|
||||
|
||||
מאיפה הבאת את הסטטיסטיקה היבשה הזאת? |
|
||||
|
||||
מזכרוני הדל. אבל אם יש לך זמן ומוטיבציה האיילים כאן ישמחו לקרוא מקורות רשמיים. |
|
||||
|
||||
"האם אתם בוגדים בבן הזוג? מי בוגד יותר, נשים או גברים? בסקר זה התשובה היא חד משמעית. 55 אחוז מהנשים הצהירו כי מעולם לא בגדו בבן זוגן, לעומת 31 אחוז מהגברים שדיווחו על נאמנות מוחלטת. גם לגיל, מתברר, יש השפעה על היכולות המונוגמיות. ככל שעולה גיל הנשאלים כך עולים אחוזי הבגידות ותדירותן. 53 אחוז מהצעירים בני פחות מ-30 דיווחו כי לעולם אינם בוגדים בבני זוגם. בקרב בני 50-31 דיווחו 35 אחוז כי הם אינם בוגדים, ואילו בקרב קבוצת הגיל האחרונה - מעל 50 - רק 29 אחוז אמרו כי לעולם אינם בוגדים. 14 אחוז מקרב הנשאלים בני למעלה מ-50 סיפרו כי הם בוגדים בבן/בת הזוג הקבוע/ה לעתים קרובות. אצל בני ה-30 ומטה לא נמצא אף אחד שבוגד לעתים קרובות בבן זוגו. " ומכאן שלפחות 71 אחוז מהאנשים יבגדו בשלב זה או אחר בבן זוגם. |
|
||||
|
||||
מה הקשר בין מונוגמיה לבגידה?? ממתי שקר=בגידה=פוליגמיה? (מה בדבר פוליגמים במהותם אך בעלי קונפליקטים וערך לזוגיות אמינה..או מונוגמיים במהותם שנמצאים בקשר בלתי רצוי ומשקרים לבני זוגם למרות התאהבותם לאחר וגו) ערבוביה של מושגים מסורבלים לתוך ערכים . |
|
||||
|
||||
זה בגלל שאתה חי בתוך ערבוביה של מושגים מסורבלים לתוך ערכים. |
|
||||
|
||||
"ומכאן שלפחות 71 אחוז מהאנשים יבגדו בשלב זה או אחר בבן זוגם." לא ממש ברור לי איך הגעת ל 71 אחוז. כך או כך, אנחנו לא בסיפור של פיליפ ק. דיק, ולכן הסקר הוא לא על מה שיתרחש בעתיד, אלא על מה שהתרחש בעבר. |
|
||||
|
||||
"מעל 50 - רק 29 אחוז אמרו כי לעולם אינם בוגדים" במילים אחרות 71 אחוז מהאנשים מעל גיל 50 בגדו בבן זוגם לפחות פעם אחת. מכיוון שקשה לעשות סקר בקרב אלו שהולכים למות מחר, ובהנחה שהמגמות בחברה לא משתנות אזי לפחות 71 אחוז מהאנשים יבגדו בבן זוגם. "לפחות" משום שיכול להיות שמישהו בסקר שנשאל בגיל 51 אבל אפעס החליט לבגוד באשתו דווקא בגיל 57. אבל אני אשמח לשמוע מה היה למר דיק להגיד על העניין. |
|
||||
|
||||
גם אם הסקר הזה משקף, יש עוד דרך, אופטימית יותר, להסביר את התוצאות: אולי בני הדור שהיום הוא בן חמישים פלוס נוטים יותר לבגוד, ואילו הדור הצעיר נאמן יותר ויישאר נאמן גם כשיגיע לגיל חמישים (סיבה אפשרית: היום מתחתנים יותר מאהבה). |
|
||||
|
||||
אני נוטה להסכים איתך. נראה לי שפעם היה ''גזעי'' יותר לבגוד, להתייחס לנישואים בביטול, ולראות אותם כמשהו שעושים בעל כורחך, למען ההורים או משום שרוצים ילדים. היום מתחתנים, אם לא יותר מאהבה, אז לפחות יותר מתוך רצון אמתי לעשות זאת. |
|
||||
|
||||
אהמממ. בניגוד לתפיסה המקובלת כאן, לפני שלושים שנה כבר לא היו מתחתנים בשידוך, לפחות לא בעדה החילונית. אם כבר, המודרנה מציעה הרבה יותר אפשרויות לבגידה, החל האינטרנט על שלל ההכרויות שהוא מכניס אליך הביתה, דרך בפופולאריות של יציאת נשים נשואות לעבודה מחוץ לבית וכלה בטלפון הסלולרי שמאפשר לך להיות בקשר גם תוך כדי פירוקו. שינוי נוסף בכיוון זה הוא הלגיטימציה היחסית של בגידה, שכל בת טפש-עשרה נחשפת אליה פעמיים ביום בערוץ ''ויוה'' והסרת הטאבו מהגירושין. |
|
||||
|
||||
הסרת הטאבו מהגירושין לא אמורה לעבוד לצד השני? |
|
||||
|
||||
במחשבה שניה היא יכולה לפעול לשני הכיוונים. |
|
||||
|
||||
ובמחשבה שלישית, לרוב מקרי הגירושין שאני מכיר, שהיו על רקע של קשר עם בן זוג אחר, קדמו יחסי מין מחוץ לנישואין. אנקדוטלי, כמובן, אבל במדגם הקטן שלי התופעה מאד מובהקת. |
|
||||
|
||||
ואם הטאבו על גירושין היה פחות חמור, הגירושין אולי היו מתבצעים לפני הבגידה. |
|
||||
|
||||
אולי, אבל גירושין הם עניין כואב לא רק בגלל התוית החברתית אלא גם בגלל עניינים פרוזאים. |
|
||||
|
||||
תלוי מתי. אחרי שנתיים בלי ילדים זה לא כל כך נורא... |
|
||||
|
||||
אחרי שנתיים בלי ילדים עדיין לא רוצים להתגרש. |
|
||||
|
||||
תלוי מי. |
|
||||
|
||||
אני חושב שירדן לא התכוון לכך שנישואין לא מאהבה הם נישואין משידוך. לדעתי הוא התכוון לכך שעל צעירים היום יש פחות לחץ להתחתן מהר, ולכן הם מתחתנים מאהבה בשלה יותר ולא כתוצאה משילוב של לחץ פסיכולוגי ולחץ באשכים. ואם הוא לא התכוון לזה, אז אני כן. |
|
||||
|
||||
אני לא חושב שיש שינוי משמעותי בפן הזה בשנים האחרונות. |
|
||||
|
||||
... אבל אז גם יש להם שרשרת אקסים מכובדת, וגם ניסיון זוגי ומיני עשיר יותר (שמאפשר ''להשוות'' כל הזמן). |
|
||||
|
||||
מאפשר להשוות, נכון, אבל מאפשר גם להיות רגועים מהתחושה ש''לא הכירו מספיק''. |
|
||||
|
||||
הכל נכון, אבל לפני שלושים שנה היה הרבה פחות מקובל לחיות ביחד ללא נישואים, ועוד הרבה-הרבה פחות מקובל ללדת ילדים ללא נישואים. מה שהביא להשקפה כללית שהנישואים הם עניינה של האישה בלבד: היא זו שהייתה חיבת לעמוד על כך, כי מעולם כמובן לא שפטו גבר לשלילה על הדברים האלה. ומכאן נגזר גם שגברים רבים סגלו לעצמם יחס של בוז למוסד הזה, ובמקרים רבים ראו עצמם נכפים להיכנס אליו משום שעיברו מישהי או משום שחברתם נתנה להם אולטימטום. |
|
||||
|
||||
למה זה "ההביא להשקפה כללית שהנישואים הם עניינה של האישה בלבד" וזה לא "הביא להשקפה כללית שהנישואים הם עניינו של הגבר בלבד"? |
|
||||
|
||||
כי הצביעות וההתחסדות של הציבור הייתה כזו שנשים נשפטו בחומרה יתרה על לדה ללא נישואים, בעוד שהגברים שעיברו אותן זכו ל''השתתפות בצער'' אם ''נאלצו'' להתחתן משום כך. |
|
||||
|
||||
אנו מדברים על יכולת חיזוי. לקחו קבוצת אנשים ובדקו את ההתפלגות שנכונה לאותו רגע. מסיבות השמורות עמך אתה מניח שאחוז המתפרפרים בעתיד יכול רק לעלות, אבל יכול להיות גם בן 48 שבעוד 6 שנים עדיין לא ישנה את התנהגותו, ובכך יוריד שוב את האחוזים. דמות טיפוסית ממוחו הקודח של מר דיק, הייתה נוסעת לעתיד, או לחילופין מתבוננת בעתיד (שבדרך כלל יש לו מבנה מפולג), שואבת נתונים חדשים ומנסה למצוא להם פיתרון הגיוני עם השלכות פראקטיות. |
|
||||
|
||||
בוא נגיד את זה אחרת, לפי הסקר 47 אחוז מהאנשים מתחת לגיל 30 בוגדים בבן זוגם, אתה מסכים שאם יעשו את הסקר בעוד 10 שנים אז בקרב בני ה30-40 יהיו יותר מ47 אחוזי בגידה? בצורה דומה ניתן להניח שאם תחכה שכל אותם בני 50+ ימותו ואז תעשה סיאנס עם רוחותיהם תקבל תוצאה הגבוהה יותר מ71 אחוז. מה ההבדל (העקרוני...) בין הדרך שבה אני מודד את הסיכוי של בן אדם לבגוד לבין הדרך שבה משרד הבריאות מודד את תוחלת החיים? |
|
||||
|
||||
כן, יש סיכוי שיהיו יותר אחוזים, לא פחות אחוזים (אלא אם חתך האוכלוסיה בסקר יהיה אחר), ויש גם סיכוי שהאחוזים יישארו כמו שהם. אין הבדל עקרוני בינך לבין משרד הבריאות, שניכם משערים שתנאים מסויימים יישארו, רק שמשרד הבריאות משתמש בנתונים הרבה יותר רחבים. ואם נחזור לק. דיק, אם תתרחש שואה גרעינית, או מלחמה כוללת, או שאיזשהו מוצר טכנולגי ישתלט על האנושות, אז משרד הבריאות טועה בגדול בתחזיות שלו. |
|
||||
|
||||
"גם לגיל, מתברר, יש השפעה על היכולות המונוגמיות". כו, השינויים האלה מעניינים. בגילים צעירים עוד יותר בכלל לא מסוגלים למונוגמיה: בגיל 10, למשל, יש מעט מאוד אנשים עם בן/ת זוג קבועים. |
|
||||
|
||||
זה רק מוכיח. אבל החלק היותר מדהים הוא בני 97 שמחליפים כל יום בת זוג. |
|
||||
|
||||
טוב, הצעת הנישואין המרגשת ביותר שקיבלתי מעודי הייתה מגבר בן 97 (+-). הוא היה מנקה הרחובות בשכונתי, ונשוי, אבל הוא הבטיח לי שאחכה לו עוד מעט-קצת ואשתו, שרגלה האחת כבר בקבר, תפנה לי את מקומה... שהרי הוא עצמו, הסביר, "כוחו עוד במותניו" - ואני, בגיל 30, יכולה לחכות עוד זמן מה. |
|
||||
|
||||
אל נא תשכחי לעדכן אותנו כשתהיינה התפתחויות חדשות בפרשה. |
|
||||
|
||||
לצערי, ההתפתחויות החדשות מעולם לא נודעו לי. חוששתני שהוא היה, אולי, קצת לא יציב באהבתו, או שאני התייאשתי מהר מדי... |
|
||||
|
||||
מעניין. הנתונים משתלבים עם תהייה שהייתה לי לגבי מוסד הנישואין: בהתחשב בתוחלת החיים הארוכה כיום, האם זה ריאלי בכלל לדבר על "נישואין לכל החיים"? אולי הנתונים מראים שכחברה, כדאי לנו לעבור למודל אחר, שיתאים יותר לתוחלת החיים, אולי משהו בסגנון של "חוזה נישואין מוגבל בזמן, עם אפשרות להארכה"? הרי זה מה שקורה בפועל היום, בין אם דרך גירושין או דרך בגידות. לא ככה? |
|
||||
|
||||
כמו קריירה שנייה, את מתכוונת? נשמע הגיוני, רק שכאשר יש ילדים בתמונה זה נעשה מסובך. בכלל, שוש, מה קורה באמת? מתי נשמע בשורות טובות? (ברקת, עושה לאחרות מה ששנוא עליה). |
|
||||
|
||||
כן, משהו כזה. לגבי ילדים: בהתחשב בתוחלת החיים, מדובר על "חוזה שמגיע לסופו" (מצטערת, הניסוח לא טוב אבל אין לי ניסוח טוב יותר) כשהילדים כבר בוגרים. משהו כמו: חתונה (עם חוזה ל-30 או 40 שנה) בגיל 25-30 סוף החוזה (לפני הארכה): בגיל 55-60 (במקרה של חוזה של 30 שנה) או 65-70 בגיל הזה הילדים כבר בוגרים (או לפחות גדולים למדי), ואם מדובר יהיה במשהו מקובל חברתית וידוע מראש אני לא רואה סיבה שזה יהיה בעייתי במיוחד אם הזוג יחליט לא להאריך את החוזה לעוד 30 שנה. ----- בשורות טובות? אני עם החבר כבר 6 שנים, ואין כרגע כוונה לשנות את מצב הענינים (מיסוד משפטי או פירוד) |
|
||||
|
||||
30 שנה? זה המון בתור התחלה, כשיודעים שרוצים להחליף באמצע (זה כבר לא אמצע, נכון?). הייתי חושבת על 15 או 20 שנה, אם כבר. וגם: רוב הסיכויים שאם שורדים את 30 השנה הראשונות, כבר נשארים יחד. |
|
||||
|
||||
15-20 שנה זה בעייתי מאד למי שרואה ילדים כחלק מהסיפור, לא? |
|
||||
|
||||
למה? אסור להתגרש עם ילדים בני, נאמר, 18 ו-15? זה לא נראה לי גיל שבו ההורים נשארים יחד בשביל הילדים. |
|
||||
|
||||
קודם כל, אף אחד לא אומר שילדים מגיעים רק בחמש השנים הראשונות; שנית, אני לא משוכנע כלל שהורים לא נשארים יחד למען ילדים בני 15. בכל מקרה, האמת היא שהרעיון כולו נראה לי קצת מצחיק; אם אני אוהב את האדם למה לי לטרוח להגביל את זה בזמן? הרי ממילא אופצית היציאה שמורה לי בכל רגע. אם עוד עשרים שנה ארצה להיפרד, אוכל לעשות זאת. לכל היותר יש לי טעם לחתום על הסכמי ממון שיבטיחו שאם וכאשר ארצה להיפרד ההליך יהיה פשוט ולא כואב מדי. |
|
||||
|
||||
אותו היגיון מוביל אותי לשאול - בשביל מה בכלל להתחתן? "נשאר ביחד כל עוד שנינו נמשיך לרצות בכך"? לפני החתונה זה פחות תקף? |
|
||||
|
||||
אנשים רבים סוברים שיש ערך בכך שהם מקיימים טקס שבו הם מכריזים בפני קהל גדול על מחויבותם ההדדית. עצם עובדת קיום הטקס מחזקת את המחויבות הזו, בכך שהיא מציבה מכשול נוסף על הדרך לפרק אותה: אדם שמקבל החלטה לשנה החדשה בינו לבין עצמו יפר אותה הרבה יותר מהר ממי שמכריז עליה בפני משפחתו וידידיו - וכך גם כאן. גם כשאתה קונה דירה אתה יכול תמיד למכור אותה ולעבור למקום אחר, ובכל זאת אדם שקונה דירה נוטה להיות יציב יותר מאדם שגר בשכירות (והוא גם נוטה לבדוק טוב יותר את הדירה לפני שהוא מחליט לקנות אותה). |
|
||||
|
||||
במונחי תורת המשחקים, זה "מהלך אסטרטגי"; במקרה הזה, הרעה של תנאי המשחק עבור שני השותפים, באופן כזה שישפר לשניהם את הערך הצפוי (כפי שבדילמת האסיר, איום בחיסול הבוגד יגרום לשניהם לשתף פעולה ולהשיג תוצאה טובה יותר). |
|
||||
|
||||
איך אני אוהבת שמנתחים אהבה במונחים של תורה מתמטית... |
|
||||
|
||||
טקס הנישואין, כפי שמישהו כבר כתב כאן במילים אחרות, הוא בסך הכל עוד, עוד מחסום שנועד להבטיח לבני הזוג נאמנות. ברגע שהרגש בין בני הזוג מתחיל לדעוך מחליטים להתחתן. זה או פירוק של הקשר או מיסודו. כמו כל תנועה לשינוי חברתי כך גם האהבה, ברגע שממסדים אותה היא קופאת ונעשית למוסד בירוקרטי שמונע על ידי אינטרסים. זהו, התחתנת, אתה כבול, כדי להתיר את הכבלים עליך לפנות לרבנות, לעו"ד והשד יודע למי עוד. המשפחה שלך ושלה מצפים מכם ל: 1. להתרבות 2. להשאר יחד ולהיות נאמנים זה לזה 3. להגיע בשבתות, חגים ואירועים יחד. זו עסקת חבילה לא נוחה במיוחד. אולם יש גם יתרונות: 1. ההוצאות השוטות לא ופלות רק עליך 2. מבחינה חברתית המעמד שלך אחר (כאשר אתה רווק אנשים נוטים להבין עליך באלכסון. בייחוד אם מדובר בבחורה) 3. מותר לך להפיץ את הגנים שלך 4. גם מבחינה פורמלית, חוקים (מיסוי וכו') אתה מתוגמל. הקושי העיקרי, המרכזי, בזוגיות מונוגמית שמתמסדת (להלן חתונה), כמו גם בגידול ילדים, הוא השעמום. אף אחד לא ממש מדבר על זה או כותב על זה אבל זה נורא משעמם לחיות עם אותו בן אדם במשך עשרות שנים, זה נורא משעמם לגדל תינוקות, להסתכל עליהם משחקים בקוביות ולהתפעל. |
|
||||
|
||||
למה עשרות שנים עם בן זוג זה משעמם? גם שנים בודדות זה משעמם! לגבי גידול תינוקות, אימצתי את השיטה של לב"פ - לקרוא ספר תוך כדי. |
|
||||
|
||||
שטינקרית! ואכן, לא לשוא אחד מהמשפטים הראשונים של הגמד היה "אמא, לא ספר!" |
|
||||
|
||||
מחליטים להתחתן כשהקשר דועך? אולי. יש כאלה, ויש זוגות רבים שמחליטים להתחתן דוקא בשיא האהבה והלהט, מפני שהם בטוחים שככה זה גם יימשך. |
|
||||
|
||||
לא יודע איך זה במשך שנים, אבל מהמעט שיצא לי לראות, זה לא משעמם בכלל להסתכל על ילדים משחקים. לעומת זאת, מקשר עם אנשים נמאס לי גם תוך שעה לפעמים. |
|
||||
|
||||
זה משעמם אם אתה חי עם בן אדם משעמם במיוחד. אחרת מנין השעמום? האם כל ילדותך היית משועמם משום שחיית עם משפחה? |
|
||||
|
||||
אתה עושה לי אנליזה? זה משעמם בכל מקרה, גם אם אתה חי עם בן אדם מרתק. בסופו של דבר האדם שמולך הוא לא הספרים שהוא קורא, התארים שיש לו או העבודה בה ה וא עובד אלא תכונות האופי שלו, המניירות שלו, הרוטינה בה הוא חי. התכונות בדרך כלל מגלות אדם אחר, כזה שקשה לך לסבול. אתם נעשים צפויים זה לזה ונשארים ביחד מתוך הרגל, מתוך אחריות משותפת על הבית והילדים, וגם מתוך רצון לשמור על הסטטוס. את השאלה השניה שלך לא ממש הבנתי. |
|
||||
|
||||
אם לא גדלת לבדך באופן פלאי כלשהו, נראה שחיית עם אנשים נוספים. ועם החיים ביחד הם בהכרח משעממים, האם לא השתעממת אנושות בילדותך זו? |
|
||||
|
||||
(לא האלמוני, כמובן, אבל:) 1. בתור ילד גם לא השתעממתי מסדרות שכל פרק בהן היה שיחזור של הקודם עם ציור של הר אחר ברקע. 2. בתור ילד עברתי כיתות ובתי ספר מדי פעם, וגם במהלך השנה היו בכיתה לא פחות מארבעים אנשים שונים. 3. רוב הזמן בכלל לא יכולתי לדבר איתם. זו הייתה פריבילגיה של המורה. הייתי משועמם, אבל לא מהאנשים שמסביב (מלבד המורה, זאת אומרת). 4. לחטוף מכות זה בדרך כלל לא נעים, אבל אף פעם זה לא משעמם. 5. בחזרה לסעיף הראשון - בתור ילד, הייתי עסוק בהרבה דברים, והם היו חדשים לי. אני לא זוכר את הילדים שהיו מסביב כמעניינים יותר ופחות, אלא אם לאחד מהם במקרה היה SNES. לבדר אותי לא היה התפקיד שלהם, למרות שבדרך כלל היה הרבה יותר משעמם אם הייתי לבד. |
|
||||
|
||||
1. לאיזה סדרות הכוונה? |
|
||||
|
||||
1. מעט הגזמתי, כמובן... |
|
||||
|
||||
נו, אבל אילו? הכוונה לסדרות "אנימציה יפנית" 1 למיניהן? ----------- 1 היו ימים שבהם זה היה שם קולקטיבי לסדרות אנימציה גרועות. איך שהזמנים משתנים... |
|
||||
|
||||
החתולים הסמוראיים הייתה באמת הסדרה הנוסחתית ביותר שאני זוכר, אבל היא מתקופת הילדות היותר מאוחרת שלי משהתכוונתי בהתחלה. אני לא חושב ששודרו בארץ הרבה סדרות יפניות אחרות באותה תקופה... בעצם, וולטרון. אני זוכר שכילד (מאוד) קטן הייתי גאה בכך שידעתי בעל-פה את שיר הפתיחה, שהיה באנגלית. במבט לאחור, אני בטוח שמה שמלמלתי לא היה קרוב בשום צורה לשיר, אבל לא היה מי שיגיד לי את זה. בכל אופן, וולטרון כן מהתקופה המוקדמת של ילדותי, אבל מוקדם מכדי שאני אזכור אם זה היה נוסחתי. |
|
||||
|
||||
במחשבה שלישית, בוולטרון הם תמיד טרחו להכשל כרובוטים נפרדים לפני שהם היו טורחים להתאחד לצורת הרובוט הגדול ולנצח. גם נדמה לי שתמיד היה הקרב מוכרע באבחה בודדת של החרב. |
|
||||
|
||||
"ועכשיו לשבועת מועדון המעריצים של החתולים הסמוראים!: החתולים הם סמוראים כן כן זה נכון ההרפתקאות המדהימות שלהם עוצרות נשימה ממש! כמו כדורי צמר בגרון." |
|
||||
|
||||
"אנחנו חתולים מגזע מיוחד לעולם לא ניכנע! בכל פעם שגבון מפיל אותנו ארצה אנחנו נוחתים על ארבע! אז היה שלום חתול סמוראי! צלצל בפעמון הקטן שלך" (לא בטוח לגבי שתי השורות האחרונות, ויש גם המשך) |
|
||||
|
||||
שמוח שמחתני לעת ערב. ישר כח. |
|
||||
|
||||
ובסיכום - האם היית אומר שהשתעממת מפני שחיית עם אנשים נוספים, לא לבד? |
|
||||
|
||||
סליחה? הנושא היה האמירה (לא שלי) "גם עם אנשים מעניינים, החיים לצידם במשך זמן ארוך משעממים." מישהו לא הסכים, ושאל "מה, כשהיית ילד השתעממת?" הסברתי למה, לדעתי, זה לא סותר את דבריו - החיים כילד שונים מהחיים כמבוגר (מניתי את הדרכים). |
|
||||
|
||||
נראה לי שאתה מקצין. אולי דווקא המניירות, אופי, רוטינה וכו' הן מה שאתה לומד לאהוב? עוד לא קרה לי שהתגעגעתי לעבודה סמינריונית של מישהו אהוב. למניירות דווקא כן. |
|
||||
|
||||
ומה הפלא שכך את אוהבת? מן המפורסמות הוא שאהבה היא כמו מתמטיקה. תמיד צריך להוכיח אותה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |