר לפס הצהוב כדי לתפוס פריים מדוייק יותר. אחד אף הרהיב עוז והחריג את גופו מעבר לרציף בשביל פריים מנצח. כך, בעוד אני עושה קולות שמארג' סימפסון כשהדבר שלצידה נוהג האופן מביך במיוחד, התקרבה הרכבת - ונעצרה בבת אחת, כמה עשרות מטרים ממקומה הרגיל. הנהג התבונן בברברים במבט זועם למשך דקה או שתיים, עד שנרגע מעט והצליח להפסיק את הרעד, ואז הוא קם וצעק עלינו. לאחר שהוא נוכח בערלות אוזנינו הוא חזר לרכבת והזעיק גורמים לובשי מדים. כל זה לקח עשר דקות עד רבע שעה בה דלתות הרכבת לא נפתחו, במקום בו הרכבות בד''כ מדייקות ברמת השנייה. בסופו של דבר, אחרי שהתחבאנו קצת, הצלחנו לעלות על אותה הרכבת באחד הקרונות האחרונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי שטיפים נחשבים שם לעלבון - כלפי העובד וכלפי החברה המעסיקה אותו. כביכול, הם לא משלמים לו מספיק, ולקוחות נאלצים להשלים את משכורתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע הגיוני, מה עוד שנראה (לפחות ע"י אורח לרגע...) שאיכות השירות היא גם כך ברמה שאינה דורשת תמריץ תלוי ביצועים, כך שאין סיבה לאימוץ נוהג הטיפים. עניי הטיפים הוא חלק מתמונה רחבה יותר שהבליטה עבורי את הייחוד היפני: ישנו שם מחד יבוא מן המערב של עניינים מערביים מסויימים ואימוצם הטוטאלי, למשל בתחום הטכנולוגיה והבידור, אך התעלמות כמעט גורפת מאחרים, תוך שמירה על המסורת, ע"י אוכלוסיה שרובה אגב אתאיסטי או אגנוסטי (אך מאמץ בחפץ לב אמונות טפלות לרוב). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרושם שאני קיבלתי הוא שכמה שהעניין ציבורי ומוחצן יותר כך הוא דומה יותר למערב, וכמה שהוא פרטי יותר הוא יותר אתנוסינקרטי1. כך למשל הטלביזיה נראית בדיוק כמו טלביזיה מערבית, אבל תרבות האוכל לא קשורה ברובה לכלום, וסידורי הלינה, הרחצה והשירותים בכלל נראים כמו תרבות חייזרית או סרט מד"ב. השינטו עשתה עלי רושם של דת אלילית קלאסית, והזכירה לי את כל הסיפורים על הדת היוונית הישנה, כולל נימפה-בכל-חור והביזור והלוקליות המוחלטים של הפולחן. זה לא בדיוק אמונות טפלות (אלא-אם-כן אתה-יודע-מה, ולא ניכנס לזה), ובטח לא אתיאיזם או אגנוסטיציזם. את הבודהיזם שלהם בכלל לא הבנתי. 1 אם יש מלה כזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי המזוודה אבדה בגלל שנמל התעופה לה גווארדיה נמצא בעצם בניו יורק, וכל הזמן חשבת שהוא נמצא בניו ג'רזי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה את הבחור שיונייטד שברו לו את הגיטרה, ולא לקחו על עצמם את האחריות הראויה על המקרה. הוא העלה קליפ ליוטיוב על המקרה, שזכה בינתיים ל-9 וחצי מליון צפיות, שמן הסתם הזיקו ליונייטד יותר ממחירן של כמה וכמה גיטרות חדשות1. 1 עובדה שאני, שממש לא בקיאה בשמות חברות תעופה פנים-אמריקאיות, ברגע שקראתי את השורה השלישית, חלפה בראשי המחשבה - "אה! יונייטד, החברה ששברה להוא את הגיטרה!" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני חודשיים טסתי מישראל לאתיופיה, עם ידיד שלי, בחברת התעופה הלאומית אתיופיאן אירליינס Ethiopian Airlines. לשנינו היה תיק תרמילאים עם הרבה רצועות, אבל לידיד שלי היה גם מזרן שטח ואוהל מחוברים לתיק. הטיסה מישראל לאתיופיה עברה בלי שום בעיה, וכל החפצים הגיעו בשלום. בטיסה מאתיופיה לקניה הפקידה שקבלה את התיקים לפני עלייה למטוס החליטה שזה לא בטיחותי, ושלחה אותנו לניילן את המזרן והאוהל ולשלוח אותם בתור חבילה נפרדת. הגענו לקניה, התיקים הגיעו בלי בעיה, אבל אחרי המתנה די ארוכה התברר שהמזרן והאוהל לא מתכוונים להגיע. תלונה בשדה התעופה, והבטחה חגיגית שזה יגיע בטיסה למחרת גרמו לנו להיות מלאי תקווה. למחרת התקשרנו, והתברר שזה לא הגיע, וכנ"ל בשיחות הטלפון שהיו כל יום במהלך השבוע לאחר מכן. אחרי שבוע הגענו פיזית למשרד של החברה בניירובי, ואחרי קשיים מרובים הצליחו להתקשר למשרדים באדיס אבבה, המקום בו נעלמו הדברים. אז התחוללה תפנית מעניינת בעלילה - נמצא תיק עם המדבקה של הדברים האבודים, אבל המדבקה הייתה מחוברת למזוודה של מישהו אחר בכלל. הנחנו שהדברים שלנו מחוברים למדבקה של בעל המזוודה, אבל מאחר והוא לא בא לחפש את המזוודה שלו, לא הייתה דרך למצוא אותו או לאמת את ההשערה. בשלב הזה התייאשנו מהדברים, וכבר התחלנו לתכנן את התביעה לביטוח ואיך לחלק את הכסף. שבוע אחר כך טסנו חזרה מקניה לאתיופיה, ויותר מתוך שעמום מאשר כל דבר אחר הלכנו בפעם האחרונה למשרדים של החברה. חיכינו במשך חצי שעה, ואז בחור נחמד מאוד הסביר לנו שאם תוך שבועיים הוא לא כותב לנו מייל, זה אומר שהדברים באמת באיבוד ואפשר לתבוע את הביטוח. עשינו צ'ק אין, קנינו בקבוק וויסקי במחיר מגוחך למדי, ואז, חצי שעה לפני ההמראה ובאופן בלתי צפוי בעליל, בא פקיד מחברת התעופה ואמר לנו שהדברים האבודים נמצאו, והם מחכים לנו באתיופיה. פה לא נגמרה הסגה: באתיופיה התברר שהדברים על מטוס שעומד להמריא לקניה, אז היה צריך להוריד את הדברים מהמטוס. אז התגלה מכשול חדש: הדברים היו בצד של מי שטס לחו"ל, ואנחנו היינו בצד של מי שנכנס, ולא נתנו לנו לעבור. בסוף קצין אחד הסכים להעביר את הדברים משם לפה, ועלינו לטיסה, עייפים אך מרוצים, וחובקים את המזרן והאוהל כל הטיסה עד לנחיתה בשלום בישראל. כל מי שנתקלנו בו היה נחמד מאוד, בהנחה שהם הבינו את האנגלית שלנו, מהבחינה הזו אין תלונות. מה שכן, זו הייתה חוויה אנתרופולוגית מעניינת, ואפשרות להיזכר בתקופה שבה מחשבים לא היה דבר כה נפוץ, בניגוד בישראל המודרנית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |