בתשובה לדביר, 12/11/10 14:37
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא. הזהירו אותנו מראש שזה קונספט לא מוכר ביפן ושנסיון להשאיר טיפ יתקבל בבלבול במקרה הטוב. כן דאגנו להבהיר שזה השירות הכי טוב שקיבלנו בחיים ושאנחנו מאושרים עד הגג. בדיעבד היינו צריכים גם לרשום את שמותיהן כדי שנוכל לשלוח מכתב למנכ''ל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין הטיפ - אכן כך. פעמיים ביפן תפסו אותנו מלצרים כמה עשרות מטרים מן המסעדה והשיבו לנו את תשרנו. ופעם אחת גרמנו לעצירת חירום של רכבת...אבל זה קשור יותר לתרבות הישראלית מן היפנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה קשור לתרבות הישראלית דווקא? בטח לא תרבות הטיפים. (שמעתי סיפור על חבר טוב של קולגה שלי1 שענה לטלפון נייד מצלצל בקול רם באוטובוס ביפן. הנהג עצר וביקש ממנו לכבות.) 1 כן, אני יודע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי לעצירת החירום, שנבעה מזילזול בכללים. זה היה מסע צילום, ובעודנו עומדים על הרציף בהמתנה לרכבת, שניים מאיתנו נעמדו מעבר לפס הצהוב כדי לתפוס פריים מדוייק יותר. אחד אף הרהיב עוז והחריג את גופו מעבר לרציף בשביל פריים מנצח. כך, בעוד אני עושה קולות שמארג' סימפסון כשהדבר שלצידה נוהג האופן מביך במיוחד, התקרבה הרכבת - ונעצרה בבת אחת, כמה עשרות מטרים ממקומה הרגיל. הנהג התבונן בברברים במבט זועם למשך דקה או שתיים, עד שנרגע מעט והצליח להפסיק את הרעד, ואז הוא קם וצעק עלינו. לאחר שהוא נוכח בערלות אוזנינו הוא חזר לרכבת והזעיק גורמים לובשי מדים. כל זה לקח עשר דקות עד רבע שעה בה דלתות הרכבת לא נפתחו, במקום בו הרכבות בד''כ מדייקות ברמת השנייה. בסופו של דבר, אחרי שהתחבאנו קצת, הצלחנו לעלות על אותה הרכבת באחד הקרונות האחרונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי שטיפים נחשבים שם לעלבון - כלפי העובד וכלפי החברה המעסיקה אותו. כביכול, הם לא משלמים לו מספיק, ולקוחות נאלצים להשלים את משכורתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע הגיוני, מה עוד שנראה (לפחות ע"י אורח לרגע...) שאיכות השירות היא גם כך ברמה שאינה דורשת תמריץ תלוי ביצועים, כך שאין סיבה לאימוץ נוהג הטיפים. עניי הטיפים הוא חלק מתמונה רחבה יותר שהבליטה עבורי את הייחוד היפני: ישנו שם מחד יבוא מן המערב של עניינים מערביים מסויימים ואימוצם הטוטאלי, למשל בתחום הטכנולוגיה והבידור, אך התעלמות כמעט גורפת מאחרים, תוך שמירה על המסורת, ע"י אוכלוסיה שרובה אגב אתאיסטי או אגנוסטי (אך מאמץ בחפץ לב אמונות טפלות לרוב). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרושם שאני קיבלתי הוא שכמה שהעניין ציבורי ומוחצן יותר כך הוא דומה יותר למערב, וכמה שהוא פרטי יותר הוא יותר אתנוסינקרטי1. כך למשל הטלביזיה נראית בדיוק כמו טלביזיה מערבית, אבל תרבות האוכל לא קשורה ברובה לכלום, וסידורי הלינה, הרחצה והשירותים בכלל נראים כמו תרבות חייזרית או סרט מד"ב. השינטו עשתה עלי רושם של דת אלילית קלאסית, והזכירה לי את כל הסיפורים על הדת היוונית הישנה, כולל נימפה-בכל-חור והביזור והלוקליות המוחלטים של הפולחן. זה לא בדיוק אמונות טפלות (אלא-אם-כן אתה-יודע-מה, ולא ניכנס לזה), ובטח לא אתיאיזם או אגנוסטיציזם. את הבודהיזם שלהם בכלל לא הבנתי. 1 אם יש מלה כזו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |