בתשובה לדורפל, 24/03/09 11:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש בינינו מחלוקת בסיסית, ולא חדשה. אני חושב שלא נכון לנתח חברה כאוסף מקרי של אינדיבידואלים. לחברה יש קיום, ולו במובן זה שהיא יוצרת (גם אם לא קובעת) את המושגים שבהם חושב האינדיבידואל, את המבנה הרגשי שלו, את אופקיו וכולי. ממילא, אני מוכן להרחיב את הגדרת הנזק והתועלת במעשים מפגיעה או תרומה ב''זולת'' לפגיעה או תרומה ב''חברה''. מחלוקת אחרת שאני חושב שיש בינינו היא שאני חושב שיש כזה דבר ''התבהמות נפשית'' או חברתית. אני חושב שהתבהמות כזאת קשורה לרעיון של ''חשיפה''. יש הרבה דברים שאנחנו מכסים עליהם במידות שונות במסגרת התרבות. אנחנו לא מופיעים עירום ועריה (נפשית, גופנית ותפקודית) בפני העולם. המגמה של חשיפה שלהם נראית לי כחותרת תחת התרבות, תחת המושגים של נאמנות וחמלה (שקשורים לקיום של ''עולם פנימי'' שלא חשוף) ומזיקה לנפש האנושית. אני מניח שאתה כלל לא תקבל את הדיון במושגים הללו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוכן לקבל דיון במושגים כמו ''התבהמות נפשית'', אבל אני לא מוכן להסכים שזה אובייקטיבי, או שזה לגיטימי שאכפה את דעותיי תחת חסות תירוצי ''כולנו בסירה אחת, ואתה קודח לי בה חור''. האח הגדול והשרדות הם התבהמות נפשית נוראית לדידי, אבל, היות והכל נעשה בהסכמה, כל מה שאני רוצה עצמי רשאי לעשות הוא שלא לצפות, להעביר ביקורת מהצד, ולנסות לשכנע אחרים להתעלות מעל זה. אני לא רואה סיבה להתייחס להצגת גופות באופן שונה. (מה גם שהצגת גופות איננה אוטומטית התבהמות נפשית. זו יכולה להיות גם אומנות מהדרגה הראשונה במעלה.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל התמונות של רוכב האופניים ושחקן השח, מתקבל הרושם שהויכוח צריך להיות על גבולות האמנות, עם כל הקלישאות הנובעות מכך. מצדי היה אפשר לוותר על האלמנטים האמנותיים כמו שחקן השח. לרוב המוצגים בתערוכה שאני ראיתי היתה תכלית מדעית-חינוכית. היו המון איברים בחתכים שונים, כך שכל אחד יכול להבין איפה הם, מה גודלם, איך הם נראים, איך הם פועלים, מתי הם חולים וכו'. גם רוב הגופות השלמות הוקדשו למערכות שונות של הגוף: דם, שלד, שריר, עצב וכדומה. כמה פעמים בביקור הופתעתי לראות את הדברים לעומת איך שדמיינתי אותם קודם. אני לא יודע איך הם הצליחו לגרום לזה, אבל אף פעם לא חשתי גועל, בושה, ביזוי, מציצנות או כל האשמה אחרת שהועלתה כאן (וגם מבקרים אחרים שאיתם שוחחתי). חשתי בעיקר קור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא אוהב את הנימוק של ''כולנו בסירה אחת ואתה קודח לי בה חור'', ואני גם מסכים שמושג ההתבהמות הנפשית או החברתית אינו אובייקטיבי. אבל דווקא בגלל חוסר היכולת למדוד התבהמות כזאת באופן אובייקטיבי, אני חושב שהגבולות התרבותיים צריכים להיות פתוחים לדיון ציבורי ובמקרה קיצוני אף לאיסורים בחקיקה. אני מאמין שחברה סבירה יכולה לאזן בין נורמות ולקבוע גבולות שמצד אחד לא יביאו להתבהמות המדוברת ומצד שני ישמרו על עקרונות של חופש ביטוי וחופש אומנותי. אני לא מאמין שחקיקה צריכה להיות מוצדקת רק ע''י הוכחת מניעת נזק ישיר לזולת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בעצם אומר שחקיקה היא כלי לגיטימי לכפיית השפעת עולמך על אחרים, בכדי שלא יזהמו את המרחב הציבורי בו אתה חי. אני מאוד מחבב אותך, אבל החלק הזה בך מפחיד אותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, במדינה דמוקרטית חקיקה היא כלי לגיטימי במאבק בין השקפות-עולם. לא פחות משימוש בהון. כמובן, כל זמן שנשמרות זכויות בסיסיות והוגנות בסיסית. אל תפחד. אני בעדך. כשאני אתפוס את הגה השלטון אני אעשה אותך שר התחבורה או משהו. וחוץ מזה, בנאדם שאין לו חלקים מפחידים באישיות הוא קצת משעמם, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא איכפת לי שתיתן לדורפל את תיק התחבורה, רק זכור שאני רוצה להיות שרה בלי תיק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעבר למילים הבוטות (כפייה, זיהום), האם לא זו מטרת החקיקה כאשר היא לא נעשית בהסכמה לאומית מקיר אל קיר ( ולא רק הסכמה בין פוליטיקאים)? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |