|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
עדיין לא איראן. העובדה שהממסד הדתי מתנגד, עדיין אינה הופכת את ישראל לאיראן, או אף לדומה לה. יש להניח שבכל מקום על פני הגלובוס, כולל בנאורות שבדמוקרטיות, זכות המחאה וההתנגדות שמורה אפילו לממסד הדתי ר''ל. הדמיון לאיראן יתחיל אם וכאשר כתוצאה מאותה התנגדות תאסור המדינה את הצגת התערוכה. |
|
||||
|
||||
דווקא באיראן גופות מוצגות בציבור. למשל, אנשים שמוצאים להורג בתלייה מושארים להתנדנד שם לעיניי ההמון. לעומת זאת, בחברות תרבותיות וכו'. |
|
||||
|
||||
(אין להבין ממיקום ההודעה שאני מסכים עם ההשוואה לאיראן, במקרה הזה.) בחברות נאורות, רופאים וחוקרים זוכים לגעת בגופות בכדי לשפר את השכלתם. אני לא רואה היגיון למנוע זאת משאר הציבור, במידה והגופות נתרמו על ידי דייריהן לשעבר למטרה זו ממש. |
|
||||
|
||||
"דיירהן לשעבר"? אתה מאמין בקיום נשמות? אני כן רואה סיבות. כבוד האדם, כבוד המת, דמות החברה, מחקר לתועלת האדם מול שעשוע בזוי להמונים. ולא, אני לא מסוגל לבסס ערכים תרבותיים רציונאלית (מקסימום להתווכח על קווים וגבולות). |
|
||||
|
||||
עניין של ניסוח. התחלתי עם "בעליהן לשעבר", אבל מיד ידעתי שידרש ממני במוקדם או במאוחר להסביר שלא התכוונתי למי שקנה אותן אחרון. החלטתי שככה יהיה יותר ברור. כבוד המת? כשמדברים על אנשים שבחרו מרצונם החופשי לתרום את גופם למטרה זו ממש, אתה מכבד את רצונם, לא פוגע בכבודם, כשאתה מציג אותם בתערוכה. לא ביקשתי שתבסס רציונלית. ביקשתי שתבסס על ערכים תרבותיים בסיסיים יותר, מתוך התקווה שבבסיס אנחנו מתחילים מאותם ערכים, ושאחד מאיתנו תעה בדרך. אני מתחיל את המסע הנוכחי משני ערכים בסיסיים: 1. בעלותו של אדם על גופו. 2. הזכות של אדם לעשות כל מעשה אשר לא פוגע בזולת. מכאן אני מגיע למסקנה שמותר לו לאדם לבקש מאחר להציג את גופתו, ושזכותו של האחר להענות לבקשה. אני לא רואה פגיעה בכבודו של המת או של החי; אני גם לא חושב, לו הייתה אכן פגיעה (ואין), שהערך הזה בסיסי וחשוב כמו שני הערכים הקודמים. |
|
||||
|
||||
אני רואה עכשיו ש''בעליהן לשעבר'' ו''דייריהן לשעבר'' סובלים שניהם מאותה הבעיה - נוצר הרושם שהייתה כוונה להגיד שהנ''ל עבר למקום אחר, כאשר הכוונה הייתה שהנ''ל הפסיק להתקיים. אבל אני רואה שאנחנו מתקרבים עכשיו לאותו הנהר שאין אדם יכול לחצותו פעמיים, אז אפסיק כאן. |
|
||||
|
||||
יש בינינו מחלוקת בסיסית, ולא חדשה. אני חושב שלא נכון לנתח חברה כאוסף מקרי של אינדיבידואלים. לחברה יש קיום, ולו במובן זה שהיא יוצרת (גם אם לא קובעת) את המושגים שבהם חושב האינדיבידואל, את המבנה הרגשי שלו, את אופקיו וכולי. ממילא, אני מוכן להרחיב את הגדרת הנזק והתועלת במעשים מפגיעה או תרומה ב''זולת'' לפגיעה או תרומה ב''חברה''. מחלוקת אחרת שאני חושב שיש בינינו היא שאני חושב שיש כזה דבר ''התבהמות נפשית'' או חברתית. אני חושב שהתבהמות כזאת קשורה לרעיון של ''חשיפה''. יש הרבה דברים שאנחנו מכסים עליהם במידות שונות במסגרת התרבות. אנחנו לא מופיעים עירום ועריה (נפשית, גופנית ותפקודית) בפני העולם. המגמה של חשיפה שלהם נראית לי כחותרת תחת התרבות, תחת המושגים של נאמנות וחמלה (שקשורים לקיום של ''עולם פנימי'' שלא חשוף) ומזיקה לנפש האנושית. אני מניח שאתה כלל לא תקבל את הדיון במושגים הללו. |
|
||||
|
||||
אני מוכן לקבל דיון במושגים כמו ''התבהמות נפשית'', אבל אני לא מוכן להסכים שזה אובייקטיבי, או שזה לגיטימי שאכפה את דעותיי תחת חסות תירוצי ''כולנו בסירה אחת, ואתה קודח לי בה חור''. האח הגדול והשרדות הם התבהמות נפשית נוראית לדידי, אבל, היות והכל נעשה בהסכמה, כל מה שאני רוצה עצמי רשאי לעשות הוא שלא לצפות, להעביר ביקורת מהצד, ולנסות לשכנע אחרים להתעלות מעל זה. אני לא רואה סיבה להתייחס להצגת גופות באופן שונה. (מה גם שהצגת גופות איננה אוטומטית התבהמות נפשית. זו יכולה להיות גם אומנות מהדרגה הראשונה במעלה.) |
|
||||
|
||||
בגלל התמונות של רוכב האופניים ושחקן השח, מתקבל הרושם שהויכוח צריך להיות על גבולות האמנות, עם כל הקלישאות הנובעות מכך. מצדי היה אפשר לוותר על האלמנטים האמנותיים כמו שחקן השח. לרוב המוצגים בתערוכה שאני ראיתי היתה תכלית מדעית-חינוכית. היו המון איברים בחתכים שונים, כך שכל אחד יכול להבין איפה הם, מה גודלם, איך הם נראים, איך הם פועלים, מתי הם חולים וכו'. גם רוב הגופות השלמות הוקדשו למערכות שונות של הגוף: דם, שלד, שריר, עצב וכדומה. כמה פעמים בביקור הופתעתי לראות את הדברים לעומת איך שדמיינתי אותם קודם. אני לא יודע איך הם הצליחו לגרום לזה, אבל אף פעם לא חשתי גועל, בושה, ביזוי, מציצנות או כל האשמה אחרת שהועלתה כאן (וגם מבקרים אחרים שאיתם שוחחתי). חשתי בעיקר קור. |
|
||||
|
||||
גם אני לא אוהב את הנימוק של ''כולנו בסירה אחת ואתה קודח לי בה חור'', ואני גם מסכים שמושג ההתבהמות הנפשית או החברתית אינו אובייקטיבי. אבל דווקא בגלל חוסר היכולת למדוד התבהמות כזאת באופן אובייקטיבי, אני חושב שהגבולות התרבותיים צריכים להיות פתוחים לדיון ציבורי ובמקרה קיצוני אף לאיסורים בחקיקה. אני מאמין שחברה סבירה יכולה לאזן בין נורמות ולקבוע גבולות שמצד אחד לא יביאו להתבהמות המדוברת ומצד שני ישמרו על עקרונות של חופש ביטוי וחופש אומנותי. אני לא מאמין שחקיקה צריכה להיות מוצדקת רק ע''י הוכחת מניעת נזק ישיר לזולת. |
|
||||
|
||||
אתה בעצם אומר שחקיקה היא כלי לגיטימי לכפיית השפעת עולמך על אחרים, בכדי שלא יזהמו את המרחב הציבורי בו אתה חי. אני מאוד מחבב אותך, אבל החלק הזה בך מפחיד אותי. |
|
||||
|
||||
כן, במדינה דמוקרטית חקיקה היא כלי לגיטימי במאבק בין השקפות-עולם. לא פחות משימוש בהון. כמובן, כל זמן שנשמרות זכויות בסיסיות והוגנות בסיסית. אל תפחד. אני בעדך. כשאני אתפוס את הגה השלטון אני אעשה אותך שר התחבורה או משהו. וחוץ מזה, בנאדם שאין לו חלקים מפחידים באישיות הוא קצת משעמם, לא? |
|
||||
|
||||
לא איכפת לי שתיתן לדורפל את תיק התחבורה, רק זכור שאני רוצה להיות שרה בלי תיק. |
|
||||
|
||||
מעבר למילים הבוטות (כפייה, זיהום), האם לא זו מטרת החקיקה כאשר היא לא נעשית בהסכמה לאומית מקיר אל קיר ( ולא רק הסכמה בין פוליטיקאים)? |
|
||||
|
||||
האם לדעתך התמונה משתנה אם מדובר בתערוכה של גוויות ש"בעליהן" לא נתנו הסכמה מפורשת, או שאסרו על כך במפורש? אני שואל, כי אני עדיין חוכך בדעתי לגבי דיון ישן (שמתחיל בערך פה : תגובה 316079) בעניין תרומת זרע ממת. |
|
||||
|
||||
כמובן שדעתי משתנה אם לא הייתה הסכמה מפורשת. אם לא מדובר בנידונים למוות (הנחת המוצא היא שנידונו למוות בצדק), התשובה היא חד-משמעית איסור מוחלט. אם מדובר בנידונים למוות, אני פתוח לדיון, אבל נוטה לכיוון האיסור. |
|
||||
|
||||
למה דרושה הסכמה מפורשת? לא מספיק שהוא אינו אוסר על כך מפורשות ( בדיון על שאיבת הזרע טען דובי שאם האדם אינו אוסר על כך במפורש, כנראה שלא איכפת לו)? ואם הוא אוסר על כך מפורשות? האם לאדם מת יש זכויות על גופו ברמה כזאת? ולמה המצב עשוי להיות שונה אצל נדון למוות-האם נדון למוות מאבד את הזכות על גוויתו? |
|
||||
|
||||
אולי דווקא התערוכה הזו תורמת לנאורות ולרציונליות? קראתי איפהשהו שהתערוכה בניו יורק הייתה עם נופך לימודי-חינוכי בהשתתפות בי"ס לרפואה וסטודנטים שהסבירו לקהל. אני זוכר במעומעם שבעממי לקחו אותנו לתערוכת גוף האדם והראו לנו גופות (או משהו דומה) עם עיוותים של מחלות שונות כמו סיפליס. אגב, היתה תערוכה אחרת בניו יורק, אומנותית ללא עוררין, שג'וליאני אסר להציג פסל/תמונה של המדונה כי האמן השתמש בחרא של פיל. |
|
||||
|
||||
אני חושב שהקישור שאתה עושה לנאורות ולרציונאליות הוא מעניין, וזה לא מקרי ש''הנאורים'' הם אלו שמצדדים בקיום התערוכה. הנאורות ניסתה לצאת מהחושך של ימי הביניים אל האור באמצעות חשיפת דעות קדומות ושיפוטים מוקדמים. זרם חזק מאוד בתוכה חושב שהדרך הנכונה לעשות זאת היא לפרק כל דבר למרכיביו הבסיסיים ביותר כדי להבין ''מה יש שם באמת'' ולהיפטר מכל הדעות הקדומות לגביו. אז המדע, לשיטתם, חוקר את הטבע ע''י העמדתו על המרכיבים הבסיסיים ביותר שלו, את המושגים החומריים שלנו הם מפרקים לרשמי-חושים, את האדם אנחנו מסבירים ע''י פירוק רגשות ''גבוהים'' והעמדתם על יצרים בסיסיים, ואת החברה אנחנו מנתחים על-ידי העמדתה על אינדיבידואלים. אבל כמו שאני לא מתפעל מזה שאהוד ברק יודע לפרק שעונים והייתי הרבה יותר מתפעל ממנו אם הוא היה יודע לייצר שעונים, אני גם לא משייך את עצמי לזרם הזה בנאורות. אני חושב שהמדע לא עובד ע''י פירוק לגורמים אלא ע''י השערות והפרכות, שאי אפשר לפרק מושגים לרשמי חושים, שהלכנו הרבה יותר מדי רחוק (ובכיוון מוטעה) עם הניסיון לפרק את מושג האדם וחוויותיו ליצרים בסיסיים, ושהתרבות היא לא אוסף של אינדיבידואלים. ואני עדיין מחשיב עצמי לשייך לנאורות. וחרא של פיל זה באמת לא משהו. גם אם זה אמנות. |
|
||||
|
||||
אני חושב שצריך להיזהר בין "נאורות" כמושג פילוסופי-אידאולוגי ולבין "נאורות" כהגדרה אישית. הראשון מתווה דרך התבוננות על החיים ופרוגרמה מסוימת לדרך שבה אנחנו צריכים/ראויים ללכת. השני קרוב יותר לאיזה קיבעון אידאולוגי שמטרתו ללכת במסלול של התנצחות, עימות, הוכחה, ובסוף נצחון. אם אני חושב על רגל אחת על נאורות, הרי שהיא צריכה גם לפרק לגורמים את מושג הדעה הקדומה. נראה לי שנאורות כמושג אמורה לקבל את התובנה שפרוק לגורמים בסיסיים לא מעלים את התופעה עצמה, אלא רק נותן לנו יותר מידע, ידע, והבנה לגבי אפשרויות מסוימות. לעומתה, נאורות אידאולוגית עיוורת לעובדה שבנסיון לפרק את מושג הדעה הקדומה לגורמיו הבסיסיים במטרה לאיין אותו, היא למעשה פועלת מותך דעה קדומה שאכן ניתן לעשות זאת. מהנאורות בצורה הראשונה אני מצפה לגמישות, סבלנות וזהירות. מהנאורות בצורה השניה אני חושב שצריך להיזהר בגלל הצורה הדורסנית בה היא יכולה לפעול. לכן, אני לא מגנה נסיונות להגן על התערוכה כל עוד הם באים בצורה של התדברות והבנת מקור טיעוני הנגד. אני לא מרגיש נוח עם טיעונים מסוג ה"אנחנו פרוגרסיביים ושוברי מוסכמות, אתם חשוכים ונבערים". ובעוד אלה מתווכחים עם אלה, השוק החופשי מתעלם מהם בגסות ועושה כבשלו בתווך הציבורי. אני מתכוון לזה שאם אתה פותח את אתר עיתון הארץ (ואולי גם אחרים) מייד קופצת לך לעיניים פרסומת ענקית שמראה צלום מפורט של דמות מהתערוכה. |
|
||||
|
||||
אני מסכים לחלוטין עם כל דבריך. מה יהיה. |
|
||||
|
||||
נראה לי שמהללים את ברק כי אחרי פירוק השעון הוא מסוגל להרכיב אותו מחדש... ובהכללה, הגדולה של המדע היא ביכולתו לפרק את הטבע העמום והבלתי מובן למרכיביו הבסיסיים ואז לחבר אותם בחזרה מחדש למשהו שאפשר להבין. |
|
||||
|
||||
אני חושב שהמדע מסביר את הטבע ע"י תיאור קשרים בין דברים, והוא עושה זאת באמצעות סוגי הסברים שונים: רדוקציוניים, היסטוריים, מערכתיים. בכל מקרה, הרעיון שאפשר לבנות את תמונת העולם המדעית שמסבירה את כל התופעות באמצעות רדוקציה מהיצירות הגדולות של רוח האדם ועד לחלקיקים הפיזיקליים הקטנים ביותר הרבה פחות מקובל היום מכפי שהיה בעבר. |
|
||||
|
||||
כשמדברים על מדע בימינו, אני לא חושב שאף אחד מנסה (בשלב זה) להגיע להסבר של "היצירות הגדולות של רוח האדם". בלי קשר, תוכל לתת דוגמה להסבר מדעי "היסטורי"? (ומה זה "מערכתי"?) |
|
||||
|
||||
כן, כי די התייאשו מזה. הסבר היסטורי - אבולוציוני למשל. או בגיאולוגיה. מערכתי - פונקציונאליסטי. |
|
||||
|
||||
במקרה אני משתתף בסמינר בנושא קוגניציה מוזיקאלית. אתה יכול לטעון שהמחקר בתחום הזה מנסה לעשות רדוקציה של יצירות אמנות מיזיקליות למערכים וחלקיקים פיזיים (מהכיוון האקוסטי ומהכיוון של מערכות השמיעה שלנו), פסיכולוגיים, פסיכופיזיים, ניורולוגיים וכיוב' (אלה התחומים השונים של המחקר). אבל אין זה כך. המחקר גם מתעסק בהבניות חברתיות ותרבותיות, בלמידה, בהתפתחות. אבל זה לא לב העניין. נראה לי שדווקא הטענה שלך עושה רדוקציה למדע [דהיום?] בכך שכביכול הוא מנסה לבנות "תמונת עולם מדעים" ע"י הסברים שיוצאים מהחלקיקים הקטנים. לי נראה שהמדע - לפחות זה שאני קצת חשוף אליו - ניזהר מלעשות זאת. הוא מנסה אולי להעשיר את "תמונת העולם הכללית" ע"י הוספה של הבנת החלקיקים. ברור למוזיקאים ולפסיכולוגים שעוסקים בנושא שאם נבין מהן ההבנות השונות של צליל דיסוננטי וצליל קונסוננטי, עדיין יש לדבר על חוויה נעימה או לא-נעימה, על הרגשת עצב או שמחה, על הדרך בה אנשים משתפים אחרים בחוויה מוזיקלית, על התרומה של מוזיקה לעושר החיים האנושיים וכיוב'. |
|
||||
|
||||
חלילה לי לעשות זאת. אמרתי שזה זרם חזק בתולדות הנאורות שטוען שכדי להימנע מהחושך עלינו לבצע רדוקציה קיצונית של הדברים והתהליכים המקיפים אותנו עד לחלקיקים הקטנים ביותר. אני לא חושב שזה הזרם היחיד ולא שהזרם הזה משקף את המדע כפי שהוא. אבל יש לזם זה השפעה עצומה (ומטעה) בצורה שאנשים תופסים את המדע ואת ''מה אמיתי ומה קשקוש בלתי מדעי''. |
|
||||
|
||||
מצד אחד אתה לא חושב "שהזרם הזה משקף את המדע כפי שהוא היום", אך מצד שני אתה חוש שיש לו השפעה עצומה. זה לא בדיוק סתירה, אבל זה דורש כמה הבהרות: על מי הוא משפיע? אני יכול לנחש ממה שכתבת "בצורה שאנשים תופסים" שאתה מתכוון להשפעה על האדם הרגיל שאיננו שמתספק בקריאת עיתונים או ספרי מדע פופולריים. אבל, האדם הרגיל, לפחות לפי הסקרים הוא גם אדם בעל אמונה ומסורת, נטיה לשמרנות, נוהה אחרי ניו אייג', אסטרולוגיה וגרפולוגיה. כך שההשפעה ההזו לא באה לידי ביטוי בחיים הרגילים. אלא אם אתה מתכוון לסוג מסויים של אנשים שכופרים בכל מה שלא ניתן למדידה ושקילה, אבל כמה כאלה באמת אתה מכיר (ולא, האייל איננו מסגרת מייצגת). בכל מיקרה, הטענה שלך על ההשפעה היא טענה אמפירית ולכן צריכה להיבדק בכלים מדעיים, לא? נ.ב. ראיתי עכשיו פרק נוסף בסידרה מסוימת שיש בה סצנה די דוחה (לא מפחידה). נזכרתי שראיתי עם בני הקטן אחרי שנכנעתי להפצרותיו את הסרט האחרון של באטמן. כמות הרוע המאד ממשי שבו (לא פנטסטי, קומיקס) מאד הפריעה לי. היו קטעים שלא יכלתי לראות וסצנות ההוצאה להורג, עם בני הערובה, או כל העיר המפוחדת, שמאד מקושרת למציאות שלנו. ולסרט דרוג שתמאים לילדים. אז אם מקבלים את העובדה - בשם הכסף, הבידור וכו' (ראה הפירסומות באתר הארץ לתערוכה) - שבסרט כזה צופים עשרות או מאות מליונים בעולם, מה יש לנו נגד תערוכה שאפשר למצוא לה טעמים חיוביים, גם שמרניים וגם פרוגרסיביים. |
|
||||
|
||||
התכוונתי לאייל. מה, יש חיים גם שם בחוץ? |
|
||||
|
||||
...''פחות מקובל היום מכפי שהיה בעבר'' לא אכפת לי. אני שמרן שלא מתנופף ברוחות הזמן החולפות. |
|
||||
|
||||
...''ג'וליאני אסר להציג''... שקר שמאלני טיפוסי ומרגיז. ג'וליאני לא אסר כלום. ראש העיר פשוט סירב לממן את החרא הזה על חשבון העירייה. בית המשפט, לצערנו, כפה לבסוף על אזרחי העיר לשלם למוזאון. מסתבר, שאם אתה חבר בחוגים האומנותיים הנכונים, לא רק שיש לך חופש ביטוי כאחד האדם, חובה לשלם לך על מוצריך הדוחים. |
|
||||
|
||||
יש אנשים שלפני השינה שותים כוס חלב חם ושרים לעצמם שיר ערש. |
|
||||
|
||||
לא מדויק. ג'וליאני לא אסר דבר, אלא ביקש למנוע מימון עירוני לתערוכה. וסליחה על ההתלהמות הקודמת. מרגיזה אותי דרמטיזציית יתר וסטייה מן האמת בידי מי שרואים עצמם נציגיה. |
|
||||
|
||||
שתה כוס מים. זה יכול גם להקל את מצבך הנפשי וגם למתן נטיה לקפוץ למסקנות בומבסטיות. |
|
||||
|
||||
"בזוי"? מה בזוי כאן ואינו בזוי בתערוכות "רגילות"? |
|
||||
|
||||
השימוש בגופות של אנשים, כמובן. חלק מכבוד האדם, בעיניי, הוא כבוד לגוף. וזה שאנשים הסכימו שגופותיהם יוצגו לא משנה מבחינתי. אנחנו לא מאפשרים לאנשים לעשות דברים שנוגדים בעינינו את כבוד האדם גם כשהם חיים. מה פתאום שנתחשב באנשים מתים. קצת מוזר שהתומכים בתערוכה פתאום מדברים על רצון של אדם מת. מיסטיקנים. |
|
||||
|
||||
מה זאת אומרת "זה שאנשים הסכימו לא משנה"? התעלמות מהסכמתם היא חוסר כבוד לדעתם של אותם אנשים, ולכן זו פגיעה לא קטנה לכשעצמה ב"כבוד האדם". יתר על כן, לא הבנתי מהי פחיתות הכבוד לגוף בתערוכה הזו - אדרבא, עובדים קשה כדי לשמר אותו, ומציגים אותו כאובייקט מעניין. למה זו פחיתות כבוד? בקשר ל"אנחנו לא מאפשרים לאנשים לעשות דברים שנוגדים בעינינו את כבוד האדם גם כשהם חיים", תוכל לתת דוגמאות? על פניו אני בכלל לא בטוח שזה כך (ואם זה כך, אם זה חיובי). |
|
||||
|
||||
אנחנו לא מרשים לאנשים למכור את עצמם לעבדות, למשל. |
|
||||
|
||||
הבעיה בעבדות, בראש ובראשונה, אינה פגיעה בכבוד אלא פגיעה בחופש. |
|
||||
|
||||
ומה הבעיה בכך שאדם רוצה לשעבד את החופש שלו? אז שלא יהיה חופשי.1 |
|
||||
|
||||
הבעיה היא שאולי הוא לא רוצה אבל אין לו ברירה אחרת, כי אחרת יגווע ברעב, למשל, ואנחנו כחברה רוצים שאנשים לא יאבדו את החופש שלהם לשארית חייהם בגלל דבר שכזה. |
|
||||
|
||||
(אני לא באמת רוצה להכנס לדיון על מגבלות השוק החופשי, בלה בלה. רק נתתי דוגמא ל) |
|
||||
|
||||
(אחלה, אבל הדוגמה לא נראית לי מתאימה כל כך, מהסיבה שציינתי לעיל) |
|
||||
|
||||
(ונכון שאנחנו לא אוסרים על הזנות כלשעצמה, אבל אנחנו אוסרים על כמעט כל נגזרת אפשרית שלה, ככה שזו דוגמא מספיק טובה) |
|
||||
|
||||
((אוהו, בואי לא ניכנס לכמה אני לא חושב שצריך לאסור זנות אלא רק סיטואציות, שיש לא רק בזנות, של כמעט-עבדות)) |
|
||||
|
||||
פחיתות הכבוד בעיני היא בהפיכתו ל"אובייקט מעניין" במקום לגוף של אדם ספציפי, שהייתה לו היסטוריה, רגשות, אהבות ומחשבות. אגב, מה דעתך (ומעניין גם לשמוע את דעתם של אחרים) על תערוכה כזאת שליד כל מוצג היו מפורטות ההיסטוריה שלו, קטעים מיומנו, תמונות אהוביו והקלטות שלו בעודו בחיים? אני לא יודע מדוע דעתו של המת חשובה למשהו. מצד אחד, התומכים בקיום התערוכה אומרים שעל אדם מת לא חלים הכללים של כבוד האדם שחלים על אדם חי. מצד שני, אותם תומכים רוצים להתחשב בדעתו ורצונו של אדם מת, כאילו יש לו כאלה. מוזר. |
|
||||
|
||||
השניים לא סותרים, עניין בגופו עצמו, וכבוד לדיירו לשעבר כישות שיש בה מעבר לבשר. |
|
||||
|
||||
בד''כ התייחסות לאדם כאובייקט ולא כסובייקט נחשבת כיחס לא מוסרי. אפשר לטעון שגוף מת אינו אדם, אבל אני חושב שגוף הוא חלק מהאדם (בניסוח גרוע עד מאוד). אדם לא ''מתגורר'' בגוף. אדם הוא הגוף. אני יכול להבין את הטענה שבמותו של אדם אין לו נפש, רצונות ודעות. קשה לי להבין את הטענה שאין לו גוף. |
|
||||
|
||||
גם אני לא דואליסט, וחושב שהאדם והגוף אחד הם. אבל אני נאלץ למתוח קווי מגדר לחייו של האדם וקיומו הפיסי. האטומים שירכיבו את הדורות הבאים עדיין אינם חלק מהאנשים שהם יהיו, וגופות שנרקבו כבר אינם חלק מאדם. אני לא חושב שתהיה לנו בעיה להמנע מדיון מטא-פיסי ולהסכים שלאחר שאדם מת - רגע שאין לנו בעיה של ממש להסכים גם עליו - הוא כבר ''לא שם''. חלק מהתרבות שלנו היא להמשיך ולראות בגופו חלק ממנו ומהקניין שלו, ולתת למת זכויות מתמשכות עליו. לכן אני דורש שהמת יסכים בחייו על שיעשה בגופו. יכל להיות דיון מעניין אם מישהו היה מגיע וטוען שלמת אין שום זכות על גופו, ושכל המבוצע בנ''ל כשר. חבל שלא הגיע עדיין מישהו כזה. |
|
||||
|
||||
אין ''לו''. נקודה. |
|
||||
|
||||
אין בעיה. אז מספיק עם הטיעון של "הוא רוצה / מסכים שיציגו את גופו". מאחר שאין *לו* רצון זה לא רלוונטי. ואם אנחנו מתחשבים ברצונם של המתים למען החיים (כמו שטוען גדי) מותר לנו לשקלל אינטרסים אחרים של החיים פנימה. המושג של בעלות המת על גופו אינו רלוונטי לדיון. |
|
||||
|
||||
אם לכל מוצג היו מופרטות ההיסטוריה שלו וכו', התערוכה הייתה נראית לי אקסהיביציוניסטית משהו, ובוודאי שונה במהותה ובמטרתה מהתערוכה המדוברת. מצד שני, בוא נחשוב רגע על תערוכה של בובות שעווה של אנשים שהיו פעם - לא אנשים ידועים, אלא אנשים מהשורה, עם היסטוריה, קטעים מהיומן וכו'. אני חושב שהייתי חש באופן דומה כלפי תערוכה שכזו - כלומר, ההצגה של הגופה עצמה היא לא מה שגורם להבדל. מי שמתחשבים בדעתו וברצונו הוא לא האדם המת אלא האדם החי, שהיו לו דעות ורצונות לפני שמת. הסיבה לכך שמכבדים את הרצונות הללו לאחר המוות היא שאם הנורמה בחברה תהיה שלא מכבדים אותם, זה יפגע באנשים החיים שבחברה. אני מניח שאתה יודע את זה... |
|
||||
|
||||
אה, טוב, גם הרבה אנשים החיים בחברה יפגעו מאי-שמירה על ערך של כבוד המת. |
|
||||
|
||||
נכון, ואפשר לנהל דיון ארוך על למה שני סוגי הפגיעות הללו בכלל לא דומים. אתה באמת רוצה להיכנס אליו? חשבתי שאתה כבר יודע את כל הדברים הללו, אנחנו לא באייל מאתמול. |
|
||||
|
||||
לא. אני לא רוצה. אתה יכול להירגע. |
|
||||
|
||||
היית מרגיש אותו הדבר אם היית רואה פסל שעווה כמו במקרה שבו היית רואה גופה משומרת? באמת? אני לא. הידיעה שמדובר ב"דבר האמיתי" ולא בפסל מדויק בהחלט הייתה משנה עבורי (גם אם לא הייתי מסוגלת להבדיל בין השניים). |
|
||||
|
||||
תראי, כל עוד זה לא קרה לי בפועל אני לא באמת יודע, נכון? הדבר הכי קרוב שזכור לי הוא מקרה של פסל של חיה שהתלהבתי מרמת הדיוק שלו, ואז הסבירו לי (הייתי קטן) שזה פוחלץ. זה לא שינה לי את התחושה בהרבה, אבל כמובן שעם בני אדם זה כנראה סיפור שונה. אבל לא, אני לא חושב שזה היה יוצר אצלי שינוי מהותי. אולי מעורר את הרתיעה מפני גופות שיש לי באופן כללי (ואולי דווקא מרגיע אותה). |
|
||||
|
||||
אנחנו לא מרשים למישהו לנשוך את הבולבול של חברו, לחתוך אותו בסכין, לטגן ולאכול בצוותא, גם אם החבר מבקש את זה. |
|
||||
|
||||
גם זה לא נובע משמירה על כבוד... בוא נגיד את זה ככה - אם גישת ה''כבוד'' הייתה מה שמכתיב את האיסורים שלנו, היינו צריכים להוציא את משחקי הסאדו-מאזו (שבהסכמה) מחוץ לחוק. |
|
||||
|
||||
והשאלה המתבקשת: מה נעשה למפקד חיל־הים אם נתפוס אותו מבקר בתערוכה? :-) |
|
||||
|
||||
על כך ענה כבר אשכול בזמנו, כאשר נשאל מה יעשה אם שר כלשהו בממשלתו ייתפס עם המכנסיים למטה: "מה אני אעשה לו?" ספק אמר ספק שאל אשכול, "אני אוציא לו את העין השניה". |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
אשכול רמז לשר היחיד שעליו נאמר שהצליח להפר כל אחת מעשרת הדיברות. |
|
||||
|
||||
דיין? |
|
||||
|
||||
כמה שרים בעלי עין אחת היו בממשלות ישראל? ____________ אגב, ראיתי תמונות שלו מלפני הפציעה בסוריה, וזה רק עשה לו טוב. ואגב, יהונתן גפן צדק. |
|
||||
|
||||
אנקדוטה אישית: אבי, שאיבד את עינו בקרב כמה שנים לאחר מכן, הציע לו פעם לקנות ביחד משקפת (ולנסרה לשתיים). |
|
||||
|
||||
שאחד מהמאפיינים העוברים בתורשה במשפחה שלהם הוא עין אחת יותר גדולה מהשניה, מאפיין שהוא שמח שפסח עליו. ואז ראיתי תמונה של הדוד משה לפני, ואכן. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
הוא העיד עדות שקר בבית משפט? |
|
||||
|
||||
לא הכל צריך להסביר. אם האינטואיציה משותפת למספיק אנשים, היא הופכת להנחת יסוד גם אם אין בה שומדבר לוגי, רציונלי או קונסיסטנטי. תצוגה של חלקי גופות היא לטעמי מוסכמה כזו, ואני חושב שאלמלא איזשהו צורך להשתייך לאיזה בון-טון ליברלי, נאור ואומנותי ולהיות אוטומטית נגד הדתיים, רוב האנשים היו מסכימים על זה. אני כמובן לא חושב שיש מקום להתערבות חוקית, חלילה. אבל יש משהו די בזוי בתערוכה הזו. אולי לא בזוי, כי זו מילה שמכילה שיפוט מוסרי. אבל כן עלוב ומאוד לא אומנותי. זה משול לפיסול בחרא בעיני - משהו שמצליח רק בזכות הסלידה והגועל שהוא מעורר. |
|
||||
|
||||
כל הדיון הדה קצת מוזר לי, וגם מזכיר את המחלוקת שהייתה בזמנו סביב איזו תערוכה שהוצגו בה פרות נרקבות מזדווגות. לא הייתי באותה תערוכה ואין לי ל כוונה להיות בזו הנוכחית, שתיהן מעוררות בי דחייה, אבל לא ברור לי מדוע יש למנוע זאת מאנשים אחרים. |
|
||||
|
||||
"אני חושב שאלמלא איזשהו צורך להשתייך לאיזה בון-טון ליברלי, נאור ואומנותי ולהיות אוטומטית נגד הדתיים, רוב האנשים היו מסכימים על זה." אתה רציני? אין בעיה שתהיה אינטואיטיבית נגד התערוכה הזו (גם אני חשתי רתיעה ממבט ראשון, עד שקראתי עליה קצת), אבל לא ברור לי איך הגעת מהרתיעה שלך להמצאת תיאוריה די הזויה על מניעי התומכים... |
|
||||
|
||||
לפני כשבוע שמעתי ברדיו ראיון על התערוכה, לצערי אין לי מושג עם מי (דומתי שאיזה פרופ', אסל גם זה לא בטוח). המרואין, שטרם ראה אותה בכלל, אמר שאין שום בעיה להציג אותה לקהל הרחב, כולל ילדים מגיל 12 ומעלה. ילדים קטנים יותר כדאי להדריך מעט קודם. המראיין, שראה את התערוכה, ניסה להשחיל את התרשמותו שהיא קשה לצפייה, אבל איש שיחו הרגיש מומחה מדי בעניין כדי להבחין בכך. |
|
||||
|
||||
ואתה חושב שאני כאן על תקן המרואיין ועמרי על תקן המראיין? |
|
||||
|
||||
מה פתאום? ממש לא. רק שיתפתי אותך באנקדוטה. |
|
||||
|
||||
אגב, לפני שאומרים לבני ה-12 שהם עומדים לצפות בתמונות קשות, אולי כדאי לראות את רמת הדיוק האנטומית שהם נחשפים אליה במשחקי המחשב המודרניים שלהם. |
|
||||
|
||||
בהקשר האנקדוטה, המראיין לא אמר דבר על גילאים - והמרואיין דיבר על הדרכה לבני פחות מ-12, לגדולים יותר זה נראה לו הולם בכל מקרה. בהקשר הכללי - אין לי שמץ, כפי שאומרים:) |
|
||||
|
||||
אני רואה את הדברים כך: אדם כלשהו מעלה תערוכה שכל תכליתה הוא לעורר סלידה ולמשוך תשומת לב. גורמים שמרניים מתערבים בכל מיני טיעונים שמרניים על זכויות המת וכיו"ב שטויות. אנשים ליברליים פותחים את העיתון ורואים עימות בין גורמים שמרניים חשוכים לבין אדם שמכנה עצמו אמן. בלי לחשוב יותר מדי הם אוטומטית מצדדים באמן. לטעמי זו תיאוריה סבירה לפחות. אם כי, כמובן, יתכן ומוטעית. ובוודאי שאין כאן קריאה להתערבות חוקית. אולי אם אעמיק בנושא אגלה שהאמת היא אחרת ושהתערוכה הזו ראויה. אבל זה כנראה לא יקרה בתקופת מבחנים. |
|
||||
|
||||
בוא אני אגיד לך איך זה הלך במקרה שלי: אני פותח את העיתון וקורא על איזו "תערוכת גופות". הרעיון נשמע לי מפגר, מה גם שאני חושב (מבלי לקרוא לעומק) שמדובר סתם בפסלים דמויי גופות. סה"כ נשמע כמו איזה אמן מטורלל. אחר כך פתאום אני פותח את העיתון וקורא שהממסד הדתי מתנגד. אני תוהה מה הם רוצים עכשיו וקורא קצת יותר על התערוכה, ופתאום מבין שמדובר בגופות אמיתיות וחוטף שוק כלשהו. התגובה המיידית שלי היא רתיעה והזדהות עם עמדת הדתיים דווקא. נראה לי שעברו כאן איזה שהוא גבול. מכיוון שלא נעים לי שאני מגיב אוטומטית ככה ומהבטן, אני קורא קצת יותר על התערוכה ומה שעומד מאחוריה. אני מקבל את הרושם שזו לא תעורכה שתכליתה "לעורר סלידה", אלא ההפך - לעורר עניין. כן, גם בגלל שזה דבר חריג, אבל גם בגלל שזה מעניין. פתאום אני נזכר שפוחלצים הם דבר מקובל, ושכולם מתלהבים משיטות החניטה של המצרים הקדמונים ושמומיות הן מוצגים מוזיאוניים. בסופו של דבר נהיה לי ברור לגמרי שאני לא יכול לצדד במתנגדי התערוכה. רובם מדברים "מהבטן", כנראה על סמך סלידה אישית שמתעוררת בהם מהמפגש עם משהו זר ומוזר שכזה (ומזכירה לי אישית את טיעוני ה"זה מגעיל אותי" שמפנים כלפי הומוסקסואלים), ומשתמשים בטיעוני "כבוד המת" שנראים לי עומדים בסתירה לחוסר הכבוד שלהם לרצון שהיה למתים לפני שנפטרו. כך מתגבשת העמדה שלי ב"ויכוח", אם כי אני עדיין לא בטוח שארצה לבקר בתערוכה בעצמי או שלא אקיא במקרה שכן אבקר בה. |
|
||||
|
||||
''פתאום אני נזכר שפוחלצים הם דבר מקובל, ושכולם מתלהבים משיטות החניטה של המצרים הקדמונים ושמומיות הן מוצגים מוזיאוניים.'' לפי אותו היסק לוגי, צריך לאפשר קניבליזם. הרי שניצל הוא דבר מקובל. |
|
||||
|
||||
את מתייחסת למשפט כולו, או רק לפוחלצים? ומכל מקום, אין לי התנגדות לאכילת בשר אדם, אלא להרג אנשים, כך שההיסק הלוגי אולי לא כל כך מופרך כמו שנראה לך (כלומר, הוא כן מופרך, אבל רק כי את מסיקה מקיום שניצל שבסדר לרצוח אנשים). |
|
||||
|
||||
היות ואני לא בקטע של קניבליזם, ואני גם לא צמחונית1 נראה לי מיותר לנתח ממש לעומק את השאלה אם מדובר במטאפורה של אחד לאחד או רק אחד לאפס נקודה משהו.2 אבל אם אתה מתעקש - אם פיחלוץ אריות וצבאים הוא לגיטימי ולכן פיחלוץ בני אדם הוא לגיטימי, למה שלא נהרוג בני אדם כדי לאכול אותם אם הריגת פרות כדי לאכול אותם זה לגיטמי? או לחילופין, למה שלא נפסיק להרוג בעלי חיים למטרות אכילה אם אנחנו לא הורגים אנשים כדי לאכול אותם?3 1 לעתים. 2 בכלל, אני מקבלת את התחושה שאתה מחפש מטאפורות שיהיו מקבילות לחלוטין לנקודה המקורית. 3 אני באמת נגררת לזה? באמת? כזו חלשה אני? |
|
||||
|
||||
אני חושב שיש דיונים באייל שמיועדים בדיוק כדי להסביר את ההבדלים וממש אין טעם להיכנס אליהם כאן. אם זה ממש מפריע לך את יכולה למחוק את הפוחלצים מהרשימה שלעיל, שממילא מתארת בעיקר את השלבים ה''רגשיים'' שעברתי עד שהגעתי למסקנה שהתערוכה לא נוראית כמו שעושים ממנה. |
|
||||
|
||||
אם כבר פרטת את התהליך שהביא לגיבוש עמדתך, תן לי להעיר על שתי נקודות בו: ===>" אני מקבל את הרושם שזו לא תעורכה שתכליתה "לעורר סלידה", אלא ההפך - לעורר עניין". כשמישהו מהטכניון מדבר על דברים "מעוררי עניין", עולות בדעתי תופעות טבע נדירות או יחסים מתמטיים מורכבים או משהו כזה שצריך לקמט את המצח ולחשוב כדי להבין (לפעמים קוראים לזה סקרנות אינטלקטואלית). כשאומרים לי שהאח הגדול היא "דווקא תוכנית מעוררת עניין" עולים בדעתי השכנים שלי, בדלת ממול - שאני מת (מסקרנות) לדעת כמה הם מרוויחים, כמה ועל מה הם רבים, ואם, איך וכמה הם מקימים יחסי מין. יש הבדל בין שני הסוגים האלו של "מעוררי עניין" והם מתערבבים רק בתערוכה מסוג כזה - של גופות. כלומר, אם היו מציגים במוזיאון המדע, נגיד, מטאורים שחדרו לאטמוספרה, לא היה בילבול כזה. מי שהולך לראות אבנים כאלו, עושה זאת רק מתוך סקרנות אינטלקטואלית. זה לא המצב עם תערוכת גופות - עבור רוב האוכלוסיה שתבקר בה היא תהווה חוויה שהצד האינטלקטואלי בה זניח. כמובן, שמעתי גם אנשים שצופים קבוע ב"אח הגדול" כי הם (פתאום) מתעניינים מאוד בפסיכולוגיה חברתית, אבל הייצר שהתוכנית הזו מספקת בד"כ איננו ייצר הסקרנות האינטלקטואלית אלא ייצר המציצנות. ובגלל שהתערוכה המדוברת מופנית לקהל הרחב ולא לתלמידי או שוחרי אנטומיה, נדמה לי שגם היא מכוונת לחווית המציצנות. ===>"ומשתמשים בטיעוני "כבוד המת" שנראים לי עומדים בסתירה לחוסר הכבוד שלהם לרצון שהיה למתים לפני שנפטרו". גם כאן כדאי להבחין, "כבוד המת" הוא מושג דתי שלא רלוונטי עבור חילונים. אם כבר, מדובר ב"כבוד האדם" (גם אחרי מותו). אבל זה לא כבוד חברתי שקשור לרצונותיו של המכובד. לא "עושים לו כבוד" כמו שעושים לרבעובדיה כשמקבלים את מרותו או כאשר ימלאו את צוואתו כלשונה. מי שטוען ל"כבוד האדם" לא יכה מזוכיסט גם כשזה מתחנן לאיזו הצלפה טובה, ולא יציג לראווה גופה גם כשבעליה ציווה אותה למדע. |
|
||||
|
||||
כבוד המת = לכבד את רצונו = מושג דתי? כבוד האדם לאחר מותו = לכבד עיקרון נעלה = מושג חילוני? אנא הסבר הבחנותיך לצרכן. |
|
||||
|
||||
כשאתה מוסיף את כל סימני השוויון שם, זה כבר לא הבחנותי ואני לא יכול להסביר אותן. המושג ''כבוד המת'' שייך ללקסיקון הדתי. זה לא אומר שהחילונים לא מכבדים את מתיהם והדתיים לא מכבדים את החיים. ''ההספד כבוד המת הוא. לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר מקוננים והמקוננות וסופדין אותו ואם צוה שלא יספדוהו, אין סופדין אותו...'', רמב''ם, יד החזקה - הלכות אבל פרק יב הלכה א). |
|
||||
|
||||
הצוואה היא עניין משפטי ולא עניין של "לעשות כבוד" מן הסוג ש"עושים" לרבובדיה. במרבית המדינות החופשיות והנאורות משתדלת המערכת המשפטית למלא צוואתו של אדם, ובמידת האפשר ואם אין בה דבר הנוגד את החוק - משתדלים למלאה כלשונה. סביר בעיני כי התייחסות דומה תהיה במדינות שכאלה גם למה שמצווה אדם שייעשה בגופו. אין לערבב בין אדם המצווה את גופו למדע לבין אדם המביע הסכמתו בכתב לשיתוף גופתו בתערוכה. ציווה אדם גופו למדע - נמסרת גופתו למוסדות המתאימים - עפי"ר במסגרת האקדמיה ו/או מוסדות הבריאות, לטיפולם של חוקרים ותלמידים, ואינה נחשפת לציבור הרחב. הביע אדם הסכמתו להשתתף בתערוכה כזו המתוארת בידיעה שבראש דיון זה - ממילא הוסבר לו קודם לכן והבין הבן היטב כי גופתו תוצג לציבור (או כך, מכל מקום, מחייב הסדר הטוב), ומוטב לכבד את שיקול דעתו ואין צורך לנהוג בו כבוד יתר על הכבוד שנוהג הוא בגופו-שלו. ההחלטה האם *לצפות* בגופתו של אותו אדם או בחלקים מעובדים מגופתו, היא כבר החלטת הצופים - המבקרים הפוטנציאליים בתערוכה. החלטתם עשויה להיות מושפעת משיקולים רבים, שונים ואינדיבידואליים - בין השאר מן האופן בו רואה כל מבקר את מושג כבוד האדם ואת מושג כבוד המת, וכן גם מטעמי אי-נוחות וסלידה, בין אם סלידה נפשית או סלידה כעין-ביולוגית - כפי שהדבר אצלי, למשל - ומשום כך לא אבקר בתערוכה, אך איני רואה כל טעם להעביר ביקורת בנוסח "לא יפה" כנגד עצם קיומה. פרט נוסף הראוי להיזכר כאן, והנוגע גם הוא לנושא שהעלית: עד כמה שניתן להבין מתיאור הטיפול שעברו הגופות ומן התמונות הספורות שפורסמו - פני הנפטרים המשתתפים אינם ניתנים לזיהוי אישי, שמי, לאומי, מדיני או אחר, ואף לא חלקי גופם האחרים (ויתקנוני מי שביקרו בתערוכה אם טעות בידי). כך נשמר ה"כבוד" מן הסוג שעליו אתה מדבר, באופן אינדיבידואלי, כאשר גופם של המשתתפים משמש באמת אך ורק למטרות לימודיות ולמטרות חינוך הציבור לשמירה על הבריאות (ההימנעות מעישון וכו' - וזאת גם אם חלק מן המבקרים באים לספק סקרנות שאינה אינטלקטואלית-נטו). |
|
||||
|
||||
כל ההבחנות המשפטיות והמילוליות מקובלות עלי. אני מסתייג מהטענה ש"מוטב לכבד את שיקול דעתו ואין צורך לנהוג בו כבוד יתר על הכבוד שנוהג הוא בגופו-שלו". לדעתי זה "לא יפה" לנהוג בחסור כבוד גם באדם שמחל על כבודו. ואם זה נכון, אז השאלה החשובה היא: האם הצגת גופתו של אדם ברבים פוגעת בכבודו. אם כן - אז לעובדה שהוא מסכים אין חשיבות, אלא משנית. צריך לא להתבלבל עם פגיעה בזכותו. אם הוא *לא* הסכים ואתה בכל זאת מציג את גופתו ברבים, אז על החטא של פגיעה בכבודו נוסף הפשע של פגיעה בזכותו להגן על כבודו. וגם צריך להבחין (מה שנוגע גם לפסקה האחרונה שלך) שב"כבוד האדם" לא מדובר בכבוד העצמי של יוסי או יורם, אלא בכבוד ש*אתה* רוכש לבני אדם בכלל. במסגרת זאת לא תציג לראווה גופת אדם גם אם היא לא מזהוהה בכל דרך אפשרית אלא כגופת אדם. הביקורת שלי - "לא יפה" - מופנית גם למבקרים בתערוכה (שרובם להערכתי אינם עושים זאת לשם לימוד), והן למארגניה שמספקים למבקרים הללו הזדמנות לבילוי "לא יפה". עם כל זה, זכותך לבקר בתערוכה או לוותר עליה לפי טעמך, וזכותי לבקר את מעשיך לפי טעמי. |
|
||||
|
||||
אני לא רואה למה הצגת גופה בנסיבות של התערוכה פוגעת במה שאני מבין בתור ''הכבוד שאני רוחש לבני אדם בכלל''. |
|
||||
|
||||
טוב, אנחנו מגיעים לתחתית. אני לא יכול להראות לך מדוע הצגת גופות לראווה פוגעת בכבוד האדם בכלל. אז מה לעשות? הפעם לא כולם מסכימים איתי. |
|
||||
|
||||
לא התכוונתי לעניין במובן המדעי של המילה, אלא יותר לעניין במובן של "היי, אף פעם לא ראיתי גופה ואיברים פנימיים במציאות, מגניב!" כמובן שיש גם עניין יותר "מדעי", אבל קרוב לודאי שהוא מצומצם בהרבה. זה לא ממש משנה - מוזיאוני מדע מנסים בכוח להביא דברים שיגרמו לקריאת "מגניב!" ולא לאמירת "המממ... Intriguing". אולי זה האח הגדול ואולי לא - לא יודע, לא ראיתי. הנימוקים שאני שמעתי דיברו על "כבוד המת". אם אתה אומר שזה לא נובע מכבוד המת אלא מ"כבוד האדם", כאשר ה"אדם" שבכבוד הוא בעצם יצור אבסטרקטי-קולקטיבי שכזה - אחלה. טיעון שכזה לא אומר לי כלום, ואני חושב שזו עמדה די עקבית שלי באייל... |
|
||||
|
||||
ומיהם שכניך עתירי העניין? |
|
||||
|
||||
רינה ומשה. את/ה רוצה להציץ להם גם? |
|
||||
|
||||
אתה רוצה לקרוא ליצר שמוביל אותי ואחרים לראות את התערוכה "מציצנות"? בסדר, אבל זה לא דומה בכלל לתשוקה לדעת מה עושים השכנים. בא לי לדעת מה עושים השכנים (או האנשים בתוכניות המציאות, במידה המוגבלת שזה באמת בא לי), לא כמייצגים של בני-אדם בכלל, אלא ההפך: אני סקרן לראות במה הם שונים מהנורמה. זהו יצר המציצנות הקלאסי, והמגונה. "עולמות הגוף", לעומת זאת, שואפת להציג את הגוף האנושי באשר הוא גוף אנושי. גם אם מראים שם משהו חריג, נניח ריאות של מעשן, הרעיון עד כמה שאני מבין הוא לא "אה, תראו איך נראות הריאות של יחזקאל1 שהיה איתי בחוג ריתמיקה", אלא "אה, תראו איך נראות הריאות של מעשנים". בא לי לראות את התערוכה, אולי לא כדי לרכוש תובנות עמוקות על משמעות החיים, אבל כן כדי לדעת ולחוות משהו כללי על העולם (גם מעוד סיבה, שכתבתי בתגובה 507120, אבל היא בטח לא קשורה למציצנות). לכן, אני כופר באשמה: זה כן יותר דומה לסקרנות מדעית, גם אם יש דוגמאות מובהקות ונעלות יותר לסקרנות מדעית. ובזה אני חושב שאני מייצג את רוב אלו שבא להם ללכת לתערוכה. 1 לאור הפתיל שערן פתח למטה, אולי "מינג לי ז'ו" הוא שם יותר הולם. |
|
||||
|
||||
נכון, יש הבדל בין מציצנות פרטית להסתכלות כללית, למרות שנראה לי שהם קשורים (אני צריך לחשוב עוד על הקשר הזה). למשל, המציצנות בתוכניות הריאליטי מתחילה מאנשים שאתה לא מכיר ורק עם הזמן אתה קושר להם זהות אישית. אני חושב שכשמראים לך ריאות של מעשן מסוים, אתה תלמד פחות על נזקי העישון מאשר כשיראו לך תרשים כללי של ריאות עם רשימה של נקודות ואופנים בהם העישון עלול לפגוע. ובכל זאת, אני מעריך, יותר אנשים יבואו לתערוכת גופות מאשר להרצאה של פרופ' ממוחה למחלות ריאה. לדעתי, ההצצה לראותיו של יחזקאל אפילו שאינך מכיר אותו, כלומר הידיעה שאתה מציץ לאדם מסויים שיש לו שם, היא שעושה את ההבדל. ובכל מקרה, אם אתה או מישהו מסוגל להפריד בין החוויות והתחושות ואתה צופה בגופות רק כדי ללמוד אנטומיה ורק בגלל שאין לך דרך יעילה יותר לעשות זאת, אז ה''לא יפה'' שלי איננו מופנה אליך. אבל הוא עומד בעינו כלפי מארגני התערוכה, כי הם בטח לא מסוגלים להבחין בחוויותיהם של אנשים, וימכרו כרטיס גם למי שבא סתם לראות קישקע של מישהו אמיתי. |
|
||||
|
||||
"אני חושב שכשמראים לך ריאות של מעשן מסוים, אתה תלמד פחות על נזקי העישון מאשר כשיראו לך תרשים כללי של ריאות עם רשימה של נקודות ואופנים בהם העישון עלול לפגוע." זו נקודה טובה, ומה שיבוא להלן לא מתיימר להיות טיעון מחץ נגדה, אלא נקודות פזורות למחשבה. אני מסכים שבשיטה הראשונה לומדים פחות מבחינת כמות ידע, אבל אני חושב שיש לה גם יתרון לימודי. החוויה כאן משנה. מבחינה אחת, זה קצת כמו להשוות בין שתי שיטות ללימוד מתמטיקה: באחת המורה מוכיח משפטים, ומוודא שהתלמיד הבין את ההוכחה. בשנייה המורה רושם הרבה משפטים, מוודא שהתלמיד מבין את תוכנם, אבל לא מראה את ההוכחה. בשיטה השנייה המורה יספיק בוודאי ללמד יותר משפטים, ולתלמיד השני יהיה יותר ידע במתמטיקה. אבל כנראה פחות הבנה. מכל מקום, השיטה הראשונה נחשבת על-ידי כולם לעדיפה. אותו דבר בלימוד מדעים, עם או בלי ניסויים. כאן אפשר להתקרב עוד קצת להבדל הרלוונטי לתערוכה, כי יש שלוש רמות: אפשר ללמד רק את התיאוריות כפי שהמדע מכיר, אפשר גם להציג על הנייר את הניסויים שתומכים בתיאוריות, ואפשר לבצע עם התלמידים את הניסויים. גם כאן, מקובל שחשוב לעשות גם את הדבר השלישי, לפחות לפעמים. למה, בעצם? אולי כדי שהתלמיד ידע שלא מרמים אותו, ובאופן יותר עמוק, שמעשה הלימוד כולו לא ייפול לכשל הלוגי של פנייה לסמכות. אבל זה רק צד אחד, לאו דווקא החשוב ביותר במקרה של התערוכה. אני חושב שלמגע החושי עם "החומר", ולחוויה החושית, יש ערך לימודי שלא בהכרח ניתן לפרוט אותו לרשימת עובדות שאפשר לרשום (מה דעתך על האפשרות ללמוד רפואה ללא ניתוח גופות, רק מהתבוננות בציורי רקמות?). אתה אומר שאי-אפשר לדעת מי בא לתערוכה כדי ללמוד ומי בא רק כדי "לחוות", ואני חושב שאי אפשר בכלל להפריד בין שני ההבטים. החוויה כאן חורטת משהו בזיכרון, ו*זהו* הלימוד. אני מסכים איתך גם שיותר אנשים יבואו לתערוכת גופות מאשר להרצאה של הפרופ'. אבל אני מנחש שזה לא בגלל עניין ההצצה לאדם עם שם, אלא בגלל שזה "הדבר האמיתי", והציור (או אפילו הצילום) הוא רק תמונה. עוד אנלוגיה שנראית לי מתאימה: אנשים עושים טיול של שעתיים כדי לראות פרח נדיר בטבע. הרי אפשר לראות תמונות מצוינות של הפרח באינטרנט. למה הם טורחים? |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |